בנג'מין קיד (Benjamin Kidd) היה סוציולוג ותיאורטיקן בריטי הידוע בעיקר בזכות עבודתו מ-1894, 'אבולוציה חברתית' (Social Evolution). הוא יישם את התיאוריה האבולוציונית על הקידמה החברתית והדתית, וטען כי אלטרואיזם ודת חיוניים להתפתחות הציוויליזציה. ספרו זכה להצלחה בינלאומית, תורגם לתשע שפות ונדון בהרחבה בעולם דובר האנגלית.
בנג'מין קיד: הפקיד שכתב מחדש את האבולוציה כאמונה
פקיד מסים בסומרסט האוס שהרוויח שמונים ליש"ט בשנה, ולעיתים דילג על ארוחות כדי לממן שיעורי ערב, בילה שבע-עשרה שנים בהכנה שקטה של טיעון שלדעתו יפריך את תיאורו של דרווין על הקידמה האנושית. כאשר 'אבולוציה חברתית' הופיעה ב-1894, היא נמכרה ברבע מיליון עותקים, תורגמה לתשע שפות בתוך שני עשורים, והפכה את בנג'מין קיד – אדם ללא תואר אוניברסיטאי וללא משרה אקדמית – לאחד ההוגים המדוברים ביותר בעולם דובר האנגלית.
מסומרסט האוס לתהילה בינלאומית
קיד נולד ב-9 בספטמבר 1858 במחוז קלייר, אירלנד, הבכור מבין אחד-עשר ילדים של קצין במשטרה המלכותית האירית. הוא גדל בתנאים צנועים ללא גישה מוקדמת לחינוך פורמלי, עבר את בחינות השירות הציבורי בדרג נמוך בגיל שמונה-עשרה, וב-1877 או 1878 הפך לפקיד במועצת הכנסות הפנים בסומרסט האוס, לונדון. במשך שלוש-עשרה שנים שכרו מעולם לא עלה. הוא ניצל את ערביו לקריאה עצמית בביולוגיה, היסטוריה ותיאוריה חברתית שהפכו לחומר הגלם של עבודת חייו, ולפי עדותו שלו, בילה שבע-עשרה שנים בהכנה למה שראה כ"שליחותו" האמיתית לפני שפרסם שורה אחת.
שליחות זו הגיעה ב-1894 עם 'אבולוציה חברתית'. התזה המרכזית של הספר הייתה מכוונת נגד הזרם: שהקידמה של הציוויליזציה המערבית חייבת פחות לתבונה ולמדע מאשר לדת, ובאופן ספציפי למאגר האלטרואיזם שהנצרות יצרה ושהרפורמציה שחררה מהשליטה הכנסייתית. התבונה, טען קיד, היא מטבעה "אנוכית וקצרת רואי"; זו הייתה היכולת להכפיף את האינטרס העצמי לאינטרסים של הקבוצה – יכולת שייחס לרגש דתי – שאפשרה לחברות להתפתח לעבר שוויון פוליטי וחברתי רחב יותר. הספר נמכר בכרבע מיליון עותקים ותורגם לגרמנית, שוודית, צרפתית, רוסית, איטלקית, סינית, צ'כית, דנית וערבית. ב-1897, לאחר שני עשורים בשירות הציבורי, התפטר קיד כדי לכתוב במשרה מלאה.
