ג'ון אדמס
ג'ון אדמס (John Adams; 30 באוקטובר 1735 – 4 ביולי 1826) היה אב מייסד והנשיא השני של ארצות הברית בין השנים 1797 ל-1801. לפני נשיאותו, היה ממנהיגי המהפכה האמריקאית שהובילה לעצמאות מבריטניה הגדולה. במהלך חלקה האחרון של מלחמת העצמאות ובשנים הראשונות של האומה החדשה, שירת את הקונגרס הקונטיננטלי של ארצות הברית כדיפלומט בכיר באירופה. אדמס היה סגן הנשיא הראשון של ארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה בין 1789 ל-1797. הוא היה כותב יומן מסור וניהל התכתבות קבועה עם בני דורו, בהם אשתו ויועצתו אביגיל אדמס (Abigail Adams) וחברו ויריבו תומאס ג'פרסון (Thomas Jefferson).
כעורך דין ופעיל פוליטי לפני המהפכה, אדמס היה מסור לזכות לייצוג משפטי ולחזקת החפות. הוא התנגד לרגשות האנטי-בריטיים והגן בהצלחה על חיילים בריטים מפני אישומי רצח שנגזרו מאירועי טבח בוסטון. אדמס היה ציר ממסצ'וסטס לקונגרס הקונטיננטלי והפך למנהיג המהפכה. הוא סייע לג'פרסון בניסוח הכרזת העצמאות ב-1776 והיה תומכה העיקרי בקונגרס. כדיפלומט, הוא ייצג את ארצות הברית בצרפת ובהולנד במהלך המלחמה. הוא סייע במשא ומתן על הסכם השלום עם בריטניה הגדולה, הבטיח הלוואות הולנדיות לממשל האמריקאי, והיה שגריר ארצות הברית הראשון בבריטניה הגדולה. אדמס היה הכותב העיקרי של חוקת מסצ'וסטס ב-1780, אשר יחד עם כתביו הפוליטיים האחרים, השפיעה על חוקת ארצות הברית.
אדמס נבחר לשתי כהונות כסגן נשיא תחת הנשיא ג'ורג' וושינגטון (George Washington) ונבחר לנשיא השני של ארצות הברית ב-1796 תחת דגל המפלגה הפדרליסטית. כהונתו של אדמס עמדה בסימן סוגיית מלחמות המהפכה הצרפתית, והתעקשותו על נייטרליות אמריקאית הובילה לביקורת עזה הן מצד הרפובליקנים הג'פרסוניים והן מצד חלקים במפלגתו שלו, בהנהגת יריבו אלכסנדר המילטון (Alexander Hamilton). אדמס חתם על חוקי הזרים וההמרדה השנויים במחלוקת וחיזק את הצבא והצי במלחמה ימית לא מוכרזת עם צרפת. הוא היה הנשיא הראשון שהתגורר בבית הלבן.
בניסיונו להיבחר מחדש לנשיאות בשנת 1800, התנגדות מצד פדרליסטים והאשמות בדספוטיזם מצד ג'פרסוניים הובילו להפסדו של אדמס לסגנו וחברו לשעבר, תומאס ג'פרסון. לאחר תבוסתו, פרש למסצ'וסטס. בסופו של דבר חידש את ידידותו עם ג'פרסון באמצעות התכתבות מתמשכת. ג'ון אדמס מת ב-4 ביולי 1826 – יום השנה החמישים לאימוץ הכרזת העצמאות. משפחתו הפוליטית של אדמס כללה את בנו ג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams), הנשיא השישי. אדמס ובנו הם הנשיאים היחידים מבין השנים-עשר הראשונים שמעולם לא החזיקו עבדים. רוב ההיסטוריונים דירגו את ממשלו לחיוב.
חיים מוקדמים וחינוך
ג'ון אדמס נולד ב-30 באוקטובר 1735 לג'ון אדמס האב ולסוזנה בוילסטון (Susanna Boylston). היו לו שני אחים צעירים, פיטר ואליהו. אדמס נולד בחווה המשפחתית בבריינטרי, מסצ'וסטס. אמו הגיעה ממשפחה רפואית מובילה בברוקליין של ימינו, מסצ'וסטס. אביו היה דיאקון בכנסייה הקהילתית, חקלאי, סנדלר וסגן במיליציה. אדמס שיבח לעיתים קרובות את אביו וזכר את מערכת היחסים הקרובה ביניהם. סבא-רבא-רבא של אדמס, הנרי אדמס (Henry Adams), היגר למסצ'וסטס מבריינטרי, אסקס, אנגליה, בסביבות 1638.
חינוכו הפורמלי של אדמס החל בגיל שש בבית ספר יסודי, שהתנהל בבית מורה והתמקד בספר הלימוד "The New England Primer". לאחר מכן למד בבית הספר הלטיני של בריינטרי אצל ג'וזף קלברלי, שם כללו הלימודים לטינית, רטוריקה, לוגיקה וחשבון. חינוכו המוקדם של אדמס כלל מקרים של היעדרות מבית הספר, סלידה מהמורה שלו ורצון להפוך לחקלאי, אך אביו ציווה עליו להישאר בבית הספר. הדיאקון אדמס שכר מורה חדש בשם ג'וזף מארש, ובנו הגיב לכך בחיוב. אדמס ציין מאוחר יותר: "בילדותי נהניתי אולי מהברכה הגדולה ביותר שניתן להעניק לבני אדם – זו של אם שהייתה חרדה ומסוגלת לעצב את אופיים של ילדיה."
### לימודים אקדמיים ובגרות
בגיל שש-עשרה נכנס אדמס לקולג' הרווארד ב-1751, שם למד אצל ג'וזף מייהו. כמבוגר, אדמס היה מלומד נלהב, שלמד את יצירותיהם של סופרים עתיקים כמו תוקידידס, אפלטון, קיקרו וטקיטוס בשפות המקור שלהם. אף שאביו ציפה שיהיה כומר, לאחר סיום לימודיו ב-1755 עם תואר A.B., הוא לימד בבית ספר באופן זמני בווסטר, תוך שהוא מהרהר בייעודו הקבוע. בארבע השנים הבאות החל לחפש יוקרה, כשהוא משתוקק ל"כבוד או מוניטין" ו"יותר הערכה מצד עמיתיו", והיה נחוש להיות "אדם גדול". הוא החליט להפוך לעורך דין, וכתב לאביו כי מצא בקרב עורכי דין "הישגים אציליים ואמיצים", אך בקרב הכמורה, את "קדושתם המדומה של כמה טיפשים מוחלטים". היו לו הסתייגויות לגבי מה שתיאר כ"שטויות" שלו וכישלונו לחלוק את "אושרם של עמיתיו".
