דניאל ובסטר
חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית בתפקיד 4 במרץ 1823 – 30 במאי 1827 קדם לו בנג'מין גורהאם (Benjamin Gorham) החליף אותו בנג'מין גורהאם מחוז בחירה מסצ'וסטס 1 בתפקיד 4 במרץ 1813 – 3 במרץ 1817 קדם לו ג'ורג' סאליבן (George Sullivan) החליף אותו ארתור ליברמור (Arthur Livermore) מחוז בחירה ניו המפשייר (כלל המדינה) פרטים אישיים נולד (1782-01-18) 18 בינואר 1782 סולסברי, ניו המפשייר, ארצות הברית נפטר 24 באוקטובר 1852 (1852-10-24) (בגיל 70) מרשפילד, מסצ'וסטס, ארצות הברית מפלגה ויגית זיקות פוליטיות אחרות פדרליסט (לפני 1825)
בני זוג - גרייס פלטשר (Grace Fletcher) (נישאו ב-1808; נפטרה ב-1828) קרוליין לרוי ובסטר (Caroline LeRoy Webster) (נישאו ב-1829) ילדים 5, כולל פלטשר הורה אבנזר ובסטר (Ebenezer Webster) השכלה - מכללת דארטמות' (Dartmouth College) חתימה סמל משפחתי
דניאל ובסטר (18 בינואר 1782 – 24 באוקטובר 1852) היה עורך דין, מדינאי ודיפלומט אמריקאי שייצג את ניו המפשייר ומסצ'וסטס בקונגרס של ארצות הברית וכיהן כמזכיר המדינה ה-14 וה-19 של ארצות הברית תחת הנשיאים ויליאם הנרי הריסון, ג'ון טיילר ומילרד פילמור. ובסטר היה אחד מעורכי הדין האמריקאים הבולטים ביותר במאה ה-19, וטען בקריירה שלו ביותר מ-200 תיקים בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. במהלך חייו, ובסטר היה חבר במפלגה הפדרליסטית, במפלגה הרפובליקנית הלאומית ובמפלגת הוויג. הוא נמנה עם שלושת חברי "הטריאומווירט הגדול" יחד עם הנרי קליי (Henry Clay) וג'ון קלהון (John C. Calhoun).
ובסטר, שנולד בסולסברי, ניו המפשייר, ב-1782, הקים משרד עורכי דין מצליח בפורטסמות', ניו המפשייר, לאחר שסיים את לימודיו במכללת דארטמות' והשלים התמחות משפטית. כמתנגד בולט למלחמת 1812, הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, שם כיהן כמנהיג המפלגה הפדרליסטית. ובסטר סיים את כהונתו לאחר שתי קדנציות ועבר לבוסטון, מסצ'וסטס. הוא הפך לעורך דין מוביל בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, וניצח בתיקים כגון דארטמות' קולג' נגד וודוורד, מק'קולוק נגד מרילנד, וגיבונס נגד אוגדן.
ובסטר חזר לקונגרס ב-1823 והפך לתומך מרכזי של הנשיא ג'ון קווינסי אדמס. הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית ב-1827 ועבד עם הנרי קליי כדי להקים את המפלגה הרפובליקנית הלאומית בתמיכה באדמס. לאחר שאנדרו ג'קסון (Andrew Jackson) הביס את אדמס בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1828, ובסטר הפך למתנגד מוביל למדיניות הפנים של ג'קסון. הוא התנגד נחרצות לתאוריית הביטול (Nullification) שקידם ג'ון קלהון. נאומו משנת 1830, "התשובה השנייה להיין" (Second Reply to Hayne), נחשב בעיני רבים לאחד הנאומים הגדולים ביותר שנשאו אי פעם בקונגרס.
ובסטר תמך בתגובתו הנחושה של ג'קסון למשבר הביטול, אך נפרד מהנשיא בשל אי-הסכמות על הבנק השני של ארצות הברית. ובסטר הצטרף למתנגדים אחרים של ג'קסון בהקמת מפלגת הוויג, והתמודד ללא הצלחה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1836. הוא תמך בהריסון בבחירות לנשיאות ב-1840 ומונה למזכיר המדינה לאחר כניסת הריסון לתפקיד. בניגוד לחברים אחרים בממשלתו של הריסון, הוא המשיך לכהן תחת הנשיא טיילר לאחר שטיילר נפרד מחברי הקונגרס הוויגים. כמזכיר המדינה, ובסטר ניהל את המשא ומתן על אמנת ובסטר-אשברטון, שיישבה סכסוכי גבול עם בריטניה. בשנת 1837, ובסטר נבחר כחבר באגודה הפילוסופית האמריקאית.
ובסטר חזר לסנאט ב-1845 וחזר למעמדו כוויגי קונגרסיאלי מוביל. במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, הוא התגלה כמנהיג "הוויגים של הכותנה", פלג של וויגים צפוניים שהדגיש יחסים טובים עם הדרום על פני מדיניות נגד העבדות. בשנת 1850, הנשיא פילמור מינה את ובסטר למזכיר המדינה, ובסטר תרם להעברת פשרת 1850, שיישבה כמה סוגיות טריטוריאליות והעבירה חוק חדש לעבדים נמלטים. הפשרה התבררה כלא פופולרית בחלק גדול מהצפון וערערה את מעמדו של ובסטר במדינת הולדתו. ובסטר חיפש את מועמדות הוויגים לנשיאות בבחירות 1852, אך פיצול בין תומכי פילמור ותומכי ובסטר הוביל למועמדותו של מייג'ור גנרל וינפילד סקוט. ובסטר נחשב בעיני רבים לעורך דין, נואם ופוליטיקאי חשוב ומוכשר, אך היסטוריונים וצופים הציעו דעות מעורבות על איכויותיו המוסריות ויכולתו כמנהיג לאומי.
