ג'ורג' קנינג
ג'ורג' קנינג (11 באפריל 1770 – 8 באוגוסט 1827) היה מדינאי בריטי ופוליטיקאי מהמפלגה הטורית. הוא הפך לראש ממשלת בריטניה ב-12 באפריל 1827, אך כהונתו נקטעה במותו 119 ימים לאחר מכן, ב-8 באוגוסט 1827. קנינג תפס מקום בולט גם בקבינטים של רוברט ג'נקינסון, הרוזן השני מליברפול, ושל ויליאם קוונדיש-בנטינק, הדוכס השלישי מפורטלנד, ושימש פעמיים כשר החוץ.
בנם של שחקנית ושל איש עסקים ועורך דין שנכשל, קנינג נתמך כלכלית על ידי דודו, סטרטפורד קנינג (Stratford Canning), מה שאפשר לו ללמוד באיטון קולג' ובקרייסט צ'רץ', אוקספורד. קנינג נכנס לפוליטיקה ב-1793 וטיפס במהירות. הוא כיהן כשר התשלומים של הכוחות המזוינים (1800–1801) וגזבר הצי (1804–1806) תחת ויליאם פיט הבן. קנינג כיהן כשר החוץ (1807–1809) תחת הדוכס מפורטלנד. קנינג היה הדמות הדומיננטית בקבינט והוביל את קרב קופנהגן, תפיסת הצי הדני ב-1807 כדי להבטיח את עליונותה הימית של בריטניה על פני נפוליאון. ב-1809 הוא נפצע בדו-קרב עם יריבו לורד קאסלריי (Lord Castlereagh) וזמן קצר לאחר מכן נעקף כיורש לדוכס מפורטלנד לטובת ספנסר פרסבל. הוא דחה פניות לשרת שוב כשר חוץ בשל נוכחותו של קאסלריי בקבינט של פרסבל, והוא נשאר מחוץ למשרה רמה עד לאחר רצח פרסבל ב-1812.
קנינג שירת תחת ראש הממשלה החדש, הרוזן מליברפול, כשגריר בריטניה בפורטוגל (1814–1816), נשיא המועצה לפיקוח (1816–1821), ושר החוץ ומנהיג בית הנבחרים (1822–1827). המלך ג'ורג' הרביעי לא חיבב את קנינג והיו מאמצים לסכל את מדיניות החוץ שלו. קנינג זכה לתמיכה ציבורית רבה במדיניותו. ההיסטוריון פול הייז טוען כי הוא השיג מספר הישגים דיפלומטיים ביחסים עם ספרד ופורטוגל, על ידי עזרה בהבטחת עצמאות המושבות האמריקאיות של פורטוגל וספרד. מדיניותו הבטיחה יתרון מסחרי גדול לסוחרים בריטיים ותמכה בדוקטרינת מונרו האמריקאית. ההיסטוריון ג'. מ'. טרווליאן כתב:
> במשך חמש שנים הונחתה אנגליה על ידי הגאונות של קנינג, ולעיתים נדירות התאחדו כל כך הרבה ברק וחוכמה כדי לייצר תוצאות כל כך משמחות. המדיום החוקתי שדרכו פעלה אותה גאונות היה הידידות הנאמנה של ראש הממשלה, לורד ליברפול.
כאשר לורד ליברפול התפטר באפריל 1827, קנינג נבחר לרשת אותו כראש ממשלה, לפני הדוכס מוולינגטון וסר רוברט פיל. שניהם סירבו לשרת תחת קנינג והטורים התפצלו בין הטורים הקיצוניים של פיל ו-וולינגטון לבין ה"קנינגיטים". קנינג הזמין אז כמה מהוויגים להצטרף לקבינט שלו. בריאותו הידרדרה, והוא מת מדלקת ריאות בבית צ'יזוויק ב-8 באוגוסט 1827, בעודו בתפקיד. כהונתו בת 119 הימים הופכת אותו לראש הממשלה בעל הכהונה השנייה באורכה הקצר בהיסטוריה, אחרי כהונתה בת 49 הימים של ליז טראס ב-2022.
חיים מוקדמים
קנינג נולד למשפחה אנגלו-אירית בבית הוריו ברחוב קווין אן, מרילבורן, לונדון. קנינג תיאר את עצמו כ"אירי שנולד בלונדון". אביו, ג'ורג' קנינג מגרבה, מחוז לונדונדרי, באלסטר, המחוז הצפוני באירלנד, היה ג'נטלמן בעל אמצעים מוגבלים, סוחר יין ועורך דין שנכשל, שוויתר על זכותו לרשת את נחלת המשפחה תמורת תשלום חובותיו המשמעותיים. ג'ורג' האב נטוש לבסוף את המשפחה ומת בעוני ב-11 באפריל 1771, יום הולדתו הראשון של בנו, בלונדון. אמו של קנינג, מרי אן קוסטלו, שהייתה גם היא אירית, החלה לעבוד כשחקנית תיאטרון, מקצוע שלא נחשב מכובד באותה עת. ואכן, כאשר ב-1827 נראה היה שקנינג יהפוך לראש ממשלה, העיר לורד גריי כי הוא "רואה בבנה של שחקנית כמי שאינו כשיר דה פקטו לראשות הממשלה של אנגליה".
מכיוון שקנינג הפגין אינטליגנציה והבטחה יוצאי דופן בגיל מוקדם, ידידי המשפחה שכנעו את דודו, סוחר לונדוני בשם סטרטפורד קנינג (אביו של הדיפלומט סטרטפורד קנינג), להפוך לאפוטרופוס של אחיינו. ג'ורג' קנינג גדל עם בני דודיו בביתו של דודו, שסיפק לו הכנסה וחינוך. תמיכתו הכלכלית של סטרטפורד קנינג אפשרה לקנינג הצעיר ללמוד בבית הספר הייד אבי, באיטון קולג' ובקרייסט צ'רץ', אוקספורד. קנינג סיים בראש בית הספר באיטון ועזב בגיל שבע-עשרה. תקופתו באיטון תוארה כ"ניצחון ללא תחרות כמעט. הוא הוכיח את עצמו כקלאסיקאי מבריק, סיים בראש בית הספר והצטיין בנאומים פומביים".
