ג'ון פ. קנדי
אישי משפחה
הנשיא ה-35 של ארצות הברית - נשיאות ציר זמן
כהונה - פעולות ביצועיות
מינויים - קבינט
התנקשות - ציר זמן
קמפיינים לנשיאות - 1960 פריימריז
מורשת - שמות על שמו
ג'ון פיצג'רלד קנדי (29 במאי 1917 – 22 בנובמבר 1963), הידוע גם כ-JFK, היה הנשיא ה-35 של ארצות הברית, שכיהן מ-1961 ועד הירצחו ב-1963. הוא היה האדם הצעיר ביותר שנבחר לנשיא, בגיל 43, והנשיא הקתולי הראשון. קנדי כיהן בשיא המלחמה הקרה, ורוב מדיניות החוץ שלו עסקה ביחסים עם ברית המועצות וקובה. כחבר המפלגה הדמוקרטית, קנדי ייצג את מסצ'וסטס בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית לפני נשיאותו.
קנדי נולד למשפחת קנדי הבולטת בברוקליין, מסצ'וסטס, סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940 והצטרף למילואים של הצי האמריקאי בשנה שלאחר מכן. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא פיקד על סירות PT בזירת האוקיינוס השקט. הישרדותו של קנדי לאחר טביעת ה-PT-109 והצלת חבריו המלחים הפכו אותו לגיבור מלחמה וזיכו אותו במדליית הצי והנחתים, אך הותירו אותו עם פציעות קשות. לאחר תקופה קצרה בעיתונאות, קנדי ייצג מחוז בוסטון ממעמד הפועלים בבית הנבחרים של ארה"ב מ-1947 עד 1953. לאחר מכן נבחר לסנאט של ארה"ב, וכיהן כסנאטור זוטר ממסצ'וסטס מ-1953 עד 1960. בזמן שהיה בסנאט, פרסם קנדי את ספרו "פרופילים באומץ" (Profiles in Courage), שזכה בפרס פוליצר. קנדי התמודד בבחירות לנשיאות ב-1960. הקמפיין שלו צבר תאוצה לאחר העימותים הנשיאותיים הטלוויזיוניים הראשונים בהיסטוריה האמריקאית, והוא נבחר לנשיא, כשהוא מביס בקושי את יריבו הרפובליקני ריצ'רד ניקסון, סגן הנשיא המכהן.
נשיאותו של קנדי ראתה מתיחות גבוהה עם מדינות קומוניסטיות במלחמה הקרה. הוא הגדיל את מספר היועצים הצבאיים האמריקאים בדרום וייטנאם, ותוכנית הכפרים האסטרטגיים החלה במהלך נשיאותו. בשנת 1961, הוא אישר ניסיונות להפיל את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו בפלישה הכושלת למפרץ החזירים ובמבצע מונגוס. באוקטובר 1962, מטוסי ריגול אמריקאים גילו כי בסיסי טילים סובייטיים הוצבו בקובה. תקופת המתיחות שהתקבלה, המכונה משבר הטילים בקובה, כמעט הובילה למלחמה גרעינית. באוגוסט 1961, לאחר שחיילים מזרח-גרמנים הקימו את חומת ברלין, שלח קנדי שיירת צבא כדי להרגיע את תושבי מערב ברלין בתמיכת ארה"ב, ונשא את אחד מנאומיו המפורסמים ביותר במערב ברלין ביוני 1963. בשנת 1963 חתם קנדי על אמנת הנשק הגרעיני הראשונה. הוא עמד בראש הקמת חיל השלום, הברית למען הקידמה עם אמריקה הלטינית, והמשך תוכנית אפולו במטרה להנחית אדם על הירח לפני 1970. הוא תמך בתנועה לזכויות האזרח אך זכה להצלחה חלקית בלבד בהעברת מדיניות הפנים שלו "הספר החדש" (New Frontier).
ב-22 בנובמבר 1963 נרצח קנדי בדאלאס. סגן הנשיא שלו, לינדון ג'ונסון, נכנס לתפקיד הנשיא. לי הארווי אוסוואלד נעצר בגין ההתנקשות, אך ג'ק רובי ירה בו למוות יומיים לאחר מכן. הבולשת הפדרלית (FBI) וועדת וורן הגיעו שתיהן למסקנה שאוסוואלד פעל לבדו, אך תאוריות קונספירציה על ההתנקשות נמשכות. לאחר מותו של קנדי, הקונגרס חוקק רבות מהצעותיו, כולל חוק זכויות האזרח של 1964 וחוק ההכנסות של 1964. הוא מדורג גבוה בסקרים של נשיאי ארה"ב בקרב היסטוריונים והציבור הרחב. חייו האישיים היו מוקד לעניין מתמשך לאחר חשיפות פומביות בשנות ה-70 על מחלותיו הכרוניות ופרשיותיו מחוץ לנישואים. קנדי הוא הנשיא האמריקאי האחרון שמת בתפקידו.
חיים מוקדמים וחינוך
ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, מחוץ לבוסטון בברוקליין, מסצ'וסטס, לג'וזף פ. קנדי האב, איש עסקים ופוליטיקאי, ולרוז קנדי (לבית פיצג'רלד), פילנתרופית ואשת חברה. סבו מצד אביו, פ. ג'. קנדי, היה בוס מפלגתי במזרח בוסטון ומחוקק במדינת מסצ'וסטס. סבו מצד אמו ועל שמו נקרא, ג'ון פ. פיצג'רלד, היה חבר קונגרס אמריקאי וראש עיריית בוסטון לשתי קדנציות. כל ארבעת סביו היו ילדים של מהגרים אירים. לקנדי היה אח גדול, ג'וזף ג'וניור, ושבעה אחים צעירים יותר: רוזמרי, קתלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'ין וטד.