חיים מוקדמים
דניאל ובסטר נולד ב-18 בינואר 1782 בסולסברי, ניו המפשייר, במיקום הנמצא כיום בתחומי העיר פרנקלין. הוריו היו אביגיל (לבית איסטמן) ואבנזר ובסטר, חקלאי ופקיד מקומי ששירת במלחמת הצרפתים והאינדיאנים ובמלחמת העצמאות של ארצות הברית. אב קדמון של אבנזר, תומאס ובסטר יליד אנגליה, היגר לצפון אמריקה סביב שנת 1636. לאבנזר היו שלושה ילדים מנישואים קודמים שהגיעו לבגרות, וכן חמישה ילדים מנישואיו לאביגיל; ובסטר היה הצעיר מבין שמונת האחים (למעט אחד). הוא היה קרוב במיוחד לאחיו הבוגר, יחזקאל, שנולד ב-1780. בצעירותו עזר לעבוד בחווה המשפחתית אך לעיתים קרובות היה במצב בריאותי לקוי. בעידוד הוריו ומוריו, הוא נהג לקרוא יצירות של סופרים כגון אלכסנדר פופ ואייזק ווטס.
בשנת 1796 למד באקדמיית פיליפס אקסטר (Phillips Exeter Academy), בית ספר הכנה באקסטר, ניו המפשייר. אגודת הדיבייט של דניאל ובסטר באקסטר, שנוסדה ב-1818, נחשבת בדרך כלל לאגודת הדיבייט העתיקה ביותר בבית ספר תיכון במדינה. לאחר שלמד את הקלאסיקות ומקצועות אחרים במשך כמה חודשים אצל כומר, ובסטר התקבל למכללת דארטמות' בשנת 1797. במהלך תקופתו בדארטמות' הוא ניהל את עיתון בית הספר והפך לנואם ציבורי חזק. הוא נבחר כנואם ב-4 ביולי בעיר הקולג' האנובר בשנת 1800, ונאומו הכיל את המהות של העקרונות הפוליטיים שלימים יתפרסם בפיתוחם. בדומה לאביו, וכמו חקלאים רבים אחרים בניו אינגלנד, ובסטר היה מסור בתוקף למפלגה הפדרליסטית ודגל בממשל מרכזי חזק. הוא סיים את דארטמות' ב-1801 ונבחר לאגודת הכבוד פי בטא קפא.
לאחר סיום לימודיו בדארטמות', הוא התמחה אצל עורך הדין מסולסברי תומאס ו. תומפסון. אף שלא גילה התלהבות מלימודי המשפטים, הוא האמין כי הפיכה לעורך דין תאפשר לו "לחיות בנוחות" ולהימנע מהתקופות של עוני שפקדו את אביו. כדי לסייע במימון לימודיו של אחיו יחזקאל בדארטמות', ובסטר התפטר זמנית ממשרד עורכי הדין כדי לעבוד כמורה בבית הספר באקדמיית פריבורג במיין. ב-1804 הוא השיג משרה בבוסטון אצל עורך הדין הבולט כריסטופר גור (Christopher Gore). בעבודתו כפקיד עבור גור – שהיה מעורב בפוליטיקה בינלאומית, לאומית ומדינתית – הוא למד על נושאים משפטיים ופוליטיים רבים ופגש פוליטיקאים רבים מניו אינגלנד. הוא למד לאהוב את בוסטון וב-1805 התקבל ללשכת עורכי הדין.
עלייה לגדולה
מיד לאחר קבלתו ללשכת עורכי הדין, הקים ובסטר משרד עורכי דין בבוסקאוון, ניו המפשייר. הוא החל להיות מעורב יותר בפוליטיקה והחל לנאום באופן מקומי בתמיכה במטרות ובמועמדים פדרליסטיים. לאחר מות אביו ב-1806, הוא העביר את המשרד לאחיו, יחזקאל, ופתח משרד חדש בעיר הגדולה יותר פורטסמות'. במהלך תקופה של עשור שחי בפורטסמות', הוא טיפל ביותר מ-1700 תיקים, והפך לאחד מעורכי הדין הבולטים בניו המפשייר. יחד עם שני עורכי דין אחרים, הוא מונה לשנות את הקוד הפלילי של ניו המפשייר ולתכנן תקנות לבתי כלא מדינתיים.
בתקופה זו החלו המלחמות הנפוליאוניות להשפיע באופן חזק יותר על האמריקאים, כאשר בריטניה עיכבה את הסחר האמריקאי עם צרפת והטילה גיוס חובה על מלחים באוניות אמריקאיות שלטענתם ערקו מהצי המלכותי. הנשיא תומאס ג'פרסון הגיב בחוק האמברגו של 1807, שניתק את כל הסחר האמריקאי עם בריטניה וצרפת. מאחר שנוי אינגלנד הסתמכה על מסחר עם שתי המדינות, האזור סבל רבות מהאמברגו, ובסטר כתב חוברת אנונימית שתקפה את מדיניותו של ג'פרסון. הוא גם ערך קמפיין עבור מועמדים פדרליסטים שונים, כולל המועמד לנשיאות צ'ארלס קוטסוורת' פינקני והמועמד למושל ג'רמיה סמית'. אף שמפלגתו הדמוקרטית-רפובליקנית של ג'פרסון שלטה בבחירות הלאומיות, המפלגה הפדרליסטית הייתה תחרותית בכל רחבי מדינות ניו אינגלנד. ב-1812 הכריזה ארצות הברית מלחמה על בריטניה, מה שהחל את מלחמת 1812. ב-4 ביולי 1812 הוזמן ובסטר לשאת נאום בפני החברה הבנבולנטית של וושינגטון. נאומו, שתקף בחריפות את המלחמה אך הזהיר מפני פרישה מהאיחוד, הודפס מחדש בעיתונים ברחבי ניו אינגלנד.