קנינג רקם ידידויות עם לורד ליברפול לעתיד וכן עם גרנוויל לווסון-גואר וג'ון הוקהם פריר. ב-1789 הוא זכה בפרס על הפומה הלטינית שלו 'העלייה לרגל למכה' (The Pilgrimage to Mecca) אותה הקריא בתיאטרון אוקספורד. קנינג החל לעסוק בעריכת דין לאחר שקיבל את התואר הראשון שלו מאוקספורד בקיץ 1791, אך הוא רצה להיכנס לפוליטיקה.
כניסה לפוליטיקה
סטרטפורד קנינג היה ויגי והכיר לאחיינו בשנות ה-80 של המאה ה-18 ויגים בולטים כמו צ'ארלס ג'יימס פוקס, אדמונד ברק וריצ'רד ברינסלי שרידן. ידידותו של ג'ורג' קנינג עם שרידן נמשכה למשך שארית חייו של שרידן.
עם זאת, הרקע העני והאמצעים הכלכליים המוגבלים של ג'ורג' קנינג הפכו עתיד פוליטי מזהיר לבלתי סביר במפלגה הוויגית, ששורותיה הפוליטיות הונהגו בעיקר על ידי חברים מהאצולה בעלת הקרקעות העשירה בשיתוף עם המעמדות התעשייתיים העשירים החדשים. ללא קשר, יחד עם ויגים כמו ברק, קנינג עצמו יהפוך לשמרן הרבה יותר בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-18 לאחר שחזה ברדיקליזם המוגזם של המהפכה הצרפתית. "התגובה הפוליטית שבאה לאחר מכן סחפה את הצעיר לקצה המנוגד; ולהט שלו למלוכה ולטורים העניק עוקץ לסרקזם ויגי - שאנשים לעיתים קרובות החליפו את דעותיהם, אך זו הייתה הפעם הראשונה שנער החליף את מעילו."
אז כשקנינג החליט להיכנס לפוליטיקה, הוא חיפש וקיבל את חסותו של מנהיג קבוצת ה"טורים", ויליאם פיט הבן. ב-1793, בזכות עזרתו של פיט, הפך קנינג לחבר פרלמנט מטעם ניוטאון באי וייט, מחוז בחירה רקוב. ב-1796 הוא החליף מושב למחוז בחירה רקוב אחר, ונדובר בבקינגהמשייר. הוא נבחר לייצג מספר מחוזות בחירה במהלך הקריירה הפרלמנטרית שלו.
קנינג טיפס במהירות בפוליטיקה הבריטית כנואם וסופר יעיל. נאומיו בפרלמנט וכן מאמריו העניקו לתומכי פיט כוח רטורי שהיה חסר להם בעבר. כישוריו של קנינג ראו אותו צובר מינוף בתוך הפלג הפיטי, מה שאפשר לו השפעה על מדיניותו יחד עם קידומים חוזרים ונשנים בקבינט. עם הזמן, קנינג הפך גם לנואם ציבורי בולט, והיה אחד הפוליטיקאים הראשונים שניהלו מסע בחירות אינטנסיבי ברחבי המדינה.
כתוצאה מהכריזמה וההבטחה שלו, קנינג משך אליו בשלב מוקדם מעגל של תומכים שנודעו כ"קנינגיטים". עם זאת, להיפך, לקנינג היה מוניטין של אדם מפלג שהרחיק רבים.
הוא היה אישיות דומיננטית ולעיתים קרובות הסתכן באובדן בעלי ברית פוליטיים מסיבות אישיות. פעם הוא גרם ללורד ליברפול לפרוץ בבכי עם שיר סאטירי ארוך שלעג להיצמדותו של ליברפול לתקופתו כקולונל במיליציה.
תת-שר החוץ
ב-2 בנובמבר 1795 קיבל קנינג את תפקידו המיניסטריאלי הראשון: תת-שר החוץ. בתפקיד זה הוא הוכיח את עצמו כתומך חזק של פיט, כשהוא לוקח לעיתים קרובות את הצד שלו בוויכוחים עם שר החוץ, לורד גרנוויל. בסוף 1798 הגיב קנינג להחלטה של חבר הפרלמנט ג'ורג' טירני למשא ומתן לשלום עם צרפת:
> אני, מצדי, עדיין תופס זאת כחובתו העליונה של חבר פרלמנט בריטי לשקול מה טוב לבריטניה... אני לא מקנא ברגשותיו של אותו אדם, שיכול לחזות בסבלותיה של שוויץ, ושמפיק ממראה זה שום רעיון של מה הכוונה ב'גאולת אירופה'. אני לא מקנא ברגשותיו של אותו אדם, שיכול להביט ללא רגש על איטליה – שנבזזה, נעלבה, נרמסה, מוצתה, כוסתה בלעג, באימה ובחורבן – שיכול להביט על כל זה, ולאבד את היכולת לנחש למה הכוונה ב'גאולת אירופה'? באותה מידה איני מקנא ברגשותיו של אותו אדם, שיכול לצפות בעמי ארצות השפלה מובלים למרד, ונאבקים למען חירותם נגד היד הכבדה של עריצות חסרת רחמים, מבלי להעלות חשד למה עשויה להיות המשמעות של המילה 'גאולה'. האם אדם כזה מהרהר בהולנד הגונחת תחת דיכויים ושרירותיות? האם הוא מפנה את עיניו לספרד הרועדת למשמע דברו של אדון זר? והאם המילה 'גאולה' עדיין נשמעת בצורה בלתי מובנת באוזניו? האם שמע על הצלתה וגאולתה של נאפולי, על ידי הופעתו וניצחונותיו של הצי הבריטי? האם הוא יודע שהמלוכה של נאפולי שומרת על קיומה בקצה החרב? והאם הבנתו, ולבו, עדיין אטומים למשמעות ולערך של גאולת אירופה?
פיט כינה נאום זה "אחד הטובים ביותר שנשמעו אי פעם בכל הזדמנות".
הוא התפטר מתפקידו במשרד החוץ ב-1 באפריל 1799.
