ארנסט רנן

ארנסט רנן

ז'וזף ארנסט רנן (Joseph Ernest Renan; 27 בפברואר 1823 – 2 באוקטובר 1892) היה חוקר מזרחנות ושפות שמיות צרפתי, שכתב על שפות ותרבויות שמיות, היסטוריון של הדת, פילולוג, פילוסוף, חוקר מקרא ומבקר. הוא כתב יצירות על מקורות הנצרות הקדומה, ודגל בתיאוריות פוליטיות פופולריות, בעיקר בנושאי לאומיות, זהות לאומית ועליונות האדם הלבן על פני גזעים אנושיים אחרים.

רנן נמנה עם החוקרים הראשונים שקידמו את התיאוריה הכוזרית, לפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הכוזרים, עמים טורקיים שאימצו את הדת היהודית ולפי הטענה היגרו למרכז ומזרח אירופה בעקבות קריסת הח'אנות שלהם. על בסיס זה טען כי היהודים הם "גזע בלתי שלם".

הוא הוביל משלחת ארכיאולוגית בשם "המשלחת לפיניקיה (1864–1874)" ללבנון, סוריה וארץ ישראל בניסיון להתחקות אחר הפיניקים הקדמונים.

חיים

### לידה ומשפחה

הוא נולד בטרֶגייה (Tréguier) שבחבל ברטאן, בצפון-מערב צרפת, למשפחת דייגים. סבו, לאחר שצבר הון קטן מספינת הדיג שלו, קנה בית בטרגייה והשתקע שם, ואביו, קפטן של ספינה קטנה ורפובליקני נלהב, נשא לאישה את בתו של סוחר מלוכני מהעיר הסמוכה לניון (Lannion). כל חייו היה רנן מודע לקונפליקט בין האמונות הפוליטיות של אביו ושל אמו. הוא היה בן חמש כשמת אביו, ואחותו, אנרייט (Henriette), המבוגרת ממנו בשתים-עשרה שנה, הפכה לראש המשפחה מבחינה מוסרית. לאחר שניסתה ללא הועיל להחזיק בית ספר לבנות בטרגייה, היא עזבה ונסעה לפריז לעבוד כמורה בפנימייה לנערות.

### חינוך

ארנסט התחנך בסמינר הכנסייתי של עיר הולדתו. תעודות בית הספר שלו מתארות אותו כ"צייתן, סבלני, חרוץ, קפדן ויסודי". בעוד הכמרים הקתולים לימדו אותו מתמטיקה ולטינית, אמו השלימה את השכלתו. אמו של רנן הייתה ממוצא ברטוני למחצה. אבותיה מצד אביה הגיעו מבורדו, ורנן נהג לומר שבטבעו שלו, הגסקוני והברטוני היו תמיד מסוכסכים.

במהלך קיץ 1838, רנן זכה בכל הפרסים בקולג' של טרגייה. אחותו סיפרה לרופא בית הספר בפריז שבו לימדה על אחיה, והוא הודיע על כך לפליקס דופנלו (Félix Dupanloup), שהיה מעורב בארגון הקולג' הכנסייתי סן-ניקולה-דו-שרדונה (Saint-Nicolas-du-Chardonnet), בית ספר שבו התחנכו יחד בני האצולה הקתולית הצעירים והתלמידים המוכשרים ביותר של הסמינרים הקתוליים, מתוך רעיון ליצור ידידות בין האצולה לכמורה. דופנלו שלח לקרוא לרנן, שהיה אז בן חמש-עשרה ומעולם לא יצא את גבולות ברטאן. "למדתי בתדהמה שידע אינו זכות יתר של הכנסייה... התעוררתי למשמעות המילים כישרון, תהילה, סלבריטאי". הדת נראתה לו שונה לחלוטין בטרגייה ובפריז. הוא החל לראות באב דופנלו דמות אב.

### לימודים באיסי-לה-מולינו

בשנת 1840 עזב רנן את סן ניקולה כדי ללמוד פילוסופיה בסמינר סן-סולפיס שליד פריז. הוא נכנס אליו עם תשוקה לסכולסטיקה הקתולית. מבין הפילוסופים, תומאס ריד (Thomas Reid) וניקולא מלברנש (Nicolas Malebranche) משכו אותו תחילה, ולאחר מכן פנה להגל, עמנואל קאנט ויוהאן גוטפריד הרדר (J. G. Herder). רנן החל לראות סתירה בין המטאפיזיקה שלמד לבין האמונה שהצהיר עליה, אך התיאבון לאמיתות בנות-אימות ריסן את ספקנותו. "הפילוסופיה מעוררת ואך חלקית מספקת את התיאבון לאמת; אני להוט למתמטיקה", כתב לאנרייט. אנרייט קיבלה בבית הרוזן זמויסקי (Zamoyski) משרה רווחית יותר מעבודתה הקודמת. היא הפעילה את ההשפעה החזקה ביותר על אחיה.

