מקסימיליאן רובספייר
מקסימיליאן פרנסואה מארי איזידור דה רובספייר (Maximilien François Marie Isidore de Robespierre; 6 במאי 1758 – 28 ביולי 1794) היה עורך דין ומדינאי צרפתי, המוכר כאחת הדמויות המשפיעות ביותר במהפכה הצרפתית. רובספייר פעל בלהט למען זכות הבחירה לכל הגברים ולמען גיוסם ללא הגבלה למשמר הלאומי. בנוסף, הוא דגל בזכות לעתירה, בזכות לשאת נשק להגנה עצמית ובביטול סחר העבדים האטלנטי.
כמנהיג יעקוביני רדיקלי, נבחר רובספייר לציר בוועידה הלאומית בספטמבר 1792, וביולי 1793 מונה לחבר בוועד לשלום הציבור. רובספייר חווה אכזבה גוברת ממהפכנים אחרים, מה שהוביל אותו לתמוך בצעדים הקשים של שלטון הטרור. חברי הוועידה פנו נגדו בהדרגה, והאשמות על חריגות הגיעו לשיאן ב-9 בתרמידור. רובספייר נעצר יחד עם כ-90 אחרים – בהם לואי אנטואן דה סן-ז'וסט, ז'ורז' קוטון ואוגוסטן רובספייר – והוצא להורג ללא משפט.
דמות שנויה במחלוקת עמוקה במהלך חייו, דעותיו ומדיניותו של רובספייר ממשיכות לעורר ויכוחים. מורשתו הושפעה רבות מהשתתפותו בפועל ומהשתתפותו הנתפסת בדיכוי מתנגדי המהפכה, אך הוא בולט בדעותיו הפרוגרסיביות לתקופתו. השיח האקדמי והציבורי ממשיך לעסוק במורשתו ובמוניטין שלו, במיוחד ברעיונותיו על מידות טובות בהקשר של המהפכה והאלימות שבה.
חיים מוקדמים
מקסימיליאן דה רובספייר הוטבל ב-6 במאי 1758 באראס, ארטואה (כיום באזור או-דה-פראנס). אביו, פרנסואה מקסימיליאן ברתלמי דה רובספייר, עורך דין, נשא לאישה את ז'קלין מרגריט קארו, בתו של מבשל בירה, בינואר 1758. מקסימיליאן, הבכור מבין ארבעה ילדים, נולד ארבעה חודשים לאחר מכן. אחיו היו שארלוט רובספייר, הנרייט רובספייר ואוגוסטן רובספייר.
אמו של רובספייר נפטרה ב-16 ביולי 1764, לאחר שילדה בן מת בגיל 29. זיכרונותיה של שארלוט מצביעים על כך שהיא האמינה למות אמם הייתה השפעה מכרעת על אחיה. כשלוש שנים לאחר מות אשתו, עזב אביהם את הילדים באראס. מקסימיליאן ואחיו גודלו על ידי סביהם מצד האם, ואחיותיו גודלו על ידי דודותיהם הרווקות מצד האב.
מקסימיליאן, שהפגין אוריינות בגיל מוקדם, החל את לימודיו בקולג' של אראס בגיל שמונה. באוקטובר 1769, בהמלצת הבישוף לואי-אילר דה קונזייה (Louis-Hilaire de Conzié), הוא קיבל מלגה לקולג' היוקרתי לואי-לה-גראן בפריז. בין חבריו לספסל הלימודים היו קאמי דמולן וסטניסלאס פררון. במהלך לימודיו פיתח הערצה עמוקה לרפובליקה הרומית ולכישוריו הרטוריים של קיקרו, קאטו ולוקיוס יוניוס ברוטוס. בשנת 1776 זכה בפרס הראשון ברטוריקה.