אביו של קנדי צבר הון פרטי והקים קרנות נאמנות עבור תשעת ילדיו, מה שהבטיח להם עצמאות כלכלית לכל החיים. עסקיו הרחיקו אותו מהבית לתקופות ארוכות, אך ג'ו האב היה נוכחות מרשימה בחיי ילדיו. הוא עודד אותם להיות שאפתנים, הדגיש דיונים פוליטיים ליד שולחן האוכל ודרש רמה גבוהה של הישגים אקדמיים. החשיפה הראשונה של ג'ון לפוליטיקה הגיעה ב-1922, כאשר סייר במחוזות בוסטון עם סבו פיצג'רלד במהלך הקמפיין הכושל שלו למושל. בספטמבר 1927, עקב התפרצות פוליו במסצ'וסטס והאינטרסים העסקיים של ג'ו האב בוול סטריט ובהוליווד, עברה המשפחה מבוסטון לשכונת ריברדייל בניו יורק. כמה שנים לאחר מכן, אחיו רוברט סיפר למגזין Look שאביו עזב את בוסטון בגלל שלטי דרושים שקראו: "אין צורך באירים". משפחת קנדי בילתה את הקיצים ותחילת הסתיו בביתם בהייאניס פורט, מסצ'וסטס, כפר בקייפ קוד, שם עסקו בפעילויות חוץ שונות. חופשות חג המולד וחג הפסחא בילו בבית הנופש החורפי שלהם בפאלם ביץ', פלורידה. בספטמבר 1930, קנדי, בן 13, נשלח לבית הספר קנטרברי בניו מילפורד, קונטיקט, לכיתה ח'. באפריל 1931 עבר ניתוח להסרת תוספתן, שלאחריו פרש מקנטרברי והחלים בבית.
בספטמבר 1931 החל קנדי ללמוד בצ'ואט (Choate), פנימייה הכנה בוולינגפורד, קונטיקט. רוז רצתה שג'ון וג'וזף ג'וניור ילמדו בבית ספר קתולי, אך ג'וזף האב האמין שאם הם רוצים להתחרות בעולם הפוליטי, הם צריכים להיות בין בנים ממשפחות פרוטסטנטיות בולטות. ג'ון בילה את שנותיו הראשונות בצ'ואט בצל אחיו הגדול ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית שמשכה קליקה. התעלול הידוע ביותר שלהם היה פיצוץ מושב אסלה עם נפץ. באספת התפילה הבאה, המנהל, ג'ורג' סנט ג'ון, הניף את מושב האסלה ודיבר על "מלוכלכים" שיעזו "לירוק בים שלנו", מה שהוביל את קנדי לקרוא לקבוצה שלו "מועדון המלוכלכים" (The Muckers Club). הוא כלל את שותפו לחדר וחברו לכל החיים לם בילינגס. קנדי סיים את צ'ואט ביוני 1935, וסיים במקום ה-64 מתוך 112 תלמידים. הוא היה מנהל עסקי של ספר המחזור של בית הספר ונבחר ל"סביר ביותר להצליח".
קנדי התכוון ללמוד אצל הרולד לאסקי בבית הספר לכלכלה של לונדון, כפי שעשה אחיו הגדול. עם זאת, בריאות לקויה אילצה אותו לחזור לארצות הברית באוקטובר 1935, אז נרשם באיחור לאוניברסיטת פרינסטון, אך נאלץ לפרוש לאחר חודשיים עקב מחלה במערכת העיכול.
בספטמבר 1936 נרשם קנדי למכללת הרווארד. הוא כתב מדי פעם עבור ה-Harvard Crimson, עיתון הקמפוס, אך הייתה לו מעורבות מועטה בפוליטיקה של הקמפוס, והעדיף להתרכז באתלטיקה ובחייו החברתיים. קנדי שיחק פוטבול והיה בנבחרת הצעירה במהלך שנתו השנייה, אך פציעה אילצה אותו לעזוב את הקבוצה, והותירה אותו עם בעיות גב שרדפו אותו כל חייו. הוא זכה לחברות במועדון Hasty Pudding ובמועדון Spee, אחד מ"מועדוני הסיום" העילית של הרווארד.
ביולי 1938 הפליג קנדי מעבר לים עם אחיו הגדול לעבוד בשגרירות ארה"ב בלונדון, שם שירת אביהם כשגריר הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט בחצר סנט ג'יימס. בשנה שלאחר מכן, קנדי טייל ברחבי אירופה, ברית המועצות, הבלקן והמזרח התיכון כהכנה לתזה שלו בהרווארד. לאחר מכן נסע לברלין, שם נציג דיפלומטי אמריקאי מסר לו הודעה סודית על מלחמה שתפרוץ בקרוב כדי להעביר לאביו, ולצ'כוסלובקיה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר 1939—היום שבו גרמניה פלשה לפולין; תחילת מלחמת העולם השנייה. יומיים לאחר מכן, המשפחה הייתה בבית הנבחרים לנאומים התומכים בהכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה. קנדי נשלח כנציג אביו לסייע בהסדרים לניצולים אמריקאים מהטורפוד של ה-SS Athenia לפני שטס חזרה לארצות הברית בטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה שלו.
