פרנקלין דלאנו רוזוולט
אישי משפחות דלאנו
המושל ה-44 של ניו יורק - בחירות 1928
הנשיא ה-32 של ארצות הברית - נשיאות 1933–1941
כהונה - 100 הימים הראשונים
- מלחמת העולם השנייה המתקפה על פרל הארבור נאום הבושה
מדיניות - קנאביס
מינויים - מערכת המשפט סטון
קמפיינים לנשיאות - 1932 פריימריז
מורשת - ביקורת
פרנקלין דלאנו רוזוולט (30 בינואר 1882 – 12 באפריל 1945), הידוע גם כ-FDR, היה הנשיא ה-32 של ארצות הברית, שכיהן מ-1933 ועד מותו ב-1945. הוא הנשיא האמריקאי שכיהן בתקופה הארוכה ביותר והיחיד שכיהן יותר משתי קדנציות. שתי כהונותיו הראשונות התמקדו במאבק בשפל הגדול, בעוד השלישית והרביעית התמקדו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם השנייה. כחבר במפלגה הדמוקרטית, רוזוולט כיהן בסנאט של מדינת ניו יורק מ-1911 עד 1913 וכמושל ה-44 של ניו יורק מ-1929 עד 1932.
רוזוולט, שנולד למשפחות הבולטות דלאנו ורוזוולט, סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. הוא נבחר לסנאט של מדינת ניו יורק ב-1910, לפני שהפך לעוזר מזכיר הצי תחת הנשיא וודרו וילסון ב-1913. רוזוולט היה שותפו למרוץ של ג'יימס מ. קוקס בכרטיס הדמוקרטי בבחירות לנשיאות ב-1920, שבהן הפסיד קוקס למועמד הרפובליקני וורן ג. הרדינג. ב-1921, מחלה שיתקה לצמיתות את רגליו. עם זאת, בין היתר בעידוד אשתו אלינור, הוא נבחר למושל ניו יורק ב-1928. כמושל, הוא קידם תוכניות למאבק בשפל הגדול.
רוזוולט הביס את הנשיא הרברט הובר בניצחון סוחף בבחירות לנשיאות ב-1932. במהלך 100 הימים הראשונים שלו כנשיא, יזם רוזוולט את התוכנית ליישום ה-"New Deal" (הניו דיל), בנה את קואליציית הניו דיל, וארגן מחדש את הפוליטיקה האמריקאית לתוך מערכת המפלגות החמישית. הוא יצר תוכניות לספק סיוע למובטלים ולחקלאים תוך חיפוש התאוששות כלכלית עם מינהל השיקום הלאומי ותוכניות אחרות. הוא נבחר מחדש ב-1936, באחד הניצחונות הסוחפים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית. תוכניות וחקיקה מרכזיות ששרדו ויושמו תחת רוזוולט כוללות את הרשות לניירות ערך, חוק יחסי העבודה הלאומי וביטוח לאומי. ב-1940 הוא נבחר מחדש, שכן לא היו הגבלות כהונה לנשיאות עד 1951.
בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, השיג רוזוולט הכרזת מלחמה על יפן, ולאחר מכן על גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. רוזוולט פיקח על גיוס הכלכלה האמריקאית לתמיכה במאמץ המלחמתי ויישם אסטרטגיה של "אירופה תחילה". הוא גם יזם את פיתוח פצצת האטום הראשונה ועבד עם מנהיגי בעלות הברית האחרים כדי להניח את היסודות לאומות המאוחדות. רוזוולט ניצח בבחירות החוזרות ב-1944, אך מת ב-1945. מאז, חלק מפעולותיו זכו לביקורת, כגון הוראתו על כליאת אמריקאים ממוצא גרמני, איטלקי ויפני. אף על פי כן, דירוגים היסטוריים מציבים אותו בעקביות בין שלושת הנשיאים האמריקאים הגדולים ביותר.
חיים מוקדמים וחינוך
פרנקלין דלאנו רוזוולט נולד ב-30 בינואר 1882, בהייד פארק, ניו יורק, לג'יימס רוזוולט הראשון ולאשתו השנייה, שרה אן דלאנו. הוריו, שהיו בני דודים מדרגה שישית, הגיעו ממשפחות רוזוולט ודלאנו העשירות. הם התגוררו בספרינגווד, אחוזה גדולה מדרום למרכז ההיסטורי של הייד פארק. ג'יימס, "ג'נטלמן עשיר בעל קרקעות שהתעסק בעסקים אך בדרך כלל לא הקדיש להם מאמץ רב", היה דמוקרט בורבוני בולט. אמו שרה "הקדישה כמעט את כל מרצה לגידול בנה היחיד". לפרנקלין היה אח למחצה, ג'יימס רוזוולט "רוזי" רוזוולט, מנישואיו הקודמים של אביו.