### האנטי-יעקוביני
קנינג היה מעורב בהקמת ה'אנטי-יעקוביני' (Anti-Jacobin), עיתון שהתפרסם מדי יום שני מ-20 בנובמבר 1797 עד 9 ביולי 1798. מטרתו הייתה לתמוך בממשלה ולגנות דוקטרינות מהפכניות באמצעות חדשות ושירה, שחלק ניכר ממנה נכתב על ידי קנינג. שירתו של קנינג סאטירית ולעגה לשירה היעקובינית. לפני הופעת ה'אנטי-יעקוביני' כל הרהיטות (מלבד זו של ברק) וכל השנינות והלעג היו בצד של פוקס ושרידן; קנינג וחבריו שינו זאת. ויגי צעיר, ויליאם למב (לורד מלבורן לעתיד, ראש הממשלה) כתב 'איגרת לעורכי האנטי-יעקוביני', שתקפה את קנינג:
> מי שלא תהיו, הידד! – האם מיומנותו של קנינג הצעיר מנחה את הקולמוס המרעיל; בעל כוחות מכניים הרבה מעבר לגילו, מתאים את הפסקה וממלא את הדף; מודד את הטור, מתקן את כל מה ששגוי, דוחה את האות ההיא, ומקבל את הזאת;
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### תפקידים נוספים
ב-1799 הפך קנינג לנציב במועצה לפיקוח על הודו. קנינג כתב ב-16 באפריל: "הנה אני שקוע במסמכים, שמהם איני מבין עדיין שלוש מילים ברצף; אבל אגיע למשמעותן בהדרגה ובזמני הפנוי. אין כאן עבודה קשה כמו במשרד הקודם שלי. אין התייצבות אלא כשאני רוצה, כשיש מכתבים מעניינים שהתקבלו מהודו (כפי שקורה כעת) או שיש לשלוח לשם".
קנינג מונה לשר התשלומים של הכוחות המזוינים (ולכן גם למועצה המלכותית) בשנת 1800. בפברואר 1801 התפטר פיט מתפקיד ראש הממשלה בשל התנגדותו של ג'ורג' השלישי לאמנציפציה הקתולית. קנינג, למרות עצתו של פיט להישאר בתפקיד, עקב אחריו בנאמנות לאופוזיציה. למחרת כתב קנינג לליידי מאלמסבורי: "אני מתפטר כי פיט מתפטר. וזה הכל".
ספסלי האופוזיציה
קנינג לא אהב להיות מחוץ למשרד, וכתב לג'ון הוקהם פריר בקיץ 1801: "אבל המחשבה תצוץ מדי פעם שאני לא במקום שבו אני צריך להיות – non-hoc pollicitus." הוא גם טען שפיט נהג "בצורה קפדנית ואצילה כלפי כולם חוץ ממני". בסוף ספטמבר 1801 כתב קנינג לפריר, באומרו על פיט: "אני אכן אוהב אותו, ומתיירא מפניו כפי שהייתי צריך מאב – אבל אב לא צריך להקריב אותי, מרצוני הטוב. בלב שלם אני סולח לו, אבל יש לו לענות לעצמו, ולמדינה על הרבה נזק שהוא עשה והרבה שעדיין יש לעשות." פיט רצה שקנינג יצטרף לממשלתו של הנרי אדינגטון, מהלך שקנינג ראה בו דילמה נוראית אך בסופו של דבר דחה את ההצעה.
קנינג התנגד לטיוטות הסכמי השלום של אמיין שנחתמו ב-1 באוקטובר. הוא לא הצביע נגדו בשל מסירותו האישית לפיט. הוא כתב ב-22 בנובמבר: "הייתי מסכן את חיי כדי להיות בטוח ביכולתי לפעול תמיד עם פיט בדרך מספקת לרגשותיי ולחוש הצדק שלי, מאשר להיאלץ לחפש את המטרה הזו בפרידה ממנו." ב-27 במאי 1802 בבית הנבחרים ביקש קנינג שכל מענקי הקרקע בטרינידד (שנכבשה על ידי בריטניה מספרד) יידחו עד שהפרלמנט יחליט מה לעשות עם האי. האיום שהיא תאוכלס על ידי עבדים כמו איים אחרים באיי הודו המערבית היה מוחשי. קנינג רצה במקום זאת שיהיה בה בסיס צבאי ושהיא תיושב ביוצאי צבא, שחורים חופשיים וקריאולים, כאשר האוכלוסייה האינדיאנית מוגנת ונעזרת. הוא גם טען שיש להשתמש באי כדי לבחון את התיאוריה ששיטות טיפוח טובות יותר בקרקע יפחיתו את הצורך בעבדים. אדינגטון נענה לדרישותיו של קנינג והכומר ויליאם לי האמין שקנינג הציל 750,000 חיים.
בארוחת ערב לחגיגת יום הולדתו של פיט ב-1802, כתב קנינג את השיר "הטייס שצלח את הסערה" (The Pilot that Weathered the Storm), שבוצע על ידי טנור מדרורי ליין, צ'ארלס דיגנום:
> ואו! אם שוב תקום מערבולת גסה, שחר השלום ישבש חשיכה טרייה, חרטות הטובים ופחדי החכמים יפנו אל הטייס שצלח את הסערה.
בנובמבר דיבר קנינג בגלוי בתמיכה בפיט בבית הנבחרים. צופה אחד חשב שקנינג נשא את הנאום הטוב ביותר ללא השוואה ושהגנתו על ממשלו של פיט הייתה "אחד הדברים הטובים ביותר, בין אם טיעונית מבחינת חומר, או ביקורתית ומבחינת סגנון ואופן" שהוא אי פעם יכול לזכור. ב-8 בדצמבר נשא שרידן דברים להגנת אדינגטון והכחיש שפיט הוא האדם היחיד שיכול להציל את המדינה. קנינג השיב בביקורת על מדיניות החוץ של ממשלת אדינגטון וטען כי הבית צריך להכיר בגדולתה של המדינה ובפיט, שצריך להיות מנהיגה. הוא טען נגד אלה, כמו ויליאם וילברפורס, שסברו כי בריטניה יכולה לשמור בבטחה על מדיניות של בידוד: "הבה נשקול את מצב העולם כפי שהוא, לא כפי שאנו מדמיינים שהוא צריך להיות. הבה לא ננסה להסתיר מעינינו ... את הסכנה האמיתית, המיידית והנוראה המאיימת עלינו." כמו כן, הוא התנגד לרעיון שבריטניה יכולה לבחור בין גדולה לאושר: "הבחירה אינה בידינו. אין לנו ... מקלט בקטנות. עלינו לשמור על עצמנו כפי שאנו, או לחדול מלהחזיק בקיום פוליטי הראוי לשימור." יתרה מכך, הוא הכריז בגלוי בעד פיט ואמר: "הסירו את הצביעות של 'אמצעים, לא אנשים', את ההנחה הסרק שהרתמה ולא הסוסים הם שמושכים את המרכבה." ממלכות קמות ונופלות בגלל המידה שבה הן נתמכות "לא על ידי מאמצים בעלי כוונות טובות ... אלא על ידי כישרונות מפקדים, מעוררי יראה ... נסיגה ככל שיסוג, אסור לו לקוות למחוק את זיכרון שירותיו בעבר מהכרת התודה של ארצו; הוא אינו יכול להסיר את עצמו מהערצתו של עם; הוא חייב לשאת את חיבתו של עם שאותו הציל." בפרטיות פחד קנינג שאם פיט לא יחזור לשלטון, פוקס יחזור: "במוקדם או במאוחר הוא חייב לפעול או שהמדינה אבודה."