לאחר הנאום הוא נבחר כציר לוועידת רוקינגהאם, אסיפה מקומית שפרסמה דוח ביקורתי על יורשו הדמוקרטי-רפובליקני של ג'פרסון, ג'יימס מדיסון. "אנדרטת רוקינגהאם" (Rockingham Memorial), שנכתבה ברובה על ידי ובסטר, ערערה על סיבותיו של מדיסון ליציאה למלחמה, בטענה שצרפת הייתה אשמה לא פחות בריסון הסחר האמריקאי מאשר בריטניה, והעלתה את החשש מפרישה. אנדרטת רוקינגהאם זכתה לפרסום לאומי כמסמך המדגים את התנגדות ניו אינגלנד למלחמה. לאחר הוועידה, המפלגה הפדרליסטית המדינתית מינתה אותו כמועמד לבית הנבחרים של ארצות הברית. למרות שמדיסון ניצח בבחירות לנשיאות ב-1812, המועמד לנשיאות בתמיכת הפדרליסטים ניצח בניו אינגלנד, והפדרליסטים ניצחו בבחירות לבית הנבחרים בניו המפשייר.
חבר קונגרס ועורך דין חוקתי
### תקופה ראשונה בבית הנבחרים, 1813–1817
במאי 1813, כשהגיע לבית הנבחרים בפעם הראשונה, חוותה ארצות הברית כישלונות רבים במלחמת 1812. עם זאת, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של מדיסון שלטה בקונגרס ה-13, כשהיא מחזיקה ביותר משלוש חמישיות מהמושבים בבית הנבחרים וביותר משני שלישים מהמושבים בסנאט. ובסטר המשיך לבקר את המלחמה ותקף מאמצים להטיל גיוס חובה, מיסים של תקופת מלחמה ואמברגו סחר חדש. הוא מונה לוועדת היגוי שתיאמה פעולות פדרליסטיות בבית הנבחרים, ועד סוף הקונגרס ה-13 הוא התגלה כנואם מכובד על רצפת הבית. בתחילת 1815 הגיעה המלחמה לסיומה לאחר שחדשות על חתימת הסכם גנט הגיעו לארצות הברית.
לאחר המלחמה קרא הנשיא מדיסון להקמת הבנק השני של ארצות הברית (הידוע כ"הבנק הלאומי"), הטלת מכס מגן ועבודות ציבוריות במימון פדרלי. בעוד יושב ראש בית הנבחרים הנרי קליי וחבר הקונגרס ג'ון קלהון פעלו להעברת הצעותיו של מדיסון, דמוקרטים-רפובליקנים אחרים התנגדו למדיניות זו מכיוון שהיא התנגשה עם מחויבותה המסורתית של המפלגה לממשל פדרלי חלש יותר. ובסטר תמך בבנק לאומי באופן עקרוני, אך הצביע נגד הצעת החוק שהקימה את הבנק הלאומי מכיוון שסבר כי על הבנק להידרש להוציא מהמחזור שטרות בנקאיים שהונפקו על ידי בנקים שונים בעלי צ'רטר מדינתי. לפני שהבנק הלאומי נכנס לפעולה, הוא הוביל להעברת הצעת חוק שדרשה שכל החובות לממשלה ישולמו במטבע עובר לסוחר, שטרות אוצר או שטרות שהונפקו על ידי הבנק הלאומי. בוויכוח על המכס הוא תפס עמדת ביניים; הוא העדיף שימוש בשיעורי מכס כדי להגן על הייצור המקומי, אך לא רצה ששיעורי המכס יהיו גבוהים עד כדי כך שיפגעו באינטרסים המסחריים של מדינת הולדתו. אף שלקח חלק פעיל בעיצוב הצעת חוק המכס, הוא החמיץ בסופו של דבר את ההצבעה הסופית על מכס 1816. בחיפוש אחר עבודה משפטית רווחית יותר, הוא החל לשקול ברצינות לעבור לבוסטון או לניו יורק במהלך תקופתו בקונגרס. ב-1816 סירב לחפש קדנציה נוספת בבית הנבחרים, ובמקום זאת קבע מגורים חדשים בבוסטון. בבחירות של 1816 ספגה המפלגה הפדרליסטית תבוסות רבות ברחבי המדינה, והמועמד הדמוקרטי-רפובליקני ג'יימס מונרו נבחר לנשיא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### עורך דין מוביל
ובסטר המשיך לעסוק בעריכת דין בזמן שכיהן בבית הנבחרים, וטען בתיק הראשון שלו בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בתחילת 1814. הוא היה מוערך מאוד בניו המפשייר מאז ימיו בבוסקאוון וכובד על שירותו בבית הנבחרים, אך הוא הגיע לגדולה לאומית כעורך דין במספר תיקים חשובים בבית המשפט העליון. בין 1814 ל-1852, הוא טען לפחות בתיק אחד ברוב המכריע של מושבי בית המשפט העליון; הוא שימש כעורך דין בסך הכל ב-223 תיקים, וניצח בכמחצית מאותם תיקים. הוא גם ייצג לקוחות רבים מחוץ לתיקי בית המשפט העליון, כולל אישים בולטים כגון ג'ורג' קראונינשילד ג'וניור, פרנסיס קבוט לוואל וג'ון ג'ייקוב אסטור.
אף שהקונגרס נשלט על ידי דמוקרטים-רפובליקנים, נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל דאג שהאידיאולוגיה הפדרליסטית תישמר בבתי המשפט. ובסטר הפך במהירות למיומן בניסוח טיעונים שנועדו לפנות למרשל ולשופט משפיע נוסף בבית המשפט העליון, ג'וזף סטורי. הוא מילא תפקיד חשוב בשמונה מהתיקים החוקתיים המפורסמים ביותר שהוכרעו על ידי בית המשפט בין 1814 ל-1824. ברבים מהם – ובמיוחד בדארטמות' קולג' נגד וודוורד (1819) וגיבונס נגד אוגדן (1824) – בית המשפט העליון נתן החלטות המבוססות במידה רבה על טיעוניו. הצהרתו המפורסמת ביותר של מרשל, "הכוח למסות הוא הכוח להרוס", במקרה של מק'קולוק נגד מרילנד (1819), נלקחה מהצגתו של ובסטר נגד מדינת מרילנד. כתוצאה מסדרת הצלחותיו בתיקי בית המשפט העליון, אנשים רבים החלו לכנות אותו "המפרש והמגן הגדול של החוקה". הוא ימשיך לטעון בתיקים בפני בית המשפט העליון לאחר מותו של מרשל ב-1835, אך בדרך כלל מצא שבית המשפט של טייני פחות פתוח לטיעוניו.