לדברי אלן ברינקלי, המשפחה חיה "בצורה המזכירה את האריסטוקרטיה האנגלית, ופרנקלין גדל, אם כן, בסביבה מפונקת להפליא, מבודדת מהחוויות הרגילות של רוב הבנים האמריקאים". טיולים תכופים לאירופה ולקנדה עזרו לרוזוולט להפוך לדובר גרמנית וצרפתית. מלבד תקופה בבית ספר ציבורי בגרמניה בגיל תשע, רוזוולט חונך בבית על ידי מורים פרטיים עד גיל 14. לאחר מכן למד בבית הספר גרוטון, פנימייה אפיסקופלית אקסקלוסיבית בגרוטון, מסצ'וסטס. הוא לא היה בין תלמידי גרוטון הפופולריים יותר, שהיו ספורטאים טובים יותר. מנהלו, אנדיקוט פיבודי, הטיף לחובות הנוצרים ודחק בתלמידיו להיכנס לשירות הציבורי. פיבודי נותר השפעה חזקה לאורך חייו של רוזוולט, כשהוא מנהל את חתונתו ועומד בראש טקס הכנסייה שקדם להשבעתו לנשיא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כמו רוב חבריו לכיתה בגרוטון, רוזוולט הלך למכללת הרווארד. הוא היה חבר באחוות אלפא דלתא פי "מועדון הזבוב", אם כי הצטער על כך שלא התקבל למועדון הפורסיליאן. רוזוולט היה חסר ייחוד יחסית כסטודנט או כספורטאי, אך הפך לעורך הראשי של עיתון "הרווארד קרימזון". אביו של רוזוולט מת ב-1900. בשנה שלאחר מכן, בן דודו של רוזוולט, תיאודור רוזוולט, הפך לנשיא ארה"ב. סגנון המנהיגות הנמרץ והלהט הרפורמיסטי של תיאודור הפכו אותו למודל לחיקוי של פרנקלין. פרנקלין סיים את לימודיו בהרווארד בשלוש שנים ב-1903 עם תואר ראשון בהיסטוריה. הוא לקח קורסים לתואר שני במשך שנה נוספת כדי להמשיך את עבודתו עם ה"קרימזון". רוזוולט נכנס לבית הספר למשפטים של קולומביה ב-1904, אך נשר ב-1907 לאחר שעבר את בחינות הלשכה.
נישואים, משפחה ופרשיות אהבים מחוץ לנישואים
בזמן הלימודים, רוזוולט פגש והציע נישואין ליורשת אליס ראגלס סוהייר, שסירבה. פרנקלין החל אז לחזר אחרי מכרת ילדותו ובת דודתו מדרגה חמישית, אלינור רוזוולט, אחיינית של תיאודור רוזוולט. ב-1903 הציע פרנקלין נישואין לאלינור. למרות "התנגדות ראשונית" מצד אמו, פרנקלין ואלינור רוזוולט נישאו ב-17 במרץ 1905. תיאודור, שהיה אז הנשיא, הוביל את הכלה לחופה מכיוון שאביה של אלינור, אליוט, נפטר. הזוג הצעיר עבר לספרינגווד. אמו של פרנקלין, שרה רוזוולט, סיפקה גם בית עירוני לזוג הטרי בניו יורק, ובנתה בית לעצמה לצד אותו בית עירוני. אלינור מעולם לא הרגישה בבית בבתים בהייד פארק או בניו יורק. עם זאת, היא אהבה את בית הנופש של המשפחה באי קמפובלו, גם הוא מתנה משרה.