כסטודנט בכיר בהרווארד, קנדי החל להתייחס ללימודיו ברצינות רבה יותר ופיתח עניין בפילוסופיה פוליטית. הוא נכנס לרשימת הדיקן בשנתו השלישית. בשנת 1940 השלים קנדי את התזה שלו, "פיוס במינכן" (Appeasement in Munich), על משא ומתן בריטי במהלך הסכם מינכן. התזה פורסמה ב-24 ביולי, תחת הכותרת "למה אנגליה ישנה" (Why England Slept). הספר היה אחד הראשונים שהציעו מידע על המלחמה ומקורותיה, והפך במהירות לרב-מכר. בנוסף להתייחסות לחוסר הרצון של בריטניה לחזק את צבאה לקראת המלחמה, הספר קרא לברית אנגלו-אמריקאית נגד המעצמות הטוטליטריות העולות. קנדי הפך לתומך גובר בהתערבות ארה"ב במלחמת העולם השנייה, ואמונותיו הבדלניות של אביו הביאו לפיטוריו של האחרון כשגריר.
בשנת 1940 סיים קנדי בהצטיינות (cum laude) את הרווארד עם תואר ראשון בממשל, תוך התמקדות בעניינים בינלאומיים. באותו סתיו, הוא נרשם לבית הספר למינהל עסקים של סטנפורד והשתתף בשיעורים כמאזין, אך עזב לאחר סמסטר כדי לעזור לאביו להשלים את זיכרונותיו כשגריר אמריקאי. בתחילת 1941, קנדי סייר בדרום אמריקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מילואים של הצי האמריקאי (1941–1945)
קנדי תכנן ללמוד בבית הספר למשפטים של ייל, אך ביטל את התוכניות הללו כאשר הכניסה האמריקאית למלחמת העולם השנייה נראתה קרובה. בשנת 1940 ניסה קנדי להיכנס לבית הספר לקצינים של הצבא. למרות חודשי אימון, הוא נפסל רפואית עקב בעיות גב כרוניות. ב-24 בספטמבר 1941, בעזרתו של אלן גודריץ' קירק—מנהל המשרד למודיעין ימי (ONI) ונספח ימי לשעבר של ג'וזף האב—הצטרף קנדי למילואים של הצי האמריקאי. הוא הוסמך כסג"מ ב-26 באוקטובר 1941, והצטרף לצוות ה-ONI בוושינגטון הבירה.
בינואר 1942 הוצב קנדי במשרד השטח של ה-ONI במפקדת המחוז הימי השישי בצ'רלסטון, דרום קרוליינה. הוא קיווה לפקד על סירת PT (טורפדו סיור), אך בעיות הבריאות שלו נראו כמעט בטוח שימנעו שירות פעיל. אביו של קנדי התערב על ידי מתן רשומות רפואיות מטעות ושכנוע קציני PT שנוכחותו תביא פרסום לצי. קנדי השלים שישה חודשי אימון בבית הספר לאימון קציני מילואים של הצי בשיקגו ובמרכז האימון של טייסות סירות טורפדו ממונעות במלוויל, רוד איילנד. הפיקוד הראשון שלו היה PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943. לא מרוצה מהצבתו לתעלת פנמה, הרחק מהלחימה, קנדי פנה לסנאטור דייוויד א. וולש ממסצ'וסטס, שסידר לו העברה לדרום האוקיינוס השקט.
### פיקוד על PT-109 ו-PT-59
באפריל 1943 הוצב קנדי בטייסת סירות טורפדו ממונעות שתיים, וב-24 באפריל קיבל את הפיקוד על PT-109, שהייתה מבוססת אז באי טולאגי באיי שלמה. בלילה שבין ה-1 ל-2 באוגוסט, בתמיכה במערכת ניו ג'ורג'יה, קיבלו PT-109 וארבע עשרה סירות PT אחרות הוראה לחסום או להדוף ארבע משחתות יפניות ומטוסי ים שנשאו מזון, אספקה ו-900 חיילים יפנים לחיל המצב במטעי וילה בקצה הדרומי של האי קולומבנגרה באיי שלמה. מודיעין נשלח למפקדו של קנדי, תומאס ג. וורפילד, שציפה כתוצאה מכך להגעת כוח הצי היפני הגדול שיעבור בערב ה-1 באוגוסט. מתוך 24 הטורפדו שנורו באותו לילה על ידי שמונה מסירות ה-PT האמריקאיות, אף אחד לא פגע בשיירה היפנית. באותו לילה ללא ירח, קנדי הבחין במשחתת יפנית הפונה צפונה בדרכה חזרה מבסיס קולומבנגרה בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, וניסה להסתובב כדי לתקוף, כאשר PT-109 נגחה לפתע בזווית ונחתכה לשניים על ידי המשחתת Amagiri, מה שהרג שני אנשי צוות של PT-109. כדי להימנע מכניעה, הצוות הנותר שחה לעבר האי פלאם פודינג, 3.5 מייל (5.6 ק"מ) דרומית-מערבית לשרידי PT-109, ב-2 באוגוסט. למרות שפצע שוב את גבו בהתנגשות, קנדי גרר איש צוות שנכווה קשות בשם פטריק מקמהון לאי עם רצועת חגורת הצלה קמוצה בין שיניו. משם, קנדי והכפוף לו, סג"מ ג'ורג' רוס, יצאו לגיחות דרך איי האלמוגים, בחיפוש אחר עזרה. כאשר נתקלו ביליד דובר אנגלית עם קאנו, קנדי חרט את מיקומו על קליפת קוקוס וביקש חילוץ בסירה. שבעה ימים לאחר ההתנגשות, עם מסירת הודעת הקוקוס, צוות PT-109 חולץ.
