ג'ון קווינסי אדמס
פרטים אישיים נולד: 11 ביולי 1767, בריינטרי, מפרץ מסצ'וסטס, אמריקה הבריטית נפטר: 23 בפברואר 1848 (בן 80), וושינגטון די. סי., ארצות הברית מקום קבורה: כנסיית יונייטד פירסט פאריש מפלגה: פדרליסטית (1792–1808)
בת זוג: לואיזה ג'ונסון (נישאו ב-1797) ילדים: 4, בהם ג'ורג', ג'ון השני וצ'ארלס הורים: ג'ון אדמס
קרובי משפחה: משפחת אדמס הפוליטית
השכלה: אוניברסיטת ליידן
עיסוק: פוליטיקאי, עורך דין, פרופסור חתימה מקום לידה
- חיים מוקדמים וקריירה מועמדות לבית המשפט העליון
מזכיר המדינה של ארצות הברית - אמנת גנט
הנשיא ה-6 של ארצות הברית - נשיאות ציר זמן
קמפיינים נשיאותיים - בחירות 1824
לאחר הנשיאות - קריירה בקונגרס
ג'ון קווינסי אדמס (11 ביולי 1767 – 23 בפברואר 1848) היה הנשיא השישי של ארצות הברית, וכיהן בתפקיד בין 1825 ל-1829. קודם לכן כיהן כמזכיר המדינה השמיני של ארצות הברית (1817–1825), כציר בבריטניה, פרוסיה ורוסיה, וכסנאטור מטעם מסצ'וסטס. לאחר נשיאותו, חזר אדמס באופן ייחודי לקונגרס כחבר בבית הנבחרים עד מותו ב-1848. הוא היה בנו הבכור של ג'ון אדמס, הנשיא השני, והגברת הראשונה אביגיל אדמס. בין ילדיו היה צ'ארלס פרנסיס אדמס האב. בתחילה היה פדרליסט כמו אביו, אך במהלך נשיאותו היה חבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ובהמשך, באמצע שנות ה-30 של המאה ה-19, הזדהה עם המפלגה הוויגית.
אדמס נולד בבריינטרי, מסצ'וסטס, ובילה חלק ניכר מנעוריו באירופה, שם שירת אביו כדיפלומט במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. לאחר שחזר לארצות הברית, הקים אדמס משרד עורכי דין מצליח בבוסטון. ב-1794 מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את אדמס לציר ארצות הברית בהולנד, בעוד הנשיא אדמס מינה אותו לציר בפרוסיה. לאחר שהוחזר ב-1801 על ידי הנשיא החדש תומאס ג'פרסון, ארגנו מנהיגים פדרליסטים במסצ'וסטס את בחירתו של אדמס לסנאט של ארצות הברית ב-1802. עם זאת, אדמס נפרד מהמפלגה בשל מדיניות החוץ ונמנעה ממנו בחירה מחדש. ב-1809 מינה הנשיא ג'יימס מדיסון, חבר במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של ג'פרסון, את אדמס לציר ארצות הברית ברוסיה, ולאחר מכן בבריטניה, שם הוביל את המשא ומתן על אמנת גנט, שסיימה את מלחמת 1812, והחל בשיחות על אמנת ראש-באגוט שיישבה תביעות מתמשכות. ב-1817 בחר הנשיא ג'יימס מונרו באדמס כמזכיר המדינה שלו. בתפקיד זה ניהל אדמס את המשא ומתן על אמנת אדמס-אוניס ב-1819, שהעבירה את פלורידה הספרדית לארצות הברית. הוא גם סייע בניסוח דוקטרינת מונרו, שהפכה לעיקרון מפתח במדיניות החוץ של ארצות הברית.
אדמס התמודד בבחירות לנשיאות ב-1824 כמועמד דמוקרטי-רפובליקני מול ויליאם ה. קרופורד, הנרי קליי ואנדרו ג'קסון. מכיוון שאף מועמד לא זכה ברוב קולות האלקטורים, קיים בית הנבחרים בחירות מותנות, שבהן ניצח אדמס בתמיכת יושב ראש הבית קליי, שאותו מינה אדמס באופן שנוי במחלוקת למזכיר המדינה שלו. אדמס קידם סדר יום שאפתני שכלל פרויקטים של תשתיות במימון פדרלי, הקמת אוניברסיטה לאומית ומעורבות עם מדינות אמריקה הלטינית, אך הקונגרס השמרני סירב להעביר רבות מיוזמותיו. במהלך נשיאותו של אדמס, התפצלה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית לשני מחנות עיקריים: המפלגה הרפובליקנית הלאומית, שתמכה באדמס, והמפלגה הדמוקרטית של אנדרו ג'קסון, שתקפה את אדמס וקליי על "העסקה המושחתת". הדמוקרטים הוכיחו שהם מארגנים פוליטיים יעילים יותר, וג'קסון הביס את אדמס בבחירות לנשיאות ב-1828.