ברנס מציין שפרנקלין רוזוולט הצעיר היה בטוח בעצמו ונינוח במעמד הגבוה. מצד שני, אלינור הייתה ביישנית וחסרת ביטחון, ובתחילה התמקדה בקריירה של בעלה. כפי שעשה אביו, פרנקלין השאיר את הטיפול בילדים לאשתו, ואלינור הקצתה את המשימה למטפלים. היו להם שישה ילדים. בתם היחידה, אנה, נולדה ב-1906. ג'יימס נולד ב-1907. בנם השני של הזוג, פרנקלין, מת בינקותו ב-1909. אליוט נולד ב-1910, בן נוסף בשם פרנקלין הגיע ב-1914, והצעיר מביניהם, ג'ון, נולד ב-1916.
לרוזוולט היו מספר פרשיות אהבים מחוץ לנישואים. הוא החל רומן עם המזכירה החברתית של אלינור, לוסי מרסר, זמן קצר לאחר שנשכרה ב-1914. אלינור גילתה את הרומן ב-1918. פרנקלין שקל להתגרש מאלינור, אך שרה התנגדה, ומרסר לא הייתה נישאת לגבר גרוש עם חמישה ילדים. פרנקלין הבטיח לעולם לא לראות את מרסר שוב, אך נישואיהם השתנו והפכו לשותפות פוליטית. אלינור הקימה עד מהרה בית נפרד בהייד פארק ב-Val-Kill והקדישה את עצמה למטרות חברתיות ופוליטיות ללא תלות בבעלה. פרנקלין הפר את הבטחתו לאלינור בנוגע ללוסי מרסר. הוא ומרסר שמרו על התכתבות והחלו להיפגש שוב עד 1941. בנו של רוזוולט, אליוט, טען כי לאביו היה גם רומן עם מזכירתו הפרטית, מיסי להאנד.
קריירה מוקדמת (1910–1920)
### סנאטור במדינת ניו יורק (1910–1913)
ב-1908 קיבל רוזוולט משרה ללא שכר במשרד עורכי הדין היוקרתי Carter Ledyard & Milburn, ועבר מאוחר יותר למחלקת דיני האדמירליות של המשרד. רוזוולט לא התעניין במיוחד בעיסוק במשפטים ואמר לחברים שהוא מתכנן להיכנס לפוליטיקה. למרות הערצתו לבן דודו תיאודור, פרנקלין קיבל הזמנה לרוץ עבור המפלגה הדמוקרטית בבחירות 1910 לאספת מדינת ניו יורק. הוא היה מועמד משכנע בשל זיהוי שמו ויכולת משפחתו לתרום לגיוס כספים למפלגה, אך הקמפיין שלו הסתיים לאחר שהדמוקרט המכהן, לואיס סטויבסנט צ'אנלר, בחר לחפש היבחרות מחדש. במקום להמתין עם תקוותיו הפוליטיות, רוזוולט רץ למושב בסנאט של מדינת ניו יורק. מחוז הסנאט, הממוקם במחוזות דאצ'ס, קולומביה ופוטנאם, היה רפובליקני מאוד. רוזוולט חשש שהתנגדות מצד תיאודור עלולה לסיים את הקמפיין שלו, אך תיאודור עודד את מועמדותו למרות הבדלי המפלגות שלהם. כשהוא משמש כמנהל הקמפיין של עצמו, רוזוולט נסע ברחבי מחוז הסנאט באמצעות מכונית בתקופה שבה מעטים יכלו להרשות לעצמם רכב. בניצחון הדמוקרטי בבחירות ארה"ב ב-1910, רוזוולט זכה בניצחון מפתיע.
למרות מושבים חקיקתיים קצרים, רוזוולט התייחס לתפקידו החדש כקריירה במשרה מלאה. כשתפס את מושבו ב-1 בינואר 1911, הפך רוזוולט עד מהרה למנהיג ה-"Insurgents" (המורדים) בהתנגדות למכונת טמאני הול ששלטה במפלגה הדמוקרטית במדינה. בבחירות לסנאט האמריקאי ב-1911, רוזוולט ותשעה-עשר דמוקרטים אחרים גרמו למבוי סתום ממושך על ידי התנגדות למועמד הנתמך על ידי טמאני. זה הפך אותו לדמות ידועה בעיתונות. מאמרי חדשות וקריקטורות תיארו את "ביאתו השנייה של רוזוולט" שולחת "צמרמורות קרות במורד עמוד השדרה" של טמאני הול. רוזוולט גם התנגד לטמאני הול על ידי תמיכה במועמדותו המוצלחת של וודרו וילסון למועמדות הדמוקרטית ב-1912. בעזרת העיתונאי לואיס מק'הנרי האו, הוא נבחר מחדש ב-1912. לאחר הבחירות, הוא עמד בראש ועדת החקלאות; עבודתו על הצעות חוק חקלאיות ועבודה הייתה מבשרת למדיניות הניו דיל המאוחרת שלו.
