ז'אק אוגוסט דה טו
ז'אק אוגוסט דה טו (Jacques Auguste de Thou) (הידוע לעיתים בגרסה הלטינית של שמו, תואנוס (Thuanus)) (8 באוקטובר 1553, פריז – 7 במאי 1617, פריז) היה היסטוריון צרפתי, אספן ספרים ונשיא הפרלמנט של פריז.
חיים
ז'אק אוגוסט דה טו היה נכדו של אוגוסטן דה טו (Augustin de Thou), נשיא הפרלמנט של פריז (נפטר ב-1544), ובנו השלישי של כריסטוף דה טו (Christophe de Thou) (נפטר ב-1582), הנשיא הראשון של אותו פרלמנט, אשר שאף להפיק היסטוריה של צרפת. דודו היה ניקולא דה טו (Nicolas de Thou), בישוף שארטר (1573–1598). על רקע משפחתי זה, הוא פיתח אהבה לספרות, אדיקות איתנה אך סובלנית, ונאמנות לכתר.
בגיל שבע-עשרה החל את לימודי המשפטים שלו, תחילה באורליאן, לאחר מכן בבורז', שם הכיר את פרנסואה הוטמן (François Hotman), ולבסוף בוואלנס, שם למד אצל ז'אק קוז'א (Jacques Cujas) והתיידד עם יוזף יוסטוס סקליגר (Joseph Justus Scaliger). תחילה יועד לכנסייה; הוא קיבל דרגות כהונה זוטרות, ועם מינויו של דודו ניקולא לאפיסקופות ירש את מקומו כקנון של נוטרדאם דה פארי.
במהלך עשר השנים הבאות ניצל כל הזדמנות למסעות מועילים. בשנת 1573 ליווה את פול דה פואה (Paul de Foix) בשגרירות, מה שאפשר לו לבקר ברוב החצרות האיטלקיות; הוא יצר חברות עם ארנו ד'אוסה (Arnaud d'Ossat) (לימים בישוף רן, בישוף באייה וקרדינל), שהיה מזכיר השגריר. בשנה שלאחר מכן היה חלק מהפמליה המפוארת שהשיבה את המלך הנרי השלישי לצרפת, לאחר בריחתו מממלכתו הפולנית. הוא גם ביקר בחלקים שונים של צרפת, ובבורדו פגש את מישל דה מונטן (Michel de Montaigne). עם מות אחיו הבכור ז'אן (5 באפריל 1579), שהיה מגיש הבקשות (maître des requêtes) לפרלמנט, שכנעו אותו קרוביו לעזוב את הכנסייה, והוא נכנס לפרלמנט ונישא (1588). באותה שנה מונה ליועץ מדינה (conseiller d'état). הוא שירת בנאמנות הן את הנרי השלישי והן את הנרי הרביעי, כיוון ששניהם ייצגו סמכות לגיטימית.
הוא ירש את דודו אוגוסטן כנשיא מורטייה (président à mortier) (1595), והשתמש בסמכותו למען שלום דתי. הוא ניהל משא ומתן על האדיקט של נאנט עם הפרוטסטנטים, בעוד שבשם עקרונות הכנסייה הגליקנית התנגד להכרה בוועידת טרנטו.
לאחר מות הנרי הרביעי, נחל דה טו אכזבה; העוצרת, מארי דה מדיצ'י, סירבה להעניק לו את משרת הנשיא הראשון של הפרלמנט, ומינתה אותו במקום זאת כחבר במועצת הכספים שהייתה אמורה להחליף את סולי. עבורו הייתה זו ירידה בדרגה; עם זאת, המשיך לשרת תחתיה, והשתתף במשא ומתן על האמנות שנחתמו בסנט-מנהו (1614) ובלודון (1616). הוא נפטר בפריז.
### חיים אישיים
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דה טו נישא פעמיים. אשתו הראשונה הייתה מארי ברבנקון (Marie Barbancon) (1547-1601), לה נישא ב-1587. אשתו השנייה הייתה גספארד דה לה שאסטר (Gasparde de la Chastre), לה נישא ב-1602. בנם, פרנסואה אוגוסט דה טו (François Auguste de Thou), היה גם הוא ביבליופיל. הוא הוצא להורג ב-1642 לאחר שהיה מעורב בקונספירציה המורדת של אנרי קואפייה דה רוזה, מרקיז דה סן-מאר (Henri Coiffier de Ruzé, Marquis of Cinq-Mars).
### סמל משפחתי
מגן כסוף, שבר (chevron) בין שלושה זבובים שחורים. כריכות האבירים שנמצאו באוסף הספרים הנרחב שלו משתנות בדרך שבה מוצג סמל האצולה שלו. במהלך נישואיו הוא תיקן את העיצוב כדי לכלול את סמל האצולה של אשתו.
יצירות וספרייה
גישתו חשפה אותו לעוינות של מפלגת הליגה והכס הקדוש, ולרדיפתם כאשר הופיעה המהדורה הראשונה של ההיסטוריה שלו. היסטוריה זו הייתה מפעל חייו. במכתב מ-31 במרץ 1611, שיועד לנשיא פייר ז'אנין (Pierre Jeannin), תיאר את עמלו.
החומרים שלו נשאבו מהספרייה העשירה שלו, אחת מתפארות אירופה, אותה הקים ברחוב פואטוואן בשנת 1587, עם שני האחים, פייר דופוי (Pierre Dupuy) וז'אק דופוי (Jacques Dupuy), כספרנים. זו הייתה אחת הספריות המשובחות ביותר שפותחו במהלך תקופת הרנסאנס.
