פרנק-ואלטר שטיינמאייר: האמיננס גריז שהודה בטעותו
עמיתיו כינו אותו "Die Graue Effizienz" – היעילות האפורה – בשל קריירה שבילה כמעט כולה מחוץ לאור הזרקורים, כשהוא מתכנן את מדיניותם של אחרים מאחורי הקלעים. ואז, בשנת 2022, עשה פרנק-ואלטר שטיינמאייר משהו שכמעט אף מדינאי בכיר אינו עושה: הוא התייצב מול הציבור הגרמני והודה כי אסטרטגיית רוסיה שבנה במשך שני עשורים הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית. "האמנתי בטעות שוולדימיר פוטין לא יגרום להרס כלכלי, פוליטי ומוסרי מוחלט של ארצו בגלל השיגעון האימפריאלי שלו", אמר – מקרה נדיר של ראש מדינה המפרק בפומבי את מפעל חייו.
מפליטים משלזיה ועד לקנצלריה
פרנק-ואלטר שטיינמאייר נולד ב-5 בינואר 1956 בדטמולד, גרמניה, בן לנגר שהיה קשור לכנסיית ליפה ולאם שנמלטה משלזיה כפליטה בסוף מלחמת העולם השנייה – היסטוריה משפחתית של עקירה שעיצבה את רגישותו המאוחרת לשאלות ביטחון אירופיות. לאחר השלמת שירות צבאי בחיל האוויר הגרמני בין 1974 ל-1976, הוא למד משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת יוסטוס ליביג בגיסן, עבר את בחינות הלשכה ב-1982 וב-1986 והשלים דוקטורט במשפטים ב-1991 עם דיסרטציה על חובות המדינה במניעת חוסר בית – בסיס אקדמי טכני ובעל מודעות חברתית יוצא דופן עבור שר חוץ לעתיד.
עלייתו החלה בממשלת מדינת סקסוניה התחתונה, שם עבד מ-1991 על ענייני חוקי תקשורת לפני שהפך לראש הלשכה האישית של ראש ממשלת המדינה, גרהרד שרדר, ב-1993, ולבסוף למזכיר המדינה וראש לשכת המדינה עד 1996. כאשר שרדר הפך לקנצלר גרמניה ב-1998, שטיינמאייר הלך בעקבותיו לברלין, תחילה בפיקוח על תיאום המודיעין בקנצלריה הפדרלית ולאחר מכן, מ-1999 עד 2005, כראש הסגל של שרדר – התפקיד שבו זכה לכינוי "היעילות האפורה" בשל ניהול עקבי, יעיל וצנוע. בתפקיד זה הוא הפך, לפי רוב הדיווחים, לאדריכל מרכזי של "אג'נדה 2010", הרפורמות המקיפות והיקרות פוליטית של שרדר בשוק העבודה וברווחה, שעיצבו מחדש את המדיניות הכלכלית הגרמנית לדור שלם, גם אם עלו למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ביוקר בקלפי.
שתי כהונות כשר חוץ
שטיינמאייר הפך לשר החוץ של גרמניה ב-2005 תחת הקואליציה הגדולה הראשונה של אנגלה מרקל, הסוציאל-דמוקרט הראשון שהחזיק בתפקיד מאז וילי ברנד האגדי, והוסיף את תפקיד סגן הקנצלר מ-2007. הוא הפסיד במירוץ של ה-SPD לקנצלרות ב-2009 מול מרקל ובמקום זאת הוביל את האופוזיציה הפרלמנטרית של המפלגה, לפני שחזר למשרד החוץ ב-2013 והחזיק בו עד ינואר 2017.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאורך שתי הכהונות, שטיינמאייר נקט בגישה לרוסיה שהושפעה בבירור מה-"Ostpolitik", שעוצבה במודע על פי אסטרטגיית ההפשרה של וילי ברנד משנות ה-70. הוא השיק "שותפות למודרניזציה" עם מוסקבה ב-2008, סייע להבטיח את הצטרפות רוסיה לארגון הסחר העולמי, והתנגד בעקביות להרחבת חברות נאט"ו לגאורגיה ולאוקראינה – עמדות שמשכו ביקורת מתמשכת מארגוני זכויות אדם ומבכירים אוקראינים הרבה לפני 2022. כשנשאל על רציחות של דמויות אופוזיציה רוסיות, הוא ביטל פעם את הדאגה כ"נטייה מסוימת להיסטריה [תקשורתית]", וטען ל"חוש היגיון" בוויכוח – הערה שבמבט לאחור נראית לא בנוח מול אירועים מאוחרים יותר. Human Rights Watch הרחיקו לכת, ואפיינו אותו כ"תומך Realpolitik" מחויב שזכויות אדם שיחקו עבורו רק "תפקיד משני" בעסקאות עם רוסיה, סין, איראן וערב הסעודית, והניו יורק טיימס כינה את סירובו, בעודו שר חוץ, לפגוש את הדלאי לאמה "ציני בצורה יוצאת דופן".
