הנרי אדמס
הנרי ברוקס אדמס (16 בפברואר 1838 – 27 במרץ 1918) היה היסטוריון אמריקאי וחבר במשפחת אדמס הפוליטית, צאצא לשני נשיאי ארצות הברית. כבוגר צעיר של אוניברסיטת הרווארד, הוא שירת כמזכירו של אביו, צ'ארלס פרנסיס אדמס, שהיה שר (שגריר) של אברהם לינקולן בבריטניה. תפקיד זה השפיע על אדמס הצעיר באמצעות חשיפה לדיפלומטיה של ימי מלחמה והתעמקות בתרבות האנגלית, ובמיוחד בכתביו של ג'ון סטיוארט מיל. לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, הוא הפך לעיתונאי פוליטי שאירח את בכירי האינטלקטואלים של אמריקה בבתיו בוושינגטון ובבוסטון.
במהלך חייו, הוא היה ידוע בעיקר בזכות ספרו "היסטוריה של ארצות הברית של אמריקה 1801–1817", יצירה בת תשעה כרכים שזכתה לשבחים על סגנונה הספרותי, שליטתה בראיות תיעודיות והידע המשפחתי המעמיק על התקופה ודמויות המפתח שלה. ספר זיכרונותיו שפורסם לאחר מותו, "החינוך של הנרי אדמס", זכה בפרס פוליצר ולימים הוכר על ידי ה-Modern Library כספר העיון הטוב ביותר בשפה האנגלית של המאה ה-20.
חיים מוקדמים
הוא נולד בבוסטון ב-16 בפברואר 1838, לאחת המשפחות הבולטות במדינה. הוריו היו צ'ארלס פרנסיס אדמס האב (1807–1886) ואביגיל בראון אדמס (1808–1889). הן סבו מצד אביו, ג'ון קווינסי אדמס, והן סבא-רבא שלו, ג'ון אדמס, שהיה מהבולטים שבאבות המייסדים, כיהנו כנשיאי ארצות הברית. סבו מצד אמו, פיטר צ'רדון ברוקס, היה אחד הסוחרים המצליחים והעשירים במסצ'וסטס. סבא-רבא נוסף, נתנאל גורהאם, חתם על החוקה.
אדמס למד בבית הספר דיקסוול, שם היה מהתלמידים הראשונים. לאחר סיום לימודיו בהרווארד קולג' ב-1858, הוא יצא לטיול גדול באירופה, שבמהלכו השתתף גם בהרצאות על משפט אזרחי באוניברסיטת ברלין.
בשנות ה-50 לחייו, הוא התקבל כחבר כבוד לאחוות פי קאפה פסי בתערוכה הקולומביאנית של 1893 על ידי הארי ג'. ראיין, שופט בתערוכה להנדסת חשמל. דרך ארגון זה, הוא היה חבר באגודה הספרותית אירווינג.
במהלך מלחמת האזרחים
אדמס חזר הביתה מאירופה בעיצומה של מערכת הבחירות הסוערת לנשיאות ב-1860. הוא ניסה את כוחו שוב במשפטים, כשהחל לעבוד במשרדו של השופט הוראס גריי בבוסטון, אך עבודה זו הייתה קצרת ימים.
אביו, צ'ארלס פרנסיס אדמס האב, ביקש גם הוא להיבחר מחדש לבית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר בחירתו המוצלחת, ביקש צ'ארלס פרנסיס מהנרי להיות מזכירו האישי, ובכך המשיך דפוס אב-בן שנקבע על ידי ג'ון וג'ון קווינסי, מה שמרמז שצ'ארלס פרנסיס בחר בהנרי כיורש הפוליטי של אותו דור במשפחה. הנרי נשא באחריות בחוסר רצון ועם ספקות עצמיים רבים. "[היה] לי מעט לעשות", הרהר מאוחר יותר, "ולא ידעתי איך לעשות זאת נכון."
בתקופה זו, אדמס היה הכתב האנונימי בוושינגטון של ה-Boston Daily Advertiser של צ'ארלס הייל.