כמעט מיד, החילוץ של PT-109 הפך לאירוע מפורסם מאוד. הסיפור תועד על ידי ג'ון הרסי ב-The New Yorker ב-1944; עשורים לאחר מכן, הוא היה הבסיס לסרט מצליח. הוא ליווה את קנדי לפוליטיקה וסיפק בסיס חזק למשיכה שלו כמנהיג. הרסי תיאר את קנדי כגיבור צנוע וממעיט בערכו. על אומץ ליבו ומנהיגותו, קנדי זכה במדליית הצי והנחתים, והפציעות שספג במהלך האירוע זיכו אותו בלב הארגמן (Purple Heart).
לאחר חודש של התאוששות, קנדי חזר לשירות, בפיקוד על PT-59. ב-2 בנובמבר, ה-PT-59 של קנדי, יחד עם שתי סירות PT אחרות, השתתפו בחילוץ של 40 עד 50 נחתים. ה-59 שימשה כמגן מפני אש מהחוף בזמן שהם נמלטו על שתי סירות נחיתה לחילוץ בבסיס נהר הלוחם באי שואסול, כשהם מעלים עשרה נחתים ומביאים אותם למקום מבטחים. בהוראת רופא, קנדי שוחרר מהפיקוד שלו ב-18 בנובמבר, ונשלח לבית החולים בטולאגי. בדצמבר 1943, כשהבריאות שלו מידרדרת, קנדי עזב את חזית האוקיינוס השקט והגיע לסן פרנסיסקו בתחילת ינואר 1944. לאחר שקיבל טיפול בפציעת הגב שלו בבית החולים הימי צ'לסי במסצ'וסטס ממאי עד דצמבר 1944, הוא שוחרר משירות פעיל. החל מינואר 1945, קנדי בילה שלושה חודשים בהתאוששות מפציעת הגב שלו בקאסל הוט ספרינגס, אתר נופש ובית חולים צבאי זמני באריזונה. ב-1 במרץ 1945, קנדי פרש ממילואים של הצי עקב מוגבלות פיזית ושוחרר בכבוד בדרגת לוטננט מלאה. כשנשאל מאוחר יותר איך הפך לגיבור מלחמה, קנדי התבדח: "זה היה קל. הם חתכו את סירת ה-PT שלי לשניים."
ב-12 באוגוסט 1944, אחיו הגדול של קנדי, ג'וזף ג'וניור, טייס בצי, נהרג במהלך משימה אווירית. גופתו מעולם לא נמצאה. הידיעה על מותו הגיעה לבית המשפחה בהייאניס פורט, מסצ'וסטס, יום לאחר מכן. קנדי הרגיש שהטיסה הפזיזה של ג'וזף ג'וניור הייתה בחלקה מאמץ להתעלות עליו. כדי לנחם את עצמו, קנדי יצא להרכיב ספר זיכרונות שפורסם באופן פרטי על אחיו, "כפי שאנו זוכרים את ג'ו" (As We Remember Joe).
עיתונאות (1945)
באפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, סידר לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוני הרסט; המשימה שמרה על שמו של קנדי בעין הציבור ו"חשפה אותו לעיתונאות כקריירה אפשרית". הוא סיקר את ועידת האומות המאוחדות על ארגון בינלאומי בסן פרנסיסקו, הבחירות הבריטיות, וועידת פוטסדאם בגרמניה.
בית הנבחרים של ארה"ב (1947–1953)
אחיו הבכור של קנדי, ג'ו ג'וניור, היה נושא הדגל הפוליטי של המשפחה וגויס על ידי אביהם להתמודד לנשיאות. לאחר מותו של ג'ו, המשימה נפלה על ג'ון כבן השני בגילו. ראש עיריית בוסטון מוריס ג'. טובין דן באפשרות שג'ון יהפוך לשותפו למרוץ ב-1946 כמועמד לסגן מושל מסצ'וסטס, אך ג'ו האב העדיף קמפיין לקונגרס שיכול לשלוח את ג'ון לוושינגטון, שם יוכל לקבל נראות לאומית.
בדחיפתו של ג'ו האב, חבר הקונגרס האמריקאי ג'יימס מייקל קרלי פינה את מושבו במחוז הקונגרס ה-11 של מסצ'וסטס, שהיה דמוקרטי באופן מוצק, כדי להפוך לראש עיריית בוסטון ב-1946. קנדי קבע תושבות חוקית ברחוב בודוין 122 מול בית המדינה של מסצ'וסטס. הוא ניצח בפריימריז הדמוקרטיים עם 42 אחוז מהקולות, כשהוא מביס תשעה מועמדים אחרים. לדברי פרדריק לוגוול, ג'ו האב
> בילה שעות בטלפון עם כתבים ועורכים, בחיפוש אחר מידע, סחר באמונים, ושכנע אותם לפרסם כתבות יחסי ציבור על ג'ון, כאלו שתמיד הדגישו את עברו המלחמתי באוקיינוס השקט. הוא פיקח על קמפיין פרסום מקצועי שהבטיח שמודעות יעלו בדיוק במקומות הנכונים. לקמפיין היה מונופול וירטואלי על שטח הרכבת התחתית [של בוסטון], ועל מדבקות חלון ("קנדי לקונגרס") למכוניות ובתים, והיה הכוח מאחורי הדיוור ההמוני של המאמר של הרסי על PT-109.
