> "מי שקורא למה שנעלם לשוב ולהתקיים, נהנה מאושר הדומה לזה של הבריאה."
ברתולד גאורג ניבור (Barthold Georg Niebuhr) היה מדינאי, בנקאי והיסטוריון דני-גרמני, שהפך להיסטוריון הבולט ביותר של רומא העתיקה בגרמניה ולאחד ממייסדי ההיסטוריוגרפיה המדעית המודרנית. רומא הקלאסית, ולא יוון, היא שזכתה להערצת ההוגים הגרמנים. עד שנת 1810 עורר ניבור פטריוטיות גרמנית בקרב סטודנטים באוניברסיטת ברלין באמצעות ניתוח הכלכלה והממשל הרומיים. ניבור היה מנהיג בתקופה הרומנטית וסמל לרוח הלאומית הגרמנית שהתעוררה לאחר התבוסה ביינה. עם זאת, הוא היה נטוע עמוק גם ברוח הקלאסית של עידן הנאורות מבחינת הנחותיו האינטלקטואליות, השימוש שלו בניתוח פילולוגי והדגש שלו על תופעות כלליות ופרטניות כאחד בהיסטוריה.
השכלה
ניבור נולד בקופנהגן, בנו של קארסטן ניבור (Carsten Niebuhr), גאוגרף גרמני בולט שהתגורר בעיר זו. אביו העניק לו את השכלתו המוקדמת. עד שנת 1794 הפך ניבור הצעיר והמחונן למלומד קלאסי מיומן שקרא בכמה שפות. באותה שנה הוא החל ללמוד באוניברסיטת קיל, שם למד משפטים ופילוסופיה. שם יצר ידידות חשובה עם מאדאם הנסלר, כלתו האלמנה של אחד הפרופסורים, שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא הכיר גם את אחותה, אמלי ברנס, לה נישא לאחר מכן. בשנת 1796 עזב את קיל כדי להפוך למזכיר פרטי של שר האוצר הדני, הרוזן שימלמן, אך בשנת 1798 ויתר על תפקיד זה ונסע לבריטניה הגדולה, שם בילה שנה באדינבורו בלימודי חקלאות ופיזיקה. על שהותו בבריטניה הגדולה אמר: "מגוריי המוקדמים באנגליה העניקו לי מפתח חשוב אחד להיסטוריה הרומית. הכרחי להכיר את החיים האזרחיים באמצעות תצפית אישית כדי להבין מדינות כגון אלו של העת העתיקה. לעולם לא הייתי יכול להבין מספר דברים בהיסטוריה של רומא ללא התצפית על אנגליה".
בשנת 1799 חזר לדנמרק, שם נכנס לשירות המדינה; בשנת 1800 נשא לאישה את אמלי ברנס (1773–1815) והשתקע בקופנהגן. בשנת 1804 הפך למנהל הראשי של הבנק הלאומי. לאחר מות אשתו הראשונה, נישא ניבור בשנת 1816 למגרטה הנסלן (1787–1831), עמה נולד לו בן אחד, מרקוס, ושלוש בנות: אמלי, לוסיה וקורנליה.
לפרוסיה
בספטמבר 1806 עזב את תפקידו בדנמרק לטובת משרה דומה בפרוסיה. הוא הפגין יכולת עסקית רבה בעבודתו הבנקאית, אותה ייחס לחייו באנגליה ובסקוטלנד. הוא הגיע לפרוסיה ערב האסון ביינה. הוא ליווה את הממשלה הנמלטת לקניגסברג, שם העניק שירות משמעותי במנהל האספקה, ובהמשך היה מועיל אף יותר כנציב החוב הלאומי ועל ידי התנגדותו לתוכניות מיסוי בלתי מחושבות. הוא שימש גם לזמן קצר כציר פרוסיה בהולנד, שם ניסה ללא הצלחה לגייס הלוואה. עם זאת, רגישות היתר של מזגו פסלה אותו לפוליטיקה; הוא התגלה כבלתי מעשי ביחסיו עם הרדנברג ושרים אחרים, ובשנת 1810 פרש לזמן מה מהחיים הציבוריים, כשהוא מקבל את המינוי המתאים יותר של היסטוריוגרף מלכותי ופרופסור באוניברסיטת ברלין.