### לונדון (1861–1868)
ב-19 במרץ 1861, מינה אברהם לינקולן את צ'ארלס פרנסיס אדמס האב לשגריר בבריטניה. הנרי ליווה את אביו ללונדון כמזכירו האישי. הוא הפך גם לכתב הלונדוני האנונימי של הניו יורק טיימס. שני האדמסים היו עסוקים מאוד בניטור תככים דיפלומטיים של הקונפדרציה ובניסיון לחסום את בנייתן של ספינות מלחמה ופורצות מצור של הקונפדרציה במספנות בריטיות (ראו תביעות אלבמה). כתביו של הנרי לטיימס טענו כי על האמריקאים להיות סבלניים כלפי הבריטים. בעת שהותו בבריטניה, אדמס התיידד עם אנשים בולטים רבים, בהם צ'ארלס לייל, פרנסיס ט. פלגרייב, ריצ'רד מונקטון מילנס, ג'יימס מילנס גאסקל וצ'ארלס מילנס גאסקל. הוא פעל להכיר את הנרי ג'יימס הצעיר לחברה האנגלית, בעזרת חברו הקרוב ביותר לכל החיים, צ'ארלס מילנס גאסקל, ואשתו ליידי קתרין (לבית וולופ).
בעת שהותו בבריטניה, הנרי קרא והתרשם מכתביו של ג'ון סטיוארט מיל. עבור אדמס, ספרו של מיל מ-1861 "שיקולים על ממשל ייצוגי" הראה את הצורך באליטה נאורה, מוסרית ואינטליגנטית שתספק הנהגה לממשלה הנבחרת על ידי ההמונים וכפופה לדמגוגיה, בורות ושחיתות. הנרי כתב לאחיו צ'ארלס שמיל הוכיח לו כי "הדמוקרטיה עדיין מסוגלת לתגמל משרת מצפוני". שנותיו בלונדון הובילו את אדמס למסקנה שהוא יוכל לספק את אותה הנהגה מושכלת ומצפונית בצורה הטובה ביותר על ידי עבודה ככתב ועיתונאי.
חזרה לאמריקה
בשנת 1868 חזר אדמס לארצות הברית והשתקע בוושינגטון די.סי., שם החל לעבוד כעיתונאי. אדמס ראה בעצמו מסורתי המשתוקק לאידיאל הדמוקרטי של המאות ה-17 וה-18. בהתאם לכך, הוא היה להוט לחשוף שחיתות פוליטית בעבודתו העיתונאית.
### פרופסור בהרווארד
בשנת 1870 מונה אדמס לפרופסור להיסטוריה של ימי הביניים בהרווארד, תפקיד בו החזיק עד פרישתו המוקדמת ב-1877 בגיל 39. כהיסטוריון אקדמי, אדמס נחשב לראשון (בשנים 1874–1876) שערך עבודת סמינר היסטורית בארצות הברית. בין תלמידיו היה הנרי קבוט לודג', שעבד בצמוד לאדמס כסטודנט לתואר שני.
אדמס נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1875.
### סופר
ספרו של אדמס "היסטוריה של ארצות הברית של אמריקה (1801 עד 1817)" (9 כרכים, 1889–1891) הוא היסטוריה מפורטת מאוד של ממשלי ג'פרסון ומדיסון עם דגש על דיפלומטיה. שבחים רבים ניתנו על ערכו הספרותי, במיוחד על חמשת הפרקים הראשונים של כרך 1, המתארים את האומה בשנת 1800. פרקים אלו זכו גם לביקורת; נובל קנינגהם קובע בפשטות: "אדמס שפט לא נכון את מצב האומה בשנת 1800". בחתירתו לאפקט ספרותי, טוען קנינגהם, התעלם אדמס מהדינמיות והתחכום של האומה החדשה. מעבר לוויכוחים אלו, היסטוריונים מכירים בו זה מכבר כאנדרטה מרכזית וקבועה של ההיסטוריוגרפיה האמריקאית. הוא כונה "יצירת מופת מוזנחת" על ידי גארי וילס, ו"היסטוריה שטרם הוחלפה" על ידי סי. ואן וודוורד.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 כתב אדמס שני רומנים, החל ב"דמוקרטיה", שפורסם בעילום שם בשנת 1880 והפך מיד לפופולרי בחוגים ספרותיים באנגליה ובאירופה כמו גם באמריקה. (רק לאחר מותו של אדמס חשף המוציא לאור שלו את זהות המחבר.) "דמוקרטיה" חושף את השחיתות של החיים הפוליטיים בוושינגטון די.סי., תוך התבססות על נקודת המבט הייחודית של אדמס כבן המקום. הרומן האחר שלו, שפורסם תחת שם העט פרנסס סנואו קומפטון, היה "אסתר", שגיבורתו נחשבה כמי שעוצבה בדמותה של אשתו.