### לימודים בקולג' סן-סולפיס

לא המתמטיקה אלא הפילולוגיה היא שהייתה אמורה ליישב את ספקותיו הגוברים של רנן. לאחר סיום הקורס באיסי, בשנת 1844 הוא נכנס לקולג' סן-סולפיס כדי לקבל את התואר בפילולוגיה לפני הכניסה לכמורה, ושם החל את לימודי העברית. הוא הבין שהחלק השני של ספר ישעיהו שונה מהראשון לא רק בסגנון אלא גם בתאריך, שהדקדוק וההיסטוריה של חמישה חומשי תורה מאוחרים לתקופת משה, ושספר דניאל נכתב בבירור מאות שנים לאחר התקופה שבה הוא מתרחש. בלילות קרא את הרומנים החדשים של ויקטור הוגו; ביום למד עברית וסורית אצל ארתור-מארי לה היר (Arthur-Marie Le Hir). באוקטובר 1845 עזב רנן את סן סולפיס לסטניסלאס, מכללה חילונית של האורטוריאנים. כשהוא עדיין חש תחת שליטה רבה מדי של הכנסייה, הוא סיים באי-רצון את האחרונה שבזיקותיו לחיים הדתיים ונכנס לבית הספר של מסייה קרוזה כמורה.

### קריירה אקדמית

רנן, שחונך על ידי כמרים, קיבל את האידיאל המדעי בהרחבה יוצאת דופן של כל כישוריו. הוא נשבה ביופי הקוסמוס. בסוף חייו כתב על אנרי-פרדריק אמייל (Amiel): "האדם שיש לו זמן לנהל יומן אישי מעולם לא הבין את עצומותו של היקום". הוודאות של המדעים הפיזיקליים והטבעיים נגלתה לרנן בשנת 1846 על ידי הכימאי מרסלן ברתלו (Marcellin Berthelot), אז צעיר בן שמונה-עשרה, תלמידו בבית הספר של מסייה קרוזה. עד יום מותו של רנן, ידידותם נמשכה. רנן הועסק כמשגיח רק בשעות הערב. במהלך היום המשיך במחקריו בפילולוגיה שמית. בשנת 1847 זכה בפרס וולני (Volney), אחת ההבחנות העיקריות שהוענקו על ידי האקדמיה לכתובות (Académie des Inscriptions), עבור כתב היד של "ההיסטוריה הכללית של השפות השמיות". בשנת 1847 קיבל תואר Agrégé de Philosophie – כלומר, עמית באוניברסיטה – והוצעה לו משרה כמורה בתיכון ונדום (lycée Vendôme).

בשנת 1856 נישא רנן בפריז לקורנלי שפר (Cornélie Scheffer), בתו של הנדריק שפר ואחייניתו של ארי שפר, שניהם ציירים צרפתים ממוצא הולנדי. היו להם שני ילדים, ארי רנן, שנולד ב-1858 והפך לצייר, ונואמי, שנולדה ב-1862 ונישאה בסופו של דבר לפילולוג יאניס פסיכאריס (Yannis Psycharis). בשנת 1863 בחרה בו החברה הפילוסופית האמריקאית כחבר בינלאומי.

חיי ישו

במהלך חייו התפרסם רנן בעיקר כמחבר הספר הפופולרי מאוד "חיי ישו" (Vie de Jésus, 1863). רנן ייחס את הרעיון לספר לאחותו, אנרייט, שאיתה טייל בסוריה העות'מאנית ובארץ ישראל כאשר, לאחר שלקתה בקדחת, מתה בפתאומיות. כשבידיו רק הברית החדשה ועותק של יוספוס פלאביוס כסימוכין, החל לכתוב. הספר תורגם לראשונה לאנגלית בשנת פרסומו על ידי צ'ארלס א' וילבור (Charles E. Wilbour) והוא נשאר בדפוס ב-145 השנים האחרונות. ספרו של רנן "חיי ישו" זכה לשבחים אירוניים ולביקורת מאת אלברט שווייצר בספרו "החיפוש אחר ישו ההיסטורי".