בשנת 1809 הפך לחבר תכתובת מדרגה שלישית, המתגורר בחו"ל, של המכון המלכותי של הולנד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה אקדמית ודיפלומטית
הוא החל את הרצאותיו בקורס על תולדות רומא, שהיווה את הבסיס ליצירתו הגדולה "היסטוריה רומית" (Römische Geschichte). שני הכרכים הראשונים, המבוססים על הרצאותיו, פורסמו בשנת 1812, אך לא משכו תשומת לב רבה באותו זמן בשל העניין הרב באירועים פוליטיים. בשנת 1813 הוסחה דעתו של ניבור מההיסטוריה על ידי התקוממות העם הגרמני נגד נפוליאון; הוא התגייס למיליציה (Landwehr) וחיפש ללא הצלחה קבלה לצבא הסדיר. הוא ערך לזמן קצר עיתון פטריוטי, "הכתב הפרוסי", הצטרף למפקדת הריבונים בעלי הברית, חזה בקרב באוצן, ובהמשך הועסק בכמה משא ומתן משניים. בשנת 1815 איבד גם את אביו וגם את אשתו.
לאחר מכן קיבל בשנת 1816 את תפקיד השגריר ברומא. לפני צאתו לרומא, נישא לאחייניתה של אשתו. בדרכו לרומא, גילה בספריית הקתדרלה של ורונה את "המוסדות" של גאיוס שאבדו מזמן, שנערכו מאוחר יותר על ידי סאביני, אליו מסר את הגילוי מתוך רושם שמצא חלק מאולפיאנוס. במהלך מגוריו ברומא גילה ופרסם ניבור קטעים מכתבי קיקרו וטיטוס ליוויוס, סייע לקרדינל מאי במהדורתו לחיבורו של קיקרו "על הרפובליקה" (De re publica), והשתתף בגיבוש התוכנית לעבודה הגדולה "תיאור רומא" (Beschreibung Roms) על הטופוגרפיה של רומא העתיקה מאת כריסטיאן קרל יוזיאס בונזן וארנסט זכריאס פלאטנר (1773–1855), לה תרם מספר פרקים. כמו כן, בנסיעה הביתה מאיטליה, פענח בפלימפססט במנזר סנט גאל את קטעי פלאוויוס מרובואודס, משורר רומי מהמאה ה-5. כשר, הוא הביא להבנה בין פרוסיה לאפיפיור שסומנה על ידי הבולה "על ישועת הנשמות" (De salute animarum) בשנת 1821. ניבור נבחר לחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1822.
בשנת 1823 התפטר מתפקידו ברומא והשתקע בבון, שם עברה שארית חייו, למעט כמה ביקורים בברלין כחבר במועצת המדינה. שם הוא שכתב ופרסם מחדש בשנים 1827–1828 את שני הכרכים הראשונים של "היסטוריה רומית", וחיבר כרך שלישי, שהביא את הנרטיב עד סוף המלחמה הפונית הראשונה, אשר בעזרת קטע שנכתב בשנת 1831, נערך לאחר מותו בשנת 1832 על ידי יוהאנס קלאסן. הוא גם סייע במהדורתו של אוגוסט בקר להיסטוריונים הביזנטים, "קורפוס כותבי ההיסטוריה הביזנטית" (Corpus Scriptorum Historiae Byzantinae), והעביר קורסי הרצאות על היסטוריה עתיקה, אתנוגרפיה, גאוגרפיה ועל המהפכה הצרפתית.
בפברואר 1830 נשרף ביתו, אך רוב ספריו וכתבי היד שלו ניצלו. המהפכה של יולי בצרפת באותה שנה הייתה מכה נוראית עבורו, ומילאה אותו בציפיות הקודרות ביותר לגבי עתיד אירופה. ניבור מת בבון בגיל 54. לאחר מותו, בשנת 1842, הוזמן מדליון לכבוד עבודתו.
