בארי וייט: הקול שנשמע כמו עוגת פאדג' שוקולד
קולו של בארי וייט (Barry White) השתנה באופן כה פתאומי בגיל שלוש עשרה, עד שלדבריו: "התעוררתי בוקר אחד... דיברתי עם אימי, ושנינו נבהלנו". אותו כלי נגינה בלתי סביר – קול בס כה עמוק, שרשת ה-BBC אמרה לימים כי "אם עוגת פאדג' שוקולד הייתה יכולה לשיר, היא הייתה נשמעת כמו בארי וייט" – חילץ נער צעיר מכנופיה בלוס אנג'לס ומאחורי סורג ובריח, והוביל אותו לאחת מקריירות ההקלטה הנמכרות ביותר במוזיקה האמריקאית.
ווטס, תעודת לידה גנובה וצמיגים גנובים
הוא נולד בשם בארי יוג'ין קרטר (Barry Eugene Carter) ב-12 בספטמבר 1944, בגלווסטון שבטקסס, אם כי אביו מלווין וייט (Melvin White) שינה את תעודת הלידה כדי להעניק לו את שם המשפחה וייט ללא ידיעת אימו; הוריו מעולם לא נישאו. הוא גדל בשכונת ווטס (Watts) שבדרום לוס אנג'לס, בבית שבו תקליטים של מוזיקה קלאסית של אימו היו המוזיקה העיקרית שהייתה זמינה, והוא לימד את עצמו לנגן בפסנתר לפי שמיעה, תוך התבוננות בה וחיקויה על הקלידים. בגיל שש עשרה, כשהיה מעורב כבר בכנופיה מקומית, הוא נכלא לארבעה חודשים לאחר שגנב צמיגי קאדילק בשווי 30,000 דולר – סכום המקביל ליותר מ-300,000 דולר כיום. באותו תא מעצר, כששמע את השיר "It's Now or Never" של אלביס פרסלי (Elvis Presley) ברדיו, אמר וייט לימים כי החליט שהמוזיקה, ולא הפשע, היא הדרך שלו החוצה. ביום הולדתו השמונה עשר הוא דילג על לימודי השנה האחרונה בבית הספר כדי לעמוד במשך שעות מול המטה של חברת קפיטול רקורדס (Capitol Records) בהוליווד, בנחישות לעבוד בתעשייה למרות שלא הייתה לו הכשרה מוזיקלית רשמית.
לומד את העסק מבפנים
הדרך של וייט לכוכבות עברה תחילה דרך תקליטים של אחרים. הוא שר עם הרכב בשם האפרפרונטס (The Upfronts) ב-1960, הקליט סינגלים עם הרכבים ווקאליים כמו האטלנטיקס (The Atlantics) והמג'סטיקס (The Majestics) עבור חברות תקליטים קטנות בלוס אנג'לס, והוציא סינגל ב-1966 תחת שם העט "לי בארי" (Lee Barry). המפיק בוב קין (Bob Keane) שכר אותו כאיש A&R עבור חברת ברונקו רקורדס (Bronco Records), שם עבד ככותב שירים, מוזיקאי אולפן ומעבד עבור אמנים כמו בובי פולר פור (The Bobby Fuller Four), ושם גילה את הזמרת פליס טיילור (Felice Taylor) ועיבד את הלהיט שלה בבריטניה "I Feel Love Comin' On". עד שהיו לו להיטים משלו, וייט בילה יותר מעשור בלימוד עיבוד והפקה מבפנים – חניכות של אומן ולא פריצה בין לילה.
לאב אנלימיטד ותזמורת שנבנתה מאפס
הפריצה הגיעה ב-1972, כשווייט גילה והפיק שלישיית זמרות בשם לאב אנלימיטד (Love Unlimited); הסינגל שלהן "Walkin' in the Rain with the One I Love" הפך לתקליט הראשון שלו שמכר מיליון עותקים ככותב ומפיק. הוא נישא לסולנית ההרכב, גלודיין ג'יימס (Glodean James), ב-4 ביולי 1974. בשנה שלאחר מכן הוא הקים הרכב ליווי של 40 נגנים, תזמורת לאב אנלימיטד (Love Unlimited Orchestra), שנועדה במקור רק לתמוך בשלישייה – אך הסינגל האינסטרומנטלי שלהם, "Love's Theme", הגיע למקום הראשון במצעד ה-Billboard Hot 100 ב-1974, הישג יוצא דופן עבור תקליט תזמורתי ללא מילים בתוך מצעד הסינגלים שכלל בדרך כלל שירים ווקאליים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קול האהבה, בשיא תקופת הדיסקו
הקריירה של וייט כסולן, שהושקה בעידודו של איש העסקים לארי נונס (Larry Nunes), הניבה שורה של להיטים ללא תחרות כמעט באותה תקופה מבחינת עקביות מסחרית: "I'm Gonna Love You Just a Little More Baby" הגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B ולמקום השלישי במצעד הפופ ב-1973; "Can't Get Enough of Your Love, Babe" ו-"You're the First, the Last, My Everything" הגיעו בעקבותיו ב-1974, כאשר האחרון הגיע למקום הראשון בבריטניה. קולו העמוק ודמותו הרומנטית ללא עכבות זיכו אותו בכינויים משני עברי האוקיינוס – "ניבתן האהבה" (The Walrus of Love) בבריטניה, "דוקטור אהבה", "נסיך שיחות הכרית" ו"שגריר האהבה" בארצות הברית. לאורך קריירה שכללה בסופו של דבר עשרים אלבומי אולפן, מכר וייט יותר מ-100 מיליון תקליטים ברחבי העולם, וצבר עשרים סינגלים מזהב ועשרה מפלטינה, וארבעים ואחד אלבומי זהב או פלטינה ואוספים – מספרים שמציבים אותו בין אמני ההקלטה הנמכרים ביותר בכל הזמנים, המבוססים כמעט לחלוטין על נוסחה של תזמור אופולנטי ופיתוי אינטימי, מדובר-מושר.