כאשר החלה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ב-1754, אדמס, בן תשע-עשרה, חש אשמה על כך שהיה הראשון במשפחתו שלא היה קצין מיליציה; הוא אמר: "השתוקקתי בלהט להיות חייל יותר ממה שאי פעם השתוקקתי להיות עורך דין".
### עריכת דין ונישואין
בשנת 1756 החל אדמס לקרוא משפטים אצל ג'יימס פטנאם, עורך דין מוביל בווסטר. ב-1758 קיבל תואר A.M. מהרווארד, וב-1759 התקבל ללשכת עורכי הדין. הוא פיתח הרגל מוקדם של כתיבת יומן; זה כלל את רשמיו מהאתגר של ג'יימס אוטיס הבן (James Otis Jr.) ב-1761 לחוקיותם של צווי החיפוש הבריטיים, שאפשרו לפקידים בריטיים לחפש בבית ללא הודעה או סיבה. טיעונו של אוטיס נגד הצווים עורר באדמס השראה למען המושבות האמריקאיות.
בשנת 1763 חקר אדמס היבטים של תיאוריה פוליטית בשבעה מאמרים שנכתבו לעיתוני בוסטון. תחת שם העט "המפרי פלאוג'וגר" (Humphrey Ploughjogger), הוא לעג לצמא האנוכי לכוח שזיהה בקרב האליטה הקולוניאלית של מסצ'וסטס. אדמס היה בתחילה פחות מוכר מבן דודו המבוגר סמואל אדמס (Samuel Adams), אך השפעתו צמחה מעבודתו כעורך דין חוקתי, ניתוח ההיסטוריה שלו ומסירותו לרפובליקניזם. אדמס מצא לעיתים קרובות את טבעו העצבני כמגבלה בקריירה הפוליטית שלו.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-18 התאהב אדמס בהאנה קווינסי; הוא עמד להציע לה נישואין אך הופרע על ידי חברים, והרגע אבד. ב-1759 פגש את אביגיל סמית' (Abigail Smith) בת ה-15, בת דודתו מדרגה שלישית, דרך חברו ריצ'רד קראנץ', שחיזר אחרי אחותה הגדולה של אביגיל. אדמס לא התרשם בתחילה מאביגיל ומאחיותיה, וכתב שהן לא היו "חביבות, לא כנות ולא גלויות". עם הזמן התקרב אדמס לאביגיל. הם נישאו ב-25 באוקטובר 1764, למרות התנגדות אמה של אביגיל. הזוג חלק אהבה לספרים והוכיח כנות בשבח ובביקורת זה על זו. לאחר מות אביו ב-1761, ירש אדמס חווה של 9.5 אקרים (3.8 הקטר) ובית שבו התגוררו עד 1783.
לג'ון ואביגיל היו שישה ילדים: אביגיל (הידועה כ"נאבי") ב-1765, ג'ון קווינסי ב-1767, סוזנה ב-1768, צ'ארלס ב-1770, תומאס ב-1772 ואליזבת ב-1777. סוזנה מתה כשהייתה בת שנה, בעוד אליזבת נולדה מתה. כל שלושת בניו של אדמס הפכו לעורכי דין. צ'ארלס ותומאס לא הצליחו במידה רבה והפכו לאלכוהוליסטים. לעומת זאת, ג'ון קווינסי הצטיין ופתח בקריירה פוליטית, ובסופו של דבר הפך לנשיא בעצמו.
קריירה לפני המהפכה
### מתנגד לחוק הבולים
אדמס עלה לגדולה בהובלת התנגדות רחבה לחוק הבולים. החוק הועבר על ידי הפרלמנט הבריטי ללא התייעצות עם בתי המחוקקים הקולוניאליים האמריקאיים, וחייב תשלום מס ישיר על ידי המושבות עבור מסמכים חתומים, ונועד לשלם את עלויות מלחמת שבע השנים. סמכות האכיפה ניתנה לבתי משפט ימיים בריטיים, ולא לבתי משפט של המשפט המקובל. בתי משפט אלו פעלו ללא חבר מושבעים ולא היו אהודים כלל. החוק נתעב הן בשל עלותו הכספית והן בשל יישומו ללא הסכמה קולוניאלית, ונתקל בהתנגדות אלימה שמנעה את אכיפתו. אדמס חיבר את "הוראות בריינטרי" ב-1765, במכתב שנשלח לנציגי בריינטרי בבית המחוקקים של מסצ'וסטס. הוא הסביר שיש להתנגד לחוק מכיוון שהוא שולל שתי זכויות יסוד המובטחות לכל האנגלים (ואשר כל אדם חופשי ראוי להן): להיות ממוסה רק בהסכמה ולהישפט על ידי חבר מושבעים של בני גילו. ההוראות היו הגנה תמציתית וישירה על זכויות וחירויות קולוניאליות, ושימשו מודל לערים אחרות.
אדמס גם השתמש שוב בשם העט "המפרי פלאוג'וגר" בהתנגדות לחוק הבולים באוגוסט של אותה שנה. נכללו ארבעה מאמרים ל"בוסטון גאזט". המאמרים פורסמו מחדש ב"לונדון כרוניקל" ב-1768 כ"רגשות אמיתיים של אמריקה, או מסה על המשפט הקנוני והפיאודלי". הוא גם נאם בדצמבר בפני המושל והמועצה, והכריז על חוק הבולים כבלתי תקף בהיעדר ייצוג של מסצ'וסטס בפרלמנט. הוא ציין כי מחאות רבות עוררו דרשה פופולרית של כומר בוסטון ג'ונתן מייהו, שציטט את האיגרת אל הרומים 13 כדי להצדיק התקוממות. בעוד שאדמס התנגד בתוקף לחוק בכתב, הוא דחה ניסיונות של סמואל אדמס, מנהיג בתנועות המחאה העממיות, לערב אותו בפעולות המון ובהפגנות פומביות. ב-1766, אסיפת עיר של בריינטרי בחרה באדמס כחבר מועצה.