במהלך סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, ערך אדמס, בסיוע אחיו צ'ארלס פרנסיס אדמס, את כתב העת האינטלקטואלי-ספרותי האמריקאי החשוב, ה-North American Review. במהלך כהונתו פורסמו בו מספר מאמרים שחשפו פרקטיקות מושחתות בפיננסים, בתאגידים ובממשל, תוך שהם מקדימים את עבודת ה"מאקרייקרס" (חושפי השחיתויות) בדור. האחים אספו כמה ממאמריהם החשובים ביותר ב"פרקים על אירי" (1871). ניסיון זה סימן את תחילת התצפית הביקורתית של הנרי אדמס על פעולתם ועלייתם של תאגידים ופיננסים ריכוזיים בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה של אמריקה, ואת התפכחותו הרדיקלית מהם. בסיכום תצפיות של חיים שלמים, הוא כתב לאחיו ברוקס ב-20 בספטמבר 1910 (כרך 6, עמ' 369–370, מכתבים, עורך לבנסון ואח'): "מערכת ההגנה שלנו [על התעשייה והמסחר]... היא קטלנית לעקרונותינו.... רכבות, נאמנויות, מערכת בנקאית, ייצור, הון ועבודה, כולם נשענים על עקרון המונופול... ההצעה שאורגניזמים תאגידיים גדולים אלו, המבצעים כעת את כל הפונקציות החיוניות של חיינו החברתיים, צריכים להתנהג בצורה הגונה, מוותרת על הטענה שלנו שאין להם זכות קיום. ואיני מוכן להודות שניתן להשיג יותר הגינות דרך בית מחוקקים המורכב מאנשים דומים המפעילים סמכויות בלתי חוקיות דומות.... מלמעלה למטה המערכת כולה היא הונאה.... ההכרה בכך שהגענו לנקודה שבה אין לנו ברירה אלא להמשיך בריקבון שלנו, הניעה אותי לצאת מכל חלק בענייני הציבור לפני עשרים שנה.. כל מי שנטל חלק כזה מאז רק בלבל ועשה את העניין גרוע יותר."
בשנת 1884 נבחר אדמס לחבר באגודה האמריקאית לעתיקות. בשנת 1892 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת וסטרן ריזרב. בשנת 1894 נבחר אדמס לנשיא האגודה ההיסטורית האמריקאית. נאומו, שכותרתו "נטיית ההיסטוריה", הוקרא בהיעדרו. המאמר חזה את התפתחותה של גישה מדעית להיסטוריה, אך היה מעורפל במקצת לגבי משמעות הישג זה.
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, הפעיל אדמס השפעה עמוקה ופורייה על מחשבתם וכתביהם של אחיו הצעיר ברוקס. המאמר של ברוקס, "השפלת הדוגמה הדמוקרטית", פרי שיחותיהם ותכתובותיהם שנמשכו עשורים, פורסם שנים לאחר מכן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אדמס היה משורר מוכשר ובימיו המאוחרים חבר למשוררים צעירים – בעיקר ג'ורג' קבוט לודג' וטרמבול סטיקני – אך לא פרסם דבר בחייו. שיריו החשובים "בודהה וברהמה" ו"תפילות לבתולה ולדינמו" כלולים (בהתאמה) באנתולוגיות של המאה ה-19 וה-20 של ספריית אמריקה, וחצי תריסר סונטות, תרגום טרובדור ושיר לירי אחד מפוזרים בין המכתבים. זו שאלה פתוחה האם האגודה ההיסטורית של מסצ'וסטס או ארכיונים אחרים משמרים יותר.
בשנת 1904 פרסם אדמס באופן פרטי עותק של ספרו "מונסט סן-מישל ושרטר", פסטיש של היסטוריה, מסעות ושירה שחגג את אחדות החברה של ימי הביניים, במיוחד כפי שהיא מיוצגת בקתדרלות הגדולות של צרפת. במקור נועד כהסחת דעת לאחייניותיו ו"אחייניותיו ברוח", הוא שוחרר לציבור ב-1913 לבקשת ראלף אדמס קראם, אדריכל אמריקאי חשוב, ופורסם בתמיכת המכון האמריקאי לאדריכלים.
הוא פרסם את "החינוך של הנרי אדמס" ב-1907, במהדורה פרטית קטנה לחברים נבחרים. רק לאחר מותו של אדמס הפך "החינוך" לזמין לקהל הרחב, במהדורה שהוציאה האגודה ההיסטורית של מסצ'וסטס. הוא דורג במקום הראשון ברשימת 100 ספרי העיון הטובים ביותר של ה-Modern Library לשנת 1998 וזכה לתואר הספר הטוב ביותר של המאה ה-20 על ידי מכון הלימודים הבין-קולג'יאלי, ארגון שמרני המקדם חינוך קלאסי. הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 1919.