קנינג אישר את הכרזת המלחמה נגד צרפת ב-18 במאי 1803. הוא הרגיש כעס על רצונו של פיט לא לפעול באופן פרואקטיבי להדחת הממשלה אלא לתמוך במשרד כאשר הוא מאמץ מדיניות סבירה. עם זאת, ב-1804, לשמחתו של קנינג, החל פיט לפעול נגד ממשלת אדינגטון. לאחר שפיט הגיש התקפה צורבת על אמצעי ההגנה של הממשלה ב-25 באפריל, פתח קנינג בהתקפה משלו על אדינגטון, מה שהכעיס את אדינגטון מאוד. ב-30 באפריל, לורד אלדון, הלורד צ'נסלור, ביקש מפיט להגיש ממשל חדש למלך.
גזבר הצי
קנינג חזר לממשלה ב-1804 עם פיט, והפך לגזבר הצי. ב-1805 הוא הציע לפיט את התפטרותו לאחר שאדינגטון קיבל מושב בקבינט. הוא כתב לליידי הסטר לומר שהוא מרגיש מושפל מכך שאדינגטון הוא שר "ואני – כלום. אני לא יכול לעזור לזה, אני לא יכול להתמודד עם בית הנבחרים או ללכת ברחובות במצב דברים זה, כפי שאני". פיט, לאחר שקרא את המכתב הזה, זימן את קנינג ללונדון לפגישה, שבה אמר לו שאם יתפטר זה יפתח קרע קבוע בין שניהם שכן זה יטיל דופי בהתנהלותו. הוא הציע לקנינג את משרת המזכיר הראשי לאירלנד, אך קנינג סירב על בסיס שזה ייראה כאילו מנסים להוציא אותו מהדרך. קנינג החליט בסופו של דבר לא להתפטר וכתב ש"אני נחוש ל'טבוע או לשחות' עם פיט, למרות שהוא קשר את עצמו לחברה שוקעת כזו. אלוהים יסלח לו". קנינג עזב את התפקיד עם מותו של פיט; לא הוצע לו מקום בממשלתו של לורד גרנוויל.
שר החוץ
קנינג מונה לשר החוץ בממשלה החדשה של הדוכס מפורטלנד ב-1807. בהינתן אחריות מרכזית לדיפלומטיה של המדינה במלחמות הנפוליאוניות, הוא היה אחראי לתכנון המתקפה על קופנהגן בספטמבר 1807, שחלק ניכר ממנה ביצע באחוזתו הכפרית, סאות' היל פארק באיסטהמפסטד בברקשייר.
לאחר תבוסת פרוסיה על ידי הצרפתים, הנייטרליות של דנמרק נראתה שברירית יותר ויותר. קנינג חשש שדנמרק עלולה, תחת לחץ צרפתי, להפוך לעוינת לבריטניה. בלילה שבין ה-21 ל-22 ביולי 1807 קיבל קנינג מידע מודיעיני ישירות מטילזיט (שם נפוליאון והצאר אלכסנדר הראשון מרוסיה ניהלו משא ומתן על אמנה) שנראה "מבוסס על סמכות טובה" שנפוליאון הציע לצאר שילוב ימי גדול נגד בריטניה, שדנמרק ופורטוגל יהיו חברות בו.
ב-30 ביולי הפליג כוח צבאי של 25,000 איש לדנמרק, כשפרנסיס ג'קסון נוסע יום לאחר מכן. קנינג הנחה את ג'קסון שמטרתו העליונה היא להבטיח את החזקת הצי הדני על ידי הצעת אמנת ברית והגנה הדדית לדנים שבה יוחזר להם הצי שלהם בסוף המלחמה. ב-31 ביולי כתב קנינג לאשתו: "התקופה המתוחה בין היום הזה לשמיעת תוצאת המשלחת שלו [של ג'קסון] תהיה ארוכה וכואבת אכן. ארוכה, אני מתכוון, בתחושה. למעשה, זה יהיה בערך שבועיים או שלושה ... אני חושב שעשינו את ההצלחה כמעט בטוחה. אבל הצעד הוא נועז ואם הוא ייכשל – ובכן נצטרך לעמוד למשפט הדחה אני מניח – והיקרה ביותר תקבל תא במשפט". יום לאחר מכן כתב שקיבל מכתב בלילה הקודם שסיפק "דיווח על הצרפתים שעומדים לבצע את מעשה העוינות הזה, שהאפשרות שלו היוותה את הבסיס לתוכנית הבלטית שלי. הפחד שלי היה שהצרפתים אולי לא יהיו התוקפנים – ואז שלנו היה נראה כצעד חזק, מוצדק לחלוטין לדעתי ואולי הכרחי לחלוטין, אך ללא צורך או הצדקה גלויה. כעת התוקפנות תצדיק אותנו לחלוטין ... אני לכן רגוע לחלוטין לגבי המוסר והחוכמה הפוליטית של התוכנית שלנו". נפוליאון הורה ב-31 ביולי לשר החוץ שלו, טליראן, להודיע לדנים שאם הם אינם רוצים שהולשטיין תיכבש ותיתפס על ידי ז'אן ברנדוט עליהם להתכונן למלחמה נגד בריטניה. קנינג כתב לאשתו ב-1 באוגוסט: "עכשיו לביצוע ואני מודה לאהובתי שלי, אני מתעורר שעה או שעתיים מוקדם יותר ממה שאני צריך, חושב על הביצוע הזה. לא יכולתי לישון אחרי חלב חמורים היום, חשבתי שלא הייתי במיטה עד 2 וחצי". ב-25 באוגוסט כתב לגרנוויל לווסון-גואר: "המתח הוא, כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, מעורר וכואב ביותר; אבל יש לי ביטחון בלתי פוחת לגבי התוצאה, בין אם בכוח או באמנה. האחרונה עם זאת כל כך עדיפה לאין שיעור על הראשונה כך שהספק אם היא הצליחה הוא כשלעצמו כמעט מתוח כאילו הכל היה תלוי בו בלבד".
