וושינגטון אירווינג
וושינגטון אירווינג (Washington Irving) (3 באפריל 1783 – 28 בנובמבר 1859) היה סופר סיפורים קצרים, מסאי, ביוגרף, היסטוריון ודיפלומט אמריקאי בתחילת המאה ה-19. הוא כתב את הסיפורים הקצרים "ריפ ואן וינקל" (Rip Van Winkle) (1819) ו"האגדה על סליפי הולו" (The Legend of Sleepy Hollow) (1820), שניהם מופיעים בקובץ הסיפורים שלו "ספר השרטוטים של ג'פרי קריון, ג'נטלמן". עבודותיו ההיסטוריות כוללות ביוגרפיות של אוליבר גולדסמית', מוחמד וג'ורג' וושינגטון, וכן מספר ספרי היסטוריה על ספרד של המאה ה-15 העוסקים בנושאים כמו אלהמברה, כריסטופר קולומבוס והמורים. אירווינג כיהן כשגריר אמריקה בספרד בשנות ה-40 של המאה ה-19.
אירווינג נולד וגדל במנהטן למשפחת סוחרים. הוא ערך את הופעת הבכורה הספרותית שלו בשנת 1802 עם סדרת מכתבי תצפית ל"מורנינג כרוניקל", שנכתבו תחת שם העט ג'ונתן אולדסטייל. הוא עבר זמנית לאנגליה עבור עסקי המשפחה בשנת 1815, שם זכה לתהילה עם פרסום "ספר השרטוטים של ג'פרי קריון, ג'נטלמן", אשר פורסם בהמשכים בין 1819 ל-1820. הוא המשיך לפרסם באופן קבוע לאורך כל חייו, והשלים ביוגרפיה בחמישה כרכים על ג'ורג' וושינגטון רק שמונה חודשים לפני מותו בגיל 76 בטאריטאון, ניו יורק.
אירווינג היה אחד הסופרים האמריקאים הראשונים שזכו להערכה באירופה, והוא עודד סופרים אמריקאים אחרים כמו נתניאל הות'ורן, הנרי וודסוורת' לונגפלו, הרמן מלוויל ואדגר אלן פו. הוא זכה להערצה גם מצד כמה סופרים בריטים, בהם לורד ביירון, תומאס קמפבל, צ'ארלס דיקנס, מרי שלי, פרנסיס ג'פרי וולטר סקוט. הוא דגל בכתיבה כמקצוע לגיטימי וטען בעד חקיקה חזקה יותר להגנה על סופרים אמריקאים מפני הפרת זכויות יוצרים.
ביוגרפיה
### שנים ראשונות
לפי רשימות בכתב יד מאת פייר מונרו אירווינג, אחיינו ועוזרו הספרותי של וושינגטון אירווינג, השושלת המשפחתית חוזרת לשבט אירווין (Clan Irvine) מטירת דראם בסקוטלנד. הרשימות כוללות סיפור משפחתי מסורתי בנוגע לסמל המשפחה, הכולל שלושה עלי הולי; לפי הדיווח, הוא הוענק על ידי רוברט דה ברוס לנושא השריון שלו, ויליאם דה ארווין, כסימן לנאמנות. וושינגטון אירווינג היה גאה במורשתו הסקוטית והשתמש בדימוי עלה ההולי כסמל אישי.
הוריו של וושינגטון אירווינג היו ויליאם אירווינג האב, במקור מקוהולם, שפינסיי, אורקני, סקוטלנד, ושרה (לבית סונדרס), במקור מפאלמות', קורנוול, אנגליה. הם נישאו בשנת 1761 בעוד ויליאם שירת כקצין זוטר בצי המלכותי. נולדו להם אחד-עשר ילדים, שמונה מהם שרדו עד לבגרות. שני בניהם הראשונים מתו בינקותם, שניהם נקראו ויליאם, וכך גם ילדם הרביעי ג'ון. ילדיהם ששרדו היו ויליאם הבן (1766), אן (1770), פיטר (1771), קתרין (1774), אבנעזר (1776), ג'ון טריט (1778), שרה (1780) וושינגטון.
משפחת אירווינג התיישבה במנהטן והייתה חלק ממעמד הסוחרים של העיר. וושינגטון נולד ב-3 באפריל 1783, באותו שבוע שבו תושבי ניו יורק למדו על חוזה פריז שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית. אמו של אירווינג קראה לו על שם ג'ורג' וושינגטון. אירווינג פגש את האדם שעל שמו נקרא בגיל 6, כאשר ג'ורג' וושינגטון הגיע לניו יורק זמן קצר לפני השבעתו לנשיא בשנת 1789. הנשיא בירך את אירווינג הצעיר, מפגש שאירווינג הנציח בציור צבעי מים קטן שעדיין תלוי בביתו.
משפחת אירווינג התגוררה ברחוב ויליאם 131 בזמן לידתו של וושינגטון, אך מאוחר יותר עברו לצד השני של הרחוב לרחוב ויליאם 128. כמה מאחיו של אירווינג הפכו לסוחרים פעילים בניו יורק; הם עודדו את שאיפותיו הספרותיות, ולעתים קרובות תמכו בו כלכלית בזמן שרדף אחר קריירת הכתיבה שלו.
אירווינג היה תלמיד לא מעוניין שהעדיף סיפורי הרפתקאות ודרמה, והוא נהג להתגנב מהכיתה בערבים כדי לבקר בתיאטרון עד שהגיע לגיל 14. התפרצות של קדחת צהובה במנהטן ב-1798 הניעה את משפחתו לשלוח אותו במעלה הנהר, שם שהה עם חברו ג'יימס קירק פולדינג בטאריטאון, ניו יורק. בטאריטאון הוא התוודע ליופי הפסטורלי של האזור, עם המנהגים ההולנדיים וסיפורי הרוחות המקומיים. אף שהכפר סליפי הולו לא היה קיים בתקופתו של אירווינג (נורת' טאריטאון שינתה את שמה לסליפי הולו ב-1996), האזור שאירווינג הפך למפורסם ב"האגדה על סליפי הולו" היה ידוע כסלאפרסהאוון או "מקלט הישנים" על ידי המתיישבים ההולנדים. אירווינג ערך כמה טיולים נוספים במעלה ההדסון כנער, כולל ביקור ממושך בג'ונסטאון, ניו יורק, שם עבר דרך אזור הרי הקטסקיל, התפאורה ל"ריפ ואן וינקל". "מכל הנופים של ההדסון", כתב אירווינג, "להרי הקטסקיל הייתה ההשפעה המכשפת ביותר על דמיוני הנערי".
