בארי מרשל: הרופא ששתה את החיידקים
בשנת 1984 רופא בן שלושים ושתיים בפרת' (Perth) ערבב מרק של הליקובקטר פילורי (Helicobacter pylori) לתוך כוס ושתה אותו. בתוך שלושה ימים הוא סבל מבחילה ומהבל פיו נדף ריח רע. ביום השמיני, בדיקת אנדוסקופיה הראתה כי רירית קיבתו מודלקת בצורה קשה וכי היא מאוכלסת על ידי האורגניזם. בארי מרשל הוכיח על גופו שלו שכיבים הם תוצאה של זיהום – ובכך הרס מאה שנים של דוקטרינה רפואית שהאשימה בכך מתח, מזג ותזונה.
חיים מוקדמים
מרשל נולד ב-30 בספטמבר 1951 בקלגורלי (Kalgoorlie), עיירת כריית זהב בקצה המדבר של אוסטרליה המערבית. הוא היה הבכור מבין ארבעה ילדים; אביו החליף סדרת עבודות ואמו עבדה כאחות. המשפחה עברה לפרת' כשהיה בן שמונה. הוא למד בבית הספר מריסט קולג', צ'רצ'לנדס (Marist College, Churchlands), והמשיך לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אוסטרליה המערבית (University of Western Australia), שם קיבל תואר MBBS בשנת 1974. הוא נישא לאדריאן ג'ויס פלדמן (Adrienne Joyce Feldman) בשנת 1972; לזוג נולדו ארבעה ילדים, בן ושלוש בנות.
מתמחה עם בעיה
בשנת 1979 מונה מרשל למתמחה ברפואה בבית החולים המלכותי של פרת' (Royal Perth Hospital). שנתיים לאחר מכן פגש את רובין וורן (Robin Warren), פתולוג בבית החולים שהבחין במשהו מוזר תחת המיקרוסקופ שלו: חיידקים מעוקלים החיים ברירית של קיבות מודלקות. זה לא היה אמור להיות אפשרי. האורתודוקסיה הרפואית גרסה כי חומצת הקיבה מעקרת את הקיבה, כי שום דבר לא יכול לאכלס אותה, וכי כיבים פפטיים הם תוצר של מתח ואורח חיים, ויש לנהל אותם ללא הגבלת זמן באמצעות תרופות נוגדות חומצה ואוכל תפל. זה היה קונצנזוס רחב ורווחי.
מרשל לקח את תצפיתו של וורן ברצינות. החל משנת 1981 החלו השניים לחקור באופן שיטתי את האורגניזמים הספירליים, תוך שהם מתאמים את נוכחותם לדלקת קיבה (גסטריטיס) וכיבים בביופסיות של מטופלים. בשנת 1982 הצליח מרשל לגדל את החיידק בתרבית – עקב צירוף מקרים של תזמון, שכן הצלחות הושארו במהלך חופשת הפסחא למשך זמן רב מספיק כדי שהאורגניזם בעל הצמיחה האיטית יופיע – וניסח את ההיפותזה באופן חד-משמעי: החיידקים גורמים למחלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דחייה
הקהילה המקצועית לא התרשמה. בשנת 1983 דחתה האגודה הגסטרואנטרולוגית של אוסטרליה (Gastroenterological Society of Australia) את מאמרו של מרשל. כדי לבסס קשר סיבתי כראוי, הוא היה צריך לספק את השערות קוך (Koch's postulates) – לבודד את האורגניזם, להחדיר אותו למאכסן בריא, ולשכפל את המחלה. ניסויים בבעלי חיים נכשלו; חזירים ועכברים לא שיתפו פעולה.
הניסוי
לכן בשנת 1984 השתמש מרשל במאכסן היחיד שיכול היה לגייס מבחינה אתית. הוא שתה תרבית של H. pylori. התסמינים הופיעו בתוך שלושה ימים: בחילה והליטוזיס (ריח רע מהפה). ביום השמיני, אנדוסקופיה וביופסיה הראו דלקת חמורה כשהחיידקים מבוססים ברירית הקיבה שלו. ביום הארבעה-עשר הוא נטל אנטיביוטיקה וחיסל את הזיהום. הוא פרסם את התוצאות ב-Medical Journal of Australia בשנת 1985.
זה היה מעשה של אומץ ודיוק כאחד. הניסוי סגר את הפער הלוגי שהמבקרים ניצלו, מילא את השערות קוך לגבי דלקת קיבה וביסס חיידק כגורם מחולל למחלה שהשפיעה על מאות מיליוני אנשים.
הצדקה
התוצאה הייתה מיידית ועצומה. מחלת כיב פפטי חדלה להיות מצב כרוני שיש לנהל לכל החיים והפכה לזיהום שניתן לרפא בתוך שבועיים בעזרת אנטיביוטיקה. הטיפול הכירורגי בכיבים נעלם ברובו. הקשר בין H. pylori לסרטן הקיבה הגיע בעקבות זאת, מה שהפך את התגלית לעניין של אונקולוגיה כמו גם של גסטרואנטרולוגיה.
מרשל מעולם לא הפגין צניעות מופרזת לגבי המאבק. בנאום בשנת 1998 הוא אמר זאת בבוטות: "כולם היו נגדי, אבל ידעתי שאני צודק."
הכרה
האותות והכבוד הגיעו בזה אחר זה ברגע שהראיות הפכו לבלתי ניתנות להפרכה: פרס וורן אלפרט (Warren Alpert Prize) ב-1994, פרס לסקר (Lasker Award) למחקר רפואי קליני ב-1995, פרס פאול ארליך ולודוויג דרמסטטר (Paul Ehrlich and Ludwig Darmstaedter Prize) ב-1997, מדליית ביוקנן (Buchanan Medal) ב-1998, ובחירה כעמית של החברה המלכותית (Royal Society) ב-1999. בין השנים 1998 ל-2003 הוא החזיק במלגת ברנט (Burnet Fellowship) באוניברסיטת אוסטרליה המערבית. בשנת 2005 הוא ורובין וורן חלקו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. אוסטרליה העניקה לו את תואר עמית מסדר אוסטרליה (Companion of the Order of Australia) בשנת 2007, באותה שנה שבה הפך למנהל משותף של מרכז מרשל למחקר והדרכה במחלות זיהומיות (Marshall Centre for Infectious Diseases Research and Training).
מדוע מרשל חשוב
התוכן המדעי של התגלית הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא מקרה בוחן באופן שבו רפואה מבוססת מתנגדת לראיות הסותרות מודל נוח – וכיצד מתמחה מבית חולים בפרת', ללא משקל מוסדי מאחוריו, כפה את התיקון בכך שהפך את עצמו לניסוי. החיידק ישב בביופסיות קיבה במשך עשורים, גלוי לעיני כל מי שהביט. מה שמרשל וורן סיפקו היה הנכונות להאמין למה שהם רואים, וכאשר הטיעון נכשל, הנכונות לבלוע את ההוכחה.