עם ביטול חוק הבולים בתחילת 1766, המתחים עם בריטניה נרגעו זמנית. כשהניח את הפוליטיקה בצד, עבר אדמס עם משפחתו לבוסטון באפריל 1768 כדי להתמקד בעריכת דין. המשפחה שכרה בית ברחוב בראטל שהיה ידוע מקומית כ"בית הלבן". הוא, אביגיל והילדים חיו שם שנה, ואז עברו לקולד ליין; מאוחר יותר עברו שוב לבית גדול יותר בכיכר בראטל במרכז העיר. ב-1768 הגן אדמס בהצלחה על הסוחר ג'ון הנקוק (John Hancock), שהואשם בהפרת חוקי הסחר הבריטיים בפרשת ה"ליברטי". עם מותו של ג'רמיה גרידלי וההתמוטטות הנפשית של ג'יימס אוטיס הבן, הפך אדמס לעורך הדין הבולט ביותר בבוסטון. ב-7 ביוני 1770, החליף אדמס את ג'יימס בודואן, שפינה את מושבו, כחבר בבית הנבחרים של מסצ'וסטס. הוא כיהן בתפקיד זה עד 16 באפריל 1771.
### פרקליט הבריטים: טבח בוסטון
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העברת חוקי טאונסנד על ידי בריטניה ב-1767 החייתה את המתחים, ועלייה באלימות המון הובילה את הבריטים לשלוח חיילים נוספים למושבות. ב-5 במרץ 1770, כאשר המון תקף זקיף בריטי בודד, שמונה מחבריו החיילים תגברו אותו, והקהל סביבם גדל למאות. החיילים הוכו בכדורי שלג, קרח ואבנים, ובמהומה פתחו החיילים באש, והרגו חמישה אזרחים, בטבח בוסטון הידוע לשמצה. החיילים הנאשמים נעצרו באשמת רצח. כששום עורך דין אחר לא הסכים להגן עליהם, אדמס החליט לעשות זאת למרות הסיכון למוניטין שלו. הוא האמין שאסור לשלול מאף אדם את הזכות לייצוג משפטי ולמשפט הוגן. המשפטים נדחו כדי שהרוחות יירגעו.
משפטו של המפקד, קפטן תומאס פרסטון, שנמשך שבוע, החל ב-24 באוקטובר והסתיים בזיכויו, מכיוון שלא ניתן היה להוכיח שהורה לחייליו לירות. שאר החיילים נשפטו בדצמבר, אז השמיע אדמס את טיעונו המפורסם לגבי החלטות חבר מושבעים: "עובדות הן דברים עקשניים; ולא משנה מה יהיו משאלותינו, נטיותינו או תכתיבי יצרינו, הם לא יכולים לשנות את מצב העובדות והראיות". אדמס זכה בזיכוי לשישה מהחיילים. שניים, שפתחו באש ישירות לעבר הקהל, הורשעו בהריגה. אדמס קיבל סכום קטן מלקוחותיו.
לדברי הביוגרף ג'ון א. פרלינג, במהלך בחירת חבר המושבעים אדמס "הפעיל במומחיות את זכותו לאתגר מושבעים בודדים והמציא את מה שהסתכם בחבר מושבעים מוטה. לא רק שכמה מושבעים היו קשורים קשר הדוק באמצעות הסדרים עסקיים לצבא הבריטי, אלא שחמישה הפכו בסופו של דבר לגלות לויאליסטים". בעוד שהגנתו של אדמס נעזרה בתביעה חלשה, הוא "פעל בצורה מבריקה". פרלינג משער שאדמס עודד לקחת את התיק בתמורה למשרה פוליטית; אחד המושבים של בוסטון התפנה שלושה חודשים לאחר מכן בבית המחוקקים של מסצ'וסטס, ואדמס היה הבחירה של העיר למלא את המשרה הפנויה.
השגשוג של עריכת הדין שלו גדל מחשיפה זו, וכך גם הדרישות לזמנו. ב-1771 עבר אדמס עם משפחתו לבריינטרי, מסצ'וסטס, אך שמר על משרדו בבוסטון; הוא ציין: "עכשיו כשהמשפחה שלי רחוקה, אני לא מרגיש שום נטייה בכלל, שום פיתוי, להיות בשום מקום מלבד במשרד שלי". לאחר זמן מה בבירה, הוא התאכזב מבריינטרי הכפרית וה"וולגרית" כבית למשפחתו – באוגוסט 1772 הוא העביר אותם חזרה לבוסטון. הוא רכש בית לבנים גדול ברחוב קווין, לא רחוק ממשרדו. ב-1774 החזירו אדמס ואביגיל את המשפחה לחווה בשל המצב הבלתי יציב יותר ויותר בבוסטון, ובריינטרי נותרה ביתם הקבוע במסצ'וסטס.
### המהפכה האמריקאית
אדמס, שהיה בין השמרנים שבאבות המייסדים, טען בעקביות כי בעוד שפעולות בריטניה נגד המושבות היו שגויות, התקוממות גלויה אינה מוצדקת ועדיפה עתירה בדרכי שלום מתוך כוונה להישאר חלק מבריטניה הגדולה. רעיונותיו החלו להשתנות בסביבות 1772, כאשר הכתר הבריטי נטל על עצמו את תשלום משכורותיהם של המושל תומאס האצ'ינסון ושופטיו במקום בית המחוקקים של מסצ'וסטס. אדמס כתב ב"גאזט" שצעדים אלו יהרסו את העצמאות השיפוטית ויציבו את הממשל הקולוניאלי בכפיפות קרובה יותר לכתר. לאחר חוסר שביעות רצון בקרב חברי בית המחוקקים, נשא האצ'ינסון נאום שהזהיר כי סמכויות הפרלמנט על המושבות הן מוחלטות וכי כל התנגדות היא בלתי חוקית. ג'ון אדמס, סמואל וג'וזף האולי ניסחו החלטה שאומצה על ידי בית הנבחרים המאיימת בעצמאות כחלופה לעריצות. ההחלטה טענה כי המתיישבים מעולם לא היו תחת ריבונות הפרלמנט: האמנה שלהם, כמו גם נאמנותם, היו בלעדיות למלך.