הערכתו לקלאסיקה עוררה בו שאיפה למידות רומיות, במיוחד לגלום דמותו של האזרח-החייל של רוסו. רובספייר נמשך למושגים של הפילוסוף המשפיע בנוגע לרפורמות פוליטיות כפי שפורטו בחיבורו "האמנה החברתית". בדומה לרוסו, הוא ראה ברצון הכללי של העם את הבסיס ללגיטימציה פוליטית. בעוד שיש הטוענים כי רובספייר פגש במקרה את רוסו לפני מותו של האחרון, אחרים טוענים כי מדובר בסיפור אפוקריפי.
שנות העיצוב, 1780–1789
במהלך שלוש שנות לימודי המשפטים שלו בסורבון, הצטיין רובספייר בלימודיו, מה שהוביל לסיום התואר ביולי 1780, אז קיבל פרס מיוחד של 600 ליברות על הישגיו האקדמיים יוצאי הדופן והתנהגותו המופתית. לאחר שהתקבל ללשכת עורכי הדין, מונה לאחד מחמשת השופטים בבית המשפט הפלילי המקומי במרץ 1782. עם זאת, רובספייר התפטר זמן קצר לאחר מכן בשל אי-נוחות אתית בשיפוט תיקים פליליים, שנבעה מהתנגדותו לעונש מוות.
רובספייר נבחר לאקדמיה הספרותית של אראס בנובמבר 1783. בשנה שלאחר מכן העניקה לו האקדמיה של מץ מדליה על חיבורו שעסק בענישה קולקטיבית, ובכך ביססה את מעמדו כדמות ספרותית. (פייר לואי דה לקרטל ורובספייר חלקו את הפרס.)
בשנת 1786 התייחס רובספייר בלהט לאי-שוויון בפני החוק, מתח ביקורת על ההשפלות שחוו ילדים מחוץ לנישואין, ובהמשך גינה פרקטיקות כמו "מכתבי חותם" (lettres de cachet - מאסר ללא משפט) והדרה של נשים מחוגים אקדמיים. המעגל החברתי של רובספייר התרחב וכלל דמויות משפיעות כמו עורך הדין מרסיאל הרמן, הקצין והמהנדס לזאר קרנו והמורה ז'וזף פושה, שכולם ימלאו תפקיד משמעותי במאמציו המאוחרים. תפקידו כמזכיר האקדמיה של אראס חיבר אותו עם פרנסואה-נואל באבף, מודד קרקעות מהפכני באזור.
באוגוסט 1788 זימן המלך לואי ה-16 את אספת המעמדות להתכנס ב-1 במאי 1789. רובספייר טען ב"פנייה לאומה של ארטואה" כי הליכה לפי שיטת הבחירה המקובלת על ידי חברי האחוזות המחוזיות לא תייצג כראוי את תושבי צרפת באספת המעמדות החדשה. במחוז הבחירה שלו, אראס, החל רובספייר לבסס את השפעתו הפוליטית באמצעות "הודעה לתושבי הכפר" ב-1789, שפנתה לרשויות המקומיות וגייסה את תמיכת הבוחרים הכפריים. ב-26 באפריל 1789 הבטיח רובספייר את מקומו כאחד מ-16 צירים המייצגים את פלנדריה הצרפתית באספת המעמדות.
1789
ב-6 ביוני נשא רובספייר את נאום הפתיחה שלו באספת המעמדות, כשהוא מכוון נגד המבנה ההיררכי של הכנסייה. נאומיו הנלהבים גרמו לצופים להעיר: "הצעיר הזה עדיין חסר ניסיון; אינו יודע מתי לחדול, אך ניחן ברהיטות שמבדילה אותו מן השאר". עד 13 ביוני התיישר רובספייר עם צירים שהכריזו על עצמם כ"אספה הלאומית", בטענה שהם מייצגים 96% מהאומה. ב-13 ביולי הציעה האספה הלאומית להקים מחדש את ה"מיליציה הבורגנית" בפריז כדי לדכא את המהומות. למחרת דרש הציבור נשק ופרץ להוטל דה אינווליד ולבסטיליה. המיליציה המקומית הפכה למשמר הלאומי, צעד שהרחיק את האזרחים העניים ביותר ממעורבות פעילה. במהלך עימות עם לאלי-טולנדל, שדגל בחוק וסדר, הזכיר רובספייר לאזרחים את "הגנתם האחרונה על החירות", שבאופן פרדוקסלי הגבילה את גישתם אליה.