אירווינג החל לכתוב מכתבים ל"ניו יורק מורנינג כרוניקל" (עיתון שנערך על ידי אחיו פיטר) בשנת 1802 כשהיה בן 19, והגיש פרשנויות על הסצנה החברתית והתיאטרלית של העיר תחת שם העט ג'ונתן אולדסטייל. השם העלה את נטיותיו הפדרליסטיות והיה הראשון מבין שמות עט רבים שהשתמש בהם לאורך הקריירה שלו. המכתבים הביאו לאירווינג תהילה מוקדמת ופרסום מתון. ארון בר היה המייסד של ה"כרוניקל" והתרשם מספיק כדי לשלוח קטעים מהכתבות של אולדסטייל לבתו תיאודוסיה. (בשנת 1807, אירווינג יסקר את משפט בר עבור העיתון.) צ'ארלס ברוקדן בראון ערך טיול לניו יורק כדי לנסות לגייס את אולדסטייל למגזין ספרותי שערך בפילדלפיה.
דואגים לבריאותו, אחיו של אירווינג מימנו סיור ממושך באירופה בין 1804 ל-1806. הוא עקף את רוב האתרים והמיקומים שנחשבו חיוניים להתפתחות החברתית של גבר צעיר, למורת רוחו של אחיו ויליאם, שכתב כי הוא שמח שבריאות אחיו משתפרת, אך לא אהב את הבחירה "לדהור דרך איטליה... ולהשאיר את פירנצה משמאלך ואת ונציה מימינך". במקום זאת, אירווינג חידד את הכישורים החברתיים והשיחתיים שהפכו אותו בסופו של דבר לאחד האורחים המבוקשים בעולם. "אני משתדל לקבל את הדברים כפי שהם בעליזות", כתב אירווינג, "וכשאני לא יכול להשיג ארוחת ערב שתתאים לטעמי, אני משתדל להשיג טעם שיתאים לארוחת הערב שלי". בזמן שביקר ברומא בשנת 1805, אירווינג התיידד עם הצייר וושינגטון אלסטון וכמעט שוכנע לקריירה כצייר. "גורלי בחיים, לעומת זאת, הוטל אחרת".
### כתיבה מרכזית ראשונה
אירווינג חזר מאירופה כדי ללמוד משפטים עם המנטור המשפטי שלו השופט ג'וזיאיה אוגדן הופמן בניו יורק. לפי הודאתו שלו, הוא לא היה סטודנט טוב ובקושי עבר את בחינת הלשכה ב-1806. הוא החל להתרועע עם קבוצה של גברים צעירים ומשכילים שאותם כינה "נערי קילקני", והקים את המגזין הספרותי "סלמגונדי" בינואר 1807 עם אחיו ויליאם וחברו ג'יימס קירק פולדינג, כשהם כותבים תחת שמות עט שונים, כמו ויליאם וויזארד ולנסלוט לנגסטאף. אירווינג לעג לתרבות ולפוליטיקה של ניו יורק בצורה הדומה למגזין "מאד" של המאה ה-20. "סלמגונדי" היה הצלחה מתונה, והפיץ את שמו והמוניטין של אירווינג מעבר לניו יורק. הוא נתן לניו יורק את הכינוי "גות'אם" בגיליון ה-17 שלו ב-11 בנובמבר 1807, מילה אנגלו-סכסית שפירושה "עיר העיזים".
אירווינג השלים את "היסטוריה של ניו יורק מראשית העולם ועד סוף השושלת ההולנדית", מאת דידריך ניקרבוקר (1809) בזמן שהתאבל על מות ארוסתו בת ה-17 מטילדה הופמן. זה היה ספרו המרכזי הראשון וסאטירה על היסטוריה מקומית רצינית ופוליטיקה עכשווית. לפני פרסומו, אירווינג יצר מתיחה על ידי פרסום סדרת מודעות על נעדרים ב"ניו יורק איבנינג פוסט" בחיפוש אחר מידע על דידריך ניקרבוקר, היסטוריון הולנדי קשוח שלכאורה נעלם ממלונו בניו יורק. כחלק מהתעלול, הוא פרסם הודעה מבעל המלון המיידעת את הקוראים שאם מר ניקרבוקר לא יחזור למלון כדי לשלם את חשבונו, הוא יפרסם כתב יד שניקרבוקר הותיר אחריו.
קוראים תמימים עקבו אחר סיפורו של ניקרבוקר וכתב היד שלו בעניין, וכמה פקידי עיריית ניו יורק היו מודאגים מספיק מההיסטוריון הנעלם כדי להציע פרס על חזרתו הבטוחה. אירווינג פרסם לאחר מכן את "היסטוריה של ניו יורק" ב-6 בדצמבר 1809, תחת שם העט ניקרבוקר, עם הצלחה ביקורתית ופופולרית מיידית. "זה תפס את הציבור", העיר אירווינג, "והעניק לי סלבריטאיות, מכיוון שיצירה מקורית הייתה דבר יוצא דופן ונדיר באמריקה". השם ניקרבוקר הפך לכינוי לתושבי מנהטן בכלל ואומץ על ידי קבוצת הכדורסל ניו יורק ניקרבוקרס.