מסיבת התה של בוסטון, הפגנה נגד חוק התה ומונופול התה של חברת הודו המזרחית הבריטית על סוחרים אמריקאים, התרחשה ב-16 בדצמבר 1773. מפגינים השמידו 342 תיבות תה בשווי של כעשרת אלפים ליש"ט על הספינה הבריטית "דארטמות'", שעגנה בנמל בוסטון. בעלי ה"דארטמות'" שכרו לזמן קצר את אדמס כיועץ משפטי בנוגע לאחריותם למשלוח שהושמד. אדמס הריע להשמדת התה, וכינה אותה ה"אירוע הגדול ביותר" בהיסטוריה של תנועת המחאה הקולוניאלית, וכתב ביומנו כי זו הייתה פעולה "הכרחית לחלוטין ובלתי נמנעת".
הקונגרס הקונטיננטלי
### חבר בקונגרס הקונטיננטלי
בשנת 1774, ביוזמתו של סמואל אדמס, כונס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון בתגובה לחוקים הבלתי נסבלים, סדרה של צעדים לא פופולריים שנועדו להעניש את מסצ'וסטס, לרכז סמכות בבריטניה ולמנוע מרד במושבות אחרות. ארבעה צירים נבחרו על ידי בית המחוקקים של מסצ'וסטס, כולל ג'ון אדמס, שהסכים להשתתף, למרות תחינה רגשית מחברו, התובע הכללי ג'ונתן סוול, שלא לעשות זאת.
זמן קצר לאחר שהגיע לפילדלפיה, הוצב אדמס בוועדה הגדולה בת 23 החברים שהוטל עליה לנסח מכתב תלונות למלך ג'ורג' השלישי. הוועדה התפצלה עד מהרה לפלגים שמרניים ורדיקליים. אף שהמשלחת של מסצ'וסטס הייתה פסיבית ברובה, אדמס מתח ביקורת על שמרנים כמו ג'וזף גאלוויי, ג'יימס דוויין ופיטר אוליבר שדגלו במדיניות פייסנית כלפי הבריטים או חשו שלמושבות יש חובה להישאר נאמנות לבריטניה, אם כי דעותיו באותה עת תאמו את אלו של השמרן ג'ון דיקינסון. אדמס ביקש את ביטול המדיניות הבלתי רצויה, אך בשלב זה המשיך לראות יתרונות בשמירה על הקשרים עם בריטניה. הוא חידש את דחיפתו לזכות למשפט על ידי חבר מושבעים. הוא התלונן על מה שראה כיומרנות של הצירים האחרים, וכתב לאביגיל: "אני מאמין שאם היה מועלה ונתמך שצריכים להגיע להחלטה ששלוש ושתיים עושים חמש, היינו מתבדרים עם לוגיקה ורטוריקה, משפט, היסטוריה, פוליטיקה ומתמטיקה, בנוגע לנושא במשך יומיים שלמים, ואז היינו מעבירים את ההחלטה פה אחד בחיוב". אדמס סייע בסופו של דבר להנדס פשרה בין השמרנים לרדיקלים. הקונגרס התפרק באוקטובר לאחר ששלח את העתירה למלך והראה את מורת רוחו מהחוקים הבלתי נסבלים על ידי אישור החלטות סאפוק, שקראו לחרם על סחורות בריטיות.
היעדרותו של אדמס הייתה קשה לאביגיל, שנותרה לבדה לטפל במשפחה. היא עדיין עודדה את בעלה במשימתו, וכתבה: "אינך יכול להיות, אני יודעת, ואיני מאחלת לראותך צופה לא פעיל, אך אם החרב נשלפת אני נפרדת מכל אושר ביתי, ומצפה לאותה ארץ שבה אין מלחמות ולא שמועות על מלחמה באמונה איתנה שדרך חסדו של מלכה שנינו נשמח שם יחד".
חדשות על תחילת פעולות האיבה עם הבריטים בקרבות לקסינגטון וקונקורד גרמו לאדמס לקוות שעצמאות תהפוך בקרוב למציאות. שלושה ימים לאחר הקרב, הוא רכב למחנה מיליציה, ובעודו מהרהר לחיוב על רוחם הגבוהה של האנשים, היה מוטרד ממצבם הירוד וחוסר המשמעת שלהם. חודש לאחר מכן, חזר אדמס לפילדלפיה לקונגרס הקונטיננטלי השני כמנהיג משלחת מסצ'וסטס. הוא פעל בזהירות בתחילה, וציין שהקונגרס חלוק בין לויאליסטים, אלו התומכים בעצמאות, ואלו המהססים לנקוט עמדה כלשהי. הוא השתכנע שהקונגרס נע בכיוון הנכון – הרחק מבריטניה הגדולה. בפומבי, אדמס תמך ב"פיוס אם ניתן", אך בפרטיות הסכים עם תצפיתו הסודית של בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin) שעצמאות היא בלתי נמנעת.
