בנג'מין גרוסוונור: "אני לא כזה מוכשר"
בשנת 2005 פרסם ה"גרדיאן" פרופיל על פסנתרן בן שלוש-עשרה מאסקס תחת הכותרת "בגיל שלוש הוא כבר קרא את הוול סטריט ג'ורנל". שש שנים לאחר מכן, בראיון לאותו עיתון ערב היותו הסולן הצעיר ביותר אי פעם שפתח את ה-BBC Proms, הציע אותו צעיר הערכה עצמית משלו. "אני לא כזה מוכשר", אמר. שתי ההצהרות מתועדות. רק אחת מהן הגיעה ממנו.
וסטקליף-און-סי
בנג'מין גרוסוונור נולד ב-8 ביולי 1992 בווסטקליף-און-סי (Westcliff-on-Sea), שבסאות'אנד-און-סי, אסקס – הצעיר מבין חמישה אחים. אביו מורה לאנגלית ולדרמה. אמו, רבקה, היא מורה לפסנתר, והיא החלה ללמד אותו כשהיה בן חמש.
למוצא הביתי יש חשיבות. גרוסוונור לא צמח מתוך מסלול של קונסרבטוריון או תוכנית ממשלתית לזיהוי כישרונות. הוא למד מאמו, בבית עם ארבעה אחים גדולים, ולמד בבית ספר תיכון ממלכתי רגיל, וסטקליף היי סקול לבנים (Westcliff High School for Boys), החל משנת 2003. במקביל למד באופן פרטי אצל הילארי קואטס וכריסטופר אלטון, ומאוחר יותר לקח שיעורי מוזיקליות באקדמיה המלכותית למוזיקה (Royal Academy of Music) אצל דניאל-בן פינאר וג'וליאן פרקינס.
בן אחת-עשרה, מנגן ראוול
בשנת 2003 נתן את הרסיטל המלא הראשון שלו וערך את הופעת הבכורה התזמורתית שלו בקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 של מוצרט. בשנה שלאחר מכן, בגיל אחת-עשרה, זכה בקטגוריית כלי המקלדת בתחרות ה-BBC למוזיקאים צעירים (BBC Young Musician), כשהוא מבצע את הקונצ'רטו בסול מז'ור של ראוול בגמר הקונצ'רטו.
בחירת הרפרטואר הזו ראויה לתשומת לב. הקונצ'רטו בסול מז'ור של ראוול הוא יצירה בעלת גווני ג'אז, מרקמים שבירים וליריות חשופה – הפרק האיטי שלו נפתח במלודיה ארוכה ללא ליווי, שבה לילד בן אחת-עשרה אין לאן להסתתר ואין מה לעשות מלבד להחזיק את הקו. זו אינה יצירה שמתגמלת ילד שיודע רק לנגן מהר.
ערב הפתיחה
גרוסוונור הצטרף לתוכנית האמנים של הדור החדש של רדיו 3 של ה-BBC בשנת 2010. ב-2011 הגיעה השנה שהגדירה אותו בציבור: הוא הופיע בערב הפתיחה של ה-BBC Proms כסולן הצעיר ביותר אי פעם שעשה זאת, כשהוא מנגן את הקונצ'רטו השני לפסנתר של ליסט, וחזר מאוחר יותר באותה עונה לקונצ'רטו לפסנתר של בריטן – יצירה שמתוכנתת לעיתים רחוקות, שנבחרה בדיוק ברגע שבו בחירה בטוחה יותר הייתה הצעד המובן מאליו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דקה, והפרסים
באפריל 2011 הודיעה חברת דקה (Decca) על החתמתו: האמן הצעיר ביותר אי פעם שהצטרף לחברה, והפסנתרן הבריטי הראשון שעשה זאת מזה שישים שנה. ה"איבנינג סטנדרד" הציב אותו בין 1,000 הלונדונים המשפיעים ביותר באותה שנה, וה"דיילי טלגרף" הכתיר אותו כאחד מעשרת הבריטים המובילים של השנה.
בשנת 2012 זכה בשני פרסי גרמופון (Gramophone Awards) בבת אחת, בקטגוריות כלי נגינה ואמן צעיר, לצד פרס בחירת המבקרים של ה-Classic BRIT, וסיים את לימודיו באקדמיה המלכותית למוזיקה עם תואר BMus ופרס המלכה למצוינות כסטודנט המצטיין ביותר. הוא ניגן בערב האחרון של ה-Proms ב-2015. בשנת 2016 הפך לזוכה הראשון בפרס רוני ולורנס אקמן לפסנתר קלאסי של הפילהרמונית של ניו יורק, ובשנים 2020–2021 החזיק ברזידנסי אמנים ברדיו פראנס ועם התזמורת הסימפונית של בורנמות'.