כמה אינטלקטואלים מהמרכז-ימין מתייחסים לספר בביקורתיות. העיתונאי השמרני פרד סיגל ראה את תפיסת העולם המובעת בו כנטועה בטינה כלפי מעמד הביניים של אמריקה. "הנרי אדמס", כתב סיגל, "ביסס את ניכורו של האינטלקטואל מהחיים האמריקאיים על הטינה שחשים אנשים עליונים כאשר הם אינם מוערכים מספיק בתרבות האדם הפשוט של אמריקה". אחרים רואים בביקורתו של אדמס על המסחריות, השחיתות והערצת הכסף של התרבות המסחרית האמריקאית כמרכזית.
חיים אישיים
### יחסים
אחים
לואיזה קתרין אדמס קון (1831–1870). אחיה מתאר את מותה מטטנוס בעקבות תאונת כרכרה בבאני די לוקה, איטליה, בפרק הכאוס של "החינוך של הנרי אדמס". היא קבורה בבית הקברות ה'אנגלי' בפירנצה.
ג'ון קווינסי אדמס השני (1833–1894) היה בוגר הרווארד (1853), עסק בעריכת דין והיה חבר דמוקרטי למספר קדנציות בבית המחוקקים של מסצ'וסטס. בשנת 1872 הוא היה מועמד לסגן נשיא מטעם הפלג הדמוקרטי שסירב לתמוך במועמדותו של הוראס גרילי.
צ'ארלס פרנסיס אדמס הבן (1835–1915) נלחם עם האיחוד במלחמת האזרחים, וקיבל ב-1865 דרגת בריגדיר גנרל בצבא הסדיר. הוא הפך לסמכות בניהול רכבות כמחבר הספר "רכבות, מקורן ובעיותיהן" (1878), וכנשיא יוניון פסיפיק ריילרואד מ-1884 עד 1890. הוא שיתף פעולה עם הנרי בעריכת ה-North Atlantic Review ופרויקטים אחרים.
ברוקס אדמס (1848–1927) עסק בעריכת דין והפך לסופר. ספריו כוללים את "תקן הזהב" (1894), "חוק הציוויליזציה והדעיכה" (1895), "העליונות הכלכלית של אמריקה" (1900), "האימפריה החדשה" (1902), "תאוריית המהפכות החברתיות" (1914) ו"שחרור מסצ'וסטס" (1919). השפעתו של הנרי על מחשבתו וכתיבתו של אחיו הצעיר ביותר הייתה עמוקה ומתמשכת.
### חיי חברה וידידות
אדמס היה חבר במעגל אקסקלוסיבי, קבוצת חברים שנקראה "חמשת הלבבות" שכללה את הנרי, אשתו קלובר, הגאולוג ומטפס ההרים קלרנס קינג, ג'ון היי (עוזרו של לינקולן ולימים מזכיר המדינה), ואשתו של היי, קלרה.
אחד מבני לווייתו התכופים של אדמס היה האמן ג'ון לה פארג', שאיתו נסע ליפן ולאיים הדרומיים.
מ-1885 עד 1888, תאודור פרלינגהויזן דווייט (1846–1917), הספרן הראשי של מחלקת המדינה, חי עם אדמס בביתו ברחוב H 1603 בוושינגטון די.סי., שם שימש כעוזרו הספרותי, מזכירו האישי ומנהל משק הבית של אדמס. דווייט המשיך לשרת כארכיונאי של ארכיוני משפחת אדמס בקווינסי, מסצ'וסטס; מנהל הספרייה הציבורית של בוסטון; וקונסול ארה"ב בווה, שווייץ.
### נישואים למריאן "קלובר" הופר
ב-27 ביוני 1872, נשא אדמס את קלובר הופר בבוורלי, מסצ'וסטס. הם בילו את ירח הדבש שלהם באירופה, חלק גדול ממנו עם צ'ארלס מילנס גאסקל במנזר וונלוק, שרופשייר. בזמן שהותם שם, כדוגמה למצפון האזרחי של ניו אינגלנד שהיא והנרי חלקו, כתבה קלובר: "אנגליה מקסימה למשפחות ספורות אך חסרת תקווה לרוב... תודה לאל שהעיט האמריקאי מנפנף וצורח מעלינו". עם חזרתם, חזר אדמס לתפקידו בהרווארד, וביתם ברחוב מרלבורו 91, בוסטון, הפך למקום מפגש למעגל תוסס של אינטלקטואלים. בשנת 1877 עברו הוא ואשתו לוושינגטון די.סי., שם ביתם בכיכר לאפייט, מול הבית הלבן, הפך שוב למרכז מסנוור ושנון של חיי חברה. הוא עבד כעיתונאי והמשיך לעבוד כהיסטוריון.