באוקטובר, לצד לובה, תמך רובספייר במאיאר בעקבות צעדת הנשים על ורסאי. במהלך דצמבר וינואר משך רובספייר תשומת לב מקבוצות שוליים, במיוחד פרוטסטנטים, יהודים, אנשים ממוצא אפריקאי, משרתים ושחקנים. כנואם תדיר באספה, דגל רובספייר באידיאלים של "הצהרת זכויות האדם והאזרח", אך דעותיו זכו לעיתים רחוקות לתמיכת רוב בקרב עמיתיו הצירים.
למרות מחויבותו לעקרונות דמוקרטיים, רובספייר לא אימץ את שינוי הלבוש שהכתיבה המהפכה; במקום זאת הוא המשיך ללבוש מכנסיים עד הברך ושמר על מראה מטופח בקפידה עם פאה מסולסלת, מבושמת ומאובקת קשורה בצמה, בהתאם לסגנון המיושן של המאה ה-18. תיאורים מסוימים הגדירו אותו כ"עצבני, ביישן וחשדן".
בעקבות העברתם הכפויה של המלך והאספה הלאומית המכוננת מוורסאי לפריז, התגורר רובספייר ברחוב סנטונז' 30 בלה מארה, רובע עם תושבים עשירים יחסית. הוא חלק דירה בקומה השלישית עם פייר וילייה, שהיה מזכירו במשך כמה חודשים. רובספייר היה מזוהה עם "אגודת ידידי החוקה" החדשה, הידועה בכינוי "מועדון היעקובינים". בין 1,200 גברים אלו מצא רובספייר קהל אוהד. שוויון בפני החוק היה אבן הראשה של האידיאולוגיה היעקובינית. החל מאוקטובר ועד ינואר נשא כמה נאומים בתגובה להצעות להגבלות רכוש לצורך הצבעה וכהונה תחת החוקה המוצעת. זו הייתה עמדה שבה נלחם במרץ, כשהוא מציג בנאום ב-22 באוקטובר עמדה שנגזרה מרוסו:
> ...הריבונות שוכנת בעם, בכל הפרטים של העם. לכל פרט יש אפוא הזכות להשתתף בחקיקת החוק השולט בו ובניהול הטוב הציבורי שהוא שלו. אם לא, אין זה נכון שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, שכל אדם הוא אזרח.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1790
במהלך הוויכוח המתמשך על זכות הבחירה, סיים רובספייר את נאומו ב-25 בינואר 1790 בדרישה ש"כל הצרפתים חייבים להיות כשירים לכל התפקידים הציבוריים ללא כל הבחנה מלבד זו של מידות טובות וכישרונות". ב-31 במרץ 1790 נבחר לנשיא מועדון היעקובינים. רובספייר תמך בשיתוף הפעולה של כל המשמרות הלאומיים בפדרציה כללית ב-11 במאי. ב-19 ביוני נבחר למזכיר האספה הלאומית. ביולי דרש רובספייר "שוויון אחווה" בשכר. לפני סוף השנה הוא נתפס כאחד ממנהיגי הקבוצה הקטנה של השמאל הקיצוני באספה, הידועה כ"שלושים הקולות".
ב-5 בדצמבר נשא רובספייר נאום נוסף על המשמר הלאומי. "להיות חמוש להגנה אישית זו זכותו של כל אדם, להיות חמוש כדי להגן על החירות ועל קיומה של מולדת משותפת זו זכותו של כל אזרח". רובספייר גם טבע את המוטו המפורסם "חירות, שוויון, אחווה" (Liberté, égalité, fraternité) על ידי הוספת המילה אחווה על דגלי המשמר הלאומי.