היוזמה הדיפלומטית המשמעותית ביותר שלו הגיעה במהלך משבר אוקראינה שבא בעקבות סיפוח קרים על ידי רוסיה ב-2014: מה שנקרא "נוסחת שטיינמאייר", הצעת רצף לבחירות ואוטונומיה באזור דונבאס השנוי במחלוקת במזרח אוקראינה, שהפכה למרכזית בהסכם השלום מינסק II, לצד שיחות פורמט נורמנדי שאירח בין 2015 ל-2016 בניסיון לנהל משא ומתן על הפסקת אש בת-קיימא.
הנשיאות וחשבון נפש ציבורי
שטיינמאייר נבחר לנשיא גרמניה – תפקיד ראש מדינה טקסי ברובו אך בעל משמעות סמלית – ב-12 בפברואר 2017, כשהוא זוכה ב-74 אחוזים מהקולות בוועידה הפדרלית, ונבחר מחדש לכהונה שנייה ואחרונה בפברואר 2022 עם 78 אחוזי תמיכה. נשיאותו חפפה לקריסה הכמעט מוחלטת של מדיניות רוסיה שבנה במשך שני עשורים. לאחר הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה ב-2022, שטיינמאייר כינה בפומבי את תמיכתו הקודמת בצינור הגז נורד סטרים 2 "טעות ברורה", הודה שהנחותיו הרחבות יותר לגבי פוטין היו שגויות, וקרא באפריל 2022 להקמת בתי דין לפשעי מלחמה נגד פוטין ושר החוץ שלו, סרגיי לברוב. אוקראינה סירבה בתחילה לקבל אותו בביקור מתוכנן באותו חודש, תוך ציון ההיסטוריה שלו של דיפלומטיה ידידותית לרוסיה, אם כי בסופו של דבר הוא התקבל בברכה בקייב באוקטובר 2022. הוא גם החזיר תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אורל הפדרלית ברוסיה במחאה על הפלישה – התנערות סמלית אך חדה מהמעורבות הקודמת שלו.
מדוע פרנק-ואלטר נחשב לגאון
אם שטיינמאייר ראוי למילה, זה בשל כישרון אדמיניסטרטיבי ודיפלומטי ספציפי ולא בשל פריצת דרך יצירתית או אינטלקטואלית יחידה: יכולת יוצאת דופן לתרגם בעיות מדיניות מורכבות למנגנונים טכניים ברי-ביצוע, הניכרת בתפקידו המרכזי בעיצוב הארכיטקטורה של "אג'נדה 2010" ולאחר מכן בהנדסת "נוסחת שטיינמאייר" כרצף דיפלומטי קונקרטי וניתן ליישום ולא כשאיפה מעורפלת. הכינוי שלו בקרב עמיתיו – "יעילות אפורה" – הוא עצמו צורה של כבוד מקצועי, המתאר קובע מדיניות שערכו טמון בביצוע ממושמע ולא בכריזמה ציבורית, שנשמר לאורך שלושה עשורים וממשלות מרובות בעלות גוונים פוליטיים שונים.
טיעון הנגד הכנה הוא חמור ורובו עצמי: שטיינמאייר בנה את מורשת מדיניות החוץ שלו על קריאה שגויה בסיסית של כוונותיו של ולדימיר פוטין, שלקח לו בערך שני עשורים לתקן, ורק לאחר שמלחמה מלאה כבר החלה. תומכי זכויות אדם הצביעו על העלויות המוסריות של גישת ה-Realpolitik שלו כלפי מדינות סמכותניות במשך שנים לפני שהאירועים הוכיחו שהם צודקים. הודאתו הפומבית בטעות ב-2022 היא נדירה באמת בקרב מדינאים בכירים ומשקפת כנות אינטלקטואלית אמיתית, אך היא אינה מוחקת את העובדה ששיקול הדעת האסטרטגי שעמד בבסיס הפרויקט הדיפלומטי המשמעותי ביותר שלו – שותפות בת-קיימא עם רוסיה של פוטין – היה שגוי בדיוק בדרך שמבקריו הזהירו מפניה זמן רב.
מורשת
מורשתו של שטיינמאייר מפוצלת כעת ללא הפרד בין שני פרקים של אותה קריירה: הטכנוקרט היעיל שמאחורי הקלעים שעזר לבנות מחדש את מדינת הרווחה של גרמניה ונראה לזמן קצר כמי שמציע נתיב דיפלומטי מחוץ למשבר אוקראינה, והאדריכל של מדיניות רוסיה שאת כישלונה נאלץ להכיר בפומבי ושוב ושוב מתוך הנשיאות הגרמנית עצמה. מעט ראשי מדינה מודרניים נאלצו לבלות את כהונתם הטקסית בהתמודדות, בזמן אמת, עם קריסת מסגרת המדיניות שבנו במשך חייהם המקצועיים – ומעטים עוד יותר עשו זאת בכנות כפי שבחר שטיינמאייר לעשות.