ביוני 1775, מתוך כוונה לקדם איחוד בין המושבות נגד בריטניה הגדולה, הוא הציע את ג'ורג' וושינגטון מווירג'יניה כמפקד העליון של הצבא שהתאסף אז סביב בוסטון. הוא שיבח את "מיומנותו וניסיונו" של וושינגטון וכן את "אופיו האוניברסלי המצוין". אדמס התנגד לניסיונות שונים, כולל עתירת ענף הזית, שמטרתם הייתה למצוא שלום. בהתייחסו לרשימה הארוכה ממילא של פעולות בריטיות נגד המושבות, הוא כתב: "לדעתי אבק שריפה וארטילריה הם האמצעים היעילים, הבטוחים והפייסניים ביותר שנוכל לאמץ". לאחר כישלונו למנוע את אישור העתירה, הוא כתב מכתב פרטי המתייחס בלעג לדיקינסון כ"גאון קטן". המכתב יורט ופורסם בעיתונים לויאליסטיים. דיקינסון המכובד סירב לברך את אדמס והוא היה לזמן מה מנודה במידה רבה. פרלינג כותב: "עד סתיו 1775 איש בקונגרס לא עמל בלהט רב יותר מאדמס כדי לזרז את היום שבו אמריקה תהיה נפרדת מבריטניה הגדולה". באוקטובר 1775 מונה אדמס לשופט ראשי של בית המשפט העליון של מסצ'וסטס, אך הוא מעולם לא כיהן בתפקיד, והתפטר בפברואר 1777. בתגובה לשאלות מצירים אחרים, כתב אדמס את החוברת "מחשבות על ממשל" מ-1776, שהניחה מסגרת משפיעה לחוקות רפובליקניות.
### עצמאות
לאורך המחצית הראשונה של 1776, אדמס הפך חסר סבלנות יותר ויותר כלפי מה שנתפס בעיניו כקצב האיטי של הכרזת העצמאות. בקונגרס הקונטיננטלי השני בפילדלפיה, הוא סייע לדחוף תוכנית לצייד ספינות חמושות כדי לפתוח בפשיטות על כלי שיט של האויב. מאוחר יותר באותה שנה, הוא ניסח את מערכת התקנות הראשונה עבור הצי הזמני. אדמס ניסח את המבוא להחלטת לי של עמיתו ריצ'רד הנרי לי (Richard Henry Lee). הוא פיתח יחסי עבודה עם הציר תומאס ג'פרסון מווירג'יניה, שהיה איטי יותר בתמיכה בעצמאות אך בתחילת 1776 הסכים שהיא הכרחית. ב-7 ביוני 1776, אדמס תמך בהחלטת לי, שקבעה כי המושבות הן "מדינות חופשיות ועצמאיות".
לפני הכרזת העצמאות, ארגן אדמס ועדה של חמישה שהוטל עליה לנסח את הכרזת העצמאות. הוא בחר בעצמו, בג'פרסון, בבנג'מין פרנקלין, ברוברט ר. ליווינגסטון וברוג'ר שרמן. ג'פרסון חשב שאדמס צריך לכתוב את המסמך, אך אדמס שכנע את הוועדה לבחור בג'פרסון. שנים רבות לאחר מכן, תיעד אדמס את נימוקיו לג'פרסון: "סיבה ראשונה, אתה וירג'יני, ווירג'יני צריך להופיע בראש העניין הזה. סיבה שנייה, אני דוחה, חשוד ולא פופולרי. אתה ממש לא כזה. סיבה שלישית, אתה יכול לכתוב פי עשרה טוב יותר ממני". הוועדה לא השאירה פרוטוקולים, ותהליך הניסוח עצמו נותר לא ברור. דיווחים שנכתבו שנים לאחר מכן על ידי ג'פרסון ואדמס, אף שהם מצוטטים לעיתים קרובות, הם לעיתים קרובות סותרים. אף שהטיוטה הראשונה נכתבה בעיקר על ידי ג'פרסון, אדמס נטל תפקיד מרכזי. ב-1 ביולי נדונה ההחלטה בקונגרס. היה צפוי שהיא תעבור, אך מתנגדים כמו דיקינסון עשו מאמץ חזק להתנגד לה. ג'פרסון, נואם גרוע, נותר שותק בעוד אדמס טען לאימוצה. שנים רבות לאחר מכן, ג'פרסון הילל את אדמס כ"עמוד התווך של תמיכתה [של ההכרזה] על רצפת הקונגרס, תומכה ומגינה המוכשר ביותר נגד ההתקפות הרבות שנתקלה בהן". ב-2 ביולי הצביע הקונגרס רשמית בעד עצמאות. שתים-עשרה מושבות הצביעו בחיוב, בעוד ניו יורק נמנעה. דיקינסון נעדר. ב-3 ביולי כתב אדמס לאביגיל ש"אתמול הוכרעה השאלה הגדולה ביותר שאי פעם נדונה באמריקה, וגדולה אולי לעולם לא הוכרעה ולא תוכרע בין בני אדם". הוא חזה ש"היום השני ביולי, 1776, יהיה התקופה הבלתי נשכחת ביותר בהיסטוריה של אמריקה", ויחגג מדי שנה. הקונגרס אישר את הכרזת העצמאות ב-4 ביולי.
במהלך הקונגרס, אדמס ישב בתשעים ועדות, ועמד בראש עשרים וחמש, עומס עבודה ללא תחרות בקרב חברי הקונגרס. כפי שדיווח בנג'מין ראש, הוא הוכר "כאדם הראשון בבית". ביוני 1776 הפך אדמס לראש מועצת המלחמה והחימוש, שהוטל עליה לתעד את הקצינים בצבא ודרגותיהם, פריסת החיילים ברחבי המושבות ותחמושת. הוא כונה "מחלקת מלחמה של איש אחד", עבד עד שמונה-עשרה שעות ביום והשתלט על הפרטים של גיוס, ציוד והצבת צבא תחת שליטה אזרחית. אדמס תפקד כשר מלחמה בפועל. הוא ניהל התכתבויות נרחבות עם קציני הצבא הקונטיננטלי בנוגע לאספקה, תחמושת וטקטיקה. אדמס הדגיש בפניהם את תפקיד המשמעת בשמירה על צבא מסודר. הוא חיבר את "תוכנית האמנות", המפרטת את דרישות הקונגרס לאמנה עם צרפת. הוא היה מותש מהקפדנות של תפקידיו והשתוקק לחזור הביתה. כספיו היו לא יציבים, והכסף שקיבל כציר לא כיסה את הוצאותיו. עם זאת, המשבר שנגרם מתבוסת החיילים האמריקאים השאיר אותו בתפקידו.