1791
בשנת 1791 נשא רובספייר 328 נאומים, כמעט אחד בכל יום. ב-28 בינואר, באספה, דיבר על ארגון המשמר הלאומי. ב-27 וב-28 באפריל התנגד רובספייר לתוכניות לארגונו מחדש ולהגבלת החברות בו ל"אזרחים פעילים". הוא דרש להקימו מחדש על בסיס דמוקרטי, עם סיום העיטורים הצבאיים ומספר שווה של קצינים וחיילים בבתי דין צבאיים. הוא טען שהמשמר הלאומי חייב להפוך לכלי להגנה על החירות במקום לאיום עליה.
באותו חודש פרסם רובספייר חוברת שבה טען בעד זכות בחירה אוניברסלית לגברים. ב-15 במאי הכריזה האספה המכוננת על אזרחות מלאה ושווה לכל האנשים החופשיים ממוצא מעורב. בוויכוח אמר רובספייר: "אני מרגיש שאני כאן כדי להגן על זכויות האדם; איני יכול להסכים לשום תיקון ואני מבקש שהעיקרון יאומץ במלואו". הוא ירד מהדוכן באמצע מחיאות הכפיים החוזרות ונשנות של השמאל ושל כל היציעים.
ב-16–18 במאי, כאשר החלו הבחירות, הציע רובספייר והעביר את ההחלטה שאף ציר שישב באספה המכוננת לא יוכל לשבת באספה המחוקקת הבאה. מטרה טקטית של צו זה הייתה לחסום את שאיפותיהם של מנהיגי היעקובינים הוותיקים, אנטואן בארנאב, אדריאן דופור ואלכסנדר דה לאמה, ששאפו ליצור מונרכיה חוקתית הדומה בערך לזו של אנגליה. ב-28 במאי הציע רובספייר שכל הצרפתים יוכרזו כאזרחים פעילים וזכאים להצביע. ב-30 במאי נשא נאום על ביטול עונש המוות, שהאספה לא תמכה בו. הילרי מנטל תיארה את נאומו כ"בנוי בצורה מושלמת, מיזוג מבריק של היגיון ורגש, יצירת אמנות לא פחות מבניין או יצירה מוזיקלית".
ב-10 ביוני נשא רובספייר נאום על מצב המשטרה והציע לפטר קצינים. ב-11 ביוני 1791 נבחר או מונה לתובע ציבורי (מחליף) בבית הדין הפלילי שהכין כתבי אישום. ב-15 ביוני הפך פסיון דה וילנב לנשיא ה"בית הדין הפלילי הזמני", לאחר שדופור סירב לעבוד עם רובספייר.
לאחר בריחת לואי ה-16 לווארן, השעתה האספה את המלך מתפקידיו ב-25 ביוני. רובספייר הכריז במועדון היעקובינים ב-13 ביולי: "החוקה הצרפתית הנוכחית היא רפובליקה עם מונרך. היא אפוא לא מונרכיה ולא רפובליקה. היא שניהם".
לאחר הטבח בשאן דה מארס, הורו הרשויות על מעצרים רבים. רובספייר, לאחר שביקר במועדון היעקובינים, לא חזר לרחוב סנטונז' שבו התגורר, וביקש מלורן לקואנטר אם הוא מכיר פטריוט ליד הטווילרי שיוכל לארח אותו ללילה. לקואנטר הציע את ביתו של דופלה ולקח אותו לשם. מוריס דופלה, נגר ומעריץ נלהב, התגורר ברחוב סן-אונורה 398 ליד הטווילרי. לאחר כמה ימים החליט רובספייר לעבור לגור שם לצמיתות, מתוך רצון לחיות קרוב יותר לאספה ולמועדון היעקובינים. רובספייר השתקע בבית האחורי, שם הוסחה דעתו מרעשי העבודה.