### עוזר מזכיר הצי (1913–1920)
תמיכתו של רוזוולט בווילסון הובילה למינויו הרצוי במרץ 1913 כעוזר מזכיר הצי, הפקיד השני בדרגתו במחלקת הצי לאחר המזכיר ג'וזפוס דניאלס, שנטה לפציפיזם. רוזוולט היה נלהב (לפעמים עד כדי אי-ציות) ו"מקדמו הנלהב של הצי" ש"ראה בעצמו קול חיוני להגנה הלאומית". דניאלס ורוזוולט הנהיגו מערכת קידום מבוססת כישורים והרחיבו את השליטה האזרחית על המחלקות האוטונומיות של הצי. רוזוולט פיקח על עובדי הצי האזרחיים וצבר ניסיון רב ערך בעבודה עם מנהיגי איגודים ועם הקונגרס. רוזוולט לעיתים העניק סיוע למדיניות מפלה של וילסון ודניאלס. ב-1916, למשל, הוא ביצע הוראה לייעד בהוצאה ניכרת שירותים נפרדים ל"שימוש של נשים [לבנות], גברים לבנים וצבעוניים". ה-NAACP וארגוני זכויות האזרח התנגדו כל כך בתוקף שההוראה בוטלה ללא הסבר חודש לאחר מכן.
ב-1914 רץ רוזוולט למושב של הסנאטור הרפובליקני הפורש אליהו רוט מניו יורק. למרות שהיה לו את הגיבוי של מזכיר האוצר ויליאם גיבס מקאדו והמושל מרטין ה. גלין, הוא עמד בפני יריב אדיר בדמותו של ג'יימס ו. ג'רארד מטמאני הול. הוא היה גם ללא תמיכתו של וילסון, שכן הנשיא היה זקוק לכוחות של טמאני עבור החקיקה שלו והיבחרותו מחדש ב-1916. רוזוולט הובס בצורה מוחצת בפריימריז הדמוקרטיים. לאחר הבחירות, הוא ובוס טמאני הול צ'ארלס פרנסיס מרפי הפכו לבעלי ברית.
רוזוולט התמקד מחדש במחלקת הצי כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914. למרות שנשאר תומך פומבי בווילסון, רוזוולט התנגד באופן פרטי לנייטרליות. בעקבות הטבעת ה-RMS לוסיטניה על ידי צוללת גרמנית, סייע רוזוולט להקים את מילואי הצי האמריקאי והציע את מועצת ההגנה הלאומית. באפריל 1917, לאחר שגרמניה הכריזה כי תעסוק בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת ותקפה מספר ספינות אמריקאיות, אישר הקונגרס את קריאתו של וילסון להכרזת מלחמה על גרמניה.
רוזוולט ביקש שיורשה לו לשרת כקצין בצי, אך וילסון התעקש שימשיך כעוזר מזכיר. במשך השנה הבאה, רוזוולט תיאם את פריסת הצי מוושינגטון, כאשר הצי התרחב פי ארבעה. בקיץ 1918, נסע רוזוולט לאירופה כדי לבדוק מתקנים ימיים ולהיפגש עם פקידים צרפתים ובריטים, כולל המלך ג'ורג' החמישי וראשי הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' וז'ורז' קלמנסו. בספטמבר, במסע הספינה חזרה לארה"ב, הוא חלה בשפעת פנדמית עם סיבוכי דלקת ריאות, מה שהותיר אותו לא מסוגל לעבוד במשך חודש. לאחר שביתת הנשק ב-11 בנובמבר 1918, פיקחו דניאלס ורוזוולט על פירוק הצי. בניגוד לעצתם של קצינים מבוגרים יותר כמו האדמירל ויליאם ס. בנסון – שטען כי אינו יכול "לתפוס כל שימוש שיהיה אי פעם לצי בתעופה" – רוזוולט טען לשימור חטיבת התעופה של הצי. הוא גם אישר את החקירה שהובילה לשערוריית המין בניופורט, שעליה ננזף על ידי תת-ועדה של הקונגרס ב-1921.