אף שהרפובליקנים השתלטו על הבית בבחירות 1946, קנדי הביס את יריבו הרפובליקני בבחירות הכלליות, כשהוא לוקח 73 אחוז מהקולות.
כחבר קונגרס, לקנדי היה מוניטין של מי שמתעניין מעט בניהול משרדו או בדאגות בוחריו, עם אחד משיעורי ההיעדרות הגבוהים ביותר בבית, אם כי הרבה הוסבר על ידי מחלה. ג'ורג' סמאת'רס, אחד מחבריו הפוליטיים הבודדים באותה תקופה, טען שהוא יותר מעוניין להיות סופר מאשר פוליטיקאי, ובאותה תקופה, הוא סבל מבישנות קיצונית. קנדי מצא את "רוב חבריו לקונגרס משעממים, טרודים כפי שנראו כולם בדאגותיהם הפוליטיות הצרות". חוקי ומנהגי הבית הארקניים, שהאטו את החקיקה, הרגיזו אותו.
קנדי כיהן בבית במשך שש שנים, והצטרף לוועדת החינוך והעבודה המשפיעה ולוועדת ענייני הוותיקים. הוא ריכז את תשומת ליבו בעניינים בינלאומיים, ותמך בדוקטרינת טרומן כתגובה מתאימה למלחמה הקרה המתהווה. הוא גם תמך בדיור ציבורי והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947, שהגביל את כוחם של איגודי העובדים. אף שלא היה אנטי-קומוניסטי בקולניות כמו ג'וזף מקארתי, קנדי תמך בחוק הביטחון הפנימי של 1950, שחייב קומוניסטים להירשם אצל הממשלה, והוא הצטער על "אובדן סין". קנדי גינה את טרומן ואת מחלקת המדינה במהלך נאום בסיילם, מסצ'וסטס ב-30 בינואר 1949, על תרומה ל"סיפור הטרגי של סין שאת חירותה נלחמנו פעם לשמר. את מה שהצעירים שלנו הצילו [במלחמת העולם השנייה], הדיפלומטים שלנו והנשיא שלנו בזבזו". לאחר ששירת כצופים בילדותו, קנדי היה פעיל במועצת בוסטון מ-1946 עד 1955 כסגן יו"ר מחוז, חבר בוועד המנהל, סגן נשיא ונציג המועצה הלאומית.
כדי לפנות לגוש המצביעים האיטלקי-אמריקאי הגדול במסצ'וסטס, קנדי נשא נאום בנובמבר 1947 בתמיכה בחבילת סיוע של 227 מיליון דולר לאיטליה. הוא טען שאיטליה נמצאת בסכנה מ"מתקפה של המיעוט הקומוניסטי" ושהמדינה היא "שדה הקרב הראשוני במאמץ הקומוניסטי לכבוש את מערב אירופה". כדי להתמודד עם המאמצים הסובייטיים להשתלט על מדינות המזרח התיכון ואסיה כמו הודו-סין, קנדי רצה שארה"ב תפתח טכניקות התנגדות לא צבאיות שלא ייצרו חשדות לנאו-אימפריאליזם או יוסיפו לנטל הכלכלי של המדינה. הבעיה, כפי שהוא ראה אותה, לא הייתה פשוט להיות אנטי-קומוניסטי אלא לעמוד על משהו שהמדינות המתהוות הללו ימצאו כמושך.
כמעט בכל סוף שבוע שבו הקונגרס היה במושב, קנדי היה טס חזרה למסצ'וסטס כדי לשאת נאומים בפני קבוצות ותיקים, אחווה וקבוצות אזרחיות, תוך שמירה על קובץ כרטיסיות על אנשים שעשויים להיות מועילים בקמפיין עתידי ברחבי המדינה. בהתלבטות אם להתמודד למושל מסצ'וסטס או לסנאט האמריקאי, קנדי נטש את העניין בראשון, מתוך אמונה שהמושל "ישב במשרד, מחלק חוזי ביוב".
סנאט ארה"ב (1953–1960)
כבר ב-1949, קנדי החל להתכונן להתמודד לסנאט ב-1952 מול המכהן הרפובליקני שלוש פעמים הנרי קאבוט לודג' ג'וניור עם סיסמת הקמפיין "קנדי יעשה יותר עבור מסצ'וסטס". ג'ו האב שוב מימן את מועמדות בנו—בשכנוע הבוסטון פוסט להעביר את תמיכתו לקנדי על ידי הבטחת הלוואה של 500,000 דולר למוציא לאור—בעוד אחיו הצעיר של ג'ון, רוברט, הופיע כמנהל קמפיין. אמו ואחיותיו של קנדי היו גם הן מגייסות יעילות ביותר, ואירחו סדרה של "תה" במלונות ובטרקלינים ברחבי מסצ'וסטס כדי להגיע למצביעות נשים. בבחירות לנשיאות, הרפובליקני דווייט ד. אייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס ב-208,000 קולות, אך קנדי הביס בקושי את לודג' ב-70,000 קולות על מושב הסנאט. בשנה שלאחר מכן, הוא התחתן עם ג'קלין בובייה.