בספטמבר התקבלה החוקה הצרפתית של 1791 והאספה סיימה אפוא את תפקידה. ב-30 בספטמבר, יום פיזור האספה, התנגד רובספייר לז'אן לה שאפלייה, שרצה להכריז על סיום המהפכה ולהגביל את חופש הביטוי. הוא הצליח להוציא כל דרישה לפיקוח מתוך הבטחת החוקה לחופש הביטוי: "חירותו של כל אדם לדבר, לכתוב, להדפיס ולפרסם את מחשבותיו, מבלי שהכתבים יהיו כפופים לצנזורה או לפיקוח לפני פרסומם..." פסיון ורובספייר הובאו בתהלוכת ניצחון לבתיהם. מאדאם רולאן כינתה את פסיון דה וילנב, פרנסואה בוזו ורובספייר "הבלתי ניתנים לשוחד" (l'incorruptible) לכבוד עקרונותיהם, דרכי חייהם הצנועות וסירובם לקבל שוחד.
ב-16 באוקטובר נשא רובספייר נאום באראס; שבוע לאחר מכן בבתון. ב-28 בנובמבר חזר למועדון היעקובינים, שם זכה לקבלת פנים מנצחת. קולו ד'ארבואה נתן את כיסאו לרובספייר, שניהל את הישיבה באותו ערב. ב-5 בדצמבר נשא נאום על ארגון המשמר הלאומי, שאותו ראה כמוסד ייחודי שנולד מאידיאלי המהפכה הצרפתית. ב-11 בדצמבר הותקן רובספייר סופית כ"תובע ציבורי" (accusateur public).
התנגדות למלחמה עם אוסטריה, 1791–1792
הצהרת פילניץ שפורסמה על ידי אוסטריה ופרוסיה ב-27 באוגוסט 1791 הזהירה את תושבי צרפת שלא לפגוע בלואי ה-16, אחרת מדינות אלו "יתערבו צבאית". בריסו גייס את תמיכת האספה המחוקקת למלחמה עם אוסטריה. מכיוון שז'אן-פול מארה, ז'ורז' דנטון ורובספייר לא נבחרו למחוקקת החדשה, הודות לצו הוויתור העצמי, הפוליטיקה נגד המלחמה התנהלה בעיקר מחוץ לאספה. ב-18 בדצמבר 1791 נשא רובספייר נאום שני במועדון היעקובינים נגד המלחמה, והזהיר מפני איום הדיקטטורה הנובע ממנה:
> אם הם קיסרים, קטילינות או קרומוולים, הם תופסים את השלטון לעצמם. אם הם חצרנים חסרי עמוד שדרה, שאינם מעוניינים לעשות טוב אך מסוכנים כשהם מבקשים להזיק, הם חוזרים להניח את כוחם לרגלי אדונם ועוזרים לו לחדש את השלטון השרירותי בתנאי שיהפכו למשרתיו הראשיים.
בסוף דצמבר הציע גואדה, יושב ראש האספה, שמלחמה תהיה תועלת לאומה ותמריץ את הכלכלה. מארה ורובספייר התנגדו לו, בטענה שניצחון ייצור דיקטטורה, בעוד שתבוסה תחזיר את המלך לסמכויותיו הקודמות.
> הרעיון המופרך ביותר שיכול לעלות בראשו של פוליטיקאי הוא להאמין שמספיק לעם לפלוש למדינה זרה כדי לגרום לה לאמץ את חוקיו ואת החוקה שלו. איש אינו אוהב מיסיונרים חמושים... הצהרת זכויות האדם... אינה ברק הפוגע בכל כס מלכות בו-זמנית... אני רחוק מלטעון שהמהפכה שלנו לא תשפיע בסופו של דבר על גורל העולם... אבל אני אומר שזה לא יקרה היום (2 בינואר 1792).