אחרי הצלחת "היסטוריה של ניו יורק", חיפש אירווינג עבודה והפך בסופו של דבר לעורך של המגזין "אנלקטיק", שם כתב ביוגרפיות של גיבורים ימיים כמו ג'יימס לורנס ואוליבר הזארד פרי. הוא היה גם בין עורכי המגזין הראשונים שהדפיסו מחדש את שירו של פרנסיס סקוט קי "הגנת פורט מקהנרי", שהונצח כ"הדגל זרוע הכוכבים". אירווינג התנגד בתחילה למלחמת 1812 כמו סוחרים רבים אחרים, אך שריפת וושינגטון על ידי הבריטים ב-1814 שכנעה אותו להתגייס. הוא שירת במטה של דניאל ד. טומפקינס, מושל ניו יורק ומפקד המיליציה של מדינת ניו יורק, אך לא ראה פעילות ממשית מלבד משימת סיור באזור הימות הגדולות. המלחמה הייתה הרסנית עבור סוחרים אמריקאים רבים, כולל משפחתו של אירווינג, והוא יצא לאנגליה באמצע 1815 כדי להציל את חברת הסחר המשפחתית. הוא נשאר באירופה ב-17 השנים הבאות.
### חיים באירופה
ספר השרטוטים
אירווינג בילה את השנתיים הבאות בניסיון לחלץ את הפירמה המשפחתית כלכלית אך בסופו של דבר נאלץ להכריז על פשיטת רגל. ללא סיכויי עבודה, הוא המשיך לכתוב לאורך 1817 ו-1818. בקיץ 1817 ביקר אצל וולטר סקוט, והחל בחברות אישית ומקצועית לכל החיים. אירווינג הלחין את הסיפור הקצר "ריפ ואן וינקל" בן לילה בזמן שהתארח אצל אחותו שרה ובעלה, הנרי ואן וארט, בבירמינגהאם, אנגליה, מקום שעורר השראה גם ליצירות אחרות. באוקטובר 1818, אחיו של אירווינג ויליאם השיג עבור אירווינג משרה כפקיד ראשי בצי ארצות הברית ודחק בו לחזור הביתה. אירווינג דחה את ההצעה, ובחר להישאר באנגליה כדי להמשיך בקריירת כתיבה.
באביב 1819 שלח אירווינג לאחיו אבנעזר בניו יורק סדרה של יצירות פרוזה קצרות שביקש לפרסם כ"ספר השרטוטים של ג'פרי קריון, ג'נטלמן". הפרק הראשון, שהכיל את "ריפ ואן וינקל", זכה להצלחה אדירה, ושאר היצירה הייתה מוצלחת באותה מידה; היא פורסמה ב-1819–1820 בשבעה חלקים בניו יורק ובשני כרכים בלונדון ("האגדה על סליפי הולו" הופיעה בגיליון השישי של המהדורה הניו-יורקית ובכרך השני של המהדורה הלונדונית). כמו סופרים מצליחים רבים בתקופה זו, אירווינג נאבק נגד פיראטים ספרותיים. באנגליה, כמה מהשרטוטים שלו הודפסו מחדש בכתבי עת ללא רשותו, פרקטיקה חוקית מכיוון שלא היה חוק זכויות יוצרים בינלאומי באותה עת. כדי למנוע הדפסות חוזרות כאלה בבריטניה, אירווינג שילם כדי שהארבעה החלקים האמריקאים הראשונים יפורסמו ככרך אחד על ידי ג'ון מילר בלונדון.
אירווינג פנה לוולטר סקוט בבקשת עזרה להשגת מוציא לאור מכובד יותר עבור שארית הספר. סקוט הפנה את אירווינג למוציא לאור שלו, ג'ון מאריי, ששלט בלונדון, שהסכים לקחת על עצמו את "ספר השרטוטים". מעתה ואילך, אירווינג יפרסם במקביל בארצות הברית ובבריטניה כדי להגן על זכויות היוצרים שלו, כאשר מאריי הוא המוציא לאור האנגלי המועדף עליו. המוניטין של אירווינג נסק, ובמשך השנתיים הבאות, הוא ניהל חיים חברתיים פעילים בפריז ובבריטניה, שם נחגג לעתים קרובות כאנומליה של הספרות: אמריקאי מתחיל שהעז לכתוב אנגלית היטב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אולם ברייסברידג' וסיפורי מטייל
כאשר גם אירווינג וגם המוציא לאור ג'ון מאריי להוטים לעקוב אחר הצלחת "ספר השרטוטים", אירווינג בילה חלק ניכר מ-1821 בטיולים באירופה בחיפוש אחר חומר חדש, בקריאה נרחבת של סיפורי עם הולנדיים וגרמניים. מעוכב על ידי מחסום כתיבה – ומדוכא ממות אחיו ויליאם – עבד אירווינג לאט, ולבסוף העביר כתב יד מושלם למאריי במרץ 1822. הספר, "אולם ברייסברידג', או ההומוריסטים, תמהיל" (המיקום התבסס באופן רופף על אסטון הול, שנתפס על ידי בני משפחת ברייסברידג', ליד בית אחותו בבירמינגהאם) פורסם ביוני 1822.
הפורמט של "ברייסברידג'" היה דומה לזה של "ספר השרטוטים", עם אירווינג, בתור קריון, המקריין סדרה של יותר מ-50 סיפורים קצרים ומסות קשורים באופן רופף. בעוד שחלק מהמבקרים חשבו ש"ברייסברידג'" הוא חיקוי נחות של "ספר השרטוטים", הספר התקבל היטב על ידי קוראים ומבקרים. "זכינו להנאה כה רבה מהספר הזה", כתב המבקר פרנסיס ג'פרי ב"אדינבורו רוויו", "שאנו חושבים את עצמנו מחויבים מתוך הכרת תודה... להכיר בכך בפומבי". אירווינג חש הקלה על קבלת הפנים שלו, שעשתה רבות לביסוס המוניטין שלו בקרב קוראים אירופאים.
עדיין נאבק במחסום כתיבה, נסע אירווינג לגרמניה והתיישב בדרזדן בחורף 1822. כאן הוא הדהים את משפחת המלוכה ונקשר לאמיליה פוסטר, אמריקאית שחיה בדרזדן עם חמשת ילדיה. אירווינג בן ה-39 נמשך במיוחד לבתה של פוסטר בת ה-18, אמילי, ונאבק בתסכול על ידה. אמילי סירבה בסופו של דבר להצעת הנישואין שלו באביב 1823.