מטרתו הייתה להפיק עבודה מדעית וחסרת פניות, ומסיבה זו כתב אותה בלטינית, ונתן לה את השם Historia sui temporis. 18 הספרים הראשונים, המקיפים את התקופה מ-1545 עד 1560, הופיעו בשנת 1604 (כרך פוליו אחד), והעבודה הותקפה מיד על ידי אלה שהמחבר עצמו מכנה les envieux et les factieux (הקנאים והסיעתיים).
החלק השני, שעסק במלחמות הדת הראשונות (1560–1572), כולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש, הוכנס לרשימת הספרים האסורים (Index Librorum Prohibitorum) (9 בנובמבר 1609). החלק השלישי (עד 1574) והרביעי (עד 1584), שהופיעו ב-1607 וב-1608, עוררו זעקה דומה, למרות מאמציו של דה טו להישאר הוגן וחסר פניות. הוא לקח את היסודיות שלו לנקודה של איסור על כל תרגום של ספרו לצרפתית, מכיוון שבתהליך עלולות, להשתמש במילותיו שלו, "להיעשות טעויות ושגיאות גדולות כנגד כוונת המחבר"; עם זאת, זה לא מנע מהאב הישועי משו (Machault) להאשים אותו בהיותו "קתולי שקרי, וגרוע יותר מכופר גלוי" (1614); דה טו, אנו יכולים לומר, היה חבר במסדר השלישי של פרנציסקוס הקדוש. כתשובה למבקרים שלו, הוא כתב את ה-Mémoires שלו, המהווים השלמה שימושית להיסטוריה של זמנו.
לדה טו אנו חייבים גם יצירות אחרות: חיבור De re accipitraria (1784), חיים, בלטינית, של פאפיר מאסון (Papyre Masson), שירים על צמחים, כמה Poemata sacra, וכו'.
מהדורות
שלוש שנים לאחר מותו של דה טו, פייר דופוי וניקולא ריגו (Nicolas Rigault) הוציאו את המהדורה המלאה הראשונה של ה-Historia sui temporis, הכוללת 138 ספרים; הם הוסיפו לה את ה-Mémoires, גם הם בלטינית (1620). מאה שנה לאחר מכן, סמואל באקלי (Samuel Buckley) פרסם מהדורה ביקורתית, שהחומר עבורה נאסף בצרפת עצמה על ידי תומאס קארט (Thomas Carte) (1733). דה טו טופל כקלאסיקן, כבוד שהיה ראוי לו. ההיסטוריה שלו היא מודל של מחקר מדויק, השאוב מהמקורות הטובים ביותר, ומוצג בסגנון אלגנטי ומלא חיים; לרוע המזל, אפילו עבור אנשי הרנסאנס, לטינית הייתה שפה מתה; היה בלתי אפשרי עבור דה טו למצוא מקבילות מדויקות למונחים טכניים של גיאוגרפיה או מנהל.
כיוון שהסיבות שהובילו את דה טו לאסור את תרגום ההיסטוריה המונומנטלית שלו נעלמו עם מותו, עד מהרה היה מהלך להנגיש אותה יותר. היא תורגמה תחילה לגרמנית. כומר פרוטסטנטי, ג'י בול (G Boule), שהומר לאחר מכן לקתוליות, תרגם אותה לצרפתית, אך לא הצליח למצוא מוציא לאור. התרגום המודפס הראשון היה זה של פייר דו רייה (Pierre Du Ryer) (1657), אך הוא אינו שלם.
במאה שלאחר מכן האב פרבו (abbé Prévost), שהיה משתף פעולה מצפוני עם הבנדיקטינים מסן-מור לפני שהפך למחבר העבודה הפרופאנית יותר מאנון לסקו (Manon Lescaut), היה במשא ומתן עם מוציא לאור הולנדי על תרגום שכלל עשרה כרכים; רק הכרך הראשון הופיע (1733). אך תחרות, אולי בעלת אופי לא הוגן, התעוררה. קבוצת מתרגמים, שהיה להם המזל להיות מסוגלים להיעזר במהדורה המשובחת של באקלי, הצליחה להוציא בו-זמנית תרגום בשישה-עשר כרכים (De Thou, Histoire universelle, תרגום צרפתי מאת שארל לה בו (Charles le Beau), לה מסקרייה (Le Mascrier), האב דה פונטן (the Abbé Des Fontaines), 1734). באשר ל-Mémoires, הם כבר תורגמו על ידי לה פטי (Le Petit) ודה איף (Des Ifs) (1711); בצורה זו הם הודפסו מחדש באוספים של פטיטו (Petitot), מישו (Michaud) ובושון (Buchon).
עבור חייו ניתן להתייעץ בזיכרונות שנאספו עליו על ידי האחים דופוי: Thuana, sive Excerpta ex ore J. A. Thuani per F.F.P.P., פריז, 1669 (F.F.P.P. = Fratres Puteanos, כלומר האחים דופוי; הודפס מחדש במהדורת 1733), והביוגרפיות מאת ג'יי. איי. אם. קולינסון (J. A. M. Collinson) (The Life of Thuanus, לונדון: לונגמן, הרסט, ריס ואורם, 1807), והיינריך דונצר (Heinrich Düntzer) (Jacques Auguste de Thou's Leben, Schriften und historische Kunst verglichen mit der der Alten, דרמשטדט: לסקה, 1837).
ראו גם הנרי האריס (Henry Harrisse), Le Président de Thou et ses descendants, leur célèbre bibliothèque, leurs armoiries et la traduction française de J. A. Thuani Historiarum sui Temporis (פריז: Librairie H. Leclerc, 1905).