קנדי עבר מספר ניתוחי עמוד שדרה במהלך השנתיים הבאות. לעיתים קרובות נעדר מהסנאט, הוא היה לעיתים חולה אנוש וקיבל טקסים אחרונים קתוליים. במהלך החלמתו ב-1956, פרסם את "פרופילים באומץ", ספר על סנאטורים אמריקאים שסיכנו את הקריירה שלהם למען אמונותיהם האישיות, שעבורו זכה בפרס פוליצר לביוגרפיה ב-1957. שמועות שעבודה זו נכתבה על ידי יועצו הקרוב וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן, אושרו באוטוביוגרפיה של סורנסן מ-2008.
בתחילת כהונתו הראשונה, קנדי התמקד בקיום ההבטחה של הקמפיין שלו לעשות "יותר עבור מסצ'וסטס" מאשר קודמו. אף שהרשומות החקיקתיות של קנדי ולודג' היו ליברליות באופן דומה, לודג' הצביע בעד חוק טאפט-הארטלי של 1947 וקנדי הצביע נגדו. בתוכנית "פגוש את העיתונות" של NBC, קנדי תקף את לודג' על כך שלא עשה מספיק כדי למנוע את ההגירה הגוברת של משרות ייצור ממסצ'וסטס לדרום, והאשים את הוראת ה"זכות לעבוד" בכך שהעניקה לדרום יתרון לא הוגן על פני מסצ'וסטס בעלויות העבודה. במאי 1953, קנדי הציג את "הבעיות הכלכליות של ניו אינגלנד", תוכנית בת 36 נקודות לעזרה לתעשיות מסצ'וסטס כמו דיג, ייצור טקסטיל, ייצור שעונים ובניית ספינות, כמו גם נמל בוסטון. סדר היום המדיני של קנדי כלל מכסי מגן, מניעת ספקולציות מוגזמות בצמר גולמי, מאמצים חזקים יותר לחקור ולשווק מוצרי דגים אמריקאים, הגדלה בתקציב שירות הדגים וחיות הבר (כולל כספים עבור US FWS Albatross III), כספים לשיקום בסיס הצבא בדרום בוסטון, חוזי בניית ספינות במספנת פור ריבר בקווינסי, מסצ'וסטס, ופיתוח כוח הידרואלקטרי וגרעיני בניו אינגלנד—כמו תחנת הכוח הגרעינית יאנקי רואו ברואו, מסצ'וסטס, שהחלה בבנייה ב-1958. הצעותיו של קנדי להמרצת הכלכלה של האזור פנו לשתי המפלגות על ידי הצעת הטבות לעסקים ולעבודה, והבטחה לשרת את ההגנה הלאומית. הקונגרס יחוקק בסופו של דבר את רוב התוכנית. כתומך באגודת אודובון של מסצ'וסטס, קנדי רצה לוודא שקווי החוף של קייפ קוד יישארו ללא פגע מתיעוש. ב-3 בספטמבר 1959, קנדי היה שותף להצעת חוק החוף הלאומי של קייפ קוד עם עמיתו הרפובליקני הסנאטור לברט סלוסטול.
כסנאטור, קנדי זכה במהירות למוניטין של היענות לבקשות מבוחרים (כלומר, שותפות לחקיקה למתן הלוואות פדרליות לעזרה בשיקום קהילות שניזוקו מהטורנדו בווסטר ב-1953), למעט במקרים מסוימים שבהם האינטרס הלאומי היה על כף המאזניים. בשנת 1954, קנדי הצביע בעד נתיב המים של סנט לורנס שיחבר את הימות הגדולות לאוקיינוס האטלנטי, למרות התנגדות מצד פוליטיקאים ממסצ'וסטס שטענו שהפרויקט יפגע כלכלית בנמל בוסטון.
בשנת 1954, כאשר הסנאט הצביע לגנות את ג'וזף מקארתי על הפרת חוקי הסנאט והתעללות בגנרל צבא, קנדי היה הדמוקרט היחיד שלא הצביע נגדו. קנדי ניסח נאום התומך בגינוי. עם זאת, הוא לא הועבר מכיוון שקנדי אושפז לניתוח גב בבוסטון. אף שקנדי מעולם לא ציין איך היה מצביע, הפרק פגע בתמיכתו בקרב חברי הקהילה הליברלית בבחירות 1956 ו-1960.
בשנת 1956, קנדי השיג שליטה במפלגה הדמוקרטית של מסצ'וסטס, והעביר את משלחת המדינה למועמד המפלגה לנשיאות, עדלאי סטיבנסון השני, בוועידה הלאומית הדמוקרטית באוגוסט. סטיבנסון נתן לוועידה לבחור את המועמד לסגן הנשיא. קנדי סיים שני בהצבעה, כשהוא מפסיד לסנאטור אסטס קפאובר מטנסי, אך מקבל חשיפה לאומית.
בשנת 1957, קנדי הצטרף לוועדה הנבחרת של הסנאט על סחיטת עבודה (הידועה גם כוועדת מקללן) עם אחיו רוברט, שהיה היועץ המשפטי הראשי, כדי לחקור סחיטה ביחסי עבודה-ניהול. הדיונים משכו סיקור רדיו וטלוויזיה נרחב שבו האחים קנדי ניהלו ויכוחים דרמטיים עם מנהיגי עבודה שנויים במחלוקת, כולל ג'ימי הופא מאיגוד נהגי המשאיות. בשנה שלאחר מכן, קנדי הציג הצעת חוק למניעת הוצאת דמי חבר לאיגוד למטרות לא ראויות או לרווח פרטי; לאסור הלוואות מכספי איגוד לעסקאות לא חוקיות; ולחייב ביקורת של איגודים, מה שיבטיח נגד דוחות כספיים כוזבים. זה היה חוק יחסי העבודה הגדול הראשון שעבר באחד הבתים מאז חוק טאפט-הארטלי של 1947 ועסק בעיקר בשליטה על התעללויות באיגודים שנחשפו על ידי ועדת מקללן, אך לא שילב תיקוני טאפט-הארטלי קשוחים שביקש הנשיא אייזנהאואר. הוא שרד ניסיונות רצפת הסנאט לכלול תיקוני טאפט-הארטלי ועבר אך נדחה על ידי הבית. "חברי איגוד ישרים והציבור הרחב יכולים רק לראות כטרגדיה שפוליטיקה מנעה מהמלצות ועדת מקללן להתבצע השנה", הכריז קנדי.