בתיק דארטמות' קולג' נגד וודוורד, ובסטר נשכר על ידי הנאמנים הפדרליסטים של מכללת דארטמות' בתיק שלהם נגד בית המחוקקים המדינתי הדמוקרטי-רפובליקני של ניו המפשייר שנבחר זה עתה. בית המחוקקים העביר חוקים חדשים שהפכו את דארטמות' למוסד מדינתי, על ידי שינוי גודל גוף הנאמנים של המכללה והוספת מועצת מפקחים נוספת, אותה הפקידו בידי הסנאט המדינתי. הוא טען שסעיף החוזים בחוקה אוסר על בית המחוקקים לשנות את מועצת הנאמנים של המכללה. בית המשפט של מרשל, שהמשיך בהיסטוריה שלו של הגבלת זכויות המדינות ואישור מחדש של עליונות ההגנה החוקתית על חוזים, פסק לטובת דארטמות'. הפסיקה קבעה תקדים חשוב שתאגידים אינם חייבים, כפי שרבים סברו אז, להצדיק את זכויות היתר שלהם על ידי פעולה לטובת הציבור, אלא שהם היו עצמאיים מהמדינות.
הוא נותר פעיל פוליטית בזמן שהותו מחוץ לקונגרס, ושירת כאלקטור לנשיאות, נפגש עם פקידים כמו מזכיר המלחמה ג'ון קלהון, ונשא נאום שהתקבל היטב ותקף מכסים גבוהים. עם התפוגגות הפדרליסטים כמפלגה לאומית, התקופה של נשיאות מונרו נודעה כ"עידן הרגשות הטובים" בשל היעדר סכסוכים מפלגתיים. מכיוון שהפדרליסטים לא העמידו מועמד בבחירות לנשיאות ב-1820, ובסטר, בתפקידו כאלקטור לנשיאות, הטיל את קולו עבור מונרו. לאחר מכן הוא נבחר כציר לוועידה החוקתית של מסצ'וסטס בשנים 1820–1821. שם נאם בהתנגדות לזכות בחירה לכולם ללא קשר לבעלות על רכוש, בטענה שכוח נובע באופן טבעי מרכוש, ויש להגביל את ההצבעה בהתאם; אך החוקה תוקנה בניגוד לעצתו. הוא גם תמך בחלוקה למחוזות (הקיימת) של הסנאט המדינתי כך שכל מושב ייצג כמות שווה של רכוש. הופעתו בוועידה קידמה את המוניטין שלו. במכתב לחבר משותף, כתב ג'וזף סטורי: "ידידנו ובסטר רכש מוניטין נאצל. הוא היה ידוע קודם לכן כעורך דין; אך כעת הבטיח לעצמו את התואר של מדינאי דגול ונאור". בדצמבר 1820 הוא נשא נאום שהתקבל בהתלהבות לציון מאתיים שנה לנחיתת המייפלאואר בסלע פלימות'.
### תקופה שנייה בבית הנבחרים, 1823–1827
לבקשת מנהיגים פדרליסטים והאליטה העסקית בבוסטון, הסכים ובסטר להתמודד לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1822. הוא ניצח בבחירות וחזר לקונגרס בדצמבר 1823. כהכרה בשליטתו בנושאים משפטיים, יושב ראש בית הנבחרים הנרי קליי מינה אותו ליושב ראש ועדת המשפט של הבית. בתפקיד זה ניסה להעביר הצעת חוק שתקל על שופטי בית המשפט העליון את הצורך לנסוע למחוזות מערביים רחוקים, אך הצעת החוק שלו לא זכתה להצבעה בבית הנבחרים. בחיפוש אחר החזרת המוניטין שלו ליכולת נואמית על רצפת בית הנבחרים, הוא נשא נאום התומך במטרה היוונית במלחמת העצמאות היוונית. בנאום אחר תקף את הצעת החוק להטלת מכס 1824, בטענה ששיעורי מכס גבוהים היטיבו בצורה לא הוגנת עם הייצור על חשבון החקלאות והמסחר. בנאום שלישי הגן על בניית שיפורים פנימיים על ידי הממשלה הפדרלית, בטענה שדרכים סייעו לאחד את האומה הן כלכלית והן ביצירת "תחושה לאומית באמת". בהיותו חבר בית הנבחרים, הוא המשיך לקבל הצעות לנאומים בניו אינגלנד, בעיקר נאומו ביום השנה החמישים לקרב גבעת בנקר. הוא גם המשיך בעבודתו המשפטית, אף ששירותו הממשלתי דרש ממנו להסתמך יותר על שותפיו למשרד עורכי הדין.
בבחירות לנשיאות ב-1824 התפצלו הדמוקרטים-רפובליקנים בין קליי, קלהון, ויליאם ה. קרופורד, אנדרו ג'קסון וג'ון קווינסי אדמס. למרות הקשר המשותף שלהם למסצ'וסטס, היה לוובסטר יחס לא נוח עם אדמס מכיוון שהאחרון עזב את המפלגה הפדרליסטית מוקדם יותר בקריירה שלו; מצדו, אדמס תיעב אותו. מכיוון שאף מועמד לא זכה ברוב של קולות האלקטורים, הבחירות ב-1824 הוכרעו בבחירות מותנות שנערכו בבית הנבחרים. ובסטר נותר נייטרלי לפני הבחירות, אך הוא תמך באדמס בבחירות המותנות, במידה רבה מכיוון שראה בג'קסון לא כשיר לחלוטין להיות נשיא וקרופורד סבל משבץ מוחי קשה. יחד עם קליי, הוא סייע לגייס את חברי הבית סביב אדמס, ואדמס נבחר בסיבוב הראשון של הבחירות המותנות.
