פייר ואגו: האדריכל שארגן מקצוע
מתחת למדשאה בלורד (Lourdes), מחוץ לטווח הראייה של המערה, נמצא מבנה בטון המכיל עשרים וחמישה אלף איש. בזיליקת סן פיוס ה-10, שהושלמה בשנת 1958, היא כנסייה תת-קרקעית המקורה במבנה שטוח של פלדה ובטון שתוכנן יחד עם אז'ן פרסינה (Eugène Freyssinet), מהנדס הבטון הדרוך הגדול ביותר של המאה. המבנה קבור באדמה מכיוון שמבנה בגודל כזה מעל פני הקרקע היה הורס את האתר הקדוש שהוא משרת. האדריכל שבחר להסתיר את יצירתו הגדולה ביותר היה פריזאי יליד הונגריה שבילה את רוב חייו בעשיית משהו נדיר יותר מתכנון מבנים: הוא בנה את המוסדות שאדריכלים בכל מקום לוקחים כיום כמובנים מאליהם.
בודפשט, רומא, פריז
פייר ואגו נולד בבודפשט ב-30 באוגוסט 1910 למשפחה שעזבה את הונגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם השתקעו ברומא; הוא עזב אותה לטובת פריז, עזיבה שאותה הגדיר כסירוב אישי לפשיזם, והפך לאזרח צרפת. המסלול הזה – שלוש ערי בירה לפני הבגרות, אחת מהן ננטשה מתוך עיקרון – הוליד אדם שיחידת המחשבה האינסטינקטיבית שלו הייתה היבשת ולא המדינה.
הוא למד בבית הספר המיוחד לאדריכלות (École Spéciale d'Architecture) בפריז אצל המתכנן העירוני אנרי פרוסט (Henry Prost) ואוגוסט פרה (Auguste Perret), אמן הבטון המזוין, וקיבל את הדיפלומה שלו בשנת 1932. השפעתו של פרה ניכרת בכל מה שואגו בנה מאוחר יותר: בטון המטופל כחומר בעל כבוד עצמי ולא כמצע שיש לחפות עליו. הוא פתח משרד עצמאי בשנת 1934, בהיותו בן עשרים וארבע.
המגזין שקבע את סדר היום
הרבה לפני שהיה בנאי משמעותי, ואגו היה העורך המשפיע ביותר באדריכלות האירופית. החל מ-1931 עבד במגזין L'Architecture d'Aujourd'hui (אדריכלות של ימינו), הפך לעורך הראשי וכיהן בתפקיד זה עד 1948, ולאחר מכן עמד בראש הדירקטוריון עד 1975 – תקופה של יותר מארבעה עשורים הקשורים לכותר אחד. בתקופה ההיא L'Architecture d'Aujourd'hui לא היה כתב עת מקצועי גרידא אלא המקום שבו התנועה המודרנית ניהלה ויכוחים עם עצמה, וואגו החליט מה יופיע בו.
עריכת מגזין בעל שיעור קומה כזה הפכה אותו, למעשה, למבקר בעל שם בינלאומי מבלי שהתכוון להיות כזה. זה גם העניק לו משהו שימושי יותר ממוניטין: רשימת התכתבויות. הוא ידע מי הם האדריכלים הרציניים בתריסר מדינות, וחשוב מכך, הם ידעו מי הוא.
כיבוש, התנגדות, שיקום
מלחמת העולם השנייה קטעה זאת. ואגו שירת בהתנגדות במהלך הכיבוש הנאצי של צרפת – עובדה שלרוב מצטמצמת לפסוקית בביוגרפיות שלו, אך ראוי לעצור עליה, כי היא מסבירה את הדחיפות המוסרית של כל מה שעשה לאחר מכן. כאשר הקרבות פסקו, הוא הפך לאדריכל הראשי של השיקום באזור ארל (Arles), ועבד על תכנון עירוני ודיור. הוא בנה גם בצפון אפריקה, ותכנן את הבנקים המרכזיים של המינהלים הקולוניאליים הצרפתיים בתוניסיה ובאלג'יריה, לצד תוכניות דיור ומפעלים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיקום הוא המקום שבו דורו למד שאדריכלות היא שירות ציבורי לפני שהיא אמנות. ואגו מעולם לא שכח זאת.
המצאת ה-UIA
בשנת 1948 הגה ואגו והקים את האיגוד הבינלאומי של אדריכלים (Union Internationale des Architectes - UIA). הוא כיהן כמזכיר הכללי שלו מהקמתו ועד 1968 – עשרים שנה של עבודת ועדות, קונגרסים, תקנונים ונסיעות – ונשאר נשיא כבוד עד מותו. הארגון שהקים מייצג כיום כ-1.5 מיליון אדריכלים בכ-95 מדינות.
הוא לא עצר שם. הוא הקים את המועצה הבינלאומית של ארגוני עיצוב תעשייתי (International Council of Societies of Industrial Design - ICSID), כשהוא מרחיב את אותו ההיגיון למעצבים, ואת הוועדה הבינלאומית של מבקרי אדריכלות (International Committee of Architectural Critics - CICA), כשהוא מרחיב אותו לאנשים הכותבים על מבנים. שלושה גופים בינלאומיים, שכולם עדיין פעילים, וכולם הוקמו על ידי אותו אדם.
