פרנקלין פירס: האיש המקסים שהדליק את הפתיל
חודשיים לפני השבעתו, הנשיא הנבחר צפה בילדו האחרון שנותר בחיים מת מול עיניו כאשר כרכרת הרכבת של המשפחה ירדה מהפסים. הוא הושבע ב-4 במרץ 1853 ללא נשף השבעה וללא נוכחות אשתו. שמונה עשר חודשים לאחר מכן הוא חתם על חוק קנזס-נברסקה, ובסיכום של מרכז מילר, "פיסת חקיקה זו הציבה את האומה על מסלולה למלחמת אזרחים."
בודואין, אחרון בכיתה
פרנקלין פירס נולד ב-23 בנובמבר 1804 בניו המפשייר הכפרית, אחד משמונה ילדים של בנג'מין פירס, קצין מיליציה במלחמת העצמאות שהמשיך להיות מושל המדינה. שני ההורים הגיעו ממלאי מתיישבים פוריטנים מוקדם ושניהם האמינו בחינוך. פירס למד בבתי ספר מקומיים עד גיל שתים עשרה, לאחר מכן באקדמיות פרטיות, ונכנס למכללת בודואין במיין בגיל חמש עשרה, שם רכש חבר לכל החיים את נתנאל הות'ורן.
הוא התחיל רע, כשהוא מעדיף חברה על פני לימודים, ובשלב מסוים עמד אחרון בכיתתו. לאחר מכן הוא השקיע את עצמו וסיים את לימודיו ב-1824 במקום החמישי – הדגמה מוקדמת של הדבר שיגדיר אותו, שהיה יכולת ללא כיוון.
העלייה המהירה ביותר בניו המפשייר
מה שהזניק אותו היה קולו. כישוריו כנואם ציבורי נשאו אותו למשפטים ואז ישר לפוליטיקה. הוא נבחר לבית המחוקקים של ניו המפשייר ב-1829, שנתיים לאחר שאביו זכה במושלות, ונבחר ליושב ראש הבית ב-1831. הוא היה ג'קסוני נלהב. ב-1832, בגיל עשרים ושמונה, הוא הלך לבית הנבחרים של ארצות הברית.
וושינגטון לא התאימה לו. מרכז מילר מתאר אותו נאבק באלכוהוליזם בתוך "הביצות בעלות הריח הרע והתככים הפוליטיים" של הבירה. לאחר שנבחר לסנאט ב-1837, הוא לא צבר שום רקורד חקיקתי מכובד כלל. מה שהוא כן בנה היו חברויות עם פוליטיקאים דרומיים – ביניהם ג'פרסון דייוויס – ועוינות מיושבת לביטול העבדות. ב-1841, חולה מהמקום, הוא התפטר.
ג'יין
ב-1834 הוא נישא לג'יין מינס אפלטון, בתו של נשיא בודואין לשעבר. זה לא היה שידוך מאושר של מזגים. ג'יין הייתה מאופקת, דתייה באדיקות ותומכת באיסור אלכוהול; משפחתה היו וויגים שתיעבו את ג'קסון; היא שנאה את וושינגטון וסירבה לחיות שם. היו להם שלושה ילדים ורק אחד חי מעבר לינקות. כששמעה שבעלה מועמד לנשיאות, היא התעלפה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בחזרה בניו המפשייר בשנות השלושים המאוחרות לחייו, פירס ויתר על השתייה, לקח על עצמו את עניין איסור האלכוהול והוציא את המשקאות מחוץ לחוק בקונקורד. הוא בנה פרקטיקה משגשגת והפך לאחד מעורכי הדין המעורכים ביותר במדינה לאורך שנות ה-40, וב-1844 הוא ניהל את הקמפיין של ג'יימס ק. פולק בניו המפשייר לניצחון.
פרנק המתעלף
הוא רצה את עלי הדפנה הצבאיים של אביו. במהלך המלחמה המקסיקנית הוא הבטיח לעצמו מינוי, וללא כל ניסיון צבאי, מונה לבריגדיר גנרל תחת וינפילד סקוט, בפיקוד על אלפיים איש. בקונטררס ב-19 באוגוסט 1847 סוסו מעד והשליך אותו על פומל האוכף, מה שריסק את רגלו. הוא איבד את הכרתו מהכאב, וחלק מחייליו שברו שורות. אויביו מעולם לא נתנו לו לשכוח זאת: הוא היה "פרנק המתעלף" לשארית הקריירה שלו.
מועמד בסיבוב הארבעים ותשעה
עד 1852 הדמוקרטים היו זקוקים לצפוני המקובל על הדרום. הוועידה שלהם נקלעה למבוי סתום לאורך ארבעים ושמונה סיבובים והתיישבה על פירס בסיבוב הארבעים ותשעה. הוא רץ נגד וינפילד סקוט, מפקדו לשעבר, וניצח – פחות דרך הקמפיין שלו, מציין מרכז מילר, מאשר דרך הפופולריות הקורסת של הוויגים והנאומים הלא מעוררי השראה של סקוט.