התנגדות זו מצד בעלי ברית צפויים הרגיזה את הז'ירונדינים, והמלחמה הפכה לנקודת מחלוקת מרכזית בין הפלגים. בנאומו השלישי על המלחמה, השיב רובספייר ב-25 בינואר 1792 במועדון היעקובינים: "יש לנהל מלחמה מהפכנית כדי לשחרר נתינים ועבדים מעריצות לא צודקת, לא מהסיבות המסורתיות של הגנה על שושלות והרחבת גבולות..." רובספייר טען שמלחמה כזו יכולה רק להיטיב עם כוחות הנגד-מהפכה, שכן היא תשחק לידי אלו שהתנגדו לריבונות העם. הסיכונים לקיסרות היו ברורים: "בתקופות סוערות בהיסטוריה, גנרלים הפכו לעיתים קרובות לבוררים בגורל מדינותיהם". רובספייר לא הצליח לגייס רוב, אך נאומו פורסם בכל זאת ונשלח לכל המועדונים והאגודות היעקוביניות בצרפת.
ב-10 בפברואר 1792 נשא רובספייר נאום על הדרך להציל את המדינה ואת החירות. הוא דגל בצעדים ספציפיים לחיזוק, לא כל כך של ההגנות הלאומיות אלא של הכוחות שניתן לסמוך עליהם שיגנו על המהפכה. רובספייר קידם צבא עממי, חמוש ללא הרף ומסוגל לכפות את רצונו על הפייאנטים והז'ירונדינים בקבינט החוקתי של לואי ה-16 ובאספה המחוקקת.
ב-26 במרץ האשים גואדה את רובספייר באמונות טפלות, בהסתמכות על השגחה אלוהית. זמן קצר לאחר מכן הואשם רובספייר על ידי בריסו וגואדה ב"ניסיון להפוך לאליל של העם". בהיותו נגד המלחמה, הואשם רובספייר גם בפעולה כסוכן חשאי עבור ה"וועדה האוסטרית". הז'ירונדינים תכננו אסטרטגיות לעקוף את השפעתו של רובספייר בקרב היעקובינים. ב-27 באפריל, כחלק מנאומו בתגובה להאשמות של בריסו וגואדה נגדו, הוא איים לעזוב את היעקובינים, בטענה שהוא מעדיף להמשיך במשימתו כאזרח פשוט.
ב-17 במאי הוציא רובספייר את הגיליון הראשון של כתב העת השבועי שלו "מגן החוקה" (Le Défenseur de la Constitution). בפרסום זה הוא מתח ביקורת על בריסו והביע את ספקנותו לגבי תנועת המלחמה. כתב העת, שהודפס על ידי שכנו ניקולא, שירת מטרות מרובות: להדפיס את נאומיו, לנטרל את השפעת החצר המלכותית על המדיניות הציבורית, להגן עליו מפני האשמות מנהיגי הז'ירונדינים; ולהשמיע את האינטרסים הכלכליים והדמוקרטיים של ההמונים הרחבים בפריז ולהגן על זכויותיהם.
הקומונה המרדנית של פריז, 1792
### פברואר–יולי 1792
ב-15 בפברואר נכשל רובספייר בניסיונו להיבחר למועצת העיר (Conseil général); באותו יום התקיימה התקנת בית הדין הפלילי של מחוז פריז. עבור רובספייר משמעות הדבר הייתה תפקיד כפוי טובה כתובע ציבורי. רובספייר היה אחראי על התיאום של המשטרה המקומית והפדרלית במחוז ובסעיפים.