לאחר פרישה קצרה מהשירות הציבורי, נבחר אדמס לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1830 כחבר במפלגה האנטי-מייסונית. הוא נותר הנשיא לשעבר היחיד שנבחר לבית זה. לאחר שהפסיד במועמדויות למושל מסצ'וסטס ולסנאט, הצטרף אדמס למפלגה הוויגית, שאיחדה את המתנגדים לדמוקרטיה הג'קסונית. במהלך תקופתו בקונגרס, הפך אדמס לביקורתי יותר ויותר כלפי העבדות וכלפי המנהיגים הדרומיים שלדעתו שלטו במפלגה הדמוקרטית. הוא התנגד במיוחד לסיפוח טקסס ולמלחמת ארצות הברית-מקסיקו, אותן ראה כפרובוקציות להרחבת העבדות ואחיזתה הפוליטית בקונגרס. הוא גם הוביל את המאבק לביטול "חוק הסתימה" (gag rule), שמנע מבית הנבחרים לדון בעצומות לביטול העבדות. ב-1841, אדמס בן ה-73 הגן בהצלחה על מורדים משועבדים בפרשת האמיסטאד בפני בית המשפט העליון. הוא מת בחדר הישיבות של הבית שבע שנים לאחר מכן. בעוד היסטוריונים מדרגים בדרך כלל את אדמס כנשיא ממוצע עד מעל הממוצע, הם מחשיבים אותו בדרך כלל לאחד הדיפלומטים ומזכירי המדינה הגדולים בהיסטוריה האמריקאית, שחוסר האונים שלו כמנהל ראשי לווה בנאומים נלהבים נגד העבדות ובעד זכויות נשים ואינדיאנים במהלך הקריירה שלו בקונגרס לאחר הנשיאות.
חיים מוקדמים, השכלה וקריירה מוקדמת
ג'ון קווינסי אדמס נולד ב-11 ביולי 1767 לג'ון ואביגיל אדמס (לבית סמית') בחלק של בריינטרי, מסצ'וסטס, שכיום הוא קווינסי. הוא נקרא על שם סבה מצד אמו, קולונל ג'ון קווינסי, שעל שמו קרויה גם קווינסי, מסצ'וסטס. קולונל קווינסי מת יומיים לאחר לידת נינו. אדמס הצעיר חונך על ידי מורים – בן דודו ג'יימס ת'קסטון ופקיד המשפטים של אביו, נתן רייס. הוא הפגין כישורים ספרותיים מוקדם, וב-1779 החל לכתוב יומן שניהל עד זמן קצר לפני מותו ב-1848.
עד גיל עשר גדל אדמס בחווה המשפחתית בבריינטרי, בעיקר תחת השגחת אמו. למרות היעדרותו התכופה בשל השתתפותו במהפכה האמריקאית, ג'ון אדמס ניהל התכתבות עם בנו, ועודד אותו לקרוא יצירות של מחברים כמו תוקידידס והוגו גרוטיוס. בעידוד אביו, תרגם אדמס מחברים קלאסיים כמו ורגיליוס, הורטיוס, פלוטארכוס ואריסטו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1778 יצאו אדמס ואביו לאירופה, שם שירת ג'ון אדמס כחלק מהמשלחות הדיפלומטיות האמריקאיות בצרפת ובהולנד. בתקופה זו למד אדמס משפטים, צרפתית, יוונית ולטינית, ולמד במספר בתי ספר, כולל אוניברסיטת ליידן. ב-1781 נסע אדמס לסנט פטרסבורג, רוסיה, שם שירת כמזכיר הדיפלומט האמריקאי פרנסיס דנה. הוא חזר להולנד ב-1783 וליווה את אביו לבריטניה ב-1784. למרות שאדמס נהנה מאירופה, הוא ומשפחתו החליטו שעליו לחזור לארצות הברית כדי להשלים את השכלתו ולהתחיל בסופו של דבר קריירה פוליטית.
אדמס חזר לארצות הברית ב-1785 והתקבל כחבר בכיתת הצעירים של מכללת הרווארד בשנה שלאחר מכן. הוא הצטרף ל-Phi Beta Kappa והצטיין בלימודיו, וסיים במקום השני בכיתתו ב-1787. לאחר סיום לימודיו בהרווארד, למד משפטים אצל תאופילוס פרסונס בניובריפורט, מסצ'וסטס, בין 1787 ל-1789. אדמס התנגד בתחילה לאשרור חוקת ארצות הברית, אך בסופו של דבר קיבל את המסמך, וב-1789 נבחר אביו לסגן הנשיא הראשון של ארצות הברית. ב-1790 פתח אדמס משרד עורכי דין משלו בבוסטון. למרות כמה קשיים מוקדמים, הוא הצליח כעורך דין וביסס עצמאות כלכלית מהוריו.