תהילה, נסיעות והבשורה החברתית
בעקבות זאת הגיעה תהילה פתאומית. בין 1894 ל-1902 סייר קיד בארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה, נפגש עם פוליטיקאים, מדענים וסופרים, ונתן ראיונות – כולל למגזין 'האאוטלוק' (The Outlook) מניו יורק – שבהם חזה שבריטניה ואמריקה שתיהן נעות לעבר עתיד של זכויות פוליטיות שוות והזדמנויות חברתיות שוות להמונים. באמריקה מצא בעלי ברית טבעיים בקרב מנהיגי תנועת הבשורה החברתית, ביניהם וושינגטון גלדן, ליימן אבוט וג'וזיה סטרונג, שהתיאולוגיה הפרוטסטנטית שלהם הדהדה את המיזוג שלו בין דת לקידמה חברתית. למרות תשומת הלב הציבורית, בני דורו תיארו אותו כאדם מסתגר ולא נוח חברתית שדחה את רוב הזמנות ההרצאות הרווחיות שהתהילה הביאה לו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא התיישב עם אשתו, מוד אמה איזבל פרי, לה נישא ב-1887, בקרוידון, תחילה בדרך קרוהם ומ-1904 בדרך בלנהיים פארק בדרום קרוידון – הבית שבו ימות מאוחר יותר. הם גידלו שלושה בנים, פרנקלין והתאומים ג'ון ורולף; פרנקלין הפך מאוחר יותר לאקדמאי בקיימברידג', ואחרי מות אביו, השלים והכין לפרסום לאחר המוות את ספרו האחרון והבלתי גמור.
טיעון שנבנה כדי לעורר את כולם
הסינתזה של קיד בין שפה דרוויניסטית להגנה על אמונה דתית נבנתה כך שלא תספק אף מחנה קיים, והיא הצליחה במידה רבה להרגיז את כולם. ביולוגים אבולוציוניים ומדענים חילונים התנגדו לטענתו שהתבונה עצמה היא כלי אבולוציוני נחות. מאמינים דתיים חשו לעיתים קרובות אי-נוחות מהגנה על הנצרות שהייתה פונקציונלית בגלוי – והעריכה את האמונה בשל התועלת החברתית שלה ולא בשל אמיתותה. סוציולוגים אקדמיים דחו את הפרוזה שלו כרטורית ולא קפדנית. תאודור רוזוולט קרא את 'אבולוציה חברתית' ושפט את הטיעון המרכזי שלה כ"שגוי מיסודו" ואת הלוגיקה שלה כ"רופפת". המבקר החופשי שכתב תחת השם יו מורטימר ססיל תקף אותה כמדע פסאודו הלבוש בשפה טלאולוגית. עשורים לאחר מכן, הערך על קיד ב'מילון הביוגרפיה הלאומי' (Dictionary of National Biography) כינה את הספר "לא קוהרנטי" ומלא ב"רטוריקה יומרנית", קרוב יותר לעיתונות סנסציונית מאשר למלומדות.
עם זאת, דמויות רציניות לקחו אותו ברצינות מספקת כדי להתווכח איתו. הפילנתרופ והחוקר החברתי צ'ארלס בות' כינה את הספר "מדהים ומקורי". הכלכלן מקיימברידג' אלפרד מרשל מצא אותו מעורר מחשבה מספיק כדי לחפש את קיד באופן אישי. לסטר פרנק וורד, שלעיתים קרובות נחשב למייסד הסוציולוגיה האמריקאית, שיבח את הטון הכללי שלו כ"בריא בדרך כלל". קיד היה, במשך עשור, בלתי אפשרי להתעלמות גם מצד אלה שחשבו שהוא טועה.
ספריו המאוחרים המשיכו באותם נושאים עם תשואות פוחתות בהתמדה. 'השליטה על הטרופיים' (1898) יישמה את רעיונותיו על כשירות גזעית ותרבותית על ממשל קולוניאלי; ראוי לציין שקיד דחה דטרמיניזם גזעי ביולוגי קפדני, וטען שהיתרונות של עמי "המערב" טמונים בארגון חברתי מצטבר ולא בעליונות מולדת. 'עקרונות הציוויליזציה המערבית' (1902) התקבל בצורה קשה הרבה יותר מהופעת הבכורה שלו – מבקרים השתמשו במילים כמו "טיפשות" ו"הונאה מטאפיזית" – וכשהרצה באוקספורד ב-1908 על "אינדיבידואליזם ואחריו", הרגע שלו כסנסציה ציבורית עבר ברובו.