ב-2 בספטמבר, לאחר שהמשא ומתן של ג'קסון לא צלח, החל הצי הבריטי להפציץ את קופנהגן עד 19:00 ב-5 בספטמבר, אז ביקשו הדנים הפוגה. ב-7 בספטמבר הסכימו הדנים למסור את הצי שלהם (18 ספינות קו, 15 פריגטות ו-31 ספינות קטנות יותר) ומחסני הצי והבריטים הסכימו לפנות את זילנד בתוך שישה שבועות. ב-16 בספטמבר קיבל קנינג את החדשות בהקלה ובהתרגשות: "האם לא אמרתי לך שנציל את פלאמסטד מהפצצה?" הוא כתב לכומר ויליאם לי. ב-24 בספטמבר כתב לג'ורג' רוז: "שום דבר מעולם לא היה מבריק יותר, מועיל יותר או יעיל יותר מההצלחה [בקופנהגן]". ב-30 בספטמבר הוא כתב ללורד בורינגדון שהוא מקווה שקופנהגן "תדהים את רוסיה חזרה לשכל הישר שלה". קנינג כתב לגואר ב-2 באוקטובר 1807: "אנחנו שנואים בכל אירופה ואת השנאה הזו יש לרפא על ידי פחד". לאחר שהחדשות על הכרזת המלחמה של רוסיה נגד בריטניה הגיעו ללונדון ב-2 בדצמבר, כתב קנינג ללורד בורינגדון כעבור יומיים: "שלום טילזיט שאתה רואה יצא החוצה. לא היינו צריכים שום מקרה נוסף עבור קופנהגן; אבל אם היינו צריכים, זה נותן לנו אותו".
ב-3 בפברואר 1808, מנהיג האופוזיציה ג'ורג' פונסונבי ביקש את פרסום כל המידע על כוחו וכושר הקרב של הצי הדני שנשלח על ידי השליח הבריטי בקופנהגן. קנינג השיב בנאום של כמעט שלוש שעות, שתואר על ידי לורד פלמרסטון כ"כל כך עוצמתי שהוא נתן תפנית מכרעת לוויכוח". לורד גריי אמר שנאומו היה "רהוט ועוצמתי" אך שמעולם לא שמע "סילוף כה נועז" ו"שקר מוחלט". ב-2 במרץ העלתה האופוזיציה הצבעת אי-אמון על קופנהגן, שהובסה ברוב של 224 קולות נגד 64 לאחר שקנינג נשא נאום, במילותיו של לורד גלנברבי, כל כך "שנון מאוד, רהוט מאוד ומסוגל מאוד".
בנובמבר 1807 פיקח קנינג על בריחת משפחת המלוכה הפורטוגזית מפורטוגל לברזיל.
### דו-קרב עם קאסלריי
ב-1809 נכנס קנינג לסדרה של מחלוקות בתוך הממשלה שהפכו למפורסמות. הוא התווכח עם שר המלחמה והמושבות, לורד קאסלריי, על פריסת כוחות שקנינג הבטיח שיישלחו לפורטוגל אך קאסלריי שלח להולנד. הממשלה הפכה משותקת יותר ויותר במחלוקות בין שני הגברים. פורטלנד היה בבריאות מידרדרת ולא סיפק הובלה, עד שקנינג איים בהתפטרות אלא אם כן קאסלריי יוסר ויוחלף על ידי לורד ולסלי. פורטלנד הסכים בחשאי לבצע שינוי זה כשיתאפשר.
קאסלריי גילה את העסקה בספטמבר 1809 וקרא לקנינג לדו-קרב. קנינג קיבל את האתגר והדו-קרב בין קאסלריי לקנינג התנהל ב-21 בספטמבר 1809 בפטני הית'. קנינג, שמעולם לא ירה באקדח לפני כן, החטיא את המטרה בהרבה. קאסלריי, שנחשב לאחד הקלעים הטובים ביותר של זמנו, פצע את יריבו בירך. הייתה זעם רב על כך ששני שרי קבינט נקטו בשיטה כזו. פורטלנד החולה התפטר זמן קצר לאחר מכן כראש ממשלה, וקנינג הציע את עצמו לג'ורג' השלישי כיורש פוטנציאלי. המלך מינה במקום זאת את ספנסר פרסבל, וקנינג עזב את התפקיד פעם נוספת. הוא מצא נחמה בעובדה שגם קאסלריי עזב.
עם רצח ספנסר פרסבל ב-1812, ראש הממשלה החדש, לורד ליברפול, הציע לקנינג את תפקיד שר החוץ שוב. קנינג סירב, שכן הוא רצה להיות גם מנהיג בית הנבחרים והיה מסתייג מלשרת בכל ממשלה עם קאסלריי. קאסלריי מונה לשר החוץ על ידי ליברפול, והחליף את ולסלי שהתפטר. קאסלריי נשאר בתפקיד עד להתאבדותו ב-1822, כשהוא מפקח על השתתפות בריטית בשנים האחרונות של המלחמות הנפוליאוניות וקונגרס וינה שצייר מחדש את מפת אירופה.
### מעבר לברבג'
באפריל 1811, ג'ורג' העביר את המשפחה מבית קאסל היל בהינקלי לכפר הסמוך ברבג', שם התיישב בבית לאורך רחוב הכנסייה, שבשנים מאוחרות יותר יהפוך ל'מועדון החוקתי של ברבג''.
### שגריר בליסבון
בשנת 1814 הפך קנינג לשגריר בריטניה בפורטוגל, ששוחררה לאחרונה מהצרפתים על ידי כוחות וולינגטון. הוא חזר לבריטניה בשנה שלאחר מכן. הוא קיבל כמה הצעות נוספות למשרה מליברפול.