קריירה פוליטית מוקדמת (1793–1817)
### קריירה דיפלומטית מוקדמת ונישואין
אדמס נמנע בתחילה ממעורבות בפוליטיקה, והתמקד בבניית הקריירה המשפטית שלו. ב-1791 כתב סדרת מאמרים שפורסמו תחת שם בדוי וטענו כי בריטניה מספקת מודל ממשלתי טוב יותר מצרפת. שנתיים לאחר מכן פרסם סדרה נוספת של מאמרים שתקפו את אדמונד-שארל ז'נה, דיפלומט צרפתי שביקש לערער את מדיניות הנייטרליות של הנשיא ג'ורג' וושינגטון במלחמות המהפכה הצרפתית. ב-1794 מינה וושינגטון את אדמס לציר ארצות הברית בהולנד. אדמס שקל לסרב לתפקיד, אך בסופו של דבר קיבל אותו בעצת אביו. בעודו בחו"ל, המשיך אדמס לדגול בנייטרליות, בטענה שארצות הברית תרוויח כלכלית מהישארות מחוץ למלחמות המהפכה הצרפתית המתמשכות. תפקידו העיקרי באמסטרדם היה להבטיח ולתחזק הלוואות הולנדיות שהיו חיוניות לכספי ארצות הברית. בדרכו להולנד פגש את ג'ון ג'יי, שניהל אז משא ומתן על אמנת ג'יי עם בריטניה. אדמס תמך באמנת ג'יי, אך היא התבררה כלא פופולרית בקרב רבים בארצות הברית, ותרמה לפיצול מפלגתי גובר בין המפלגה הפדרליסטית של אלכסנדר המילטון למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של תומאס ג'פרסון. ב-1794 תמך בג'ון סקי יוסטס שרצה לחזור לארצות הברית דרך הולנד.
אדמס בילה את חורף 1795–1796 בלונדון, שם פגש את לואיזה קתרין ג'ונסון, בתו השנייה של הסוחר האמריקאי ג'ושוע ג'ונסון. באפריל 1796 קיבלה לואיזה את הצעת הנישואין של אדמס. הוריו של אדמס לא אישרו את החלטתו להינשא לאישה שגדלה באנגליה, אך הוא הודיע להוריו שלא ישקול מחדש את החלטתו. אדמס רצה בתחילה לדחות את חתונתו ללואיזה עד שיחזור לארצות הברית, אך הם נישאו ב-All Hallows-by-the-Tower ב-26 ביולי 1797. זמן קצר לאחר החתונה ברח ג'ושוע ג'ונסון מאנגליה כדי להימלט מנושיו, ואדמס לא קיבל את הנדוניה שג'ונסון הבטיח לו, למבוכתה הרבה של לואיזה. אדמס ציין ביומנו האישי כי אין לו חרטות על החלטתו להינשא ללואיזה.
ב-1796 מינה וושינגטון את אדמס לציר ארצות הברית בפורטוגל. עד מהרה, עם זאת, ג'ון אדמס הביס את ג'פרסון בבחירות לנשיאות ב-1796. כשנהיה לנשיא, מינה אדמס האב את ג'ון קווינסי לציר בפרוסיה במקום זאת. למרות שחשש כי מינויו יבוקר כנפוטיזם, קיבל אדמס את התפקיד ונסע לבירת פרוסיה ברלין עם אשתו ואחיו הצעיר, תומאס בוילסטון אדמס. מחלקת המדינה הטילה על אדמס לפתח יחסים מסחריים עם פרוסיה ושוודיה, אך הנשיא אדמס גם ביקש מבנו לכתוב לו לעיתים קרובות על עניינים באירופה. העצות שנתן בקביעות לאביו על סמך חוויותיו בשטח באירופה התבררו כבעלות ערך רב במהלך המלחמה הבלתי מוכרזת עם צרפת, אם כי הנשיא אדמס הסתמך גם בכבדות על צוותו הרשמי לעצות כאלה ולא בעיקר על בנו. ב-1799 ניהל אדמס משא ומתן על הסכם סחר חדש בין ארצות הברית לפרוסיה, אם כי מעולם לא הצליח להשלים הסכם עם שוודיה. הוא כתב לעיתים קרובות לבני משפחה בארצות הברית, וב-1801 פורסמו מכתביו על אזור שלזיה בפרוסיה בספר בשם "מכתבים על שלזיה". במהלך תקופתו בפרוסיה, התיידד אדמס עם הדיפלומט והסופר הגרמני פרידריך פון גנץ, שיצירתו, "מקורות ועקרונות המהפכה האמריקאית, בהשוואה למקורות ועקרונות המהפכה הצרפתית", תורגמה על ידי אדמס לאנגלית ב-1800. בבחירות לנשיאות ב-1800 הביס ג'פרסון את ג'ון אדמס, ושניהם, אדמס ובנו, עזבו את תפקידם בתחילת 1801.
### סנאטור אמריקאי ממסצ'וסטס
עם חזרתו לארצות הברית, הקים אדמס מחדש משרד עורכי דין בבוסטון, ובאפריל 1802 נבחר לסנאט של מסצ'וסטס. בנובמבר של אותה שנה התמודד ללא הצלחה לבית הנבחרים של ארצות הברית. בפברואר 1803 בחר בית המחוקקים של מסצ'וסטס באדמס לסנאט של ארצות הברית. למרות הסתייגות מסוימת מהשתייכות למפלגה פוליטית כלשהי, הצטרף אדמס למיעוט הפדרליסטי בקונגרס. כמו עמיתיו הפדרליסטים, הוא התנגד להדחתו של שופט בית המשפט העליון סמואל צ'ייס, תומך קולני של המפלגה הפדרליסטית.