הוא חזר לפריז והחל לשתף פעולה עם המחזאי ג'ון הווארד פיין בתרגומים של מחזות צרפתיים לבמה האנגלית, עם מעט הצלחה. הוא גם למד דרך פיין שהסופרת מרי וולסטונקראפט שלי התעניינה בו רומנטית, אם כי אירווינג מעולם לא רדף אחרי הקשר.
באוגוסט 1824 פרסם אירווינג את קובץ המסות "סיפורי מטייל" – כולל הסיפור הקצר "השטן וטום ווקר" – תחת הדמות שלו ג'פרי קריון. "אני חושב שיש בו כמה מהדברים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם", אמר אירווינג לאחותו. אך בעוד שהספר נמכר בצורה מכובדת, "מטייל" נדחה על ידי מבקרים, שקטלו גם את "מטייל" וגם את מחברו. "הציבור הובל לצפות לדברים טובים יותר", כתב ה"יונייטד סטייטס ליטררי גאזט", בעוד ה"ניו יורק מירור" הכריז על אירווינג כ"מוערך מדי". פגוע ומדוכא מקבלת הפנים של הספר, נסוג אירווינג לפריז, שם בילה את השנה הבאה בדאגה על כספים ובשרבוט רעיונות לפרויקטים שמעולם לא יצאו לפועל.
ספרים ספרדיים
בזמן שהיה בפריז, קיבל אירווינג מכתב מאלכסנדר היל אוורט ב-30 בינואר 1826. אוורט, שהיה לאחרונה השר האמריקאי בספרד, דחק באירווינג להצטרף אליו למדריד, וציין כי מספר כתבי יד העוסקים בכיבוש ספרדי של אמריקה הפכו לאחרונה לציבוריים. אירווינג יצא למדריד והחל בהתלהבות לסרוק את הארכיונים הספרדיים אחר חומר צבעוני.
עם גישה מלאה לספרייה העצומה של הקונסול האמריקאי להיסטוריה ספרדית, החל אירווינג לעבוד על מספר ספרים בבת אחת. פרי הבכורה של עבודה קשה זו, "היסטוריה של החיים והמסעות של כריסטופר קולומבוס", פורסם בינואר 1828. הספר היה פופולרי בארצות הברית ובאירופה והיו לו 175 מהדורות שפורסמו לפני סוף המאה. זה היה גם הפרויקט הראשון של אירווינג שפורסם עם שמו שלו, במקום שם עט, על עמוד השער. אירווינג הוזמן להתארח בארמון הדוכס מגור, שנתן לו גישה בלתי מוגבלת לספרייתו המכילה כתבי יד ימי-ביניימיים רבים. "כרוניקה של כיבוש גרנדה" פורסמה שנה לאחר מכן, ואחריה "מסעות ותגליות של בני לווייתו של קולומבוס" ב-1831.
כתביו של אירווינג על קולומבוס הם תערובת של היסטוריה ובדיון, ז'אנר הנקרא כיום היסטוריה רומנטית. אירווינג ביסס אותם על מחקר נרחב בארכיונים הספרדיים, אך הוסיף גם אלמנטים דמיוניים שמטרתם לחדד את הסיפור. הראשונה מבין היצירות הללו היא המקור למיתוס העמיד לפיו אירופאים ימי-ביניימיים האמינו שהארץ שטוחה. על פי הספר הפופולרי, קולומבוס הוכיח שהארץ עגולה.
בשנת 1829, נבחר אירווינג לחברה הפילוסופית האמריקאית. באותה שנה, הוא עבר לארמון העתיק של גרנדה אלהמברה, "נחוש להשתהות כאן", אמר, "עד שאשיג כתבים כלשהם בדרך הקשורים למקום". לפני שהספיק להתחיל בכתיבה משמעותית כלשהי, לעומת זאת, הוא קיבל הודעה על מינויו למזכיר הצירות האמריקאית בלונדון. מודאג מכך שיאכזב חברים ובני משפחה אם יסרב לתפקיד, אירווינג עזב את ספרד לאנגליה ביולי 1829.
מזכיר הצירות האמריקאית בלונדון
בהגיעו ללונדון, הצטרף אירווינג לצוות של השגריר האמריקאי בבריטניה, לואי מקליין. מקליין הקצה מיד את עבודת המזכירות היומיומית לאדם אחר ומינה את אירווינג לעוזרו האישי. השניים עבדו במהלך השנה הבאה על משא ומתן על הסכם סחר בין ארצות הברית לאיי הודו המערבית הבריטיים, ולבסוף הגיעו לעסקה באוגוסט 1830. באותה שנה, אירווינג זכה במדליה מהאגודה המלכותית לספרות, ואחריה בתואר דוקטור של כבוד במשפט אזרחי מאוקספורד ב-1831.
בעקבות החזרתו של מקליין לארצות הברית ב-1831 כדי לשרת כמזכיר האוצר, אירווינג נשאר כממונה על היחסים של הצירות עד הגעתו של מרטין ואן ביורן, מועמדו של הנשיא אנדרו ג'קסון לתפקיד שגריר בבריטניה. עם ואן ביורן בתפקיד, אירווינג התפטר מתפקידו כדי להתרכז בכתיבה, ולבסוף השלים את "סיפורי אלהמברה", שיפורסמו במקביל בארצות הברית ובאנגליה ב-1832.
אירווינג עדיין היה בלונדון כשואן ביורן קיבל את הידיעה שסנאט ארצות הברית סירב לאשר אותו כשר החדש. בניחום ואן ביורן, אירווינג חזה שהמהלך המפלגתי של הסנאט יחזור אליו כבומרנג. "לא אופתע", אמר אירווינג, "אם הצבעת הסנאט הזו תתרום רבות להעלאתו לכיסא הנשיאות".