טיעון סיום קודר
קיד בילה את שנותיו האחרונות, בערך מ-1910 ועד מותו, על ספר אחרון, 'מדע הכוח' (The Science of Power), שפורסם לאחר מותו ב-1918 לאחר שפרנקלין השלים את כתב היד שנקטע על ידי מות אביו והשיבושים של מלחמת העולם הראשונה. הספר סימן היפוך בולט מהאופטימיות הקודמת: בצפותו באירופה צועדת לעבר מלחמה קטסטרופלית, ומזועזע ממה שראה כ"נסיגה פגאנית" המגולמת על ידי דמויות כמו הביולוג הגרמני ארנסט הקל, קיד דחה את האתיקה הנוצרית של אהבת האויבים כקורבן של התקופה והפך את חגיגתו הקודמת של הציוויליזציה המערבית למה שהערכה אחת כינתה "כתב אישום צורב". תקוותו האחרונה נחה, באופן בלתי צפוי במקצת, על נשים, אותן תיאר כ"אנטי-פגאניות" באופן אינסטינקטיבי – לא אנוכיות ומכוונות לאינטרסים של הקהילה ולא של הפרט. קיד מת מאי-ספיקת לב בביתו בדרך בלנהיים פארק בדרום קרוידון ב-2 באוקטובר 1916, בגיל חמישים ושמונה, שבועות ספורים בלבד לאחר שרופאים נתנו לו פרוגנוזה מעודדת. הוא קבור בבית הקברות בנדון היל בוולינגטון.
מדוע בנג'מין מכונה גאון
המילה אינה מתאימה לקיד, והמקרה הכן לטובתה צר יותר ממה שהתהילה שלו רמזה פעם. הכישרון האמיתי שלו היה רטורי וסינתטי ולא אנליטי: פקיד לא מאומן ללא מעמד מוסדי הפיק, מקריאה בערב בלבד, טיעון רחב מספיק כדי לערער דרוויניסטים, תיאולוגים וכלכלנים בו-זמנית, ולהגיע לקהל קוראים כללי של מאות אלפים בתריסר שפות – הישג של אמביציה משכנעת שמעטים מהמלומדים המוסמכים של תקופתו השתוו לו. בני דורו כמו צ'ארלס בות' כינו את העבודה "מקורית", והיכולת שלה לעורר הפרכה רצינית מצד דמויות כמו תאודור רוזוולט מראה שהיא נלקחה כאתגר אינטלקטואלי אמיתי, לא רק כסקרנות פופולרית.
אבל הטיעון הנגדי, שהועלה על ידי מבקרים במהלך חייו ונתמך על ידי עבודות עזר מאוחרות יותר, אמיתי באותה מידה: 'מילון הביוגרפיה הלאומי' שפט את ספרו המרכזי כ"לא קוהרנטי" ו"יומרני", ואפילו היסטוריונים אוהדים מתארים את הסוציולוגיה שלו כ"סוציולוגיית פופ" ש"מבלבלת ומביכה" את הדיסציפלינה שהיא עוררה לזמן קצר. הכישרון של קיד היה בסינתזה נועזת ולא קפדנית ובתזמון ציבורי ולא בשיטה מדעית מתמשכת, והמוניטין שלו קרס כמעט באותה מהירות שבה עלה ברגע שמלחמת העולם הראשונה הפריכה את האופטימיות האבולוציונית הבטוחה שעליה נבנה ספרו הידוע ביותר.
מורשת
קיד נזכר כיום פחות כתיאורטיקן סוציולוגי בר-קיימא ויותר כמקרה בוחן של היחסים ההפכפכים בין רעיונות פופולריים לבין קפדנות אקדמית – אאוטסיידר אוטודידקט שספרו רב-המכר היחיד עיצב לזמן קצר את הדיון הציבורי על דת, אבולוציה וקידמה חברתית בשתי יבשות לפני שנמוג, בתוך דור אחד, להערת שוליים בהיסטוריה של הדיסציפלינה שהוא עזר להפוך לפופולרית.