נשיא המועצה לפיקוח
בשנת 1816 הפך לנשיא המועצה לפיקוח.
קנינג התפטר מהתפקיד פעם נוספת ב-1820, בהתנגדות ליחס למלכה קרוליין, אשתו המנוכרת של המלך החדש ג'ורג' הרביעי. דעת הקהל תמכה מאוד במלכה ובכך התחזק קנינג.
ב-16 במרץ 1821 דיבר קנינג בעד הצעת החוק לאמנציפציה קתולית של ויליאם פלנקט. ליברפול רצה שקנינג יחזור לקבינט אך המלך היה עוין מאוד כלפיו בשל מעשיו בפרשת קרוליין. המלך יאפשר לקנינג לחזור לקבינט רק אם לא יצטרך להתעסק איתו אישית. זה דרש את תפקיד המושל הכללי של הודו. לאחר התלבטות אם לקבל, קנינג דחה בתחילה את ההצעה אך לאחר מכן קיבל אותה. ב-25 באפריל הוא דיבר בבית הנבחרים נגד הצעתו של לורד ג'ון ראסל לרפורמה פרלמנטרית וכמה ימים לאחר מכן הגיש קנינג בקשה להציג אמצעי של אמנציפציה קתולית (להסרת הדרת הקתולים מבית הלורדים). זה עבר בבית הנבחרים אך נדחה על ידי הלורדים.
שר החוץ ומנהיג הבית
באוגוסט 1822 התאבד קאסלריי. במקום לנסוע להודו, קנינג ירש אותו הן כשר החוץ והן כמנהיג בית הנבחרים. הוא העניק תמיכה לקמפיין הגובר לביטול העבדות. קנינג המשיך רבות ממדיניות החוץ של קאסלריי, כגון הדעה שמעצמות אירופה (רוסיה, צרפת וכו') לא צריכות לקבל רשות להתערב בענייני מדינות אחרות. מדיניות זו חיזקה את דעת הקהל על קנינג כליברלי. הוא גם מנע מארצות הברית לפתוח בסחר עם איי הודו המערבית הבריטיים.
### דרום מזרח אסיה
קנינג חתם על האמנה האנגלו-הולנדית של 1824 שפתרה עניינים תלויים ועומדים מהאמנה הקודמת שנועדה לחלק מחדש מושבות שנוהלו בעבר על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית באיי הודו המזרחית, שנתפסו במהלך המלחמות הנפוליאוניות על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית בשל עמדתה של בריטניה בעקבות הכיבוש הנפוליאוני של הולנד להכיר באחזקותיה כטריטוריה עוינת; הכיבוש האלים ביותר שנבע ממדיניות זו היה הפלישה לג'אווה ב-1811 בהובלת סטמפורד ראפלס. לאחר המלחמה, הקמת תחנת הסחר הבלתי חוקית של ראפלס בסינגפור, וסאלית של סולטנות ג'והור הנתמכת על ידי הולנד, היוותה נקודת הבזק למשא ומתן מחדש ב-1824.
להשפעת אמנה זו היו השלכות עד היום, כאשר הגבולות שנקבעו הם למעשה אלו שבין מדינות הלאום המודרניות מלזיה ואינדונזיה; סינגפור גם היא נשלטה ישירות על ידי חברת הודו המזרחית מאותה נקודה והלאה, כאשר ההסדר הקודם של שליטה שווה בין הסולטן חוסיין שאה, טמנגגונג עבדול רחמן ותושב סינגפור ויליאם פארקוהר הוכרז כבטל ומבוטל בעקבותיה.
### אמריקה הלטינית
במהלך תקופתו הראשונה במשרד החוץ (1807–1809), הפך קנינג למעורב עמוקות בענייני ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית. בכהונתו השנייה הוא ביקש למנוע מדרום אמריקה להיכנס לתחום ההשפעה הצרפתי, ובהקשר זה הוא הצליח. הוא עזר להבטיח את עצמאות ברזיל והמושבות הספרדיות, ובכך פעל בתמיכה בדוקטרינת מונרו וסייע לסוחרים בריטיים לפתוח שווקים חדשים ברחבי דרום ומרכז אמריקה.
לבריטניה היה אינטרס חזק להבטיח את קריסת הקולוניאליזם הספרדי, ופתיחת המושבות האמריקאיות הלטיניות העצמאיות החדשות לסחר שלה. האמריקאים הלטיניים קיבלו כמות מסוימת של עזרה לא רשמית – נשק ומתנדבים – מבחוץ, אך לא עזרה רשמית חיצונית בשום שלב מבריטניה או מכל מעצמה אחרת. בריטניה סירבה לסייע לספרד והתנגדה לכל התערבות חיצונית בשם ספרד על ידי מעצמות אחרות. ותיקי הצי המלכותי היו גורם מכריע במאבק לעצמאות של מדינות אמריקה הלטינית מסוימות.
ב-1825 הוכרו מקסיקו, ארגנטינה וקולומביה באמצעות אשרור אמנות מסחריות עם בריטניה. בנובמבר 1825 התקבל רשמית בלונדון השר הראשון ממדינה אמריקאית לטינית, קולומביה. "אמריקה הספרדית חופשית," הכריז קנינג, "ואם לא ננהל לא נכון את עניינינו היא אנגלית ... העולם החדש נוסד ואם לא נזרוק אותו, הוא שלנו." גם ב-1825, פורטוגל הכירה בברזיל (בזכות מאמצי קנינג, ובתמורה לאמנה מסחרית מועדפת), פחות משלוש שנים לאחר הכרזת העצמאות של ברזיל.
ב-12 בדצמבר 1826, בבית הנבחרים, ניתנה לקנינג הזדמנות להגן על המדיניות שאימץ כלפי צרפת, ספרד ואמריקה הספרדית, והכריז: "החלטתי שאם לצרפת תהיה ספרד, זו לא צריכה להיות ספרד עם האיים. קראתי לעולם החדש לקיום כדי לאזן את הישן."