התאבדותה
ביום ראשון בבוקר, 6 בדצמבר 1885, לאחר ארוחת בוקר מאוחרת בביתם, רחוב H 1607 בכיכר לאפייט, עלתה קלובר הופר אדמס לחדרה. הנרי, שסבל מכאב שיניים, תכנן לראות את רופא השיניים שלו. בעת שעזב את ביתו, פגשה אותו אישה שקראה לראות את אשתו. אדמס עלה לחדרה כדי לשאול אם תקבל את המבקרת ומצא את אשתו שוכבת על שטיח לפני האח; בקבוקון פתוח של אשלגן ציאניד, שקלובר השתמשה בו לעיתים קרובות בעיבוד תצלומים, היה מונח בקרבת מקום. אדמס נשא את אשתו לספה, ואז רץ להביא רופא. זמן קצר לאחר מכן, ד"ר צ'ארלס א. האגנר קבע את מותה של קלובר.
השערות רבות ותאוריות רבות הועלו בנוגע לסיבות להתאבדותה של קלובר אדמס. מותה יוחס לדיכאון עקב מות אביה, וכן להיסטוריה משפחתית של דיכאון נפשי והתאבדות. השערות שלאחר המוות הפכו לקשות יותר בשל השמדת רוב מכתביה ותמונותיה של קלובר על ידי הנרי אדמס לאחר מותה. האוטוביוגרפיה שלו שומרת על שתיקה עמוקה לגבי אשתו לאחר התאבדותה. יגונו של אדמס היה עמוק ומתמשך. האירוע היה מטלטל עבור אדמס ושינה באופן עמוק את מהלך חייו.
הנרי, אחיו צ'ארלס פרנסיס אדמס, אחיה של קלובר אדוארד, ואחותה אלן, עם בעלה אפרים גורני, היו הנוכחים בטקס הלוויה קצר שנערך ב-9 בדצמבר 1885, בבית בכיכר לאפייט. טקסי הקבורה נערכו לאחר מכן בבית הקברות רוק קריק, אך הקבורה עצמה נדחתה ל-11 בדצמבר 1885, בשל מזג האוויר הסוער. כמה שבועות לאחר מכן, הזמין אדמס מצבה צנועה כסימן זמני. מאוחר יותר הוא הזמין אנדרטה לקברה מחברו, הפסל אוגוסטוס סנט-גודנס, שיצר יצירת מופת לאנדרטה שלה.
### מערכת יחסים עם אליזבת שרמן קמרון
הנרי אדמס פגש לראשונה את אליזבת קמרון בינואר 1881 בקבלת פנים בסלון ביתם של ג'ון וקלרה היי. אליזבת נחשבה לאחת הנשים היפות והאינטליגנטיות ביותר באזור וושינגטון. אליזבת גדלה כליזי שרמן, בתו של השופט צ'ארלס שרמן מאוהיו, אחייניתו של שר האוצר ג'ון שרמן בממשלו של הייז, ואחייניתו של הגנרל ויליאם טקומסה שרמן. משפחתה לחצה על ליזי להינשא נישואים ללא אהבה לסנאטור ג'. דונלד קמרון, תוך תיווך הסכם ממון שהעניק לה את ההכנסה מ-160,000 דולר בניירות ערך, סכום גדול מאוד ב-1878, השווה לכ-5 מיליון דולר ב-2025. הנישואים המוסדרים ב-9 במאי 1878 איחדו את היפהפייה בת ה-20 המסויגת עם אלמן בן 44 עם שישה ילדים. אלייזה, בתו הבכורה, ששימשה כמארחת של אביה, הוחלפה כעת על ידי אם חורגת באותו גיל. הילדים מעולם לא קיבלו אותה. הנישואים היו מתוחים עוד יותר בשל גסותו ואדישותו של הסנאטור וחיבתו לבורבון ולעולם השחיתות הפוליטית שבו חי, דבר המשתקף ברומן של אדמס "דמוקרטיה".