בשנת 1825 יזם הנשיא אדמס ארגון מחדש מפלגתי על ידי העלאת תוכנית פנים שאפתנית, המבוססת על "המערכת האמריקאית" של קליי, שכללה רשת עצומה של פרויקטים תשתיתיים במימון פדרלי. דמוקרטים-רפובליקנים הדוגלים בזכויות מדינות, כולל הסנאטור מרטין ואן ביורן (Martin Van Buren) וסגן הנשיא ג'ון קלהון, התנגדו נחרצות לתוכנית והתגייסו סביב ג'קסון. בעוד כמה פדרליסטים נמשכו למחנה של ג'קסון, ובסטר הפך למנהיג הכוחות הפרו-ממשלתיים בבית הנבחרים. תומכי אדמס נודעו כרפובליקנים לאומיים, בעוד חסידיו של ג'קסון התאחדו למפלגה הדמוקרטית. כמו פדרליסטים רבים, הוא לא השליך מיד את זהותו המפלגתית כפדרליסט אלא אימץ את המערכת האמריקאית והחל לתמוך בשיעורי מכס מגן. יוסטוס ד. דונקה מציין כי תמיכתו החדשה במכסי מגן הייתה תוצאה של "קרבתו החדשה למשפחות בעלי הטחנות העולות של האזור, הלורנסים והלוואלים". הוא גם גיבה את הגנת הממשל על זכויות הקרקע של האינדיאנים משבט קריק, המעוגנות באמנה, נגד תביעות ההתפשטות של ג'ורג'יה.
תקופה ראשונה בסנאט
### ממשל אדמס, 1827–1829
בשנת 1827, בית המחוקקים של מסצ'וסטס בחר בו לסנאט של ארצות הברית. בתחילה היסס לעזוב את בית הנבחרים, שם ביסס ותק ובסיס כוח חזק, אך בסופו של דבר קיבל את הבחירה לסנאט. לאחר תקופת התלבטות, הוא הצביע בעד מכס 1828, שהעלה את שיעורי המכס. לפני הבחירות לנשיאות ב-1828, הוא עבד עם קליי כדי להקים את המפלגה הרפובליקנית הלאומית ברחבי הארץ. בעוד קליי גייס תמיכה למפלגה במערב, הוא התגלה כרפובליקני לאומי מוביל במדינות צפון-מזרח. למרות מאמציו ומאמצי קליי, המועמד הדמוקרטי אנדרו ג'קסון הביס באופן מכריע את הנשיא אדמס בבחירות 1828.
### ממשל ג'קסון, 1829–1837
תשובה שנייה להיין
לאחר כניסתו של ג'קסון לתפקיד, ובסטר התנגד לרוב הצעדים המועדפים על ידי הממשל החדש, כולל חוק פינוי האינדיאנים והקמת שיטת המינויים הפוליטיים. ממשל ג'קסון סבל מסיעתיות בין תומכי מזכיר המדינה ואן ביורן לבין סגן הנשיא קלהון, האחרון שבהם לקח תפקיד בולט בהצגת דוקטרינת הביטול. קלהון טען שלמדינות יש את הכוח "לבטל" חוקים, והוא ובעלי בריתו ביקשו לבטל את שיעורי המכס הגבוהים שהוטלו על ידי מכס 1828 (שאותו כינו "מכס התועבות"). במהלך ויכוח על מדיניות הקרקעות בינואר 1830, סנאטור דרום קרוליינה רוברט י. היין, במאמץ להטות את המערב נגד הצפון והמכס, האשים את הצפון בניסיון להגביל את ההתפשטות המערבית לטובתם. היין שימש כממלא מקום עבור סגן הנשיא קלהון, שלא יכול היה בעצמו לפנות לסנאט בנושא בשל מעמדו כקצין המנהל של הסנאט. ובסטר התנגד להתקפה הסקטוריאלית על הצפון, אך התנגד בחריפות רבה יותר לעמדתו הפרו-זכויות-מדינתיות של היין. בנאומו בפני הסנאט הוא ניסח את אמונתו באיחוד "נצחי" ותקף את מוסד העבדות, כשהוא מפתה את היין להרחיב על דוקטרינת הביטול על רצפת הסנאט.
בתגובה לנאומו הראשון, היין האשים אותו ב"ניהול מלחמה נגד הדרום התמים", וטען שהביטול הוא חוקתי מכיוון שהממשלה הפדרלית כפופה בסופו של דבר למדינות. ב-27 בינואר, ובסטר נשא את תגובתו, שכותרתה "התשובה השנייה להיין". הוא טען שהעם, ולא המדינות, מחזיק בכוח האולטימטיבי, והעם הקים את החוקה כחוק העליון של המדינה. הוא הוסיף וטען שדוקטרינת הביטול "מתקרבת לאבסורד", ובכך שהיא מכחישה כוח לממשלה הפדרלית, תחזיר למעשה את מאזן הכוחות שנקבע תחת תקנון הקונפדרציה. הוא טען שהביטול מהווה בגידה נגד ארצות הברית, ובסופו של דבר יוביל למלחמת אזרחים כאשר פקידי המדינה יקראו למיליציה להתנגד לחוקים ופעולות פדרליות. הוא סיים את נאומו בקריאה ל"חירות ואיחוד, עכשיו ולעולם, אחד ובלתי ניתן להפרדה!". התשובה השנייה להיין הודפסה מחדש אלפי פעמים, והתקבלה באהדה ברחבי המדינה. בהערכת השפעתו ופופולריותו של הנאום, חלק מבני התקופה השוו אותו למאמרי הפדרליסט. שלושה חודשים לאחר שנשא את התשובה השנייה להיין, קלהון נפרד בגלוי מהנשיא ג'קסון כאשר, בתגובה להרמת כוסית של ג'קסון "למען האיחוד שלנו, שישתמר", הגיב קלהון, "האיחוד: אחרי החירות שלנו, היקר מכל".