כאשר הכריזה האספה המחוקקת מלחמה נגד אוסטריה ב-20 באפריל 1792, הצהיר רובספייר כי על העם הצרפתי להתחמש, בין אם כדי להילחם בחוץ לארץ או כדי למנוע עריצות בבית. רובספייר מבודד הגיב בעבודה לצמצום ההשפעה הפוליטית של מעמד הקצינים והמלך. ב-23 באפריל דרש רובספייר שהמרקיז דה לה פאייט, ראש צבא המרכז, יתפטר. תוך כדי טיעון למען רווחת החיילים הפשוטים, דחק רובספייר בקידומים חדשים כדי למתן את השליטה של מעמד הקצינים על ידי ה"אקול מיליטר" האריסטוקרטי והמלוכני והמשמר הלאומי השמרני. יחד עם יעקובינים אחרים, הוא דחק בהקמת "צבא מהפכני" (armée révolutionnaire) בפריז, המורכב מ-20,000–23,000 גברים לפחות, כדי להגן על העיר, על ה"חירות" (המהפכה), לשמור על הסדר ולחנך את החברים בעקרונות דמוקרטיים ורפובליקניים, רעיון ששאל מז'אן-ז'אק רוסו. לדברי ז'אן ז'ורס, הוא ראה בכך חשיבות רבה אף יותר מזכות השביתה.
ב-29 במאי 1792 פיזרה האספה את המשמר החוקתי, בחשד לאהדה מלוכנית ונגד-מהפכנית. בתחילת יוני 1792 הציע רובספייר קץ למונרכיה וכפיפות של האספה לרצון הכללי. המונרכיה התמודדה עם הפגנה כושלת ב-20 ביוני.
מכיוון שהכוחות הצרפתיים סבלו מתבוסות הרסניות וסדרה של עריקות בתחילת המלחמה, חששו רובספייר ומארה מאפשרות של הפיכה צבאית. אחת הובלה על ידי לה פאייט, ראש המשמר הלאומי, שבסוף יוני דגל בדיכוי מועדון היעקובינים. רובספייר תקף אותו בפומבי במונחים צורבים:
> גנרל, בעוד מתוך מחנהך הכרזת עלי מלחמה, שעד כה חסכת מאויבי מדינתנו, בעוד שהוקעת אותי כאויב החירות בפני הצבא, המשמר הלאומי והאומה במכתבים שפורסמו בעיתונים שקנית, חשבתי שאני רק מתווכח עם גנרל... אך עדיין לא עם הדיקטטור של צרפת, הבורר של המדינה.
ב-2 ביולי אישרה האספה למשמר הלאומי ללכת לפסטיבל הפדרציה ב-14 ביולי, תוך עקיפת וטו מלכותי. ב-11 ביולי ניצחו היעקובינים בהצבעת חירום באספה המהססת, הכריזו על האומה בסכנה וגייסו את כל הפריזאים עם רמחים למשמר הלאומי. ב-15 ביולי הציג בייו-וארן במועדון היעקובינים את התוכנית למרד הבא: גירוש הבורבונים ו"אויבי העם", טיהור המשמר הלאומי, בחירת ועידה, "העברת הווטו המלכותי לעם", ופטור לעניים ביותר ממסים. ב-24 ביולי הוקם "משרד תיאום מרכזי" והסעיפים קיבלו את הזכות להיות במושב "קבוע". ב-25 ביולי, על פי ה"לוגוגרף" (Logographe), קידם קרנו את השימוש ברמחים וסיפק אותם לכל אזרח. ב-29 ביולי קרא רובספייר להדחת המלך ולבחירת ועידה.
### אוגוסט 1792
ב-1 באוגוסט הצביעה האספה על הצעתו של קרנו, האוכפת את חלוקת הרמחים לכל האזרחים, למעט נוודים. עד 3 באוגוסט דרשו ראש העיר ו-47 סעיפים את הדחת המלך. ב-5 באוגוסט חשף רובספייר את גילוי התוכנית של המלך לברוח לטירת גאיון. בהתיישרות עם עמדתו של רובספייר, כמעט כל הסעיפים בפריז התגייסו להדחת המלך והוציאו אולטימטום מכריע. בריסו דחק בשימור החוקה, ודגל נגד הדחת המלך ונגד בחירת אספה חדשה. במקביל, מועצת השרים המליצה על מעצרם של דנטון, מארה ורובספייר אם יבקרו במועדון היעקובינים.