הנרי אדמס יזם תכתובת עם ליזי ב-19 במאי 1883, כאשר היא ובעלה יצאו לאירופה. מכתב זה שיקף את חוסר שביעות רצונו מעזיבתה ואת כמיהתו לשובה. זה היה הראשון ממאות שיבואו ב-35 השנים הבאות, המתעדים מערכת יחסים נלהבת אך לא ממומשת. ב-7 בדצמבר 1884, שנה לפני התאבדותה של קלובר, כתב הנרי אדמס לליזי: "אקדיש לך את השיר הבא שלי. אדאג שתהיי חרוטה מעל קשת פתח האבן שלי. אפרסם את כרך התמציות שלך עם דיוקנך על דף השער. אף אחת מהשיטות הללו לא יכולה לבטא במלואה את המידה שבה אני שלך."
אשתו של אדמס, קלובר, שכתבה מכתב שבועי לאביה לאורך כל נישואיה למעט ההפסקה הקצרה במהלך התמוטטותה לאורך הנילוס, מעולם לא הזכירה חששות או חשדות לגבי מערכת היחסים של הנרי עם ליזי. דבר במכתבי משפחתה או מעגל חבריה אינו מעיד על חוסר אמון או חוסר שביעות רצון מבעלה בעניין זה. ואכן, לאחר מותה, מצא הנרי מכתב שכתבה קלובר לאחותה אלן שלא נשלח. הישרדותו של מכתב זה הובטחה על ידי תוכנו שקרא: "לו הייתה לי נקודה אחת של אופי או טוב לב, הייתי עומדת על זה וצומחת חזרה לחיים. הנרי סבלני ואוהב יותר ממה שמילים יכולות לבטא – אלוהים היה מקנא בו – הוא נושא ומקווה ומתייאש שעה אחר שעה – הנרי הוא מעבר לכל מילים עדין וטוב יותר מכולכם אפילו."
ביום חג המולד 1885, שלח אדמס את אחד מתכשיטיה האהובים של קלובר לקמרון, וביקש ממנה "לפעמים לענוד אותו, כדי להזכיר לך אותה."
חיים מאוחרים
בסוף 1885 עבר אדמס לאחוזתו החדשה ברחוב H 1603, ליד אחוזתו של ג'ון היי, שתוכננה על ידי הנרי הובסון ריצ'רדסון, חבר ותיק של אדמס ואחד האדריכלים הבולטים בתקופתו. (הבית נהרס ב-1927 ומלון היי-אדמס נבנה באתר.)
בעקבות מות אשתו, אדמס אימץ חיים חסרי מנוחה כנוסע עולמי, טייל רבות, בילה את הקיצים בפריז ואת החורפים בוושינגטון די.סי., שם הזמין את אנדרטת אדמס שתוכננה על ידי הפסל אוגוסטוס סנט-גודנס והאדריכל סטנפורד וייט עבור אתר קברה בבית הקברות רוק קריק בוושינגטון די.סי.
מוות וקבורה
בשנת 1912 סבל אדמס משבץ מוחי, אולי כתוצאה מהידיעה על טביעת הטיטאניק, שעבורה רכש כרטיסים לחזרה לארה"ב מאירופה. לאחר השבץ, התפוקה המדעית שלו פחתה, אך הוא המשיך לטייל, לכתוב מכתבים ולארח אישים וחברים בביתו בוושינגטון די.סי.
בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלה, מציעה אלינור רוזוולט את הווינייטה הזו של אדמס לעת זקנה:
> "מדי פעם קיבלנו אחת מההזמנות הנחשקות לארוחת צהריים או ערב בביתו... התמונה הראשונה שלי של מר אדמס זה, שנחשב לקשוח ונוקב למדי, היא של ג'נטלמן זקן בוויקטוריה מחוץ לביתנו ברחוב N. [המזכירה שלו] איילין טון ואני שתינו תה בפנים, אבל מר אדמס מעולם לא ערך ביקורים. הוא ביקש, עם זאת, שילדי הבית יצאו ויצטרפו אליו לוויקטוריה; ... והם הביאו את כלב הסקוטי שלהם וישבו ופטפטו ושיחקו בכל רחבי הרכב. איש לא הצליח מאז לשכנע אותי שמר אדמס היה ציניקן כפי שחשבו שהוא. יום אחד אחרי ארוחת צהריים איתו, בעלי [הנשיא לעתיד] הזכיר משהו שבאותו זמן גרם לו דאגה עמוקה בממשלה, ומר אדמס הביט בו בפראות ואמר: 'צעיר, חייתי בבית הזה שנים רבות וראיתי את דיירי הבית הלבן ההוא מעבר לכיכר באים והולכים, ושום דבר שאתם פקידים זוטרים או דייר הבית הזה יכולים לעשות לא ישפיע על ההיסטוריה של העולם לאורך זמן!' ... הנרי אדמס אהב לזעזע את שומעיו, ואני חושבת שהוא ידע שאלו ששווים את המלח שלהם יבינו אותו ויבחרו מתוך הידע שזרם משפתיו את הדברים שעשויים להיות שימושיים, וישליכו את הציניות כהגנה של זקן מפני הדחף שלו להיות [עדיין] גורם פעיל בעבודת העולם."