מלחמת הבנק ובחירות 1832
עד 1830 הוא ראה בקליי את המועמד הרפובליקני הלאומי הסביר בבחירות לנשיאות ב-1832, אם כי היה סקפטי לגבי יכולתו של קליי להביס את המועמד הדמוקרטי. הקמת המפלגה האנטי-מאסונית, מפלגה שלישית שהתנגדה גם לג'קסון וגם לקליי, הוסיפה גורם חדש לבחירות. כמה מנהיגים אנטי-מאסוניים ניסו לגייס אותו לרוץ לנשיאות, אך הוא סירב בסופו של דבר מחשש לניכור קליי ורפובליקנים לאומיים אחרים. במקום זאת, הוא יזם קמפיין עדין לזכייה במועמדות הרפובליקנית הלאומית, בתכנון סיור בצפון-מזרח ובצפון-מערב; ניסיונותיו לנשיאות סימנו את תחילתו של קשר אמביוולנטי בין קליי לוובסטר. עם זאת, הוא דחק בקליי לקבל בחירה לסנאט, והשניים שכנעו את ניקולאס בידל, נשיא הבנק הלאומי, להגיש בקשה לחידוש מוקדם של הצ'רטר של הבנק הלאומי. מאחר שלג'קסון היה רקורד ארוך של התנגדות לבנק הלאומי, שניהם קיוו להפוך את הבנק הלאומי לנושא בבחירות לנשיאות ב-1832. קליי מונה רשמית על ידי הרפובליקנים הלאומיים בדצמבר 1831, בעוד ג'קסון מונה לקדנציה שנייה ב-1832.
בידל ביקש את חידוש הצ'רטר של הבנק הלאומי בינואר 1832, מה שהחל את מה שנודע כ"מלחמת הבנק". עם התמקדותו של קליי בהצעת חוק מכס, ובסטר הפך למנהיג הלא רשמי של הכוחות הפרו-בנק הלאומי בסנאט. הוא סייע להבטיח שהקונגרס יאשר חידוש של הצ'רטר מבלי לבצע שינויים משמעותיים, כגון סעיף שיאפשר למדינות למנוע מהבנק הלאומי להקים סניפים בתוך גבולותיהן. הקונגרס אישר את חידוש הצ'רטר, אך כצפוי, ג'קסון הטיל וטו על הצעת החוק ביולי 1832; ג'קסון טען שהבנק אינו חוקתי ונועד "להפוך את העשירים לעשירים יותר ואת החזקים לעוצמתיים יותר". על רצפת הסנאט תקף ובסטר את הווטו, בטענה שרק הרשות השופטת יכולה לשפוט את חוקתיות הצעת החוק. לאחר מכן תמך בקמפיין הנשיאותי של קליי והמשיך במאמציו מטעם הבנק הלאומי, אך ג'קסון נבחר מחדש בפער מכריע.
משבר הביטול
אף שהקונגרס החליף את "מכס התועבות" במכס 1832, קלהון ובעלי בריתו המבטלים נותרו לא מרוצים משיעורי המכס. זמן קצר לאחר הבחירות לנשיאות ב-1832, ועידה בדרום קרוליינה העבירה החלטה המכריזה על מכס 1832 כ"בטל, מבוטל ואינו חוקי" בדרום קרוליינה, מה שסימן את תחילת משבר הביטול. היין התפטר מהסנאט כדי להפוך למושל דרום קרוליינה, בעוד קלהון תפס את מושבו הקודם של היין בסנאט. בדצמבר 1832 פרסם ג'קסון את הכרזתו לעם דרום קרוליינה, באזהרה שלא יאפשר לדרום קרוליינה להתריס נגד החוק הפדרלי. ובסטר אישר בתוקף את ההכרזה, ואמר לקהל בהיכל פאנויל (Faneuil Hall) שג'קסון ניסח "את העקרונות האמיתיים של החוקה", ושהוא יעניק לנשיא "את תמיכתי המלאה והלבבית" במשבר. הוא תמך נחרצות בחוק הכוח (Force Bill) שהציע ג'קסון, שיאשר לנשיא להשתמש בכוח נגד מדינות המנסות לחסום חוק פדרלי. במקביל, הוא התנגד למאמציו של קליי לסיים את המשבר על ידי הורדת שיעורי המכס, מכיוון שהאמין שוויתורים לכוחות של קלהון יקבעו תקדים רע. לאחר ויכוח סוער בינו לבין קלהון, הקונגרס העביר את חוק הכוח בפברואר 1833. זמן קצר לאחר מכן, הוא העביר את מכס 1833, פרי משא ומתן בין קליי לקלהון; הצעת החוק קראה להורדה הדרגתית של מכסים על פני תקופה של עשר שנים. למרות שהם "ביטלו" באופן סמלי את חוק הכוח, מנהיגי דרום קרוליינה קיבלו את חוק המכס החדש, מה שהביא לסיום משבר הביטול.
עליית מפלגת הוויג ומועמדות 1836
ככל שקלהון נסחף הרחק מהמפלגה הדמוקרטית ושיתף פעולה לעיתים עם הרפובליקנים הלאומיים כדי להתנגד לג'קסון, כמה בני דורו החלו להתייחס לקלהון, ובסטר וקליי כ"טריאומווירט הגדול". במקביל, הברית של ובסטר עם ג'קסון במשבר הביטול גרמה לכמה צופים לתהות אם יצטרף למפלגה הדמוקרטית או יייסד מפלגה חדשה שבמרכזה החזון הלאומני שלהם. החלטתו של ג'קסון להוציא פיקדונות ממשלתיים מהבנק הלאומי בסוף 1833 סיימה כל אפשרות לברית ובסטר-ג'קסון וסייעה לבסס קווים מפלגתיים. כיושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, ובסטר הוביל את מאמץ הסנאט למנוע ממזכיר האוצר של ג'קסון, רוג'ר טייני, מלהוציא פיקדונות ממשלתיים. מאחר שצ'רטר הבנק הלאומי היה אמור לפוג ב-1836, לפני סוף כהונתו של ג'קסון, הוא ניסה להציל את הבנק הלאומי באמצעות אמצעי פשרה, אך הדמוקרטים דחו את הצעתו. בסופו של דבר, הסנאט לא הצליח למנוע את הוצאת הפיקדונות או את פקיעת הצ'רטר של הבנק הלאומי, אך הוא העביר החלטות המגנות את ג'קסון וטייני. החלטתו של ובסטר להצביע בעד החלטת הגינוי גרמה לפרידה קבועה מג'קסון.