אדמס התנגד בתוקף למועמדותו לנשיאות של ג'פרסון ב-1800, אך בהדרגה התנכר למפלגה הפדרליסטית. חוסר שביעות רצונו נבע מהפופולריות הדועכת של המפלגה, מחלוקות על מדיניות חוץ, ועוינותו של אדמס לטימותי פיקרינג, מנהיג המפלגה הפדרליסטית שאדמס ראה בו אוהד מדי לבריטניה. בניגוד לפדרליסטים אחרים מניו אינגלנד, אדמס תמך ברכישת לואיזיאנה של ממשל ג'פרסון ובמדיניות ההתפשטות. אדמס היה הפדרליסט היחיד בקונגרס שהצביע בעד חוק אי-הייבוא של 1806, שניסה לאלץ את בריטניה להפסיק את התערבותה בספנות האמריקאית כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות המתמשכות. אדמס הפך מתוסכל יותר ויותר מחוסר הנכונות של פדרליסטים אחרים לבקר את הפעולות הבריטיות, כולל גיוס כפוי, והוא התקרב לממשל ג'פרסון. לאחר שאדמס תמך בחוק האמברגו של 1807, בחר בית המחוקקים של מסצ'וסטס, שנשלט על ידי הפדרליסטים, את יורשו של אדמס חודשים ספורים לפני סיום כהונתו, ואדמס התפטר מהסנאט זמן קצר לאחר מכן.
בעודו חבר בסנאט, כיהן אדמס כפרופסור ללוגיקה באוניברסיטת בראון וכפרופסור בוילסטון לרטוריקה ונואמות באוניברסיטת הרווארד. מסירותו של אדמס לרטוריקה קלאסית עיצבה את תגובתו לנושאים ציבוריים, והוא נותר בהשראת אותם אידיאלים רטוריים זמן רב לאחר שהנאו-קלאסיציזם והפוליטיקה המכבדת של דור המייסדים הוחלפו על ידי האתוס המסחרי והדמוקרטיה ההמונית של עידן ג'קסון. רבות מעמדותיו האידיוסינקרטיות של אדמס נטועות במסירותו המתמדת לאידיאל הקיקרוני של האזרח-נואם "המדבר היטב" כדי לקדם את רווחת הפוליס. הוא הושפע גם מהאידיאל הרפובליקני הקלאסי של רהיטות אזרחית שדגל בו הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום. אדמס התאים את האידיאלים הרפובליקניים הקלאסיים הללו של נאומים ציבוריים לוויכוח האמריקאי, וראה במבנה הפוליטי הרב-מפלסי שלה "רנסנס של רהיטות דמוסתנית". הרצאותיו על רטוריקה ונואמות (1810) בוחנות את גורל הנואמות העתיקה, את הצורך בחירות כדי שתפרח, ואת חשיבותה כאלמנט מאחד לאומה חדשה של תרבויות ואמונות מגוונות. בדיוק כפי שהרהיטות האזרחית לא הצליחה לצבור פופולריות בבריטניה, בארצות הברית דעך העניין בעשור השני של המאה ה-19, כאשר "המרחבים הציבוריים של נאומים לוהטים" נעלמו לטובת המרחב הפרטי.
### ציר ברוסיה
לאחר התפטרותו מהסנאט, נודה אדמס על ידי מנהיגים פדרליסטים ממסצ'וסטס, אך הוא דחה פניות של דמוקרטים-רפובליקנים לחפש משרה. ב-1809 טען בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק פלטשר נגד פק, ובית המשפט העליון הסכים בסופו של דבר עם טיעונו של אדמס כי סעיף החוזים בחוקה מנע ממדינת ג'ורג'יה לבטל מכירת קרקע לחברות מחוץ למדינה. מאוחר יותר באותה שנה, מינה הנשיא ג'יימס מדיסון את אדמס לציר ארצות הברית הראשון ברוסיה ב-1809. למרות שאדמס נפרד רק לאחרונה מהמפלגה הפדרליסטית, תמיכתו במדיניות החוץ של ג'פרסון הקנתה לו רצון טוב מצד ממשל מדיסון. אדמס היה מוסמך היטב לתפקיד לאחר חוויותיו באירופה בכלל וברוסיה בפרט.
לאחר מעבר קשה דרך הים הבלטי, הגיע אדמס לבירה הרוסית סנט פטרסבורג באוקטובר 1809. הוא ביסס במהירות מערכת יחסים עבודה פרודוקטיבית עם הפקיד הרוסי ניקולאי רומיאנצב ובסופו של דבר התיידד עם הצאר אלכסנדר הראשון מרוסיה. אדמס המשיך לדגול בנייטרליות אמריקאית בין צרפת לבריטניה במהלך המלחמות הנפוליאוניות. לואיזה הייתה בתחילה מוטרדת מהסיכוי לחיות ברוסיה, אך היא הפכה לדמות פופולרית בחצר הרוסית. מתפקידו הדיפלומטי צפה אדמס בפלישתו של הקיסר הצרפתי נפוליאון לרוסיה, שהסתיימה בתבוסה לצרפתים. בפברואר 1811 מינה הנשיא מדיסון את אדמס לשופט עמית בבית המשפט העליון של ארצות הברית. המינוי אושר פה אחד על ידי הסנאט, אך אדמס סירב למושב, והעדיף קריירה בפוליטיקה ובדיפלומטיה, כך שג'וזף סטורי תפס את המושב במקומו.
