שארל-ז'וזף בושאר: הפתולוג שהאשים את המעי
כיום, כשרופא בוחן מפרקים נפוחים של יד דלקתית, הוא יקרא באופן רפלקסיבי לבליטות דמויות המפרק במפרקים המקורבים "קשרי בושאר" (Bouchard's nodes). האיש שמאחורי השם הקדיש את הקריירה שלו לשכנוע שמחלות כרוניות רבות בבני אדם אינן מתחילות באיבר בודד, אלא במעי, המרעיל את הגוף באיטיות מבפנים — תיאוריה שיצאה מהאופנה לאחר מותו, אך יותר ממאה שנה לאחר מכן מצאה רלוונטיות חדשה ובלתי צפויה בחקר המיקרוביום של המעי.
מהוט-מארן לפריז של שארקו
שארל-ז'וזף בושאר נולד ב-6 בספטמבר 1837 במונטייה-אן-דר (Montier-en-Der), עיירה קטנה במחוז הוט-מארן שבצפון-מזרח צרפת. הוא החל את לימודי הרפואה שלו בליון לפני שעבר לפריז בסביבות גיל עשרים וחמש כדי להמשיך את הכשרתו במערכת בתי החולים של הבירה. הוא הפך ל-interne des hôpitaux (מתמחה בבתי חולים) בשנת 1862 והתאמן תחת ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot), שכבר ביסס את מעמדו כדמות הדומיננטית בנוירולוגיה הצרפתית בבית החולים סלפטרייר. בושאר קיבל את הדוקטורט לרפואה בפריז בשנת 1866 עם תזה שכותרתה "Étude sur quelques points de la pathogénie des hémorrhagies cérébrales" (מחקר על כמה נקודות בפתוגנזה של דימומים מוחיים), שבחנה את מקורות הדימום המוחי — עבודה שתניב בקרוב את אחד משני המונחים האפונימיים שנותרו מזוהים עמו.
עלייה בסולם המערכת הרפואית בפריז
הקריירה של בושאר התקדמה דרך ההיררכיה הרשמית ששלטה ברפואה האקדמית הצרפתית: הוא הפך לרופא ב-Bureau central בשנת 1870, רופא בבית החולים ביסטרה (Bicêtre) בשנת 1874, פרופסור agrégé משנת 1869, ופרופסור מן המניין המחזיק בקתדרה לפתולוגיה כללית משנת 1879. דיווחים בני התקופה מתארים אותו כאדם שאפתן, מוכשר ובעל אנרגיה בלתי נלאית, רופא שמסלול הקריירה שלו תחת חסותו של שארקו נראה, כבר מההתחלה, כמי שמיועד לצמרת הרפואה הצרפתית. מסלול זה הגיע לשיאו בבחירתו לאקדמיה לרפואה (Académie de Médecine) בשנת 1886 ולאינסטיטוט דה פראנס (Institut de France) בשנת 1887, חברות שהציבה אותו בין המנהיגים המוכרים של המדע הצרפתי בתקופתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מפרצות שארקו-בושאר
המחקר לדוקטורט של בושאר על דימום מוחי, שנערך בשיתוף פעולה עם המנטור שלו שארקו בבית החולים פיטייה-סלפטרייר, זיהה מפרצות זעירות — בליטות קטנות וחלשות — על העורקים המנקבים הקטנים בעומק המוח. השניים הציעו כי קרע של מפרצות מיליאריות אלו הוא גורם ישיר לדימום תוך-גולגולתי, במיוחד בחולים עם לחץ דם גבוה כרוני. הממצא עדיין נושא את שמות שניהם כ"מפרצת שארקו-בושאר" (Charcot-Bouchard aneurysm), והוא נותר חלק סטנדרטי מההסבר הפתולוגי לדימום מוחי יתר-לחץ-דמי הנלמד בנוירולוגיה ובנוירופתולוגיה כיום, יותר מ-150 שנה לאחר התזה המקורית.
קשרי בושאר
בנפרד, שמו של בושאר נקשר לסימן קליני נפוץ הרבה יותר: הנפיחויות הגרמיות דמויות המפרק הנוצרות במפרקים הבין-גליליים המקורבים — המפרקים האמצעיים של האצבעות — בחולים עם אוסטאוארתריטיס. בניגוד לקשריות דומות הנוצרות במפרקים הקרובים לקצות האצבעות, הנושאות את שמו של הרופא הבריטי ויליאם היברדן (William Heberden), קשרי בושאר נותרו ממצא סטנדרטי בבדיקה גופנית, כזה שכל רופא יכול לזהות במבט חטוף במהלך בדיקת יד שגרתית, והמונח משמש את הראומטולוגים ברחבי העולם מבלי שרובם יודעים דבר נוסף על האיש שמאחורי השם.