### חזרה לארצות הברית
אירווינג הגיע לניו יורק ב-21 במאי 1832, לאחר 17 שנים בחו"ל. בספטמבר ההוא, הוא ליווה את הנציב לענייני אינדיאנים הנרי ליוויט אלסוורת' במשימת סקר, יחד עם חברים צ'ארלס לה טרוב והרוזן אלברט-אלכסנדר דה פורטאלס, והם נסעו עמוק לתוך הטריטוריה האינדיאנית (כיום מדינת אוקלהומה). בסיום סיורו המערבי, אירווינג נסע דרך וושינגטון די.סי. ובולטימור, שם התוודע לפוליטיקאי והסופר ג'ון פנדלטון קנדי.
אירווינג היה מתוסכל מהשקעות גרועות, אז פנה לכתיבה כדי לייצר הכנסה נוספת, והחל ב"סיור בערבות" שתיאר את מסעותיו האחרונים בקו החזית. הספר היה הצלחה פופולרית נוספת וגם הספר הראשון שנכתב ופורסם על ידי אירווינג בארצות הברית מאז "היסטוריה של ניו יורק" ב-1809. בשנת 1834, הוא פנה למגנט הפרוות ג'ון ג'ייקוב אסטור, ששכנע אותו לכתוב היסטוריה של מושבת מסחר הפרוות שלו באסטוריה, אורגון. אירווינג עשה עבודה מהירה על הפרויקט של אסטור, ושלח את הביוגרפיה המעריצה "אסטוריה" בפברואר 1836. בשנת 1835, אירווינג, אסטור וכמה אחרים ייסדו את "אגודת סנט ניקולס" בעיר ניו יורק.
במהלך שהות ממושכת בביתו של אסטור, אירווינג פגש את החוקר בנג'מין בונביל והיה מסוקרן מהמפות והסיפורים שלו על הטריטוריות מעבר להרי הרוקי. שני הגברים נפגשו בוושינגטון די.סי. כמה חודשים לאחר מכן, ובונביל מכר את המפות והרשימות הגולמיות שלו לאירווינג תמורת 1,000 דולר. אירווינג השתמש בחומרים אלה כבסיס לספרו מ-1837 "הרפתקאותיו של קפטן בונביל". שלוש יצירות אלו היוו את סדרת הספרים "המערבית" של אירווינג ונכתבו בחלקן כתגובה לביקורת שזמנו באנגליה ובספרד הפך אותו ליותר אירופאי מאמריקאי. מבקרים כמו ג'יימס פנימור קופר ופיליפ פרינו חשו שהוא הפנה עורף למורשתו האמריקאית לטובת האצולה האנגלית. ספרי המערב של אירווינג התקבלו היטב בארצות הברית, במיוחד "סיור בערבות", אם כי מבקרים בריטים האשימו אותו ב"ייצור ספרים".
בשנת 1835 רכש אירווינג "קוטג' מוזנח" ונכס חוף נהר שמסביבו בטאריטאון, ניו יורק, שאותו כינה "סאניסייד" ב-1841. הוא דרש תיקון ושיפוץ מתמיד במהלך 20 השנים הבאות, עם עלויות שהסלימו ללא הרף, ולכן הסכים בחוסר רצון להפוך לתורם קבוע למגזין "ניקרבוקר" ב-1839, בכתיבת מסות חדשות וסיפורים קצרים תחת שמות העט ניקרבוקר וקריון. הוא פנה בקביעות על ידי סופרים צעירים שואפים לעצות או המלצות, כולל אדגר אלן פו, שחיפש את הערותיו של אירווינג על "ויליאם וילסון" ו"נפילת בית אשר".
בשנת 1837, ליידי מצ'ארלסטון, דרום קרוליינה הפנתה את תשומת לבו של ויליאם קלנסי, בישוף שמונה לאחרונה לדמרארה, לקטע ב"קריון מיסלני", ותהתה האם הוא משקף במדויק את ההוראה או הפרקטיקה הקתולית. הקטע תחת "מנזר ניוסטד" קרא:
> אחד ממגילות הקלף שנמצאו כך, שופך אור מביך למדי על סוג החיים שניהלו הנזירים מניוסטד. זוהי מחילה שהוענקה להם למספר מסוים של חודשים, שבה מובטחת חנינה מלאה מראש לכל מיני פשעים, ביניהם מצוינים במפורש כמה מהגסים והחושניים שבהם, וחולשות הבשר שלהם הם נטו.
קלנסי כתב לאירווינג, ש"סייע מיד בחקירה על האמת, והבטיח לתקן במהדורות עתידיות את הסילוף שהתלוננו עליו". קלנסי נסע לתפקידו החדש דרך אנגליה, וכשהוא נושא מכתב היכרות מאירווינג, עצר במנזר ניוסטד והצליח לצפות במסמך שאליו רמז אירווינג. עם הבדיקה, גילה קלנסי כי למעשה לא מדובר במחילה שהונפקה לנזירים מכל סמכות כנסייתית שהיא, אלא חנינה שנתן המלך לחלק מהצדדים שנחשדו בהפרת "חוקי יער". קלנסי ביקש מהכומר המקומי להעביר את ממצאיו לכתבי עת קתוליים באנגליה, ועם הפרסום, לשלוח עותק לאירווינג. האם זה נעשה לא ברור שכן הטקסט השנוי במחלוקת נותר במהדורת 1849.
אירווינג גם דגל בספרות המבשילה של אמריקה, ודגל בחוקי זכויות יוצרים חזקים יותר כדי להגן על סופרים מסוג הפיראטיות שהטריד בתחילה את "ספר השרטוטים". בכתיבה בגיליון ינואר 1840 של "ניקרבוקר", הוא תמך בגלוי בחקיקת זכויות יוצרים הממתינה בקונגרס. "יש לנו ספרות צעירה", כתב, "הצומחת ומתגלה מדי יום באנרגיה מופלאה ושופעת, אשר... ראויה לכל הטיפול המטפח שלה". החקיקה, עם זאת, לא עברה באותו זמן.