### אמנת גנט וציר בבריטניה
אדמס חשש זמן רב שארצות הברית תיכנס למלחמה שאינה יכולה לנצח נגד בריטניה, ובתחילת 1812 ראה במלחמה כזו בלתי נמנעת בשל ההתערבות הבריטית המתמשכת בספנות האמריקאית, שכללה גיוס כפוי של עריקים לכאורה מהצי המלכותי מאוניות סוחר אמריקאיות. באמצע 1812 הכריזה ארצות הברית מלחמה על בריטניה, ובכך החלה מלחמת 1812. הצאר אלכסנדר ניסה לתווך בסכסוך בין בריטניה לארצות הברית, והנשיא מדיסון מינה את אדמס, מזכיר האוצר אלברט גלטין והסנאטור הפדרליסטי ג'יימס א. בייארד למשלחת שהופקדה על ניהול משא ומתן לסיום המלחמה. גלטין ובייארד הגיעו לסנט פטרסבורג ביולי 1813, אך הבריטים דחו את הצעת התיווך של הצאר אלכסנדר. בתקווה להתחיל משא ומתן במקום אחר, עזב אדמס את רוסיה באפריל 1814. המשא ומתן החל סוף סוף באמצע 1814 בגנט, שם הצטרפו לאדמס, גלטין ובייארד שני נציגים אמריקאים נוספים, ג'ונתן ראסל ויושב ראש הבית לשעבר הנרי קליי. אדמס, ראש המשלחת הנומינלי, הסתדר היטב עם גלטין, בייארד וראסל, אך התנגש לעיתים עם קליי.
במהלך השלבים הראשונים של המשא ומתן, לחצה המשלחת הבריטית ליצירת מדינת חיץ אינדיאנית ליד הימות הגדולות. מכיוון שזה נועד למנוע את התפשטות המתיישבים האמריקאים מערבה, המשלחת האמריקאית דחתה פה אחד הצעה זו, ועמדת המשא ומתן שלהם חוזקה על ידי הניצחון האמריקאי בקרב פלאטסבורג. עד נובמבר 1814 החליט משרד ליברפול לחפש סיום למעשי האיבה עם ארצות הברית על בסיס סטטוס קוו אנטה בלום. למרות שמשמעות הדבר הייתה שסוגיית הגיוס הכפוי לא תיפתר, אדמס ועמיתיו הנציבים קיוו לתנאים דומים. האמנה נחתמה ב-24 בדצמבר 1814. ארצות הברית לא השיגה ויתורים מהאמנה אך יכלה להתגאות בכך ששרדה מלחמה נגד המעצמה החזקה בעולם. בעקבות חתימת האמנה נסע אדמס לפריז, שם היה עד ממקור ראשון למאה הימים של שיקום נפוליאון.
במאי 1815 נודע לאדמס כי הנשיא מדיסון מינה אותו לציר ארצות הברית בממלכה המאוחדת. בעזרתם של קליי וגלטין, ניהל אדמס משא ומתן על הסכם סחר מוגבל עם בריטניה. בעקבות סיום הסכם הסחר, חלק ניכר מזמנו של אדמס בלונדון הוקדש לסיוע למלחים אמריקאים תקועים ושבויי מלחמה. במרדף אחר אחדות לאומית, החליט הנשיא הנבחר ג'יימס מונרו כי צפוני יהיה אופטימלי לתפקיד מזכיר המדינה, והוא בחר באדמס המכובד והמנוסה לתפקיד. לאחר שבילה מספר שנים באירופה, חזר אדמס לארצות הברית באוגוסט 1817.
מזכיר המדינה (1817–1825)
אדמס כיהן כמזכיר המדינה במהלך נשיאותו בת שמונה השנים של מונרו, מ-1817 עד 1825. רבות מהצלחותיו כמזכיר, כמו אמנת 1818 עם הממלכה המאוחדת, האמנה הטרנס-יבשתית עם ספרד ודוקטרינת מונרו, לא היו אסטרטגיות מתוכננות מראש אלא תגובות לאירועים בלתי צפויים. אדמס רצה לעכב את ההכרה האמריקאית ברפובליקות העצמאיות החדשות של אמריקה הלטינית כדי למנוע את הסיכון למלחמה עם ספרד ובעלות בריתה האירופיות. עם זאת, הקמפיין הצבאי של אנדרו ג'קסון בפלורידה והאיומים של הנרי קליי בקונגרס אילצו את ספרד להגיע לעסקה, שאותה ניהל אדמס בהצלחה. הביוגרף ג'יימס לואיס אומר: "הוא הצליח לשחק בקלפים שחולקו לו – קלפים שהוא בבירור לא רצה – בדרכים שאילצו את הקבינט הספרדי להכיר בחולשת ידו". מלבד דוקטרינת מונרו, ארבע שנותיו האחרונות כמזכיר המדינה היו פחות מוצלחות מכיוון שהיה טרוד בקמפיין הנשיאותי שלו וסירב להתפשר עם מדינות אחרות שעלולות היו להחליש את מועמדותו; התוצאה הייתה מלחמת סחר בקנה מידה קטן אך בחירה מוצלחת לבית הלבן.