על ידי הענקת הכרה לארגנטינה, קולומביה, מקסיקו וברזיל הוא הביא את המדינות החדשות הללו למערכת הסחר והדיפלומטיה האירופית, תוך חסימת קולוניזציה נוספת. ההכרה התקבלה בהתלהבות ברחבי אמריקה הלטינית. קנינג היה שר החוץ הבריטי הראשון שהקדיש חלק גדול מזמנו וממרצו לענייני אמריקה הלטינית (כמו גם לאלו של ספרד ופורטוגל) ולחזות את התפקיד הפוליטי והכלכלי החשוב שמדינות אמריקה הלטינית ימלאו יום אחד בעולם.
בוועידת המאה הפאן-אמריקאית של 1926 שהתקיימה בפנמה סיטי וחגגה את מאה השנים לתנועה הדרום-אמריקאית לעצמאות, הוכרז כי:
> בריטניה הגדולה הלוותה לחירותה של אמריקה הספרדית לא רק את תמיכת הדיפלומטיה שלה, המיוצגת על ידי קנינג, אלא גם כוח אדם משמעותי של דם וניתן לטעון שלא הייתה שדה קרב במלחמת העצמאות שבו לא נשפך דם בריטי.
בשנת 1826 הוא נבחר לעמית בחברה המלכותית.
ראש ממשלה
בשנת 1827 התפטר ליברפול כראש ממשלה לאחר שסבל משבץ מוחי חמור; הוא מת בשנה שלאחר מכן. קנינג, כיד ימינו של ליברפול, נבחר על ידי ג'ורג' הרביעי לרשת אותו, בהעדפה על פני הדוכס מוולינגטון או סר רוברט פיל. אף אחד מהם לא הסכים לשרת תחת קנינג, ואחריהם הלכו חמישה חברים נוספים בקבינט של ליברפול ו-40 חברים זוטרים בממשלה. מפלגת הטורים הייתה כעת מפוצלת מאוד בין ה"טורים הגבוהים" (או "אולטרה", בכינוי לאחר המפלגה העכשווית בצרפת) לבין המתונים שתמכו בקנינג, שכונו לעיתים קרובות "קנינגיטים". כתוצאה מכך, קנינג התקשה להקים ממשלה, ובחר להזמין מספר ויגים להצטרף לקבינט שלו, כולל לורד לנסדאון. הממשלה הסכימה לא לדון בשאלה הקשה של רפורמה פרלמנטרית, שקנינג התנגד לה אך הוויגים תמכו בה.
עם זאת, בריאותו של קנינג בתקופה זו הייתה בירידה חדה: בהלווייתו של פרדריק, דוכס יורק, שנערכה במהלך לילה ינואר בקפלת סנט ג'ורג', טירת וינדזור, הוא חלה כל כך עד שנחשב שלא יחלים. הוא מת משחפת מאוחר יותר באותה שנה, ב-8 באוגוסט 1827, בחדר שבו מת צ'ארלס ג'יימס פוקס 21 שנים קודם לכן. תקופת כהונתו הכוללת של קנינג הייתה 119 ימים, הקצרה ביותר מבין כל ראשי ממשלת בריטניה שהקימו ממשלה עד ליז טראס, שנאלצה להתפטר לאחר 49 ימים ב-2022. מילותיו האחרונות היו "ספרד ופורטוגל". קנינג קבור במנזר וסטמינסטר.
מורשת
קנינג נחשב ל"מנהיג אבוד", עם הרבה השערות לגבי מה יכולה הייתה להיות מורשתו אילו היה חי. ממשלתו של טורים וויגים המשיכה כמה חודשים תחת לורד גודריץ' אך התפרקה בתחילת 1828. ירשה אותה ממשלה תחת הדוכס מוולינגטון, שכללה בתחילה כמה קנינגיטים אך עד מהרה הפכה לרוב "טורים גבוהים" כאשר רבים מהקנינגיטים נסחפו לוויגים. ממשלו של וולינגטון הובס עד מהרה. כמה היסטוריונים ראו את תחיית הטורים משנות ה-30 של המאה ה-19 ואילך, בצורת המפלגה השמרנית, כהתגברות על המחלוקות של 1827. מה היה מהלך האירועים אילו חי קנינג הוא ספקולטיבי מאוד.
רורי מיור תיאר את קנינג כ"שר המבריק והצבעוני ביותר, ובוודאי הנואם הגדול ביותר בממשלה בתקופה שבה רטוריקה עדיין הייתה חשובה פוליטית. הוא היה אדם בעל שנינות ועוקצנות, בעל ביטחון עצמי אדיר ביכולתו שלו, שלעיתים קרובות עורר ידידות גדולה או סלידה וחשדנות עמוקים ... הוא היה אדם נלהב, פעיל ומחויב ששפך את מרצו לכל מה שעסק בו. זה היה כוחו וגם חולשתו ... השר המוכשר ביותר בממשלה". גרביל רשם על קנינג ביום שלאחר מותו:
> הוא כתב מהר מאוד, אבל לא מספיק מהר עבור מוחו, כותב הרבה יותר מהר ממה שיכול היה להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא לא יכול היה לסבול להכתיב, כי אף אחד לא יכול היה לכתוב מהר מספיק בשבילו; אבל בהזדמנות אחת, כשהיה לו שיגדון בידו ולא יכול היה לכתוב, הוא עמד ליד האח והכתיב בו-זמנית מברק על ענייני יוון לג'ורג' בנטינק ואחד על פוליטיקה של דרום אמריקה להווארד דה וולדן, כל אחד כותב מהר ככל יכולתו, בזמן שהוא פנה מאחד לשני ללא היסוס או מבוכה.
קנינג היה אויבו המושבע של מערכת 'קונצרט אירופה' שהוקמה על ידי המעצמות השמרניות בקונגרס וינה ב-1815. הייז אומר שבתחום ענייני החוץ:
> הישגו החשוב ביותר היה הרס מערכת הברית הקדושה החדשה אשר, אם לא הייתה מאותגרת, חייבת הייתה לשלוט באירופה. קנינג הבין שלא מספיק לבריטניה להחרים ועידות וקונגרסים; היה חיוני לשכנע את המעצמות שניתן לקדם את האינטרסים שלהן לא על ידי מערכת של התערבות המבוססת על עקרונות של לגיטימיות, אנטי-לאומיות ועוינות למהפכה.