מאחורי כולם עמד רעיון אחד שהוא כינה Internationalität (בינלאומיות): שהידידות בין תרבויות ועמים אינה סנטימנטליות אלא הכרח אינטלקטואלי ופוליטי, ושאדריכלות – שכל חברה חייבת לייצר, ושכל חברה מייצרת באופן שונה – היא כלי טוב באופן יוצא דופן לכך. זו הייתה שנת 1948. היבשת הייתה מפורקת והמלחמה הקרה הלכה והחריפה. הקמת גוף מקצועי עולמי ברגע ההוא הייתה או נאיבית או מפוכחת מאוד, והישרדותו של ה-UIA מעידה על האפשרות השנייה.
המבנים
עבודתו של ואגו עצמו קטנה יותר בהיקפה מתפוקתו הארגונית, אך אינה חסרת חשיבות. לורד היא המונומנט: ספינה תת-קרקעית אליפטית ונמוכה מתחת למשטח בטון מקופל, שתוכננה עם פרסינה כדי לקלוט המוני צליינים מבלי להתחרות באתר הקדוש. זה היה שנוי במחלוקת, ונשאר כזה – יצירה עצומה של הנדסה של אמצע המאה במקום המוקדש לנסים מהמאה ה-19.
בשנת 1957 הוא תרם מבנה מגורים בן שמונה קומות לתערוכת אינטרבאו (Interbau) בהנסאווירטל (Hansaviertel) שבברלין, הראווה שבה ברלין המערבית הזמינה את האוונגרד הבינלאומי לבנות מחדש רובע מופצץ כהדגמה לעשייה עירונית פתוחה, ירוקה ודמוקרטית. המבנה של ואגו הכיל שלושה עשר סוגי דירות שונים בחמישים ושבע יחידות – טיעון טכני לכך שמבנה מודרני אחד יכול לאכלס סוגים שונים לחלוטין של משקי בית מבלי להפוך לצריף צבאי.
בין 1957 ל-1960 עבד עם פריץ בורנמן (Fritz Bornemann) על ספריית האוניברסיטה בבון. ב-1974 הגיע קמפוס פונט-דה-בואה (Pont-de-Bois) של אוניברסיטת ליל בוילנב-ד'אסק (Villeneuve d'Ascq). הוא מונה לחבר כבוד של המכון המלכותי של האדריכלים הבריטים (RIBA), של התאחדות האדריכלים הגרמנים (BDA), ושל המכון האמריקאי לאדריכלים (AIA) – שלושה גופים מקצועיים לאומיים שטענו לבעלות על אדם שלא היה שייך לאף אחד מהם באופן בלעדי.
מדוע פייר מכונה גאון
הטיעון בעד ואגו אינו טיעון על צורה. הוא היה מתכנן מוכשר ולעיתים עוצמתי; הוא לא היה לה קורבוזיה (Le Corbusier), ואף אחד שהכיר את התחום מעולם לא טען זאת. אם המילה גאון נצמדת אליו, היא נצמדת ליכולת אחרת: חוש מדויק בצורה יוצאת דופן למה שמקצוע צריך כדי לחשוב באופן קולקטיבי, והסבלנות לבנות את המבנים האלה בעצמו.
שקלו מה הוא עשה בפועל. הוא זיהה, ב-1948, שלאדריכלים אין פורום עולמי, והקים אחד כזה. הוא זיהה שלמעצבים תעשייתיים אין פורום, והקים אחד. הוא זיהה שלביקורת אדריכלית אין גוף בינלאומי, והקים אחד. כל אחד מהם דרש ניסוח תקנונים, גישור בין גופים לאומיים בעלי מסורות בלתי תואמות, גיוס כספים וסבלנות לשנים של פגישות – עבודה ללא קרדיט, ללא צילומים וללא תהילה. רוב האנשים המסוגלים לסוג כזה של המצאה מוסדית הם מנהלים שלא היו יכולים לתכנן מבנה; רוב האנשים שיכולים לתכנן מבנה אינם בעלי סבלנות לכך. ואגו היה שניהם, והשתמש במגזין כדי לרכוש את הרשת שאפשרה את השאר.
טיעון הנגד הכן הוא פשוט. עבודתו הבנויה של ואגו לא הייתה מזכה אותו, כשלעצמה, בפסקה בהיסטוריה כללית של האדריכלות המודרנית. מעמדו נשען במידה רבה על כוח שליטה – עריכת L'Architecture d'Aujourd'hui – והשפעתו של עורך היא תמיד חלקית ושאולה מהאנשים שהוא מפרסם. אמונתו בבינלאומיות הזדקנה למשהו קרוב לקלישאה, אף שלא הייתה כזו כשהוא אימץ אותה. והעיטורים שאסף היו ברובם חברויות כבוד, המטבע של הערכה מקצועית ולא של הישג עיצובי. קראו לו גאון של ארגון, לא של צורה, והתיאור מחזיק מעמד.
מורשת
ואגו מת בנואזי-סור-אקול (Noisy-sur-École) ב-27 בינואר 2002, בגיל תשעים ואחת, לאחר שחי יותר כמעט מכל אדם שפרסם. הוא עדיין הוזמן לוויכוחים בשנותיו המאוחרות – הוא השתתף בסימפוזיון "Mensch und Raum" (אדם וחלל) בשנת 1984 באוניברסיטה הטכנולוגית של וינה, לצד שורה של אדריכלים בינלאומיים מובילים. המבנים יישפטו באופן אינדיבידואלי. ה-UIA, ה-ICSID וה-CICA הם עבודתו האמיתית, והם ימשיכו להיפגש זמן רב אחרי שכל מי שהיה בחדר ישכח מי קרא להם להיווצר.