הערכה ודעה
"היסטוריה רומית" של ניבור נמנית עם ההיסטוריות ששינו את פני התקופה, הן בשל ציון עידן במחקר הנושא המיוחד שלה והן בשל השפעתה המכרעת על התפיסה הכללית של ההיסטוריה. לאונהרד שמיץ אמר:
> "התוצאות העיקריות שהושגו על ידי מחקריו של ניבור, כגון השקפותיו על האוכלוסייה הקדומה של רומא, מקור הפלבאים, הקשר בין הפטריקים לפלבאים, טבעו האמיתי של אגר פובליקוס (קרקע ציבורית), ונקודות עניין רבות אחרות, זכו להכרה על ידי כל ממשיכי דרכו. תגליות אחרות כביכול, כגון הבנייה של ההיסטוריה הרומית המוקדמת מתוך בלדות מוקדמות עוד יותר, לא זכו לאותה הצלחה; אך גם אם כל מסקנה חיובית של ניבור הייתה מופרכת, תביעתו להיחשב לראשון שעסק בהיסטוריה העתיקה של רומא ברוח מדעית הייתה נשארת שלמה, והעקרונות החדשים שהנהיג במחקר ההיסטורי לא היו מאבדים דבר מחשיבותם. הוא הציע, אף שלא פירט, את תיאוריית המיתוס, כלי רב עוצמה לטוב ולרע בביקורת ההיסטורית המודרנית. הוא הכניס את ההסקה כדי להחליף את המסורת המושמצת, והראה את האפשרות לכתיבת היסטוריה בהיעדר רשומות מקוריות. באמצעות תיאוריית הוויכוחים בין הפטריקים לפלבאים הנובעים מהבדלים מקוריים בגזע, הוא הפנה את תשומת הלב לחשיבות העצומה של הבחנות אתנולוגיות, ותרם לתחיית הבדלים אלו כגורמים בהיסטוריה המודרנית. יותר מכל, אולי, מכיוון שתפיסתו את הסיפור הרומי העתיק העניקה לחוקים ומנהגים חשיבות רבה יותר מאשר למחוקקים צללים, הוא השפיע בלי כוונה על ההיסטוריה על ידי הפיכתה של אותה תפיסה לפופולרית, המדגישה מוסדות, מגמות ותכונות חברתיות תוך הזנחת יחידים."
לדברי ריצ'רד גארנט במהדורה ה-9 של האנציקלופדיה בריטניקה:
> "אופיו האישי של ניבור היה ברוב המובנים מושך להפליא. ליבו היה טוב וחיבתו חזקה; הוא היה נדיב ובלתי אינטרסנטי, פשוט וישר. הייתה לו סימפתיה דליקה לכל דבר נעלה ונדיב, והוא עיצב את התנהגותו על פי העקרונות הגבוהים ביותר. הפגם העיקרי שלו היה רגישות יתר, שהובילה להתנהגות קצרת רוח ובלתי סבירה ביחסיו הפרטיים והרשמיים, לשיפוטים חפוזים ובלתי מאוזנים של אנשים ודברים שגרמו לו מטרד, ולייאוש ודיכוי שסיכלו את הטוב הרב שיכול היה להשיג כמבקר של ענייני ציבור מנקודת מבט של מוסר נעלה. דמיונו לפעמים משתלט על תפקידי שיקול דעתו, ותבונתו נחצית על ידי זרם של פרדוקס. בכך, כמו בתכונות רבות אחרות של אופיו האינטלקטואלי, הוא מזכיר באופן בולט את בנטלי, אך המבנה המוסרי שלו שונה לחלוטין."
עבודות
המהדורה הראשונה של "היסטוריה רומית" מאת ניבור תורגמה לאנגלית על ידי פ. א. וולטר (1827), אך הוחלפה מיד על ידי התרגום של המהדורה השנייה על ידי ג'וליוס הייר וקונורפ ת'ירלוול, שהושלם על ידי ויליאם סמית' ולאונהרד שמיץ (מהדורה אחרונה, 1847–1851). הוא כתב את "סיפורי גיבורים יווניים" (Griechische Heroengeschichte) עבור בנו מרקוס; "תולדות עידן המהפכה" (Geschichte des Zeitalters der Revolution, 1845); "כתבים היסטוריים ופילולוגיים קטנים" (Kleine historische und philologische Schriften, 1828-43). הרצאותיו על היסטוריה עתיקה מוכרות בתרגום לאנגלית.