רנן טען שישו הצליח לטהר את עצמו מ"תכונות יהודיות" וכי הפך לארי. ספרו "חיי ישו" קידם רעיונות גזעיים והחדיר גזע לתיאולוגיה ולדמותו של ישו; הוא תיאר את ישו כגלילי שהפך מיהודי לנוצרי, וכי הנצרות צמחה כשהיא מטוהרת מכל השפעה יהודית. הספר התבסס ברובו על הבשורה על-פי יוחנן, והיה עבודה מלומדת. הוא תיאר את ישו כאדם ולא כאלוהים, ודחה את ניסי הבשורות. רנן האמין שבאנושיות של ישו הוא מחזיר לו כבוד רב יותר. טענותיו השנויות במחלוקת של הספר, לפיהן יש לכתוב את חיי ישו כמו חייו של כל אדם היסטורי, וכי המקרא יכול וצריך להיות כפוף לאותה בחינה ביקורתית כמו מסמכים היסטוריים אחרים, עוררו מחלוקת והכעיסו נוצרים רבים. באופן דומה, הוא עורר כעס בקהילה היהודית בשל תיאורו את היהדות כטיפשית ולא הגיונית באופן אבסורדי, ובשל התעקשותו שישו והנצרות עדיפים על היהדות.

ההיסטוריון האמריקאי ג'ורג' מוס (George Mosse), בספרו "לקראת הפתרון הסופי: היסטוריה של הגזענות האירופית" (עמ' 88, 129–130), טוען כי על פי רנן, הסובלנות הייתה תכונה יהודית ולא נוצרית, אך היהדות המקראית איבדה מחשיבותה גם בקרב היהודים עצמם ככל שהציוויליזציה התקדמה. לכן יהודים מודרניים אינם מקופחים עוד בשל עברם והם מסוגלים לתרום תרומות חשובות לקדמה המודרנית.

### המשך הקריירה המלומדת: דעות חברתיות

בספרו על פאולוס הקדוש, כמו ב"שליחים", הוא מראה את דאגתו לחיי החברה הרחבים, את תחושת האחווה שלו ואת תחיית הסנטימנט הדמוקרטי שנתן השראה ל"עתיד המדע" (L'Avenir de la Science). בשנת 1869 הציג את עצמו כמועמד האופוזיציה הליברלית בבחירות לפרלמנט עבור מו (Meaux). בעוד שמזגו הפך לפחות אריסטוקרטי, הליברליזם שלו הפך לסובלני יותר. ערב פירוקה, רנן היה מוכן למחצה לקבל את האימפריה, ואילו נבחר לבית הנבחרים, היה מצטרף לקבוצת "האימפריה הליברלית" (l'Empire liberal), אך הוא לא נבחר. שנה לאחר מכן הוכרזה מלחמה עם גרמניה; האימפריה השנייה בוטלה, ונפוליאון השלישי הפך לגלותי. מלחמת צרפת-פרוסיה הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של רנן. גרמניה תמיד הייתה עבורו מקלט למחשבה ולמדע חסר פניות. כעת, ראה את ארץ האידיאל שלו הורסת ומחריבה את ארץ מולדתו; הוא ראה את הגרמני לא עוד ככומר, אלא כפולש.

ב"הרפורמה האינטלקטואלית והמוסרית" (La Réforme Intellectuelle et Morale, 1871), ניסה רנן להגן על עתידה של צרפת. עם זאת, הוא עדיין הושפע מגרמניה. האידיאל והמשמעת שהציע לארצו המובסת היו אלה של כובשיה – חברה פיאודלית, ממשל מונרכי, אליטה ששאר האומה קיימת רק כדי לתמוך בה ולהזין אותה; אידיאל של כבוד וחובה המוטל על ידי מעטים נבחרים על ההמון הסורר והנשלט. השגיאות שיוחסו לקומונה הפריזאית אישרו את רנן בתגובה זו. במקביל, האירוניה שתמיד מורגשת ביצירתו הופכת למרה יותר. "דיאלוגים פילוסופיים" (Dialogues Philosophiques) שנכתבו ב-1871, "קהלת" (1882) ו"אנטיכריסט" (1876) (הכרך הרביעי של "מקורות הנצרות", העוסק בשלטונו של נירון) הם ללא תחרות בכישרונם הספרותי, אך הם דוגמאות למזג מאוכזב וספקני. הוא ניסה לשווא לגרום למדינתו לציית לתורתו. התקדמות האירועים הראתה לו, להיפך, צרפת שמיום ליום התחזקה מעט, והוא התעורר ממצב רוחו חסר האמונה והמאוכזב, והתבונן בעניין במאבק לצדק וחירות של חברה דמוקרטית. הכרכים החמישי והשישי של "מקורות הנצרות" ("הכנסייה הנוצרית" ו"מרקוס אורליוס") מראים אותו מפוייס עם הדמוקרטיה, בטוח בעלייתו ההדרגתית של האדם, מודע לכך שהקטסטרופות הגדולות ביותר אינן מפריעות באמת להתקדמות הבטוחה אם כי הבלתי מורגשת של העולם, ומפוייס גם, אם לא עם האמיתות, לפחות עם היופי המוסרי של הקתוליות ועם זיכרון נעוריו האדוקים.