### קמפיין סגן הנשיאות ב-1920
כשהנשיאות של וילסון מתקרבת לסיומה, תכנן רוזוולט את ריצתו הבאה לתפקיד. הוא פנה לאיש העסקים בעל התודעה הציבורית הרברט הובר לגבי ריצה למועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-1920, עם רוזוולט כשותפו למרוץ. תוכניתו של רוזוולט שהובר ירוץ נפלה לאחר שהובר הכריז על הזדהותו עם המפלגה הרפובליקנית, אך רוזוולט המשיך לחפש את המועמדות לסגן הנשיא ב-1920. לאחר שהמושל ג'יימס מ. קוקס מאוהיו זכה במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1920, הוא בחר ברוזוולט כשותפו למרוץ. למרות שמועמדותו הפתיעה את רוב האנשים, הוא איזן את הכרטיס כמתון ותומך באיסור על אלכוהול עם שם מפורסם.
במהלך הקמפיין, קוקס ורוזוולט הגנו על ממשל וילסון וחבר הלאומים, שניהם לא היו פופולריים ב-1920. רוזוולט תמך באופן אישי בחברות ארה"ב בליגה, אך, בניגוד לווילסון, הוא העדיף פשרה עם הסנאטור הנרי קבוט לודג' ו"Reservationists" אחרים. הרפובליקני וורן ג. הרדינג ושותפו למרוץ קלווין קולידג' הביסו את כרטיס קוקס-רוזוולט בבחירות לנשיאות בפער גדול. רוזוולט הרהר מאוחר יותר שהקשרים ורצון הטוב שבנה בקמפיין של 1920 התבררו כנכס מרכזי בקמפיין שלו ב-1932. הבחירות ב-1920 ראו גם את ההשתתפות הציבורית הראשונה של אלינור רוזוולט, שהקימה את עצמה כשחקנית פוליטית בעלת ערך. לאחר הבחירות, חזר רוזוולט לעיר ניו יורק, שם עסק בעריכת דין וכיהן כסגן נשיא של חברת Fidelity and Deposit.
מחלה משתקת וקאמבק פוליטי (1921–1928)
רוזוולט ביקש לבנות תמיכה לקאמבק פוליטי בבחירות 1922. עם זאת, הוא חלה בזמן שהרוזוולטים בילו באי קמפובלו באוגוסט 1921. הוא אובחן כחולה בפוליו שהותיר אותו משותק לצמיתות מהמותניים ומטה. מחקר מ-2003 העדיף אבחנה של תסמונת גייאן-בארה, אך היסטוריונים המשיכו לתאר את שיתוקו לפי האבחנה הראשונית. למרות שאמו העדיפה את פרישתו, רוזוולט, אשתו, וחברו הקרוב ויועצו של רוזוולט, לואיס האו, היו נחושים בדעתם שימשיך בקריירה הפוליטית שלו. רוזוולט לימד את עצמו בעמל רב ללכת מרחקים קצרים עם סדים מברזל על ירכיו ורגליו. הוא נזהר לעולם לא להיראות משתמש בכיסא הגלגלים שלו בציבור, והוקדשה תשומת לב רבה למניעת כל תיאור בעיתונות שידגיש את מוגבלותו.
החל מ-1925, רוזוולט בילה את רוב זמנו בדרום ארה"ב, בתחילה על ספינת המגורים שלו, ה-Larooco. מסוקרן מהיתרונות הפוטנציאליים של הידרותרפיה, הוא השתמש ברוב ירושתו כדי להקים מרכז שיקום בוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, ב-1926, כשהוא מרכיב צוות של פיזיותרפיסטים שהובילו מעבדה לאורתוטיקה ומאוחר יותר בית ספר לתארים מתקדמים. ב-1938, הוא ארגן את מה שיהפוך לקרן הלאומית לשיתוק ילדים, מה שהוביל לפיתוח חיסוני פוליו.