תיאוריית האוטו-אינטוקסיקציה
גוף העבודה השאפתני ביותר של בושאר, ובזמנו המשפיע ביותר, היה תיאוריית האוטו-אינטוקסיקציה (הרעלה עצמית), כפי שהוצגה בספרו "Les auto-intoxications". הוא טען שמגוון רחב של מחלות כרוניות נובע מכשלונו של הגוף עצמו לסלק תוצרי לוואי רעילים שנוצרו בתוכו, במיוחד במעי, שם האמין שעיכול לקוי ופעילות חיידקית מייצרים רעלים הנספגים לאחר מכן לזרם הדם ופוגעים באיטיות באיברים מרוחקים. התיאוריה הייתה בעלת השפעה עצומה ברפואה הצרפתית והאירופית הרחבה יותר בתחילת המאה העשרים, ועיצבה הכל, החל מעצות תזונתיות ועד לאופנות כירורגיות כמו כריתת מעי גס מניעתית, שקודמה על ידי דמויות כמו המנתח ויליאם ארבתנוט ליין (William Arbuthnot Lane), שלקח את רעיונותיו של בושאר לקיצוניות הקלינית האגרסיבית ביותר שלהם. בושאר סיכם את הפילוסופיה הקלינית הרחבה שלו בחיבור רב-הכרכים "Traité de Pathologie Générale" (מסה על פתולוגיה כללית), עבודת התייחסות מרכזית בפתולוגיה כללית צרפתית.
מדוע שארל מכונה גאון
הטיעון של בושאר למונח נשען פחות על תגלית מסנוורת אחת ויותר על הטווח והשאפתנות של מוח שנע בין נוירופתולוגיה מעשית — זיהוי מפרצות מיקרוסקופיות ממשיות ברקמת מוח — לבין תיאוריות מאחדות וגדולות על מקורות המחלות הכרוניות בכל הגוף. עבודת מפרצת שארקו-בושאר מראה אינטליגנציה של פתולוג מבני וזהיר: הסבלנות לעקוב אחר דימום עד לנגע אנטומי ספציפי וזעיר ולטעון למנגנון סיבתי, תרומה עמידה מספיק כדי להישאר הוראה סטנדרטית כיום. תיאוריית האוטו-אינטוקסיקציה מראה סוג אחר, ספקולטיבי יותר של אינטליגנציה — חיפוש דפוסים על פני מחלות רבות בחיפוש אחר מנגנון מאחד אחד — וכאן הטיעון הנגדי הכנה הוא החד ביותר. אוטו-אינטוקסיקציה כפי שבושאר ניסח אותה הייתה שגויה באופן מהותי: היא חרגה מגבולותיה, האשימה את המעי הגס במחלות שלא היה להן דבר וחצי דבר עם רעלני מעיים, ועזרה להצדיק פרקטיקות כירורגיות, כמו הסרת מעי מניעתית, שגרמו נזק ממשי וכיום נחשבות לסיפור אזהרה בהיסטוריה הרפואית. תיאוריה משפיעה ותיאוריה נכונה הן דברים שונים, והמקרה של בושאר מראה את שני הפנים של אותו מוח שאפתן המחפש דפוסים: אותו דחף למצוא הסבר גדול אחד הפיק ממצא אנטומי עמיד ודוקטרינה מזיקה ומופרכת בתוך אותה קריירה.
מורשת
בושאר מת ב-28 באוקטובר 1915, לאחר שבילה כמעט חמישה עשורים בתוך מערכת בתי החולים והאקדמיה של פריז שהכשירה אותו לראשונה כמתמחה צעיר תחת שארקו. שמו נשמר בצורה בטוחה הרבה יותר ב"קשרי בושאר", סימן שכל מתמחה בראומטולוגיה וברפואה כללית עדיין לומד לזהות, וב"מפרצת שארקו-בושאר", שעדיין מצוטטת בנוירופתולוגיה כהסבר לדימום תוך-מוחי יתר-לחץ-דמי, מאשר בתיאוריית האוטו-אינטוקסיקציה שצרכה חלק גדול מהקריירה המאוחרת שלו ומאז הונחה בצד — אם כי האינטואיציה המרכזית שלה, שהמעי והחיידקים שבו משפיעים על מחלות בכל הגוף, חזרה לתשומת לב מדעית רצינית במחקר המודרני של המיקרוביום, מה שמעניק לרעיון המושמץ ביותר של בושאר אישור חלקי ומוזר מאה שנה לאחר מותו.