דעיכה, תגובת נגד לדיסקו וקאמבק בשנות ה-90
כשהדיסקו יצא מהאופנה בסוף שנות ה-70, הונו המסחרי של וייט ירד בחדות; מיזם חברת התקליטים שלו, אנלימיטד גולד (Unlimited Gold), שהושק עם CBS/קולומביה (Columbia) ב-1979, התקשה ונסגר עד 1983. גל נוסטלגיה של שנות ה-70 החיה את הקריירה שלו בשנות ה-90: הופעת אורח באלבומו של קווינסי ג'ונס (Quincy Jones) מ-1989, "Back on the Block", הציגה אותו מחדש לקהל חדש, ואלבומו מ-1994, "The Icon Is Love", החזיר אותו למקום הראשון במצעד אלבומי ה-R&B, כאשר הסינגל "Practice What You Preach" העניק לו את השיר הראשון שלו בראש מצעד ה-R&B מזה כמעט שני עשורים. הוא חתם את העשור עם זוג פרסי גראמי (Grammy) בשנת 2000 עבור השיר "Staying Power", מועמדותו האחת-עשרה והשתים-עשרה לגראמי בסך הכל, ופרסם אוטוביוגרפיה, שגם היא נקראה "Love Unlimited", ב-1999.
מחלה ומוות
וייט נאבק בהשמנת יתר במשך רוב חייו הבוגרים, ולעיתים הגיע משקלו ל-375 פאונד (כ-170 ק"ג), והנזק הצטבר למחלת כליות קשה. במאי 2003, בזמן שעבר דיאליזה והמתין להשתלה, הוא עבר שבץ מוחי קשה שסיים את הקריירה הציבורית שלו; סדרה של פרכוסים הגיעה בשבועותיו האחרונים. הוא מת מאי-ספיקת כליות ב-4 ביולי 2003 – תשע שנים בדיוק לאחר נישואיו לגלודיין ג'יימס – במרכז הרפואי סידרס-סיני (Cedars-Sinai Medical Center) בלוס אנג'לס, בגיל 58. אפרו פוזר באוקיינוס מול חופי קליפורניה.
מדוע בארי נחשב לגאון
ההגדרה של וייט כגאון מוזיקלי נשענת פחות על טענה לחדשנות בהלחנה ויותר על האמינות המוחלטת של נוסחת החתימה שלו ועל הייחודיות של הכלי שלו – קול כה מובחן, שתיבה אחת, ללא ליווי, ניתנת לזיהוי מיידי עבור מיליוני מאזינים. כישרונו היצירתי האמיתי היה טמון בתזמור ובעיבוד: בניית רקע של כלי מיתר וכלי נשיפה עשירים של תזמורת לאב אנלימיטד כמסגרת ממושמעת עבור ההגשה שלו, ולאחר מכן שימוש בקולו פחות ככלי של זמר קונבנציונלי ויותר כנוכחות מדוברת ואינטימית השכובה מעליו. זהו גאונות של מלאכת יד ועקביות ולא של המצאה הרמונית או לירית – שיריו לעיתים רחוקות סוטים מנושאים של פיתוי רומנטי, ומבקרים באותה עת ומאז ציינו את הצרות של הנוסחה גם כשייחסו לה את יעילותה. הדירוג של מגזין רולינג סטון (Rolling Stone) מ-2023, המציב אותו במקום ה-56 מבין 200 הזמרים הגדולים בכל הזמנים, משקף את הקונצנזוס הביקורתי הזה: קול טיטאני וניתן לזיהוי מיידי בשירות חזון אמנותי תחוום היטב, ולא מוח מוזיקלי הפורץ גבולות.
מורשת
השילוב של וייט בין פופ תזמורתי לסול עיצב את ההפקה בעידן הדיסקו לשנים שלאחר מכן, והעיבודים של תזמורת לאב אנלימיטד נותרו נקודת התייחסות ל-R&B מבוסס כלי מיתר. הוא התקבל לאחר מותו להיכל התהילה של מוזיקת הריקודים (Dance Music Hall of Fame) ב-2004, ועשור לאחר מותו, ביום שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-69, הוליווד העניקה לו כוכב בשדרת הכוכבים שלה – הכרה, מאוחרת אך קבועה, לקול שהפך נער נכלא מווטס לאחד המבצעים המצליחים ביותר מסחרית והניתנים לזיהוי מיידי במוזיקת הסול.