השישה בינואר, 1853
ב-6 בינואר 1853 ירדה כרכרת הרכבת של משפחת פירס מהפסים. בנם בנג'מין – "בני" – נהרג מול הוריו. אף אחד מהם לא התאושש. ההשבעה ב-4 במרץ התקיימה ללא נשף השבעה וללא גברת פירס, שהצטרפה לבעלה מאוחר יותר ומעולם לא הצליחה לעמוד בחובות החברתיות שציפו ממנה; בן זמנה אחד כינה אותה "גברת מעודנת, דתייה מאוד ומשכילה היטב", אך האבל סגר אותה. היא נשאה את התנ"ך של בני איתה כאשר הזוג נסע מאוחר יותר לחו"ל למען בריאותה. היא מתה ב-2 בדצמבר 1863 ונקברה ליד בנה.
החוק שיצר את המפלגה הרפובליקנית
הקבינט של פירס, מתעד מרכז מילר, "לא ריצה כמעט אף אחד". הוא מינה את ג'פרסון דייוויס ממיסיסיפי למזכיר המלחמה, מה ש"משך ביקורת מיוחדת מתומכים רבים נגד העבדות", ובאופן כללי העדיף פוליטיקאים בעלי דעות קיצוניות על פני מתונים.
ואז הגיעה הטעות הגדולה. סטיבן דאגלס הציג חקיקה המיישמת ריבונות עממית על הטריטוריות, ומאפשרת למתיישבים לבנים מקומיים להחליט על מעמד העבדות. פירס היה מעדיף להשאיר את השאלה לבית המשפט העליון; דאגלס התעקש על הקונגרס. בלחץ דאגלס ודייוויס, הסכים הנשיא לסעיף המבטל במפורש את האיסור של פשרת מיזורי על עבדות מצפון לקו 36°30'. הקונגרס העביר זאת במאי 1854.
התוצאות היו מיידיות ומבניות. בתיאור של מרכז מילר, "מפלגה אחת, הוויגים, הושמדה, בעוד מפלגה חדשה וצפונית בלבד, הרפובליקנים, באה לעולם, שתובל בקרוב על ידי עורך דין בשם אברהם לינקולן". קנזס הפכה לשדה קרב. פירס החליף את מושל הטריטוריה אנדרו רידר בווילסון שאנון הפרו-עבדותי יותר. במאי 1856 בזזו אנשי פרו-עבדות את לורנס; ג'ון בראון ענה על ידי הריגת חמישה מתיישבים פרו-עבדותיים בפוטוואטומי. פירס ביקש מועמדות מחדש באותו קיץ. מפלגתו נטשה אותו ולקחה את ג'יימס ביוקנן במקום.
מדוע פרנקלין נחשב לגאון
הוא לא היה כזה, וההיסטוריונים מאוחדים לגבי זה. ג'ין ה. בייקר, פרופסור אמריטה להיסטוריה במכללת גוצ'ר, כותבת כי "עבור רוב ההיסטוריונים, פירס נתפס כמנהל בכיר לא מוכשר שסגנון המנהיגות המסורתי שלו נכשל מול החלוקות האלקטורליות המסיביות סביב העבדות", וכי "אירועים סוערים פשוט הציפו אותו". מרכז מילר מכנה אותו בפשטות "פוליטיקאי בעל יכולת מוגבלת". השורה המרשיעה ביותר של בייקר היא גם המדויקת ביותר: "ברגע שלחצו עליו לגבות את חוק קנזס-נברסקה, פירס האיץ את המסלול לקראת מלחמת אזרחים". המילה המבצעית היא לחצו. הוא לא הגה את החוק; הוא שוכנע לחזק אותו על ידי דאגלס ודייוויס, וההיענות הייתה קטלנית.
מה שהיה לו באמת היה כישרון משפטי ורטורי. פירס היה עורך דין משפטי מהשורה הראשונה – אחד הטובים בניו המפשייר בשנות ה-40 – וזה היה הכישרון שלו לנאום בציבור שלקח אותו מפרקטיקה כפרית ליושב ראש בית המחוקקים של מדינתו בגיל עשרים ושש ולקונגרס בגיל עשרים ושמונה. זו מיומנות אמיתית, וצרה: היכולת לשכנע חדר. הוא גם הראה שליטה עצמית אמיתית בהתגברות על השתייה שלו ואז בקמפיין למען איסור אלכוהול. אבל התכונות שהופכות עורך דין נהדר – גמישות, האינסטינקט להתאים, הרצון להיות אהוב בחדר – הן בדיוק אלו שהורסות נשיא העומד בפני אנשים שרוצים דברים שאינם תואמים. הקסם של פירס היה היכולת שלו והחורבן שלו.
מורשת
הוא חזר הביתה לניו המפשייר ונסוג. הוא הביע תמיכה במטרה הצפונית בהתחלה, ואז האשים בפומבי את לינקולן במלחמה, מה שעלה לו בחברויות ישנות וברוב מעמדו שנותר. הוא חזר לשתות. כשלינקולן נרצח באפריל 1865 התאסף קהל זועם מחוץ לביתו, והוא שכנע אותם ללכת הביתה. בזמן שמת בסתיו 1869 הוא היה, מציין מרכז מילר, כמעט נשכח; מעט נכתב עליו. מה שהשאיר מאחור היה המפלגה הרפובליקנית, שנוצרה בהתנגדות לחוק עליו חתם.