בשנת 1841 נבחר אירווינג לאקדמיה הלאומית לעיצוב כחבר אקדמי של כבוד. הוא גם החל בהתכתבות ידידותית עם צ'ארלס דיקנס ואירח את דיקנס ואשתו בסאניסייד במהלך סיורו האמריקאי של דיקנס ב-1842.
### שר בספרד
הנשיא ג'ון טיילר מינה את אירווינג לשר בספרד בפברואר 1842, לאחר תמיכה ממזכיר המדינה דניאל ובסטר. אירווינג כתב, "זה יהיה ניסיון קשה להיעדר לזמן מה מסאניסייד הקטנה והיקרה שלי, אך אחזור אליה מסוגל יותר להמשיך אותה בנוחות". הוא קיווה שתפקידו כשר יאפשר לו מספיק זמן לכתוב, אך ספרד הייתה במצב של תהפוכות פוליטיות ברוב תקופת כהונתו, עם מספר פלגים יריבים שנאבקו על השליטה במלכה בת ה-12 איזבלה השנייה. אירווינג שמר על יחסים טובים עם הגנרלים והפוליטיקאים השונים, כאשר השליטה בספרד הסתובבה דרך אספרטרו, בראבו, ואז נרוואז. אספרטרו היה אז נעול במאבק כוח עם הקורטס הספרדי. הדיווחים הרשמיים של אירווינג על מלחמת האזרחים והמהפכה שהתפתחה ביטאו את המשיכה הרומנטית שלו לעוצר כאביר המגן של המלכה הצעירה איזבלה. הוא כתב בטיה אנטי-רפובליקנית ולא דיפלומטית. למרות שאספרטרו, שהודח ביולי 1843, נותר גיבור נפול בעיניו, אירווינג החל לראות את ענייני ספרד בצורה ריאליסטית יותר. עם זאת, הפוליטיקה והלוחמה היו מעייפות, ואירווינג סבל גם מגעגועים הביתה וגם ממחלת עור משתקת.
> אני עייף ולעתים מדוכא מהפוליטיקה העלובה של המדינה הזו.... 10 או 12 השנים האחרונות של חיי, שעברו בין ספקולטורים נאלחים בארצות הברית, והרפתקנים פוליטיים בספרד, הראו לי כל כך הרבה מהצד האפל של הטבע האנושי, שאני מתחיל להטיל ספקות כואבים בחבריי האדם; ומסתכל אחורה בחרטה לתקופה המאמינה של הקריירה הספרותית שלי, שבה, עני כחולדה, אך עשיר בחלומות, ראיתי את העולם דרך הדמיון שלי ונטיתי להאמין שאנשים טובים כפי שרציתי שהם יהיו.
כשהמצב הפוליטי מיושב יחסית בספרד, אירווינג המשיך לעקוב מקרוב אחר התפתחות הממשלה החדשה וגורלה של איזבלה. תפקידיו הרשמיים כשר ספרדי כללו גם משא ומתן על אינטרסים מסחריים אמריקאים עם קובה ומעקב אחר הוויכוחים של הפרלמנט הספרדי על סחר העבדים. הוא גויס גם לשירות על ידי לואי מקליין, השר האמריקאי בחצר סנט ג'יימס בלונדון, כדי לסייע במשא ומתן על המחלוקת האנגלו-אמריקאית על גבול אורגון שהנשיא הנבחר ג'יימס ק. פולק נשבע לפתור.
### שנים אחרונות
אירווינג חזר מספרד בספטמבר 1846, התיישב בסאניסייד והחל לעבוד על "מהדורה מתוקנת של המחבר" ליצירותיו עבור המוציא לאור ג'ורג' פאלמר פוטנאם. עבור פרסומה, אירווינג עשה עסקה שהבטיחה לו 12 אחוז ממחיר הקמעונאי של כל העותקים שנמכרו, הסכם שהיה חסר תקדים באותה תקופה. בזמן שתיקן את יצירותיו הישנות יותר עבור פוטנאם, הוא המשיך לכתוב באופן קבוע, ופרסם ביוגרפיות של אוליבר גולדסמית' ב-1849 והנביא האסלאמי מוחמד ב-1850. בשנת 1855, הוא הפיק את "וולפרטס רוסט", קובץ סיפורים ומסות שכתב עבור "הניקרבוקר" ופרסומים אחרים, והחל לפרסם ביוגרפיה של האדם שעל שמו נקרא ג'ורג' וושינגטון, שציפה שתהיה יצירת המופת שלו. חמישה כרכים של הביוגרפיה פורסמו בין 1855 ל-1859.
אירווינג נסע באופן קבוע למאונט ורנון ולוושינגטון די.סי. עבור המחקר שלו, וקשר חברויות עם הנשיאים מילארד פילמור ופרנקלין פירס. הוא נבחר לעמית חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ב-1855. הוא נשכר כמוציא לפועל של עזבונו של ג'ון ג'ייקוב אסטור ב-1848 ומונה על ידי צוואתו של אסטור ליושב ראש הראשון של ספריית אסטור, מבשר לספרייה הציבורית של ניו יורק.
אירווינג המשיך להתרועע ולעמוד בקשר עם התכתבויותיו היטב לתוך שנות השבעים לחייו, והתהילה והפופולריות שלו המשיכו לנסוק. "אני לא מאמין שאף אדם, בכל מדינה, אי פעם זכה להערצה חיבה יותר מזו שניתנה לך באמריקה", כתב הסנאטור ויליאם סי. פרסטון במכתב לאירווינג. "אני מאמין שהיה לנו רק אדם אחד שנמצא כל כך בלב הפופולרי". עד 1859, הסופר אוליבר ונדל הולמס האב ציין שסאניסייד הפכה "ליד מאונט ורנון, למפורסם והיקר ביותר מכל מקומות המגורים בארצנו".
