פרנק זאפה: האוטודידקט שגרם לבולז להקשיב
בינואר 1984, פייר בולז — הדמות המרתיעה ביותר במודרניזם האירופי — עמד לפני ה-Ensemble InterContemporain בתיאטרון דה לה ויל בפריז וניצח על שלוש יצירות מאת מחבר שיר בשם "ציצים ובירה". האלבום הוקלט ב-IRCAM באותו אביב. זאפה כתב מוזיקה קלאסית מאז שהיה בן ארבע-עשרה, ובילה שלושים שנה בהמתנה להרכב המסוגל לנגן אותה כראוי.
גז חרדל וכספית
פרנק וינסנט זאפה נולד בבולטימור ב-21 בדצמבר 1940, הבכור מבין ארבעה ילדים במשק בית ממוצא סיציליאני בעיקרו. אביו היה כימאי ומתמטיקאי בתעשייה הביטחונית שעבד במתקן הלוחמה הכימית אדג'ווד ארסנל במגרש הניסויים אברדין. המשפחה החזיקה מסכות גז בבית בגלל גז החרדל שאוחסן בקרבת מקום. אביו גם הביא הביתה ציוד מעבדה מלא כספית כדי שבנו ישחק בו; זאפה שפך אותה על הרצפה ושיטח אותה לתרסיסי טיפות מעגליים סביב חדר השינה שלו.
הוא סבל מאסתמה, כאבי אוזניים ובעיות סינוסים כרוניות; רופא טיפל בסינוסיטיס על ידי החדרת כדורי רדיום רדיואקטיביים לשני נחיריו. זאפה תמיד האמין שגז החרדל היה אחראי. בשנת 1952 עברה המשפחה למונטריי בשל בריאותו. הוא למד לפחות בשישה בתי ספר תיכוניים, סיים את בית הספר התיכון אנטילופ ואלי ב-1958, החזיק מעמד סמסטר אחד במכללת צ'אפי ב-1959, ובילה את שארית חייו בבוז לחינוך פורמלי — הוא הוציא את ילדיו שלו מבית הספר בגיל חמש-עשרה וסירב לשלם עבור קולג'.
וארז, בהזמנה בדואר
בגיל שתים-עשרה הוא למד יסודות תופים בקורס קיץ במונטריי, מתאמן על קרשי עץ. האירוע המכריע הגיע ממאמר במגזין LOOK על רשת התקליטים סם גודי, שהזכיר תקליט אריך-נגן עלום של אדגר וארז. זאפה צד אותו במשך יותר משנה לפני שמצא את The Complete Works of Edgard Varèse, Volume One בסל הנחות. Ionisation, שנכתב לכלי הקשה בלבד, סידר מחדש את הבנתו לגבי מה שמוזיקה יכולה להיות.
ליום הולדתו החמישה-עשר שילמה אמו עבור שיחת טלפון בינלאומית לווארז בניו יורק. המלחין היה באירופה; זאפה דיבר עם אשתו לואיז. וארז כתב בחזרה, מתאר יצירה שעבד עליה בשם Déserts. זאפה חי בלנקסטר, במדבר. הוא מסגר את המכתב והחזיק אותו בתצוגה לשארית חייו. הם מעולם לא נפגשו. עד שנתו האחרונה בתיכון הוא כתב, עיבד וניצח על יצירות אוונגרד לתזמורת בית הספר, ומאוחר יותר לקח שיעורי הלחנה פרטיים מהפרופסור קארל קון במכללת פומונה — הדבר הקרוב ביותר להכשרה פורמלית שקיבל אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סטודיו Z והאמהות
הוא עבד לזמן קצר ככותב פרסומות, ואז השתלט על אולפן ההקלטות פאל של פול באף בקוקמונגה — יוצא דופן בשל מכונת ההקלטה בעלת חמישה ערוצים שלו כשרוב האולפנים הריצו שניים — שינה את שמו לסטודיו Z ועבד ימי עבודה של שתים-עשרה שעות על הקלטות יתר ומניפולציות של סרטים. במרץ 1965 הציע לו שוטר סמוי 100 דולר כדי להפיק קלטת מרמזת למסיבת רווקים. זאפה וחבר זייפו אחת, והוא נעצר בעת המסירה והואשם בקשירת קשר לביצוע פורנוגרפיה, וריצה עשרה ימים. החוויה הפכה אותו לאנטי-סמכותני באופן קבוע ומקצועי.
באפריל 1965 הוא הצטרף ללהקת R&B בשם Soul Giants, השתלט עליה, ושינה את שמה ל-Mothers ב-10 במאי — יום האם. טום וילסון, שהפיק את דילן וסיימון וגרפונקל, החתים אותם ב-Verve; הלייבל התעקש על "Mothers of Invention" מכיוון ש"Mother" היה סלנג עכשווי למשהו שלא ניתן להדפסה.
Freak Out! (1966) היה האלבום הכפול השני בהיסטוריית הרוק, אחרי Blonde on Blonde. נגני אולפן הגיעו והופתעו למצוא תווים כתובים וזאפה מנצח. במהלך השנתיים הבאות הגיעו Absolutely Free, Lumpy Gravy — אנדרטה לג'ון קייג' שהורכבה באמצעות עריכת סרטים רדיקלית — ו-We're Only in It for the Money, שעטיפתו עשתה פרודיה על Sgt. Pepper וששיריו פירקו את תרבות הילדים-של-פרחים בבוז רב יותר ממה שהפגין אי פעם כלפי הממסד. התוכנית המוצהרת שלו הייתה פשוטה: "אנחנו סאטיריקנים, ואנחנו כאן כדי לעשות סאטירה על הכל."