הגדרה של לאומיות

הגדרתו של רנן ללאום הייתה משפיעה ביותר. היא ניתנה בהרצאתו משנת 1882 "מהו לאום?" (Qu'est-ce qu'une nation?). בעוד שסופרים גרמנים כמו פיכטה הגדירו את הלאום לפי קריטריונים אובייקטיביים כגון גזע או קבוצה אתנית "בעלת מאפיינים משותפים" (שפה וכו'), רנן הגדיר זאת על פי הרצון של עם לחיות יחד, אותו סיכם בביטוי מפורסם: "לעשות דברים גדולים יחד ולרצות לעשות עוד". בכתיבתו בעיצומו של הסכסוך הנוגע לאזור אלזס-לורן, הוא הצהיר כי קיומו של לאום מבוסס על "משאל עם יומי". מחברים מסוימים מבקרים את ההגדרה הזו, המבוססת על "משאל עם יומי", בגלל העמימות של המושג. הם טוענים כי הגדרה זו היא אידיאליזציה ויש לפרש אותה בתוך המסורת הגרמנית ולא בהתנגדות לה. הם אומרים שהטיעונים ששימשו את רנן בכנס "מהו לאום?" אינם עקביים עם הגותו.

קארל דויטש (Karl Deutsch) (בספרו "לאומיות וחלופותיה") כתב: "'לאום', כך אומר פתגם אירופי עצוב, 'הוא קבוצת אנשים המאוחדת על ידי טעות משותפת לגבי מוצאם וסלידה משותפת משכניהם'". ביטוי זה מיוחס לעתים קרובות, אך בטעות, לרנן עצמו. הוא אכן כתב שאם "המרכיב החיוני של לאום הוא שכל פרטיו חייבים להיות בעלי דברים משותפים רבים", הם "חייבים גם לשכוח דברים רבים. כל אזרח צרפתי חייב היה לשכוח את ליל ברתולומאוס הקדוש ואת הטבח במאה ה-13 בדרום".

רנן האמין ש"לאומים אינם נצחיים. הייתה להם התחלה ויהיה להם סוף. והם כנראה יוחלפו בקונפדרציה אירופית".

יצירתו של רנן השפיעה במיוחד על התיאורטיקן של הלאומיות במאה ה-20, בנדיקט אנדרסון (Benedict Anderson).

### קריירה אקדמית מאוחרת

בעודו מתרחק מהפסימיות שלו לגבי סיכויי הליברליזם במהלך שנות ה-70, ועדיין מאמין בצורך באליטה אינטלקטואלית שתשפיע על החברה הדמוקרטית לטובה, התגייס רנן לתמיכה ברפובליקה הצרפתית השלישית, ותיאר את עצמו בהומור כ"לגיטימיסט" (légitimiste), כלומר אדם שזקוק "לכעשר שנים כדי להתרגל לראות בכל ממשלה כחוקית", והוסיף: "אני, שאיני רפובליקני מראש, שאיני אלא ליברל פשוט שמוכן להסתגל למונרכיה חוקתית, אהיה נאמן לרפובליקה יותר מרפובליקנים שזה עתה התגיירו". התקדמות המדעים תחת הרפובליקה והחופש שניתן לחופש המחשבה שרנן הוקיר יותר מכל, הפיגו רבים מפחדיו הקודמים, והוא התנגד לתיאוריות הדטרמיניסטיות והפטאליסטיות של פילוסופים כמו איפוליט טן (Hippolyte Taine).

ככל שהתבגר, הרהר בילדותו. הוא היה קרוב לגיל שישים כאשר, בשנת 1883, פרסם את האוטוביוגרפיה "זיכרונות מילדות ומנעורים" (Souvenirs d'Enfance et de Jeunesse) אשר, אחרי "חיי ישו", היא היצירה שבה הוא ידוע בעיקר.