ב-27 במרץ 1918, מת אדמס בוושינגטון די.סי., בגיל 80. הוא נקבר לצד אשתו בבית הקברות רוק קריק, וושינגטון די.סי.
השקפות
### אנגלו-סאקסיות
אדמס, שנחשב לאנגלו-סאקסי בולט במיוחד של המאה ה-19, תואר על ידי היסטוריונים מודרניים כמי שחש חרדה מההגירה של התקופה לארצות הברית, במיוחד ממזרח אירופה. בניסוח בוטה יותר, אדמס כתב גם על אמונתו ש"הגזעים הכהים מתחזקים עלינו". הוא ראה בחוקה האמריקאית עצמה ככזו השייכת ל"גזע" האנגלו-סאקסי, וכביטוי ל"חירות גרמאנית". הוא הרחיק לכת עד כדי ביקורת על עמיתיו החוקרים על כך שאינם מוחלטים מספיק באנגלו-סאקסיות שלהם, כמו ויליאם סטאבס, אותו ביקר על כך שהמעיט בערכה, כפי שהוא ראה זאת, של "המשפט הגרמאני" או משפט המאות בתרומתו למשפט המקובל האנגלי.
### אנטישמיות
יחסו של אדמס ליהודים תואר כתיעוב. ג'ון היי אמר שכאשר אדמס "ראה את וזוב מאדים ... [הוא] חיפש יהודי שיזין את האש".
אדמס כתב: "אני מתעב [את היהודים], ואת כל הקשור אליהם, ואני חי רק ורק בתקווה לראות את מותם, עם כל היהדות הארורה שלהם. אני רוצה לראות את כל המלווים בריבית מוצאים להורג". לחבר אחד כתב: "הפציצו את ניו יורק. אני לא מכיר מקום שהיה משתפר יותר מכך. האוכלוסייה העיקרית היא יהודית, והשאר הוא יהודי גרמני."
מכתביו היו "מתובלים במגוון הערות אנטישמיות", לדברי ההיסטוריון רוברט מייקל, כפי שמופיע בציטוטים הבאים מההיסטוריון אדוארד סאבת':
> "אנחנו בידיים של היהודים", קונן אדמס. "הם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם הערכים שלנו". הוא ייעץ נגד השקעה אלא בצורה של זהב נעול בכספת. "שם אין לך סיכון מלבד הפורץ. בכל צורה אחרת יש לך את הפורץ, את היהודי, את הצאר, את הסוציאליסט, ומעל הכל, את הריקבון המוחלט, הבלתי ניתן לתיקון והרדיקלי של כל המערכת החברתית, התעשייתית, הפיננסית והפוליטית שלנו."
הביוגרפיה המקיפה בת שלושת הכרכים של אדמס מאת אדוארד צ'אלפנט כוללת בחינה ממצה ומתועדת היטב של "האנטישמיות" של אדמס בכרך השני שלה, "שיפור העולם". הוא מראה שרוב הזמן כשאדמס אומר "יהודים" הוא מתכוון ל"פיננסיירים". זה תואם את השימוש האנגלי ההיסטורי המוזכר בהגדרה השנייה תחת הערך במילון אוקספורד, שימוש שהיה נפוץ בתקופתו ובסביבתו החברתית של אדמס. זה גם תואם את קינותיו התכופות של אדמס על כך ש"המבנה של המאה ה-18 של עקרונות אפריוריים, או מוסריים" הוחלף ב"עולם של בנקאים" וכי "המוח הבנקאי היה דוחה".
אדמס העריך אישים יהודים בודדים. בפרק "דילטנטיות" ב"החינוך של הנרי אדמס" הוא כתב על ההיסטוריון פרנסיס פלגרייב ש"סיבת עליונותו נעוצה בשמו, שהיה כהן, ובמוחו שהיה גם הוא כהן". (פלגרייב, בנו של ברוקר יהודי, שינה את שמו מכהן עם נישואיו.) בפרק "מוסר פוליטי" באותו כרך הוא משבח את המדינאי היהודי בנג'מין דיזראלי על פני הגויים פלמרסטון, ראסל וגלדסטון, וכותב: "מורכבים הג'נטלמנים האלה לא היו. דיזראלי לבדו עשוי, לעומת זאת, להיקרא מורכב."