בעקבות הקרב על הבנק הלאומי, התאחדו מתנגדיו הפוליטיים של ג'קסון למפלגת הוויג. על ידי נטילת שם המושרש בהיסטוריה האמריקאית והבריטית, הוויגים מתחו ביקורת מרומזת על ג'קסון כרשות מבצעת עריצה. אף שרפובליקנים לאומיים כמו קליי וובסטר היוו את ליבת מפלגת הוויג, מנהיגים אנטי-מאסוניים כמו ויליאם ה. סיוורד ודמוקרטים התומכים בזכויות מדינות כמו ג'ון טיילר הצטרפו גם הם למפלגה החדשה. מפלגת הוויג התגלתה כעמידה יותר מהמפלגה הרפובליקנית הלאומית, ויחד עם הדמוקרטים, הפכו הוויגים לאחת משתי המפלגות הגדולות של מערכת המפלגות השנייה, שתימשך עד שנות ה-50 של המאה ה-19. עד 1834, תומכי ובסטר כמו קיילב קושינג, רופוס צ'ואוט, אבוט לורנס ואדוארד אוורט החלו להתכונן למועמדותו בבחירות לנשיאות ב-1836. עם קליי שלא הראה סימנים לריצה נוספת, ובסטר קיווה להפוך למועמד הוויגי העיקרי בבחירות 1836, אך הגנרל ויליאם הנרי הריסון והסנאטור יו לוסון וייט שמרו על תמיכה חזקה במערב ובדרום, בהתאמה. במקום להתאחד מאחורי מועמד נשיאותי אחד, מנהיגי הוויג התיישבו על אסטרטגיה של ריצת מועמדים מרובים כדי לכפות בחירות מותנות בבית הנבחרים.
הוא מונה לנשיאות על ידי בית המחוקקים של מסצ'וסטס, אך הריסון זכה לגיבוי של רוב הוויגים מחוץ לדרום. אף שהמוניטין שלו כדמות לאומית היה גדול בהרבה מזה של הריסון, וויגים רבים קיוו שהרקורד הצבאי של הריסון יאפשר לו לשחזר את הניצחון של ג'קסון ב-1828. הסיכויים של ובסטר סבלו גם מהקשר המתמשך שלו למפלגה הפדרליסטית, הקשר ההדוק שלו עם פוליטיקאים ואנשי עסקים מהאליטה, וחוסר המשיכה שלו בקרב הציבור הרחב; רוברט רמיני כותב שהציבור האמריקאי "העריץ וכיבד אותו אך לא אהב או סמך עליו". עם תמיכה מועטה מחוץ למדינת הולדתו, הוא ניסה למשוך את מועמדותו לנשיאות, אך, לצערו המאוחר, מנהיגי הוויג ממסצ'וסטס שכנעו אותו להישאר במרוץ. בינתיים, הוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1835 מינתה את ואן ביורן, יורשו המועדף של ג'קסון, לנשיא. בבחירות 1836, ואן ביורן זכה ברוב קולות הבוחרים והאלקטורים, הריסון סיים במקום השני הרחוק, ווייט נשא שתי מדינות דרומיות. ובסטר זכה רק בקולות האלקטורים של מסצ'וסטס. בנוסף לאי-שביעות רצונו, הוא הפסיד בהחלטת בית משפט עליון גדולה, צ'ארלס ריבר ברידג' נגד וורן ברידג', זמן קצר לאחר הבחירות.
### ממשל ואן ביורן, 1837–1841
זמן קצר לאחר שואן ביורן נכנס לתפקידו, החל מיתון כלכלי גדול הידוע כפאניקה של 1837. ובסטר ובעלי בריתו הוויגים האשימו את המדיניות של ג'קסון, כולל "הסירקולר של המטבע" (Specie Circular), בפאניקה, אך מיתון כלכלי עולמי היה גורם תורם מרכזי. הפאניקה הכתה קשות במדינה והתבררה כהרת אסון עבור הכספים האישיים של ובסטר. בעזרת ניקולאס בידל ובנקאים ידידותיים אחרים, ובסטר נכנס לחובות כדי לעסוק בספקולציות קרקעות בקנה מידה רחב. חובו הוחמר על ידי נטייתו לריהוט פזרני של אחוזתו ומתן כסף ב"נדיבות פזיזה ובשפע חסר דאגה", בנוסף להתמכרות ל"תשוקות ותאבונות" קטנים יותר של הימורים ואלכוהול. הפאניקה הביאה לכך שנושים רבים תבעו את החזר הלוואותיהם, ולפי רמיני, ובסטר לעולם לא יצא מחובות לאחר 1837. עם זאת, הוא נותר ממוקד בקריירה הפוליטית שלו. בעוד הוויגים קידמו את המערכת האמריקאית כאמצעי להתאוששות כלכלית, תגובתו של ואן ביורן לפאניקה התמקדה בפרקטיקה של "כלכלה מחמירה וצנע". ובסטר תקף את הצעותיו של ואן ביורן לטיפול במשבר הכלכלי, כולל הקמת מערכת אוצר עצמאית, והוא סייע לארגן את ביטול "הסירקולר של המטבע".