לאחר שהביס את הצבא הקונטיננטלי בקרב לונג איילנד ב-27 באוגוסט 1776, קבע האדמירל הבריטי ריצ'רד האו (Richard Howe) כי יתרון אסטרטגי נמצא בהישג יד, וביקש מהקונגרס לשלוח נציגים לנהל משא ומתן על שלום. משלחת המורכבת מאדמס, פרנקלין ואדוארד ראטלדג' נפגשה עם האו בוועידת השלום בסטטן איילנד ב-11 בספטמבר. סמכותו של האו התבססה על כניעת המדינות, כך שהצדדים לא מצאו בסיס משותף. כאשר לורד האו הצהיר שהוא יכול לראות את הצירים האמריקאים רק כנתינים בריטיים, השיב אדמס: "אדוני הלורד יכול לראות אותי באור שירצה, ... מלבד זה של נתין בריטי". אדמס למד שנים רבות לאחר מכן ששמו היה ברשימת אנשים שהוחרגו במיוחד מסמכות הענקת החנינה של האו. אדמס לא התרשם מהאו וחזה הצלחה אמריקאית. הוא הצליח לחזור הביתה לבריינטרי באוקטובר לפני שעזב בינואר 1777 כדי לחדש את תפקידיו בקונגרס.
שירות דיפלומטי
### נציב לצרפת
אדמס טען בקונגרס כי עצמאות נחוצה כדי לכונן סחר, ולהיפך, סחר היה חיוני להשגת עצמאות; הוא דחק במיוחד במשא ומתן על אמנת סחר עם צרפת. הוא מונה, יחד עם פרנקלין, דיקינסון, בנג'מין הריסון מווירג'יניה ורוברט מוריס מפנסילבניה, "להכין תוכנית אמנות שיוצעו למעצמות זרות". בזמן שג'פרסון כתב את הכרזת העצמאות, אדמס עבד על "אמנת המודל", שהתירה הסכם מסחרי עם צרפת אך לא הכילה הוראות להכרה רשמית או סיוע צבאי. האמנה דבקה בהוראה ש"ספינות חופשיות עושות סחורות חופשיות", המאפשרת לאומות נייטרליות לסחור באופן הדדי תוך פטור מרשימה מוסכמת של מוברחים. עד סוף 1777, הכספים של אמריקה היו בבלגן, ובאותו ספטמבר צבא בריטי הביס את הגנרל וושינגטון וכבש את פילדלפיה. אמריקאים נוספים הגיעו למסקנה שקשרים מסחריים בלבד בין ארה"ב לצרפת לא יספיקו, ושיש צורך בסיוע צבאי. התבוסה של הבריטים בסרטוגה הייתה צפויה לעזור לשכנע את צרפת להסכים לברית.
בנובמבר 1777 נודע לאדמס שהוא עומד להתמנות לנציב לצרפת, מחליף את סילאס דין ומצטרף לפרנקלין וארתור לי בפריז כדי לנהל משא ומתן על ברית עם הצרפתים. ג'יימס לאבל העלה את "יושרו הבלתי מתפשר" של אדמס ואת הצורך באדם צעיר שיוכל לאזן את גילו של פרנקלין. ב-27 בנובמבר הסכים אדמס. אביגיל נותרה במסצ'וסטס לנהל את ביתם, אך הוסכם שג'ון קווינסי בן ה-10 ילך עם אדמס, שכן החוויה הייתה "בעלת ערך שלא יסולא בפז" להתבגרותו. ב-17 בפברואר 1778 הפליג אדמס על סיפון הפריגטה "בוסטון", בפיקודו של קפטן סמואל טאקר. הטיול היה סוער ובוגדני. כלי שיט בריטיים רדפו אחרי הספינה, כשאדמס נוטל נשק באופן אישי כדי לעזור ללכוד אחד מהם. תקלה בתותח פצעה כמה מלחים והרגה אחד. ב-1 באפריל הגיעה ה"בוסטון" לצרפת, שם נודע לאדמס שצרפת הסכימה לברית עם ארצות הברית ב-6 בפברואר. אדמס היה מוטרד משני הנציבים האחרים: לי, שלדעתו היה פרנואיד וציני, ופרנקלין הפופולרי והמשפיע, שמצא אותו רדום ומתרפס מדי בפני הצרפתים. הוא נטל תפקיד פחות גלוי אך סייע בניהול הכספים וניהול הרישומים של המשלחת. מתוסכל מהיעדר המחויבות הנתפס מצד הצרפתים, כתב אדמס מכתב לשר החוץ הצרפתי ורז'ן בדצמבר, בטענה לתמיכה ימית צרפתית בצפון אמריקה. פרנקלין ריכך את המכתב, אך ורז'ן התעלם ממנו. בספטמבר 1778 הגדיל הקונגרס את סמכויותיו של פרנקלין על ידי מינויו לשר מיופה כוח לצרפת בעוד לי נשלח לספרד. אדמס לא קיבל הוראות. מתוסכל מהעלבון לכאורה, הוא עזב את צרפת עם ג'ון קווינסי ב-8 במרץ 1779. ב-2 באוגוסט הם הגיעו לבריינטרי.
בסוף 1779 מונה אדמס לשר היחיד שהופקד על משא ומתן לכינון אמנת סחר עם בריטניה וסיום המלחמה. בעקבות ועידת החוקה של מסצ'וסטס, הוא יצא לצרפת בנובמבר, מלווה בבניו ג'ון קווינסי וצ'ארלס בן ה-9. דליפה אילצה את הספינה לנחות בפרול, ספרד, ואדמס ופמלייתו בילו שישה שבועות בנסיעה יבשתית לפריז. חוסר הסכמה מתמיד בין לי לפרנקלין הביא בסופו של דבר לכך שאדמס נטל את תפקיד מכריע השוויון כמעט בכל ההצבעות על עסקי הנציבות. הוא הגדיל את תועלתו על ידי שליטה בצרפתית. לי הוחזר בסופו של דבר. אדמס פיקח מקרוב על חינוך בניו בזמן שכתב לאביגיל בערך פעם בעשרה ימים.