טמפרלי מסכם את מדיניותו, שהיוותה את הבסיס למדיניות החוץ הבריטית במשך עשורים:
> אי-התערבות; אין מערכת משטרתית אירופית; כל מדינה לעצמה, ואלוהים לכולנו; איזון כוחות; כבוד לעובדות, לא לתיאוריות מופשטות; כבוד לזכויות אמנה, אך זהירות בהרחבתן ... רפובליקה היא חברה טובה באותה מידה בקהילת העמים כמו מונרכיה. "אנגליה לא אירופה". "מדיניות החוץ שלנו לא יכולה להתנהל נגד רצון האומה." "התחום של אירופה משתרע עד חופי האטלנטי, של אנגליה מתחיל שם."
האמנה האנגלו-הולנדית של 1824, שנוהלה על ידי קנינג וצ'ארלס ויליאמס-ווין, אחראית לגבולות מדינות הלאום המודרניות סינגפור, מלזיה ואינדונזיה.
### מקומות שנקראו על שם קנינג
בריטניה
מועדון קנינג (The Canning Club), מועדון גברים במרכז לונדון. נוסד בשנת 1911 כמועדון ארגנטינה לאנשי עסקים גולים, הוא שונה שמו ב-1948 כאשר המועדון הרחיב את תחום פעילותו לשאר אמריקה הלטינית, לכבוד הקשרים החזקים של קנינג לאזור. המועדון חולק כיום את המבנה של מועדון הצי והצבא בכיכר סנט ג'יימס.
- בית קנינג (Canning House) בבלגרביה הוא מושב המועצה ההיספאנית והלוזו-ברזילאית. הוא מאכלס ספריית מחקר ומשמש למגוון אירועים תרבותיים וחינוכיים.
- ישנם פאבים שנקראו על שמו. אחד בבריקסטון, בפינת רחוב אפרה ודרך ווטר ליין בריקסטון, נשא את שמו עד שהפך להובגובלין בסוף שנות ה-90 ולהוטנאני ב-2008. אחר בקמברול, בדרך גרוב ליד תחנת דנמרק היל, עדיין נקרא ג'ורג' קנינג.
- קרקס קנינג (Canning Circus) הוא אזור בראש גבעת ציון בנוטינגהאם. טרסת קנינג הוקמה כבית מחסה ושער לבית הקברות הסמוך.
- קנינג הוא מחוז בליברפול הידוע גם כרובע הג'ורג'יאני, וכולל את רחוב קנינג. כיכר קנינג בליברפול וואן הייתה האתר של בית המלחים של ליברפול. רציף קנינג ורציף חצי הגאות של קנינג על נהר המרזי נקראים גם הם על שם קנינג.
- רחוב קנינג בבלפסט נקרא על שם ג'ורג' קנינג.
אוסטרליה
- נהר קנינג במערב אוסטרליה, הזורם לנהר סוואן מדרום לפרת'. מספר מחוזות על גדותיו נקראים על שם הנהר, ולא על שם קנינג עצמו; למשל קנינגטון וקנינג וייל.
- בקווינסלנד, נחל קנינג (ערוץ המים, היישוב והחווה הפסטורלית) כולם נקראו על שמו.
- במקומות אחרים באוסטרליה, יש רחוב בקרלטון צפון שנקרא על שמו.
קנדה
- הכפר קנינג בעמק אנאפוליס בנובה סקוטיה
- קנינגטון, אונטריו, הוא כפר קטן בטאונוושיפ ברוק.
דרום אמריקה
- בבואנוס איירס, ארגנטינה, רחוב נקרא לסירוגין על שם קנינג מאז 1893, כשהשם שונה (לסקלאבריני אורטיז) ב-1985. תחנת רכבת תחתית סמוכה גם נשאה את שמו מ-1930 עד 1985 (אז שונתה למלאביה). יש גם שכונה בדרום-מערב בואנוס איירס שנקראת על שם קנינג; היא החלה כתחנה, והיום מאוכלסת על ידי 'קאנטרי קלאבים' רבים שבהם חיים אנשים עשירים יותר.
- במונטווידאו, אורוגוואי, יש רחוב בשם חורחה קנינג, המיקום של המגורים הבריטיים.
- יש רחוב שנקרא על שמו במחוז איפנמה, ריו דה ז'ניירו, ברזיל.
- בסנטיאגו, צ'ילה, יש שני רחובות בשם חורחה (ספרדית לג'ורג') קנינג; אחד בקומונה של סן חואקין ואחד קטן יותר בקומונה של נוניואה.
יוון
- כיכר במרכז אתונה, יוון, נקראת על שם קנינג (Πλατεία Κάνιγγος, Plateía Kánningos, כיכר קנינג), בהוקרה על עמדתו התומכת כלפי מלחמת העצמאות היוונית (1821–1830).
מקומות שנקראו על שם קנינגים אחרים
- פורט קנינג, על גבעה בסינגפור, נקרא למעשה על שם בנו של קנינג, הוויקונט צ'ארלס קנינג, אם כי רבים מאמינים בטעות שהוא נקרא על שם ג'ורג' קנינג עצמו. הגבעה הייתה ידועה בעבר פשוט כגבעת הממשלה ומוקדם יותר כבוקיט לרנגן (מלאית ל'גבעה אסורה') כיוון שהייתה פעם מושב המלוכה המלאית. היא נהרסה ב-1907, אך בונקר פורט קנינג נבנה לתוך הגבעה לפני מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר הפך למוזיאון.
- עיירת קנינג (Canning Town) בלונדון נחשבת לעיתים קרובות כקרויה על שם ג'ורג' קנינג, אך למעשה נקראה על שם בנו צ'ארלס קנינג, הרוזן הראשון מקנינג, המושל הכללי של הודו במהלך המרד ההודי.
משפחה
קנינג התחתן עם ג'ואן סקוט (לימים הוויקונטית הראשונה מקנינג) (1776–1837) ב-8 ביולי 1800, עם ג'ון הוקהם פריר וויליאם פיט הבן כעדים.
לג'ורג' וג'ואן קנינג היו ארבעה ילדים:
- ג'ורג' צ'ארלס קנינג (1801–1820), מת משחפת
- ויליאם פיט קנינג (1802–1828), מת מטביעה במדיירה, פורטוגל
- הארייט קנינג (1804–1876), נישאה לאוליק דה בורג', המרקיז הראשון מקלנריקרד
- צ'ארלס ג'ון קנינג (לימים הוויקונט השני מקנינג והרוזן הראשון מקנינג) (1812–1862)