גיטרה, התדיינות משפטית, נזק
Hot Rats (1969) הציב את נגינת הגיטרה שלו על תקליט באריכות בפעם הראשונה ועזר להמציא את פיוז'ן הג'אז-רוק. לאחר מכן, ב-4 בדצמבר 1971, זיקוק שנורה על ידי חבר קהל שרף את הקזינו של מונטרה עם הציוד של הלהקה בפנים — התקרית שדיפ פרפל הפכו ל-"Smoke on the Water". שבוע לאחר מכן בתיאטרון ריינבו בלונדון, חבר קהל קנאי דחף אותו לבור התזמורת מבטון. הוא סבל משברים, טראומת ראש וקנה נשימה מרוסק; קולו ירד בטרצה גדולה לצמיתות ורגל אחת החלימה כשהיא קצרה מהשנייה, מה שהותיר אותו בכאב כרוני.
הוא הקליט ללא הרף ללא קשר: Apostrophe (') (1974), שהגיע למקום העשירי ונותר השיא המסחרי שלו, One Size Fits All (1975), Sheik Yerbouti (1979), התקליט הנמכר ביותר שלו, ו-Joe's Garage (1979), אופרת רוק על מדינה שמוציאה את המוזיקה אל מחוץ לחוק, שנגרמה בחלקה על ידי המהפכה האיראנית. רוב העשור עבר בהתדיינות משפטית עם מנהלים ולייבלים. הלהיט הגדול ביותר שלו, "Valley Girl" (1982), הציג את בתו מון מאלתר את שפת הנוער של עמק סן פרננדו.
מדוע פרנק מכונה גאון
הטענה של זאפה יוצאת דופן ברשימה זו מכיוון שהיא לא עוסקת בעיקר בשירים. היא עוסקת ביכולת לשמוע מוזיקה מסובכת ביותר — חלוקות משנה קצביות, שינויי משקל, קווים עמוסים בצפיפות — לרשום אותה במדויק, ואז להתעקש שבני אדם ינגנו אותה בדיוק כפי שנכתבה. נגן הקרן ז'אק דלפלנק, שהופיע בסשנים של בולז, נתן את פסק הדין המקצועי השטוח ביותר הזמין: "היצירות שלו היו מוזיקה עכשווית מהשורה הראשונה — מתוכננות וכתובות במלואן. הוא היה תובעני להפליא, קפדן — כמעט גרוע יותר מבולז." זהו מוזיקאי עובד מה-Ensemble InterContemporain שאומר שגיטריסט רוק עלה על בולז בדיוק.
הראיות התומכות עקביות. קנט נאגאנו, שניצח על הסשנים של התזמורת הסימפונית של לונדון והיה מרוצה מהם, עדיין הודה ש"למען ההגינות כלפי התזמורת, המוזיקה היא אנושית מאוד, מאוד קשה." בולז הסכים לשיתוף הפעולה בתנאי אחד מוצהר — "שכל הצדדים המעורבים חייבים להיות מקצוענים" — מה שמבחינתו הוא אישור, לא הסתייגות. וכאשר זאפה אימץ את ה-Synclavier ב-1983, הנימוק שלו היה קומפוזיציוני בלבד: "עם ה-Synclavier, ניתן להזמין כל קבוצה של כלים דמיוניים לנגן את הקטעים הקשים ביותר... בדיוק של מילי-שנייה אחת — בכל פעם." הוא סוף סוף מצא מבצע שלא יאכזב אותו.
טיעון הנגד אמיתי והוא סיפק את רובו בעצמו. הוא לא היה מרוצה מכמעט כל הקלטה תזמורתית ששילם עליה אי פעם — "Strictly Genteel" נזקק לארבעים עריכות כדי להסתיר תווים לא מכוונים לאחר שחטיבת החצוצרות של ה-LSO שתתה בהפסקה שלהם — ומלחין שמאוכזב תמידית ממקצוענים הוא או כותב מוזיקה שלא ניתן לנגן או שהוא בלתי אפשרי לסיפוק. הקונצרט של בולז עצמו התקבל בצניעות. והפיצול הביקורתי המתמשך הוא שהמעריצים שלו מעריכים את המורכבות הקומפוזיציונית בעוד שהמבקרים שלו מוצאים את העבודה ריקה רגשית, קבורה תחת נפח של קומדיה סקטולוגית שהופכת הערכה רצינית למעייפת. הוא היה גאון של בנייה. האם הוא היה גאון של ביטוי זה עדיין שנוי במחלוקת באמת.
מורשת
הוא רדף אחרי מטיפי טלוויזיה ו"המרדף המגונה אחר עושר ואושר" של עידן רייגן, ושאל את השאלה שמגדירה אותו: "מה אתם חושבים על חברה שהיא כל כך פרימיטיבית שהיא נאחזת באמונה שמילים מסוימות בשפתה הן כל כך עוצמתיות שהן יכולות להשחית אתכם ברגע שתשמעו אותן?" הוא לא אישר סמים פנאי תוך תמיכה באי-הפללה, וב-1984 נשא את נאום המפתח באגודה האמריקאית למלחיני אוניברסיטאות עם נאום שכותרתו "בינגו! הלך הקביעות שלך." הוא מת מסרטן הערמונית בלוס אנג'לס ב-4 בדצמבר 1993, בגיל חמישים ושתיים, והוכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1995 וקיבל פרס גראמי למפעל חיים ב-1997 — כבוד מוסדי מגופים שהוא היה מעליב בשמחה.