### אנטרופיה היסטורית
בשנת 1910 הדפיס אדמס והפיץ לספריות אוניברסיטאיות ולפרופסורים להיסטוריה את הכרך הקטן "מכתב למורים אמריקאים להיסטוריה" המציע "תאוריה של היסטוריה" המבוססת על החוק השני של התרמודינמיקה ועקרון האנטרופיה. זה, בעיקרו של דבר, קובע שכל האנרגיה מתפזרת, סדר הופך לאי-סדר, וכדור הארץ יהפוך בסופו של דבר לבלתי ראוי למגורים. בקיצור, הוא יישם את הפיזיקה של מערכות דינמיות של רודולף קלאוזיוס, הרמן פון הלמהולץ וויליאם תומסון על מידול ההיסטוריה האנושית.
בכתב היד שלו מ-1909 "כלל הפאזה המיושם על ההיסטוריה", ניסה אדמס להשתמש בשד של מקסוול כמטאפורה היסטורית, אם כי נראה שהוא הבין לא נכון ויישם לא נכון את העיקרון. אדמס פירש את ההיסטוריה כתהליך הנע לעבר "שיווי משקל", אך הוא ראה באומות מיליטריסטיות (הוא הרגיש שגרמניה היא הבולטת במחלקה זו) כנוטות להפוך תהליך זה, "שד מקסוול של ההיסטוריה".
אדמס עשה ניסיונות רבים להגיב לביקורת על הניסוח שלו מעמיתיו המדענים, אך העבודה נותרה לא גמורה במותו של אדמס ב-1918. היא פורסמה לאחר מותו.
### רוברט א. לי
אדמס אמר: "אני חושב שלי היה צריך להיתלות. זה היה גרוע עוד יותר שהוא היה אדם טוב ובעל אופי נהדר ופעל במצפוניות. תמיד האנשים הטובים הם אלו שעושים את מירב הנזק בעולם."
### הבתולה מריה
ב"מונסט סן-מישל ושרטר", טוען אדמס כי תשע-מאות השנים הקודמות של הציוויליזציה מאז לידתו של ישו נשלטו על ידי הדימוי הנשי והפורה של הבתולה המבורכת, וכי ה"דינמו" התעשייתי היה כוח גברי והרסני שיהפוך את ההיסטוריה.
כתבי אדמס
1876. מאמרים במשפט אנגלו-סאקסי (עם הנרי קבוט לודג', ארנסט יאנג וג'.ל. לאפלין)
- 1879. כתבי אלברט גלטין (כעורך, שלושה כרכים)
- 1884. אסתר: רומן (מהדורת פקסימיליה, 1938, Scholars' Facsimiles & Reprints, ISBN 978-0-8201-1187-2)
- 1889–1891. היסטוריה של ארצות הברית במהלך ממשלי תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון (תשעה כרכים)
- 1893. טהיטי: זיכרונותיה של ארי טאימאי אה מרמה דה אימי ... המלכה האחרונה של טהיטי (פקסימיליה של מהדורת פריז 1901, 1947 Scholars' Facsimiles & Reprints, ISBN 978-0-8201-1213-8)
- 1910. מכתב למורים אמריקאים להיסטוריה @ ארכיון האינטרנט
- 1911. חייו של ג'ורג' קבוט לודג' (מהדורת פקסימיליה 1978, Scholars' Facsimiles & Reprints, ISBN 978-0-8201-1316-6)
- 1919. השפלת הדוגמה הדמוקרטית
- 1930–1938. מכתבים (בעריכת ו.צ. פורד, שני כרכים)
- 1982. מכתבי הנרי אדמס, כרכים 1–3: 1858–1892 (בעריכת ג'.צ. לבנסון, ארנסט סמואלס וצ'ארלס ונדרסי)
- 1988. מכתבי הנרי אדמס, כרכים 4–6: 1892–1918 (בעריכת ג'.צ. לבנסון, ארנסט סמואלס וצ'ארלס ונדרסי)
### מהדורות חוזרות
- דמוקרטיה: רומן אמריקאי, אסתר, מונסט סן-מישל ושרטר, החינוך של הנרי אדמס (ארנסט סמואלס, עורך) (ספריית אמריקה, 1983) ISBN 978-0-940450-12-7
- היסטוריה של ארצות הברית במהלך ממשלי תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון (ארל נ. הרברט, עורך) (ספריית אמריקה, 1986) כרך I (ג'פרסון) ISBN 978-0-940450-34-9. כרך II (מדיסון) ISBN 978-0-940450-35-6