בתפקידו לאחר מלחמת 1812, חשב אדמס כי המדינה התמזלה מזלה במניעת אובדן טריטוריאלי, והוא תיעדף הימנעות ממלחמה נוספת עם מעצמה אירופית, במיוחד בריטניה. הוא גם ביקש להימנע מהחמרת מתחים סקטוריאליים, שהיו נושא מרכזי עבור המדינה במהלך מלחמת 1812. אחד האתגרים המרכזיים שעמדו בפני אדמס היה כיצד להגיב לוואקום הכוח באמריקה הלטינית שנבע מחולשתה של ספרד לאחר מלחמת חצי האי. בנוסף לתפקידו במדיניות החוץ, מילא אדמס מספר תפקידים פנימיים, כולל פיקוח על מפקד האוכלוסין של ארצות הברית ב-1820 וכתיבת דו"ח מקיף על משקולות ומידות. דו"ח המשקולות והמידות, תשוקה מיוחדת של אדמס, סיפק פרספקטיבה היסטורית רחבה על הנושא ודגל באימוץ השיטה המטרית.
מונרו ואדמס הסכימו על רוב סוגיות מדיניות החוץ המרכזיות: שניהם דגלו בנייטרליות במלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית, שלום עם הממלכה המאוחדת, דחיית הסכם סחר עם הצרפתים והתפשטות בדרכי שלום לטריטוריות צפון אמריקה של האימפריה הספרדית. הנשיא ומזכיר המדינה שלו פיתחו מערכת יחסים עבודה חזקה, ובעוד אדמס השפיע לעיתים קרובות על מדיניותו של מונרו, הוא כיבד את העובדה שמונרו קיבל את ההחלטות הסופיות בנושאים מרכזיים. מונרו נפגש בקביעות עם הקבינט שלו בן חמשת האנשים, שכלל בתחילה את אדמס, מזכיר האוצר ויליאם ה. קרופורד, מזכיר המלחמה ג'ון ק. קלהון, מזכיר הצי בנג'מין קראוננשילד והתובע הכללי ויליאם וירט. אדמס פיתח כבוד רב לקלהון אך האמין שקרופורד ממוקד מדי בירושת מונרו ב-1824.
במהלך תקופתו כציר בבריטניה, החל אדמס במשא ומתן על מספר סוגיות שנויות במחלוקת שלא נפתרו על ידי מלחמת 1812 או אמנת גנט. ב-1817 הסכימו שתי המדינות על אמנת ראש-באגוט, שהגבילה חימוש ימי בימות הגדולות. המשא ומתן בין שתי המעצמות נמשך, והוביל לאמנת 1818, שהגדירה את גבול קנדה-ארצות הברית ממערב לימות הגדולות. הגבול נקבע בקו הרוחב ה-49 להרי הרוקי, בעוד הטריטוריה ממערב להרים, הידועה כארץ אורגון, תהיה בכיבוש משותף. ההסכם סימן רגע מכריע ביחסי הממלכה המאוחדת-ארצות הברית, כאשר ארצות הברית התמקדה בגבולותיה הדרומיים והמערביים וחששות בריטיים לגבי התפשטות אמריקאית שככו.
### אמנת אדמס-אוניס
כאשר נכנס אדמס לתפקידו, רכוש ספרדי גבל בארצות הברית מדרום וממערב. מדרום, ספרד שמרה על שליטה בפלורידה, שאותה ביקשה ארצות הברית זמן רב לרכוש. ספרד נאבקה לשלוט בשבטים האינדיאניים הפעילים בפלורידה, וחלק מאותם שבטים פשטו על טריטוריית ארצות הברית. ממערב, ספרד החדשה גבלה בטריטוריה שנרכשה על ידי ארצות הברית ברכישת לואיזיאנה, אך לא נקבע גבול ברור בין טריטוריית ארצות הברית לטריטוריה הספרדית. לאחר כניסתו לתפקיד, החל אדמס במשא ומתן עם לואיס דה אוניס, הציר הספרדי בארצות הברית, על רכישת פלורידה והסדרת גבול בין ארצות הברית לספרד החדשה. המשא ומתן הופסק על ידי הסלמה במלחמת הסמינול, ובדצמבר 1818 הורה מונרו לגנרל אנדרו ג'קסון להיכנס לפלורידה ולנקום בסמינולים שפשטו על ג'ורג'יה. בחריגה מהוראותיו, כבש ג'קסון את המוצבים הספרדיים סנט מרקס ופנסקולה והוציא להורג שני נבתינים בריטיים. בעוד פעולותיו של ג'קסון הרגיזו את שאר הקבינט, אדמס הגן עליהן כהכרחיות להגנה העצמית של המדינה, ובסופו של דבר שכנע את מונרו ואת רוב הקבינט לתמוך בג'קסון. אדמס הודיע לספרד כי כישלונה לשטר את הטריטוריה שלה אילץ את ג'קסון לפעול, והוא יעץ לספרד או לאבטח את האזור או למכור אותו לארצות הברית. הבריטים, בינתיים, סירבו להסתכן בקירוב האחרון שלהם עם ארצות הברית, ולא הפכו את הוצאתו להורג של ג'קסון את שני האנשים לנושא דיפלומטי מרכזי.