בשעות המוקדמות של יום שישי, 10 באוגוסט, 30,000 פדרים (מתנדבים מהכפר) וסאנס-קולוטים (אזרחים מיליטנטיים מפריז) פתחו בהתקפה מוצלחת על ארמון המלוכה בטווילרי. רובספייר ראה בכך ניצחון עבור האזרחים ה"פסיביים" (שאינם מצביעים). האספה, מזועזעת מהאירועים, השעתה את סמכויות המלך ואישרה את בחירת ועידה לאומית חדשה לאור תפקידה המשתנה של המונרכיה. בליל 11 באוגוסט הבטיח רובספייר מקום בקומונה של פריז, כנציג "סעיף הרמחים" (Section de Piques), מחוז מגוריו. הוועדה המנהלת דגלה בזכות בחירה אוניברסלית לגברים בבחירת הוועידה הלאומית החדשה. למרות אמונתו של קאמי דמולן שהמהומה הסתיימה, רובספייר טען שהיא מסמנת רק את ההתחלה. עד 13 באוגוסט התנגד רובספייר בגלוי לחיזוק המחוזות. לאחר מכן הזמין אותו דנטון להצטרף למועצת הצדק. רובספייר פרסם את המהדורה ה-12 והאחרונה של "מגן החוקה", ששימשה כחשבון נפש וצוואה פוליטית.
ב-16 באוגוסט הגיש רובספייר עצומה לאספה המחוקקת, בתמיכת הקומונה של פריז, שדחקה בהקמת בית דין מהפכני זמני שיוטל עליו במיוחד לטפל ב"בוגדים" וב"אויבי העם" נתפסים. למחרת מונה לאחד משמונה שופטים לבית דין זה. עם זאת, תוך ציון חוסר חוסר משוא פנים, סירב רובספייר לעמוד בראשו. החלטה זו עוררה ביקורת.
הצבא הפרוסי חצה את הגבול הצרפתי ב-19 באוגוסט. כדי לחזק את ההגנה, שולבו הסעיפים החמושים של פריז ב-48 גדודים של המשמר הלאומי תחת פיקודו של סנטר. האספה קבעה שכל הכמרים הלא-מושבעים חייבים לעזוב את פריז תוך שבוע ולעזוב את המדינה תוך שבועיים. ב-28 באוגוסט הורתה האספה על עוצר ליומיים הבאים. שערי העיר נסגרו; כל תקשורת עם המדינה הופסקה. לבקשת שר המשפטים דנטון, שלושים נציבים מהסעיפים קיבלו הוראה לחפש בכל בית חשוד נשק, תחמושת, חרבות, כרכרות וסוסים. "כתוצאה מחקירה זו, יותר מ-1,000 "חשודים" נוספו לגוף העצום של אסירים פוליטיים שכבר היו כלואים בבתי הכלא ובמנזרים של העיר". מארה ורובספייר שניהם לא אהבו את קונדורסה שהציע ש"אויבי העם" שייכים לכל האומה ויש לשפוט אותם חוקתית בשמה. ב-30 באוגוסט ניסו שר הפנים הזמני רולאן וגואדה לדכא את השפעת הקומונה מכיוון שהחיפושים בבתי החשודים הושלמו. האספה, עייפה מהלחצים, הכריזה על הקומונה כבלתי חוקית והציעה את ארגון הבחירות הקהילתיות.
רובספייר כבר לא היה מוכן לשתף פעולה עם בריסו ורולאן. ביום ראשון בבוקר, 2 בספטמבר, החליטו חברי הקומונה, שהתכנסו בבית העירייה כדי להמשיך בבחירת צירים לוועידה הלאומית, לשמור על מושביהם ולעצור את רולאן ובריסו.