### מוות
אירווינג מת מהתקף לב בחדר השינה שלו בסאניסייד ב-28 בנובמבר 1859, גיל 76 – רק שמונה חודשים לאחר שהשלים את הכרך האחרון של הביוגרפיה של וושינגטון שלו. האגדה מספרת שמילותיו האחרונות היו: "ובכן, אני חייב לסדר את הכריות שלי לעוד לילה. מתי זה יסתיים?" הוא נקבר תחת מצבה פשוטה בבית הקברות סליפי הולו (אז נקרא בית הקברות טאריטאון) ב-1 בדצמבר 1859. בשנת 1865, מועצת הנאמנים של בית הקברות תכבד לאחר המוות את בקשתו של אירווינג ששמו ישונה לבית הקברות סליפי הולו.
הלווייתו של אירווינג ב-1 בדצמבר 1859, הייתה אירוע לאומי מאסיבי. הקהל בכנסייה האפיסקופלית כרייסט בטאריטאון היה כה גדול שחששו שהרצפות יקרסו והכנסייה תצטרך להיבנות מחדש. אלפי אנשים עמדו ברחובות כדי לצפות בתהלוכה. ברחבי האומה, דגלים הורדו לחצי התורן בחדשות על מותו. למרות תהילתו העצומה, אירווינג בחר במצבה פשוטה להפליא ללא הספד, חרוטה רק עם שמו והתאריכים שלו, הממוקמת בחלקת המשפחה. אירווינג וקברו הונצחו על ידי הנרי וודסוורת' לונגפלו בשירו מ-1876 "בחצר הכנסייה בטאריטאון", שמסתיים ב:
> כמה מתוקים היו חייו; כמה מתוק מוות!; חי, לכנף בעליזות את השעות העייפות,; או בסיפורים רומנטיים כדי לעודד את הלב;, מת, להשאיר זיכרון כמו הנשימה; של קיצים מלאי שמש ומקלחות,; צער ושמחה באווירה.
מורשת
### מוניטין ספרותי
אירווינג נחשב במידה רבה לאיש הספרות האמריקאי הראשון והראשון שהרוויח את לחמו אך ורק מעטו. הנרי וודסוורת' לונגפלו הכיר בתפקידו של אירווינג בקידום הספרות האמריקאית בדצמבר 1859: "אנו חשים גאווה מוצדקת בתהילתו כסופר, מבלי לשכוח ש, לתביעותיו האחרות להכרת התודה שלנו, הוא מוסיף גם את היותו הראשון לזכות עבור ארצנו שם ומעמד מכובדים בהיסטוריה של המכתבים".
אירווינג נחשב למי ששכלל את הסיפור הקצר האמריקאי והיה הסופר האמריקאי הראשון שהציב את סיפוריו בתקיפות בארצות הברית, גם כשהוא גנב מפולקלור גרמני או הולנדי. הוא נחשב גם בדרך כלל לאחד הראשונים שכתבו בשפת העם וללא התחייבות להציג מוסר או להיות דידקטי בסיפוריו הקצרים, כתיבת סיפורים פשוט כדי לבדר ולא כדי להאיר. הוא גם עודד סופרים רבים לעתיד. כפי שציין ג'ורג' ויליאם קרטיס, "אין סופר שאפתן צעיר במדינה, שאם אי פעם פגש אישית את אירווינג, לא שמע ממנו את מילות ההזדהות, ההתחשבות והעידוד האדיבות ביותר".
אדגר אלן פו, לעומת זאת, הרגיש שצריך לתת לאירווינג קרדיט על היותו חדשן אבל שהכתיבה עצמה הייתה לעתים קרובות לא מתוחכמת. "אירווינג מוערך יתר על המידה", כתב פו ב-1838, "ואבחנה נחמדה יכולה להימתח בין המוניטין המוצדק שלו לבין המוניטין המזויף והמקרי שלו – בין מה שמגיע לחלוץ בלבד, ומה שמגיע לסופר". מבקר ב"ניו יורק מירור" כתב: "אף אדם ברפובליקה של המכתבים לא הוערך יותר מאשר מר וושינגטון אירווינג". כמה מבקרים טענו שאירווינג פנה לרגשות בריטיים, ומבקר אחד האשים שהוא כתב "על ועבור אנגליה, ולא על ארצו שלו". למשל, המבקר האמריקאי ג'ון ניל בספרו הביקורתי מ-1824–25 "סופרים אמריקאים" דחה את אירווינג כעותק גרוע של גולדסמית'.
מבקרים אחרים תמכו יותר בסגנון של אירווינג. ויליאם מייקפיס תאקרי היה הראשון שהתייחס לאירווינג כ"שגריר שהעולם החדש של המכתבים שלח לישן", כרזה שנאספה על ידי סופרים ומבקרים לאורך המאות ה-19 וה-20. "הוא הראשון מבין ההומוריסטים האמריקאים, כפי שהוא כמעט הראשון מבין הסופרים האמריקאים", כתב המבקר ה.ר. האולס ב-1881, "ובכל זאת, בהיותו שייך לעולם החדש, יש בו טעם עולם ישן מוזר". למבקרים מוקדמים הייתה לעתים קרובות קושי להפריד בין אירווינג האדם לאירווינג הסופר. "חייו של וושינגטון אירווינג היו מהמבריקים ביותר שניהל סופר", כתב ריצ'רד הנרי סטודארד, ביוגרף מוקדם של אירווינג. מבקרים מאוחרים יותר, לעומת זאת, החלו לבקר את כתביו ככולם סגנון ללא תוכן. "לאדם לא היה מסר", אמר המבקר בארט ונדל.
כהיסטוריון, המוניטין של אירווינג יצא מהאופנה אך לאחר מכן זכה לתחייה. "עם הופעת ההיסטוריה ה'מדעית' בדורות שבאו אחריו, כתביו ההיסטוריים של אירווינג גלשו לזלזול וחוסר כבוד. להיסטוריונים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כולל ג'ון פרנקלין ג'יימסון, ג'י. פי. גוץ', ואחרים, עבודות אלו היו חצי-רומנים, ראויים לכל היותר להתנשאות מוסווית. עם זאת, לאחרונה כמה מההיסטוריות והביוגרפיות של אירווינג זכו שוב לשבחים על אמינותן וכן על הכישרון הספרותי שבו נכתבו. באופן ספציפי, "היסטוריה של החיים והמסעות של כריסטופר קולומבוס"; "אסטוריה, או אנקדוטות של מיזם מעבר להרי הרוקי"; ו"חיי ג'ורג' וושינגטון" זכו לכבודם של חוקרים שאת כתביהם בנושאים אלה אנו רואים בסמכותיים בדורנו: סמואל אליוט מוריסון, ברנרד דבוטו, דאגלס סאות'הול פרימן".