המשא ומתן בין ספרד לארצות הברית נמשך, וספרד הסכימה לוותר על פלורידה. קביעת הגבול המערבי של ארצות הברית התבררה כקשה יותר. מתפשטים אמריקאים דגלו בקביעת הגבול בריו גרנדה, אך ספרד, הנחושה להגן על מושבתה מקסיקו מפני פלישה אמריקאית, התעקשה על קביעת הגבול בנהר סבין. בהנחיית מונרו, הסכים אדמס לגבול נהר סבין, אך הוא התעקש שספרד תוותר על תביעותיה בארץ אורגון. אדמס היה מעוניין מאוד בביסוס שליטה אמריקאית על ארץ אורגון, בין היתר מכיוון שהאמין ששליטה באזור זה תמריץ סחר עם אסיה. רכישת התביעות הספרדיות לצפון-מערב האוקיינוס השקט אפשרה גם לממשל מונרו לשלב את רכישת פלורידה, שבוקשה בעיקר על ידי הדרומיים, עם רווחים טריטוריאליים המועדפים בעיקר על ידי אלה שבצפון. לאחר משא ומתן ממושך, הסכימו ספרד וארצות הברית על אמנת אדמס-אוניס, שאושררה בפברואר 1821. אדמס היה גאה מאוד באמנה, אם כי באופן פרטי היה מודאג מההתפשטות הפוטנציאלית של העבדות לטריטוריות שנרכשו לאחרונה. ב-1824 יחזק ממשל מונרו את התביעות האמריקאיות לאורגון על ידי אשרור האמנה הרוסית-אמריקאית של 1824, שקבעה את הגבול הדרומי של אלסקה הרוסית ב-54°40′ צפון.
### דוקטרינת מונרו
ככל שהאימפריה הספרדית המשיכה להישבר במהלך כהונתו השנייה של מונרו, אדמס, מונרו וקליי הפכו מודאגים יותר ויותר מכך ש"הברית הקדושה" של פרוסיה, אוסטריה ורוסיה תבקש להביא את מושבותיה לשעבר של ספרד תחת שליטתם, עד כדי הרהור על ברית קדושה משלהם להגנה על הדמוקרטיה. בנאומו ב-4 ביולי 1821, התייחס אדמס לנושא זה, וציין "שרשרת סימפתיה" משותפת בין ארצות הברית לאמריקה הלטינית, אך דגל בנייטרליות ולא בברית קדושה. ב-1822, בעקבות סיום אמנת אדמס-אוניס, הכיר ממשל מונרו בעצמאותן של מספר מדינות אמריקה הלטינית, כולל ארגנטינה ומקסיקו. ב-1823 הציע שר החוץ הבריטי ג'ורג' קנינג כי ארצות הברית ובריטניה צריכות לעבוד יחד כדי לשמר את עצמאותן של רפובליקות צעירות אלה. הקבינט דן בשאלה האם לקבל את ההצעה, אך אדמס התנגד לכך. במקום זאת, אדמס דחק במונרו להצהיר בפומבי על התנגדותה של ארצות הברית לכל ניסיון אירופי ליישב או להשתלט מחדש על טריטוריה באמריקה, תוך התחייבות של ארצות הברית לנייטרליות בענייני אירופה. בהודעתו השנתית לקונגרס בדצמבר 1823, הציג מונרו את דוקטרינת מונרו, שנבנתה במידה רבה על רעיונותיו של אדמס. בהוצאת דוקטרינת מונרו, הציגה ארצות הברית רמה חדשה של אסרטיביות ביחסים בינלאומיים, שכן הדוקטרינה ייצגה את תביעתה הראשונה של המדינה לתחום השפעה. היא גם סימנה את השינוי באוריינטציה הפסיכולוגית של המדינה הרחק מאירופה ולעבר אמריקה. ויכוחים על מדיניות חוץ לא יתמקדו עוד ביחסים עם בריטניה וצרפת, אלא יתמקדו בהתפשטות מערבה וביחסים עם אינדיאנים. הדוקטרינה הפכה לאחד העקרונות הבסיסיים של מדיניות החוץ של ארצות הברית.