רוזוולט פרסם מכתב פתוח התומך בקמפיין המוצלח של אל סמית' בבחירות למושל ניו יורק ב-1922, מה שגם סייע לסמית' וגם הראה את הרלוונטיות המתמשכת של רוזוולט כדמות פוליטית. רוזוולט וסמית' מעולם לא סמכו זה על זה לחלוטין, אך רוזוולט תמך במדיניות הפרוגרסיבית של סמית', בעוד סמית' שמח לקבל את הגיבוי של רוזוולט. רוזוולט נשא נאומים למועמדות לנשיאות עבור סמית' בוועידות הדמוקרטיות הלאומיות ב-1924 וב-1928; הנאום שנשא בוועידת 1924 סימן חזרה לחיים הציבוריים בעקבות מחלתו. באותה שנה, הדמוקרטים היו מפולגים קשות בין אגף עירוני, בהובלת סמית', לאגף כפרי שמרני, בהובלת ויליאם גיבס מקאדו. בסיבוב ה-103, המועמדות עברה לג'ון ו. דייוויס, מועמד פשרה שספג תבוסה סוחפת בבחירות לנשיאות ב-1924.
מ-1925 עד 1928, רוזוולט עמד בראש ועדת הפארקים המדינתית טאקוניק, שהוטל עליה לתכנן את ה-Taconic State Parkway. בתפקיד זה, הוא התנגש עם רוברט מוזס, בעל ברית מרכזי של סמית' ואז נשיא מועצת הפארקים של מדינת ניו יורק. רוזוולט לא היה מרוצה מכך שמוזס הפנה כספים לפיתוחים בלונג איילנד, ומוזס פעל לחסום את מינויו של האו למשרה בשכר בוועדת טאקוניק. מערכת היחסים השנויה במחלוקת של רוזוולט עם מוזס נמשכה ככל שהקריירות שלהם התקדמו.
מושל ניו יורק (1929–1932)
סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות בבחירות 1928, ביקש מרוזוולט לרוץ למושל ניו יורק בבחירות המדינה ב-1928. רוזוולט התנגד בתחילה, שכן לא רצה לעזוב את וורם ספרינגס וחשש מניצחון רפובליקני סוחף. מנהיגי המפלגה שכנעו אותו בסופו של דבר שרק הוא יכול להביס את המועמד הרפובליקני למושל, התובע הכללי של ניו יורק אלברט אוטינגר. בעוד סמית' הפסיד בנשיאות בניצחון סוחף, רוזוולט נבחר למושל בפער של פחות מאחוז אחד. היחסים בין רוזוולט לסמית' סבלו לאחר שבחר שלא להשאיר בתפקידם מינויים מרכזיים של סמית'. הוא ואלינור הקימו הבנה לשארית הקריירה שלו: היא תשרת בחובה כאשת המושל אך תהיה גם חופשית לרדוף אחרי האינטרסים שלה.
כמושל, רוזוולט הציע את בנייתן של תחנות כוח הידרו-אלקטריות וטיפל במשבר החקלאי המתמשך של שנות ה-20. הוא החל לקיים "שיחות ליד האח" שבהן פנה לבוחריו באמצעות הרדיו, תוך ניצול מדיום זה כדי ללחוץ על בית המחוקקים של מדינת ניו יורק לקדם את סדר היום שלו. קריסת הבורסה בוול סטריט באוקטובר 1929 החלה את השפל הגדול. רוזוולט היה, לדברי הביוגרף ג'ין אדוארד סמית', "בין מושלי המדינה הראשונים שהכירו בחומרת השפל"; הוא הקים את ועדת התעסוקה המדינתית הראשונה והפך למושל הראשון שתמך בפומבי ברעיון של ביטוח אבטלה. ב-1930, רוזוולט העביר בבית המחוקקים הצעת חוק שיצרה פנסיות זקנה לתושבי ניו יורק.
רוזוולט נבחר מחדש לכהונה שנייה בבחירות 1930. הוא הציע חבילת סיוע כלכלי והקמת מינהל סיוע חירום זמני. בהובלת ג'סי א. שטראוס תחילה ולאחר מכן הארי הופקינס, הסוכנות סייעה למעל שליש מאוכלוסיית ניו יורק בין 1932 ל-1938. רוזוולט תמך בייעור מחדש עם תיקון יואיט ב-1931, שהוליד את מערכת היערות המדינתית של ניו יורק. רוזוולט גם החל בחקירה על שחיתות בעיר ניו יורק בקרב מערכת המשפט, כוח המשטרה והפשע המאורגן, מה שהוביל להקמת ועדת סיבורי. חקירות סיבורי חשפו טבעת סחיטה, הובילו להדחת פקידי ציבור רבים מתפקידם, והפכו את דעיכת טמאני הול לבלתי נמנעת.