בניגוד לפרנקלין, אדמס ראה את הברית הצרפתית-אמריקאית בפסימיות. הצרפתים, הוא האמין, היו מעורבים מתוך אינטרס עצמי, והוא הפך מתוסכל ממה שראה כאיטיותם במתן סיוע משמעותי. הצרפתים, כתב אדמס, התכוונו להחזיק את ידיהם "מעל הסנטר שלנו כדי למנוע מאיתנו לטבוע, אך לא להרים את ראשינו מחוץ למים". במרץ 1780, הקונגרס, בניסיון לרסן את האינפלציה, הצביע על פיחות הדולר. ורז'ן זימן את אדמס לפגישה. במכתב שנשלח ביוני, הוא התעקש שתנודות בערך הדולר ללא חריג לסוחרים צרפתים אינן מקובלות וביקש שאדמס יכתוב לקונגרס בבקשה "לחזור בו מצעדיו". אדמס הגן בבוטות על ההחלטה, לא רק בטענה שהסוחרים הצרפתים מצליחים טוב יותר ממה שרמז ורז'ן אלא בהשמעת תלונות אחרות שהיו לו עם הצרפתים. הברית נעשתה מעל שנתיים לפני כן. במהלך תקופה זו, צבא תחת הרוזן דה רושאמבו נשלח לסייע לוושינגטון, אך הוא טרם עשה דבר משמעותי ואמריקה ציפתה לספינות מלחמה צרפתיות. אלו היו נחוצות, כתב אדמס, כדי להכיל את הצבאות הבריטיים בערי הנמל ולהתמודד עם הצי הבריטי העוצמתי. עם זאת, הצי הצרפתי נשלח לא לארצות הברית אלא לאיי הודו המערבית כדי להגן על האינטרסים הצרפתיים שם. צרפת, האמין אדמס, צריכה להתחייב באופן מלא יותר לברית. ורז'ן השיב שהוא יתעסק רק עם פרנקלין, ששלח מכתב חזרה לקונגרס המבקר את אדמס. אדמס עזב אז את צרפת מרצונו החופשי.
### שגריר ברפובליקה ההולנדית
באמצע 1780 נסע אדמס לרפובליקה ההולנדית. כאחת הרפובליקות הבודדות באותה עת, אדמס חשב שהיא עשויה להיות אוהדת למטרה האמריקאית. הבטחת הלוואה הולנדית עשויה להגדיל את העצמאות האמריקאית מצרפת ולהפעיל לחץ על בריטניה לשלום. בתחילה, לאדמס לא היה מעמד רשמי, אך ביולי הוא קיבל רשמית אישור לנהל משא ומתן על הלוואה והתיישב באמסטרדם באוגוסט. אדמס היה בתחילה אופטימי ונהנה מאוד מהעיר, אך עד מהרה התאכזב. ההולנדים, שחששו מנקמה בריטית, סירבו להיפגש עם אדמס. לפני שהגיע, הבריטים גילו על סיוע סודי שההולנדים שלחו לאמריקאים ואישרו תגמול נגד ספינותיהם, מה שרק הגביר את חששם. מילים הגיעו גם לאירופה על תבוסות אמריקאיות בשדה הקרב. לאחר חמישה חודשים של אי-פגישה עם פקיד הולנדי אחד, אדמס בתחילת 1781 הכריז על אמסטרדם כ"בירת שלטון הממון". הוא הוזמן סוף סוף להציג את כתב האמנה שלו כשגריר בפני הממשלה ההולנדית בהאג ב-19 באפריל 1781, אך הם לא הבטיחו כל סיוע. בינתיים, אדמס סיכל ניסיון של מעצמות אירופיות נייטרליות לתווך במלחמה מבלי להתייעץ עם ארצות הברית. ביולי הסכים אדמס לעזיבת שני בניו; ג'ון קווינסי הלך עם מזכירו של אדמס פרנסיס דנה לסנט פטרסבורג כמתורגמן צרפתי בניסיון לחפש הכרה מרוסיה, וצ'ארלס שסבל מגעגועים הביתה חזר הביתה עם חברו של אדמס בנג'מין ווטרהאוס. באוגוסט, זמן קצר לאחר שהוסר מתפקידו כראש יחיד של משא ומתן על הסכם שלום, אדמס עבר "התמוטטות עצבים גדולה". בנובמבר נודע לו שחיילים אמריקאים וצרפתים הביסו באופן מכריע את הבריטים ביורקטאון. הניצחון נבע במידה רבה מסיוע הצי הצרפתי, מה שהצדיק את עמדתו של אדמס לסיוע ימי מוגבר.
חדשות על הניצחון האמריקאי ביורקטאון זעזעו את אירופה. בינואר 1782, לאחר שהתאושש, הגיע אדמס להאג כדי לדרוש מהמדינות הכלליות לענות לעתירותיו. מאמציו נתקעו, והוא לקח את מטרתו לעם, תוך ניצול מוצלח של רגשות פרו-אמריקאיים פופולריים. כמה מחוזות החלו להכיר בעצמאות אמריקאית. ב-19 באפריל הכירו המדינות הכלליות רשמית בעצמאות אמריקאית והכירו באדמס כשגריר. ב-11 ביוני, בעזרת מנהיג הפטריוטים ההולנדי ג'ואן ואן דר קאפלן טוט דן פול, ניהל אדמס משא ומתן על הלוואה של חמישה מיליון גילדן. באוקטובר ניהל משא ומתן על אמנת ידידות ומסחר. הבית שקנה אדמס במהלך שהות זו בהולנד הפך לשגרירות האמריקאית הראשונה על אדמה זרה.
### הסכם פריז
לאחר ניהול המשא ומתן על ההלוואה עם ההולנדים, מונה אדמס מחדש כנציב האמריקאי לנהל משא ומתן על האמנה לסיום המלחמה, הסכם פריז. ורז'ן ושר צרפת לארצות הברית, אן-סזאר דה לה לוזרן, לא אישרו את אדמס, ולכן פרנקלין, תומאס ג'פרסון, ג'ון ג'יי והנרי לורנס מונו לשתף פעולה עם אדמס, אם כי ג'פרסון לא הלך בתחילה לאירופה ולורנס הוצב ברפובליקה ההולנדית בעקבות מאסרו במצודת לונדון.