בחירות לנשיאות 1824
מיד עם הפיכתו למזכיר המדינה, עלה אדמס כאחד היורשים הסבירים ביותר של מונרו, שכן שלושת הנשיאים האחרונים כיהנו כולם בתפקיד לפני כניסתם לתפקיד. ככל שהתקרבו בחירות 1824, נראו הנרי קליי, ג'ון ק. קלהון (שמאוחר יותר פרש מהמרוץ) וויליאם ה. קרופורד כמתחרים העיקריים של אדמס לירושת מונרו. קרופורד דגל בריבונות מדינתית ובתפיסה קונסטרוקציוניסטית קפדנית של החוקה, בעוד קליי, קלהון ואדמס אימצו שיפורים פנימיים במימון פדרלי, מכסים גבוהים והבנק השני של ארצות הברית, שהיה ידוע גם כבנק הלאומי. מכיוון שהמפלגה הפדרליסטית קרסה כמעט לחלוטין לאחר מלחמת 1812, כל המועמדים הנשיאותיים המרכזיים היו חברים במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. אדמס הרגיש שבחירתו שלו לנשיא תצדיק את אביו, תוך שהיא מאפשרת לו להמשיך במדיניות פנים שאפתנית. למרות שחסר את הכריזמה של מתחריו, אדמס היה מכובד מאוד ונהנה מהיעדר מנהיגים פוליטיים צפוניים בולטים אחרים.
בחירתו הראשונה של אדמס לתפקיד סגן הנשיא הייתה הגנרל אנדרו ג'קסון; אדמס ציין כי "סגנות הנשיאות הייתה תחנה שבה [ג'קסון] לא יכול היה לתלות איש, ושבה לא יצטרך להסתכסך עם איש". עם זאת, ככל שהתקרבו בחירות 1824, קפץ ג'קסון למרוץ לנשיאות, וקלהון קיבל בסופו של דבר את תמיכת סגן הנשיא של תומכי אדמס. בעוד המועמדים האחרים ביססו את מועמדותם על כהונתם הארוכה כחברי קונגרס, דיפלומטים או חברי קבינט, הערעור של ג'קסון נשען על שירותו הצבאי, במיוחד בקרב ניו אורלינס. קוקוס המועמדות של הקונגרס החליט על מועמדים נשיאותיים דמוקרטיים-רפובליקניים קודמים, אך הוא הפך לבלתי אמין במידה רבה עד 1824. המועמדים היו מועמדים במקום זאת על ידי בתי מחוקקים של מדינות או ועידות מועמדות, ואדמס קיבל את תמיכת בתי המחוקקים של ניו אינגלנד. הכוח האזורי של כל מועמד מילא תפקיד חשוב בבחירות; אדמס היה פופולרי בניו אינגלנד, קליי וג'קסון היו חזקים במערב, וג'קסון וקרופורד התחרו על הדרום.
בבחירות לנשיאות ב-1824, זכה ג'קסון בריבוי בחבר האלקטורים, ולקח 99 מתוך 261 קולות האלקטורים, בעוד אדמס זכה ב-84, קרופורד ב-41 וקליי ב-37. קלהון, בינתיים, זכה ברוב קולות האלקטורים לסגן נשיא. אדמס כמעט סחף את קולות האלקטורים של ניו אינגלנד וזכה ברוב קולות האלקטורים בניו יורק, אך הוא זכה רק בשישה קולות אלקטורים ממדינות העבדות. רוב תמיכתו של ג'קסון הגיעה ממדינות מחזיקות עבדים, אך הוא זכה גם בניו ג'רזי, פנסילבניה וכמה קולות אלקטורים מהצפון-מערב. מכיוון שאף מועמד לא זכה ברוב קולות האלקטורים, נדרש הבית לקיים בחירות מותנות לפי תנאי התיקון ה-12. הבית יחליט בין שלושת הזוכים המובילים בקולות האלקטורים, כאשר לכל משלחת של מדינה יש קול אחד; לפיכך, בניגוד לשלושת יריביו, קליי לא היה זכאי להיבחר על ידי הבית.
אדמס ידע שניצחונו שלו בבחירות המותנות ידרוש את תמיכתו של קליי, שהפעיל השפעה עצומה בבית הנבחרים. למרות שהיו שונים מאוד במזגם והתנגשו בעבר, אדמס וקליי חלקו דעות דומות בנושאים לאומיים. לעומת זאת, קליי ראה בג'קסון דמגוג מסוכן, והוא לא היה מוכן לתמוך בקרופורד בשל בעיות הבריאות של האחרון. אדמס וקליי נפגשו לפני הבחירות המותנות, וקליי הסכים לתמוך באדמס בבחירות. אדמס נפגש גם עם פדרליסטים כמו דניאל ובסטר, והבטיח שלא ימנע משרות ממשלתיות מחברי מפלגתם. ב-9 בפברואר 1825, ניצח אדמס בבחירות המותנות בסיבוב הראשון, ולקח 13 מתוך 24 משלחות המדינות. אדמס זכה במשלחות הבית של כל המדינות שבהן הוא או קליי זכו ברוב קולות האלקטורים, כמו גם במשלחות של אילינוי, לואיזיאנה ומרילנד. ניצחונו של אדמס הפך אותו לילד הראשון של נשיא שכיהן כנשיא בעצמו. לאחר הבחירות, טענו רבים מתומכיו של ג'קסון כי אדמס וקליי הגיעו ל"עסקה מושחתת" שבה הבטיח אדמס לקליי את תפקיד מזכיר המדינה בתמורה לתמיכתו של קליי.