### השפעה על התרבות האמריקאית
אירווינג הפופולרי את הכינוי "גות'אם" עבור ניו יורק, והוא זוכה להמצאת הביטוי "הדולר הכל-יכול". שם המשפחה של ההיסטוריון ההולנדי הבדיוני שלו דידריך ניקרבוקר קשור בדרך כלל לניו יורק ולניו יורקים, כפי שנמצא בקבוצת הכדורסל המקצוענית של ניו יורק, הניו יורק ניקרבוקרס.
אחת התרומות המתמשכות ביותר של אירווינג לתרבות האמריקאית היא בדרך שבה אמריקאים חוגגים את חג המולד. בתיקוניו מ-1812 ל"היסטוריה של ניו יורק", הוא הכניס רצף חלומות שבו סנט ניקולס ממריא מעל צמרות עצים בעגלה מעופפת, המצאה שאחרים הלבישו כסנטה קלאוס. בחמשת סיפורי חג המולד שלו ב"ספר השרטוטים", אירווינג תיאר חגיגה אידיאלית של מנהגי חג מולד ישנים באחוזה אנגלית מוזרה שתיארה את חגיגות חג המולד האנגליות שחווה בזמן שהותו באנגליה, אשר ברובו ננטשו. הוא השתמש בטקסט מתוך "הצדקת חג המולד" (לונדון 1652) של מסורות חג מולד אנגליות ישנות, והספר תרם לתחייה ולפרשנות מחדש של חג המולד בארצות הברית.
אירווינג הציג את הרעיון השגוי לפיו אירופאים האמינו שהעולם שטוח לפני גילוי העולם החדש בביוגרפיה שלו על כריסטופר קולומבוס, אך מיתוס כדור הארץ השטוח נלמד בבתי ספר כעובדה לדורות רבים של אמריקאים. הצייר האמריקאי ג'ון קווידור ביסס רבים מציוריו על סצנות מיצירותיו של אירווינג על ניו יורק ההולנדית, כולל ציורים כמו "איכבוד קריין בורח מהפרש חסר הראש" (1828), "שובו של ריפ ואן וינקל" (1849), ו"הפרש חסר הראש רודף אחרי איכבוד קריין" (1858).
### אנדרטאות
הכפר דירמן, ניו יורק, שינה את שמו ל"אירווינגטון" ב-1854 כדי לכבד את וושינגטון אירווינג, שחי בסאניסייד הסמוכה, אשר נשמרת כמוזיאון. תושבים משפיעים של הכפר שכנעו את רכבת נהר ההדסון, שהגיעה לכפר עד 1849, לשנות את שם תחנת הרכבת ל"אירווינגטון", והכפר התאגד כאירווינגטון ב-16 באפריל 1872.
העיירה ניקרבוקר, טקסס, נוסדה על ידי שניים מאחייניו של אירווינג, שקראו לה לכבוד שם העט הספרותי של דודם. העיר אירווינג, טקסס, מצהירה כי היא נקראת על שם וושינגטון אירווינג. אירווינגטון, ניו ג'רזי קרויה גם היא על שם אירווינג. היא התאגדה ב-27 במרץ 1874, מחלקים של קלינטון טאונשיפ (קלינטון טאונשיפ היא כיום חלק מניוארק, ניו ג'רזי מאז 1902). רחוב אירווינג בסן פרנסיסקו קרוי על שמו.
שכונת אירווינג פארק בשיקגו קרויה על שמו גם כן, אם כי השם המקורי של חלוקת המשנה היה אירווינגטון ואז מאוחר יותר אירווינג פארק לפני הסיפוח לשיקגו. העורק הראשי של שיקגו אילינוי כביש 19 נקרא גם דרך אירווינג פארק. פארק הזיכרון גיבונס, הממוקם בהונסדייל, פנסילבניה, ממוקם על צוק אירווינג, שנקרא על שמו. שכונת אירווינגטון באינדיאנפוליס היא גם אחת מהקהילות הרבות הקרויות על שמו.
קולג' אירווינג (1838–1890) באירווינג קולג', טנסי, נקרא על שם אירווינג. יש גם פסל של אירווינג בגרנדה, ספרד. הכפר נורת' טאריטאון, ניו יורק, שינה את שמו לסליפי הולו ב-1996 כדי לכבד את וושינגטון אירווינג ולהון על הפופולריות של הסיפור "האגדה על סליפי הולו".
פארק הזיכרון וושינגטון אירווינג וגן בוטני, הממוקם בביקסבי, אוקלהומה, נקרא לכבוד וושינגטון אירווינג וכולל במת אמפיתיאטרון עם חזית העתק של ביתו בסאניסייד. הבית כולל פסל של אירווינג יושב על המרפסת של הבית. בין המחוות לאירווינג ישנן אנדרטאות לקורבנות הפיגוע באוקלהומה סיטי והתקפות מרכז הסחר העולמי, עם קורת פלדה מהמגדלים המוצגת. הפארק הוא גם האתר של אירועים קהילתיים מקומיים, כולל פסטיבל הברביקיו והבלוז השנתי של ביקסבי.
בשנת 1940, וושינגטון אירווינג הפך לסופר הראשון אי פעם שזכה לכבוד על בול דואר אמריקאי. (בול ה-1 סנט היה הראשון בסדרת "סופרים אמריקאים", שכללה גם את ג'יימס פנימור קופר, ראלף וולדו אמרסון, לואיזה מיי אלקוט ומארק טוויין.)