הוא טיפח תקוות לזכייה במועמדות הוויגית בבחירות לנשיאות ב-1840 אך בסופו של דבר סירב לקרוא תיגר על קליי או הריסון, שניהם פיקדו על תמיכה רחבה יותר בתוך המפלגה. הוא נותר נייטרלי בין קליי להריסון, ובמקום זאת יצא לטיול לאירופה, שם השתתף בחתונת בתו והתיידד עם אלכסנדר ברינג, הברון הראשון מאשברטון. בזמן שהיה בחו"ל, הוועידה הלאומית של הוויגים ב-1839 מינתה את הריסון לנשיא. אף שוויגים רבים העדיפו כרטיס הריסון-ובסטר, הוועידה מינתה במקום זאת את ג'ון טיילר מווירג'יניה לסגן נשיא. ובסטר שירת כממלא מקום בולט בקמפיין עבור הריסון בבחירות 1840, אם כי לא אהב את הסגנון החדש והפופולרי של המפלגה בקמפיינים שעשה שימוש בשירים וסיסמאות כמו "טיפקאנו וטיילר גם". הוויגים נהנו מהצלחה גדולה בבחירות 1840, כאשר הריסון זכה ברוב קולות הבוחרים והאלקטורים והמפלגה זכתה בשליטה בקונגרס.
מזכיר המדינה בממשל טיילר
הריסון התייעץ רבות עם ובסטר וקליי בנוגע למינויים נשיאותיים, ושני מנהיגי הוויגים התחרו על הצבת תומכיהם ובעלי בריתם בעמדות מפתח. הריסון קיווה בתחילה שובסטר יכהן כמזכיר האוצר כדי להוביל את התוכנית הכלכלית שלו, אך ובסטר הפך במקום זאת למזכיר המדינה, מה שהעניק לו פיקוח על ענייני חוץ. חודש אחד בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, הריסון מת מדלקת ריאות, ואת מקומו ירש ג'ון טיילר. למרות שטיילר וובסטר נבדלו מאוד בנוגע לאידיאולוגיה (טיילר היה חסיד של זכויות המדינות) ובאישיות, הם נהנו בתחילה מיחסי עבודה חזקים, בין היתר מכיוון שכל אחד ראה בקליי יריב לכוח במפלגת הוויג. מכיוון שטיילר, דמוקרט לשעבר, היה סקפטי זמן רב לגבי הצורך בבנק לאומי, ובסטר דחק בחברי הקונגרס הוויגים לגבות הצעת פשרה שהעלה מזכיר האוצר תומאס יואינג, שהייתה מקימה מחדש את הבנק הלאומי אך מגבילה את כוח הסניפים שלו. הקונגרס דחה את הפשרה ובמקום זאת העביר את הצעת החוק של קליי, עליה הטיל טיילר וטו לאחר מכן. לאחר שטיילר הטיל וטו על הצעת חוק וויגית נוספת, כל חברי הקבינט מלבד ובסטר התפטרו, וקוקוס של וויגים הצביע על גירוש טיילר מהמפלגה בספטמבר 1841. כאשר ובסטר הודיע לטיילר שהוא לא יתפטר, טיילר הגיב, "תן לי את ידך על זה, ועכשיו אני אומר לך שהנרי קליי הוא אדם אבוד".
מול קונגרס עוין, טיילר וובסטר הפנו את תשומת ליבם למדיניות החוץ. הממשל שם דגש חדש על ההשפעה האמריקאית באוקיינוס השקט, הגיע לאמנה האמריקאית הראשונה עם סין, ביקש לחלק את טריטוריית אורגון עם בריטניה, והכריז שארצות הברית תתנגד לכל ניסיון ליישב את איי הוואי. נושא מדיניות החוץ הדחוף ביותר היה היחסים עם בריטניה, שכן ארצות הברית כמעט יצאה למלחמה עם בריטניה על "פרשת קרוליין" וסכסוך גבול בין מיין לקנדה. בחיפוש אחר יחסים משופרים עם ארצות הברית, ראש ממשלת בריטניה רוברט פיל שלח את לורד אשברטון למשימה מיוחדת לארצות הברית. לאחר משא ומתן ממושך, ארצות הברית ובריטניה הגיעו לאמנת ובסטר-אשברטון, שהתוותה בבירור את הגבול הצפוני של מיין ואת חלקים אחרים בגבול ארצות הברית-קנדה שהיו שנויים במחלוקת. הסנאטור תומאס הארט בנטון הוביל את התנגדות הסנאט לאמנה, בטענה שהיא ויתרה "ללא צורך ובבושה" על שטח אמריקאי, אך מעטים אחרים הצטרפו לבנטון בהצבעה נגד האמנה, והיא זכתה לאשרור.
לאחר אמצע 1841, וויגים מהקונגרס לחצו ללא הרף על ובסטר להתפטר, ובתחילת 1843, טיילר החל גם הוא ללחוץ על ובסטר לעזוב את תפקידו. ככל שטיילר התרחק עוד יותר מעמדות הוויגים והחל להכין קמפיין למועמדות דמוקרטית לנשיאות בבחירות 1844, ובסטר עזב את התפקיד במאי 1843. עם עזיבתו של ובסטר, טיילר הפנה את תשומת ליבו לסיפוח טקסס. קליי מונה לנשיא בוועידה הלאומית של הוויגים ב-1844, בעוד הדמוקרטים דחו גם את טיילר וגם את הנשיא לשעבר ואן ביורן לטובת ג'יימס ק. פולק, בן חסותו של אנדרו ג'קסון. שירותו של ובסטר בממשל טיילר פגע קשות באמינותו בקרב הוויגים, אך הוא החל לבנות מחדש בריתות ישנות בתוך המפלגה. ניסיונותיו של טיילר לספח את טקסס הפכו לנושא המפתח בבחירות 1844, ובסטר יצא בחריפות נגד הסיפוח. הוא ערך קמפיין מטעם קליי, ואמר לקהל, "אני לא מכיר שום שאלה חוקתית לאומית גדולה; אני לא מכיר שום אינטרס גדול של המדינה... שבו יש הבדל כלשהו בין המנהיג המכובד של מפלגת הוויג לביני". למרות הקמפיין של ובסטר, פולק הביס את קליי בבחירות צמודות. בחירתו של פולק המתרחב הבטיחה את סיפוח טקסס, והסיפוח הושלם לאחר שפולק נכנס לתפקידו.