במשא ומתן הסופי, הבטחת זכויות דיג מול ניופאונדלנד ואי קייפ ברטון התבררה כחשובה מאוד וקשה מאוד. בתגובה להגבלות מחמירות מאוד שהציעו הבריטים, אדמס התעקש שלא רק שדייגים אמריקאים יורשו לנסוע קרוב לחוף כרצונם, אלא שהם יורשו לרפא את הדגים שלהם על חופי ניופאונדלנד. זה, והצהרות אחרות, הניעו את ורז'ן להודיע בחשאי לבריטים שצרפת לא מרגישה מחויבת "לתמוך ב[שאיפות יומרניות אלו]". תוך עקיפת פרנקלין וחוסר אמון בורז'ן, ג'יי ואדמס החליטו לא להתייעץ עם צרפת, ובמקום זאת להתנהל ישירות מול הבריטים. במהלך משא ומתן זה, ציין אדמס בפני הבריטים שתנאי הדיג שהציע היו נדיבים יותר מאלו שהציעה צרפת ב-1778 וכי קבלתם תטפח רצון טוב בין בריטניה לארצות הברית תוך הפעלת לחץ על צרפת. בריטניה הסכימה, ושני הצדדים עבדו על הוראות אחרות לאחר מכן. ורז'ן כעס כשנודע לו מפרנקלין על הכפילות האמריקאית, אך לא דרש משא ומתן מחדש. הוא הופתע מכמה שהאמריקאים יכלו להוציא. המשא ומתן העצמאי גם אפשר לצרפתים לטעון לחפות בפני בעלי בריתם הספרדים, שדרישותיהם לגיברלטר היו עלולות לגרום לבעיות משמעותיות. ב-3 בספטמבר 1783 נחתמה האמנה והעצמאות האמריקאית הוכרה.
### שגריר בבריטניה הגדולה
אדמס מונה לשגריר האמריקאי הראשון בבריטניה הגדולה ב-1785. לאחר שהגיע ללונדון מפריז, קיים אדמס את הקהל הראשון שלו עם המלך ג'ורג' השלישי ב-1 ביוני, אותו תיעד בקפידה במכתב לשר החוץ ג'יי למחרת. חילופי הדברים של הזוג היו מכובדים; אדמס הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להחזיר את הידידות והלבביות "בין אנשים ש, אף שהופרדו [כך במקור] על ידי אוקיינוס ותחת ממשלות שונות יש להם את אותה שפה, דת דומה ודם קרוב", והמלך הסכים "לקבל בהנאה, את ההבטחות על הנטייה הידידותית של ארצות הברית". המלך הוסיף כי אף ש"הוא היה האחרון להסכים" לעצמאות אמריקאית, הוא תמיד עשה מה שחשב שנכון. הוא הדהים את אדמס בהערה ש"יש דעה, בקרב כמה אנשים, שאתה לא הכי קשור מכל בני ארצך, לנימוסים של צרפת". אדמס השיב, "הדעה הזו אדוני, אינה מוטעית... אין לי קשרים מלבד לארצי שלי". המלך ג'ורג' השיב, "אדם ישר לעולם לא יהיה לו אחר".
אדמס הצטרף לאביגיל בלונדון. כשהם סובלים את עוינותם של חצרני המלך, הם ברחו כשיכלו על ידי חיפוש אחר ריצ'רד פרייס, כומר כנסיית ניואינגטון גרין האוניטרית ומסית הוויכוח על המהפכה בתוך בריטניה. אדמס התכתב עם בניו ג'ון קווינסי וצ'ארלס, שניהם בהרווארד, והזהיר את הראשון מפני "ריח מנורת חצות" תוך שהוא מפציר באחרון להקדיש זמן מספיק ללימודים. ג'פרסון ביקר את אדמס ב-1786 בזמן ששירת כשר לצרפת; השניים סיירו באזור הכפרי וראו אתרים היסטוריים רבים. בזמן שהיה בלונדון, פגש אדמס את חברו הוותיק ג'ונתן סוול, אך השניים גילו שהם התרחקו מדי מכדי לחדש את ידידותם. אדמס החשיב את סוול כאחד מנפגעי המלחמה, וסוול ביקר אותו כשגריר:
> יכולותיו שוות ללא ספק לחלקים המכניים של עסקיו כשגריר, אך זה לא מספיק. הוא לא יכול לרקוד, לשתות, להמר, להחמיא, להבטיח, להתלבש, להישבע עם הג'נטלמנים, ולפטפט ולפלרטט עם הגברות; בקיצור, אין לו אף אחת מאותן אמנויות או קישוטים חיוניים המהווים חצרן. יש אלפים ש, עם עשירית מהבנתו ובלי ניצוץ של יושרו, היו מרחיקים אותו לאין שיעור בכל חצר באירופה.
בזמן שהיה בלונדון כתב אדמס את שלושת הכרכים "הגנה על חוקות הממשל של ארצות הברית של אמריקה", תגובה לאלו שפגש באירופה שביקרו את מערכות הממשל של המדינות האמריקאיות.
כהונתו של אדמס בבריטניה סובכה על ידי כך ששתי המדינות לא עמדו בהתחייבויות האמנה שלהן. המדינות האמריקאיות היו רשלניות בתשלום חובות לסוחרים בריטיים, ובתגובה, הבריטים סירבו לפנות מבצרים בצפון-מערב כפי שהובטח. ניסיונותיו של אדמס לפתור סכסוך זה נכשלו, והוא היה לעיתים קרובות מתוסכל מחוסר חדשות על התקדמות מהבית. החדשות שקיבל על מהומות בבית, כמו מרד שייס, הגבירו את חרדתו. הוא ביקש מג'יי להשתחרר; ב-1788, הוא נפרד מג'ורג' השלישי, שהבטיח לקיים את חלקו באמנה ברגע שאמריקה תעשה את אותו הדבר. אדמס נסע אז להאג כדי להיפרד רשמית משגרירותו שם ולהבטיח מימון מחדש מההולנדים, מה שאפשר לארצות הברית לעמוד בהתחייבויות על הלוואות קודמות.