ההקלטות
הדיסקוגרפיה שלו החלה לפני דקה, עם This and That ב-2009, והתקדמה בקצב מדוד: Chopin, Liszt and Ravel ב-2011, Rhapsody in Blue ב-2012, Dances ב-2014, Homages ב-2016, הקונצ'רטי לפסנתר של שופן ב-2020, אלבום ליסט ב-2021, שומאן וברהמס ב-2023, והסונאטות השנייה והשלישית של שופן ב-2025.
הקונצ'רטי של שופן מ-2020 הביאו לו פרס גרמופון בקטגוריית הקונצ'רטו ופרס Diapason d'Or de l'année. המבקר של Diapason כינה זאת "גרסה שמדורגת בין הטובות ביותר, ואישור לאמן יוצא דופן". בכתבו בשנת 2015, תיאר אותו ז'אן-פייר ת'יולה כ"בו בזמן כל כך מבריק וכל כך מבטיח".
מדוע בנג'מין מכונה גאון
הראיה המעניינת ביותר היא המשפט שבו הוא דוחה את ההנחה. כשנשאל על ידי טום סרוויס מה"גרדיאן" באפריל 2011 להסביר את הקריירה שלו, השיב גרוסוונור: "אני לא כזה מוכשר". זו אינה צניעות מזויפת מהסוג הטקסי; זו טענה לגבי מנגנון, התעקשות שמה שהוא עושה מיוצר על ידי עבודה ולא על ידי טבע.
הטענה מהצד השני היא ספציפית באופן חריג ורעועה באופן חריג. כותרת ה"גרדיאן" מ-2005 – "בגיל שלוש הוא כבר קרא את הוול סטריט ג'ורנל" – טוענת לפיקחות אינטלקטואלית כללית, לא רק לכישרון מוזיקלי, מה שהיה הופך אותו למקרה שונה מכל פסנתרן פלא אחר. אבל זו כותרת שממסגרת תצפית הורית, ושום הערכה עצמאית לא תומכת בה.
מה שניתן לקבוע בפועל הוא מלאכת מחשבת של בגרות מוקדמת יוצאת דופן. בגיל אחת-עשרה הוא בחר וביצע את הקונצ'רטו בסול מז'ור של ראוול, יצירה שדורשת שליטה טונאלית ואיזון ריתמי ולא מהירות. בגיל תשע-עשרה הוא פתח את ה-Proms עם ליסט וחזר עם בריטן.
אז העמדה הכנה היא זו: הייחוד של גרוסוונור טמון באוזן ובידיים, לא באופן מוכח באינטלקט. הוא מורכב מחוש מגע וקצב עדין באופן חריג שהגיע מוקדם יותר מאשר אצל כמעט כל אחד אחר, ומטעם ברפרטואר – בריטן, ראוול, Homages – שנמנע בעקביות מהאופציה שחנפה לקהל. אף מבקר המצוטט כאן לא משתמש במילה גאון, והאדם היחיד שהתייחס לשאלה ישירות מכחיש זאת.
מורשת
הקריירה של גרוסוונור היא טיעון הנגד למעגל התחרויות המודרני. הוא מעולם לא זכה בתחרות בינלאומית גדולה, מעולם לא חווה רגע ויראלי, ומעולם לא נסמך על ביוגרפיה דרמטית. הוא זכה בתחרות ילדים בגיל אחת-עשרה, הוחתם בגיל שמונה-עשרה, ומאז הוציא בערך אלבום אחד בכל שנתיים – קצב שנראה כמעט ארכאי לצד לוחות הזמנים של בני דורו.
מה שהוא בנה במקום זאת הוא הדבר שזוכי תחרויות מנסים להשיג במשך עשור: מוניטין מבוסס בקרב מומחים, עם פרסי גרמופון המשתרעים מ-2012 עד 2020 ורזידנסי במוסדות מרכזיים משני עברי התעלה. הפסנתרן הבריטי שדקה לא החתימה איש כמותו במשך שישים שנה התברר, לפי מזגו, כעובד איטי שאינו מאמין שהוא מוכשר במיוחד. על פי הראיות הנוכחיות, העובדה השנייה מסבירה את הראשונה.