באותה שנה, קנדי הצטרף לוועדת יחסי החוץ של הסנאט. שם הוא תמך במאמץ של אלג'יריה לזכות בעצמאות מצרפת ונתן חסות לתיקון לחוק הסיוע להגנה הדדית שיספק סיוע למדינות לוויין סובייטיות. קנדי ב-1959 הציג הצעת חוק שנויה במחלוקת לביטול מהחוק הלאומי לחינוך הגנה של 1958 הוראה המחייבת שבועות נאמנות ותצהירים ממקבלי סיוע.
קנדי הטיל הצבעה פרוצדורלית נגד הצעת החוק של הנשיא אייזנהאואר לחוק זכויות האזרח של 1957, וזה נחשב על ידי חלק כפיוס של מתנגדים דמוקרטים דרומיים להצעת החוק. קנדי אכן הצביע בעד כותרת III של החוק, שהייתה מעניקה לתובע הכללי סמכויות להוציא צו מניעה, אך מנהיג הרוב לינדון ג'ונסון הסכים לתת להוראה למות כאמצעי פשרה. קנדי גם הצביע בעד "תיקון משפט המושבעים". תומכי זכויות אזרח רבים מתחו ביקורת על ההצבעה ככזו שתחליש את החוק. הצעת חוק פשרה סופית, שקנדי תמך בה, עברה בספטמבר 1957. כסנאטור ממסצ'וסטס, שהייתה חסרה אוכלוסייה שחורה גדולה, קנדי לא היה רגיש במיוחד לבעיות של אפרו-אמריקאים. רוברט קנדי הרהר מאוחר יותר, "לא חשבנו על הכושים של מיסיסיפי או אלבמה—מה צריך לעשות עבורם. חשבנו על מה שצריך לעשות במסצ'וסטס."
רוב ההיסטוריונים ומדעני המדינה שכתבו על קנדי מתייחסים לשנות הסנאט האמריקאי שלו כאל אתנחתא. לדברי ההיסטוריון רוברט דאלק, קנדי כינה את היותו סנאטור "העבודה המשחיתה ביותר בעולם". הוא התלונן שכולם היו מהירים מדי לעשות עסקאות ולרצות תורמי קמפיין כדי להבטיח את עתידם הפוליטי. קנדי, עם המותרות של אבא עשיר שיכול לממן את הקמפיינים שלו, יכול היה להישאר עצמאי מכל אינטרס מיוחד, למעט אלו במדינת הולדתו מסצ'וסטס שיכולים להתיישר נגד בחירתו מחדש. לדברי הסופר רוברט קארו, מנהיג הרוב לינדון ג'ונסון ראה בקנדי "פלייבוי", ותיאר את ביצועיו בסנאט ובבית כ"פתטיים" בהזדמנות אחרת, באומרו שהוא "חכם מספיק, אבל הוא לא אוהב את עבודת השטח". הסופר ג'ון ט. שו מודה שבעוד שהקריירה שלו בסנאט אינה קשורה למעשים של "מדינאות היסטורית" או "מחשבה פוליטית חדשנית", קנדי תרם תרומות צנועות כמחוקק, וניסח יותר מ-300 הצעות חוק לטובת מסצ'וסטס ואזור ניו אינגלנד, שחלקן הפכו לחוק.
בשנת 1958, קנדי נבחר מחדש לסנאט, כשהוא מביס את יריבו הרפובליקני, עורך הדין מבוסטון וינסנט ג'. סלסט, עם 73.6 אחוז מהקולות, מרווח הניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה של מסצ'וסטס. בעקבות בחירתו מחדש, קנדי החל להתכונן להתמודד לנשיאות על ידי טיול ברחבי ארה"ב כדי לבנות את מועמדותו ל-1960.
בחירות לנשיאות 1960
ב-2 בינואר 1960, קנדי הכריז על מועמדותו למועמדות הדמוקרטית לנשיאות. למרות שחלקם הטילו ספק בגילו ובניסיונו של קנדי, הכריזמה והרהיטות שלו זיכו אותו בתומכים רבים. קנדי התמודד מול כמה יריבים פוטנציאליים, כולל מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון, עדלאי סטיבנסון השני, והסנאטור יוברט האמפרי.
קנדי טייל רבות כדי לבנות את תמיכתו. אסטרטגיית הקמפיין שלו הייתה לנצח בכמה פריימריז כדי להפגין את יכולת הבחירה שלו לבוסי המפלגה, ששלטו ברוב הצירים, ולהוכיח למבקריו שקתולי יכול לזכות בתמיכה עממית. ניצחונות על הסנאטור האמפרי בפריימריז של ויסקונסין ומערב וירג'יניה העניקו לקנדי מומנטום כשהוא עבר לוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1960 בלוס אנג'לס.