בחירות לנשיאות ב-1932 ומעבר
ככל שהתקרבו הבחירות לנשיאות ב-1932, הקים רוזוולט צוות קמפיין בהובלת האו ופארלי, ו"צוות מוחות" של יועצי מדיניות, המורכב בעיקר מפרופסורים מאוניברסיטת קולומביה. חלקם הטילו ספק בקמפיין שלו, כמו הפרשן הפוליטי וולטר ליפמן, שציין: "הוא אדם נעים, שללא כל כישורים חשובים לתפקיד, היה רוצה מאוד להיות נשיא". עם זאת, עבודתו של רוזוולט כמושל לטיפול בהשפעת השפל בניו יורק ביססה אותו כמועמד המוביל למועמדות. מועמדים מתנגדים כללו את יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ננס גארנר מטקסס ואל סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928.
רוזוולט נכנס לוועידה עם יתרון צירים בשל הצלחתו בפריימריז הדמוקרטיים ב-1932. הוא הבטיח את המועמדות בסיבוב הרביעי. גארנר מונה לאחר מכן לשותפו למרוץ. רוזוולט טס מניו יורק לשיקגו לאחר שנודע לו כי זכה במועמדות, והפך למועמד הנשיאותי הראשון של מפלגה גדולה שמקבל את המועמדות באופן אישי. הופעתו הייתה הכרחית כדי להפגין את חיוניותו למרות מוגבלותו הפיזית.
בנאום קבלת המועמדות שלו, הכריז רוזוולט, "אני מתחייב בפניכם, אני מתחייב בפני עצמי, לניו דיל חדש עבור העם האמריקאי... זה יותר מקמפיין פוליטי; זו קריאה לנשק". רוזוולט הבטיח רגולציה של ניירות ערך, הפחתת מכסים, סיוע לחקלאים, עבודות ציבוריות במימון ממשלתי ופעולות אחרות לטיפול בשפל הגדול. מעבר לכך, אסטרטגיית הקמפיין העיקרית של רוזוולט הייתה של זהירות, מתוך כוונה להימנע מטעויות שיסיחו את הדעת מכשלונותיו של הובר בכלכלה. הטיפול של הובר ב"צבא הבונוס" פגע עוד יותר בפופולריות של המכהן, כאשר עיתונים ברחבי הארץ מתחו ביקורת על השימוש בכוח כדי לפזר וטרנים שהתאספו.
רוזוולט זכה ב-57% מהקולות הפופולריים וניצח בכל המדינות מלבד שש. ניצחונו התאפשר על ידי יצירת קואליציית הניו דיל: חקלאים קטנים, לבנים דרומיים, קתולים אירים, מכונות פוליטיות של ערים גדולות, איגודי עובדים, אמריקאים שחורים מהצפון (אלו מהדרום עדיין היו משוללי זכויות), יהודים וליברלים פוליטיים. קואליציה זו ייצגה ארגון מחדש פוליטי לעבר הדמוקרטים והחלה את "מפלגת הניו דיל" או מערכת המפלגות החמישית.
הנשיא הובר ביקש לשכנע את רוזוולט לוותר על חלק גדול מפלטפורמת הקמפיין שלו ולתמוך במדיניות ממשל הובר. לדברי ההיסטוריון רוברט דאלק, "רוזוולט לא רק ראה במדיניות של הובר קצרת רואי אלא החשיב כל התאגדות איתו כפוטנציאלית מזיקה". במהלך המעבר, בחר רוזוולט בהאו כראש הסגל שלו, ובפארלי כמנהל הדואר הכללי. פרנסס פרקינס, כמזכירת העבודה, הפכה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד קבינט. ויליאם ה. וודין, תעשיין רפובליקני הקרוב לרוזוולט, נבחר למזכיר האוצר, בעוד רוזוולט בחר בסנאטור קורדל הול כמזכיר המדינה. הרולד ל. איקס והנרי א. וואלאס, שני רפובליקנים פרוגרסיביים, נבחרו למזכיר הפנים ומזכיר החקלאות, בהתאמה.
בפברואר 1933, רוזוולט נמלט מניסיון התנקשות בזמן שישב במכונית פתוחה בפלורידה. אישה הכתה את ג'וזפה זנגרה עם תיק היד שלה כשהוא ירה חמש יריות לעבר המכונית עם אקדח. ראש עיריית שיקגו אנטון צ'רמאק נפגע ונהרג.