כאשר קנדי נכנס לוועידה, היו לו הכי הרבה צירים, אך לא מספיק כדי להבטיח שיזכה במועמדות. סטיבנסון—המועמד לנשיאות ב-1952 וב-1956—נשאר פופולרי מאוד, בעוד ג'ונסון גם קיווה לזכות במועמדות עם תמיכה ממנהיגי המפלגה. מועמדותו של קנדי נתקלה גם בהתנגדות מצד הנשיא לשעבר הארי ס. טרומן, שהיה מודאג מחוסר הניסיון של קנדי. קנדי ידע שהצבעה שנייה יכולה להעניק את המועמדות לג'ונסון או למישהו אחר, והקמפיין המאורגן היטב שלו הצליח לזכות בתמיכתם של מספיק צירים כדי לזכות במועמדות לנשיאות בסיבוב הראשון.
קנדי התעלם מהתנגדות אחיו רוברט, שרצה שיבחר במנהיג העבודה וולטר רויטר, ובתומכים ליברלים אחרים כאשר בחר בג'ונסון כמועמד לסגן הנשיא שלו. הוא האמין שהסנאטור מטקסס יכול לעזור לו לזכות בתמיכה מהדרום. בקבלת המועמדות לנשיאות, קנדי נשא את נאום "הספר החדש" (New Frontier) הידוע שלו:
> כי הבעיות לא כולן פתורות והקרבות לא כולם מנצחים—ואנחנו עומדים היום על סף ספר חדש. ... אבל הספר החדש שעליו אני מדבר אינו סט של הבטחות—זה סט של אתגרים. הוא מסכם לא את מה שאני מתכוון להציע לעם האמריקאי, אלא את מה שאני מתכוון לבקש מהם.
בתחילת קמפיין הבחירות הכלליות בסתיו, המועמד הרפובליקני וסגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון החזיק ביתרון של שש נקודות בסקרים. נושאים מרכזיים כללו איך לגרום לכלכלה לנוע שוב, הקתוליות של קנדי, המהפכה הקובנית, והאם תוכניות החלל והטילים של ברית המועצות עלו על אלו של ארה"ב. כדי להתייחס לחששות שהאמונה הקתולית שלו תשפיע על קבלת ההחלטות שלו, הוא אמר לאגודת השרים של יוסטון רבתי ב-12 בספטמבר: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות. אני המועמד של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות שגם במקרה הוא קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בעניינים ציבוריים—והכנסייה לא מדברת בשמי". הוא הבטיח לכבד את הפרדת הדת מהמדינה, ולא לאפשר לפקידים קתולים להכתיב מדיניות ציבורית.
קמפייני קנדי וניקסון הסכימו לסדרה של עימותים טלוויזיוניים. כ-70 מיליון אמריקאים, כשני שלישים מהבוחרים, צפו בעימות הראשון ב-26 בספטמבר. קנדי נפגש יום קודם לכן עם המפיק כדי לדון בעיצוב הסט ובמיקום המצלמה. ניקסון, ששוחרר לאחרונה מבית החולים לאחר פציעת ברך כואבת, לא ניצל הזדמנות זו ובמהלך העימות הסתכל על הכתבים ששאלו שאלות ולא על המצלמה. קנדי לבש חליפה וחולצה כחולות כדי להפחית סנוור והופיע ממוקד בחדות על רקע הסטודיו האפור. ניקסון לבש חליפה בהירה שהשתלבה ברקע האפור; בשילוב עם תאורת הסטודיו הקשה שהותירה את ניקסון מזיע, הוא הציע נוכחות פחות ממרשימה. לעומת זאת, קנדי נראה רגוע, שזוף וטלוויזיוני, מסתכל למצלמה בזמן שענה על שאלות. לעיתים קרובות נטען שצופי הטלוויזיה האמינו ברובם המוחלט שקנדי, שנראה כאטרקטיבי מבין השניים, ניצח, בעוד מאזיני הרדיו (קהל קטן יותר) חשבו שניקסון הביס אותו. עם זאת, רק סקר אחד פיצל את מצביעי הטלוויזיה והרדיו כך והמתודולוגיה הייתה גרועה. הסוקר אלמו רופר הגיע למסקנה שהעימותים העלו עניין, הגבירו את אחוזי ההצבעה, והעניקו לקנדי כ-2 מיליון קולות נוספים, בעיקר בשל העימות הראשון. העימותים נחשבים כיום לאבן דרך בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית—הנקודה שבה המדיום של הטלוויזיה החל לשחק תפקיד דומיננטי.
הקמפיין של קנדי צבר מומנטום לאחר העימות הראשון, והוא עקף מעט את ניקסון ברוב הסקרים. ביום הבחירות, קנדי הביס את ניקסון באחת הבחירות לנשיאות הצמודות ביותר של המאה ה-20. בהצבעה העממית הלאומית, לפי רוב הדיווחים, קנדי הוביל על ניקסון בשתי עשיריות האחוז בלבד (49.7% ל-49.5%), בעוד שבחבר האלקטורים, הוא זכה ב-303 קולות לעומת 219 של ניקסון (269 היו נחוצים כדי לנצח). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ואלבמה סירבו לתמוך בקנדי מכיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח; הם הצביעו לסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. בן ארבעים ושלוש, קנדי היה האדם הצעיר ביותר שנבחר אי פעם לנשיאות (אם כי תאודור רוזוולט היה צעיר בשנה כשירש את הנשיאות לאחר ההתנקשות בוויליאם מקינלי ב-1901).