הם הראו לקורא המודרני השבע שבעולם, שעולם לא פחות פיוטי ולא פחות פרימיטיבי מזה של "מקורות הנצרות" עדיין התקיים בזיכרון החי בחוף הצפון-מערבי של צרפת. יש לו את הקסם הקלטי של הרומנטיקה העתיקה ואת הפשטות, הטבעיות והאמינות שהמאה ה-19 העריכה כל כך. אך "קהלת" שלו, שפורסם חודשים ספורים קודם לכן, ו"דרמות פילוסופיות" (Drames Philosophiques) שלו, שנאספו ב-1888, נותנים תמונה הולמת יותר של רוחו הביקורתית, המאוכזבת אך האופטימית והבררנית. הם מראים את היחס לסוציאליזם חסר התרבות של פילוסוף ליברלי מתוך שכנוע, ואריסטוקרט לפי מזגו. אנו לומדים בהם כיצד קאליבן (הדמוקרטיה), החיה חסרת הדעת, שחונכה לאחריותה שלה, מהווה בסופו של דבר שליט הולם; כיצד פרוספרו (העיקרון האריסטוקרטי או המוח) מקבל את הדחתו למען חירות גדולה יותר בעולם האינטלקטואלי, שכן קאליבן מוכיח שוטר יעיל ומשאיר לממונים עליו יד חופשית במעבדה; כיצד אריאל (העיקרון הדתי) רוכש אחיזה איתנה יותר בחיים ולא מוותר עוד על רוחו ברמז הקל ביותר לשינוי. ואכן, אריאל משגשג בשירותו של פרוספרו תחת הממשל החיצוני של החיה רבת הראשים. יצירות אלו מדגימות את ניסיונו של רנן כל חייו ליישב בין רגשות דתיים לאידיאליזם מדעי ופילוסופי.

רנן היה פורה. בגיל שישים, לאחר שסיים את "מקורות הנצרות", החל את "היסטוריה של עם ישראל", המבוססת על מחקר של כל חייו בתנ"ך וב-"Corpus Inscriptionum Semiticarum", שפורסם על ידי האקדמיה לכתובות תחת הנהלתו של רנן משנת 1881 ועד סוף ימיו. הכרך הראשון של "היסטוריה של עם ישראל" הופיע ב-1887; השלישי, ב-1891; האחרונים שניים לאחר מותו. כהיסטוריה של עובדות ותיאוריות, לספר יש פגמים רבים; כמסה על האבולוציה של הרעיון הדתי, הוא בעל חשיבות יוצאת דופן (למרות כמה פסקאות של קלות דעת, אירוניה או חוסר עקביות); כהשתקפות של מוחו של רנן, זוהי התמונה החיה ביותר. בכרך של מאמרים שנאספו, "דפים נפרדים" (Feuilles Détachées), שפורסם גם הוא ב-1891, אנו מוצאים את אותה עמדה נפשית, אישור לצורך באדיקות בלתי תלויה בדוגמה. במהלך שנותיו האחרונות קיבל כיבודים רבים, והתמנה למנהל הקולז' דה פראנס ולקצין גדול בלגיון הכבוד. שני כרכים של "היסטוריה של עם ישראל", התכתבויותיו עם אחותו אנרייט, "מכתביו למסייה ברתלו", וה"היסטוריה של המדיניות הדתית של פיליפ היפה", אותה כתב בשנים שמיד לפני נישואיו, כולם הופיעו במהלך שמונה השנים האחרונות של המאה ה-19.

רנן מת לאחר מחלה של כמה ימים בשנת 1892 בפריז, ונקבר בבית הקברות מונמארטר (Cimetière de Montmartre) ברובע מונמארטר.

מוניטין ומחלוקות

רנן, שהיה משפיע מאוד בחייו, זכה לאחר מותו להספדים כהתגלמות הרוח הפרוגרסיבית בתרבות המערבית. אנטול פראנס כתב כי רנן היה התגלמות המודרניות. יצירותיו של רנן נקראו והוערכו על ידי רבים מהדמויות הספרותיות המובילות של התקופה, ביניהם ג'יימס ג'ויס, מרסל פרוסט, מתיו ארנולד, אדית וורטון ושארל אוגוסטן סנט-בב. פרשנויותיו של רנן להיסטוריה הפכו לנושא לעקיצות פולמוסיות תכופות בהרצאותיו של יאקוב בורקהרדט באוניברסיטת בזל, וגם קיבלו ביקורת מתמשכת וחריפה מעמיתו (הידוע יותר לאחר מותו) וחבר הסגל בבזל ביצירותיו המאוחרות של ניטשה, שם מופיע רנן כדוגמה מובהקת לטינה (ressentiment). אחד ממעריציו הגדולים היה מנואל גונסאלס פראדה (Manuel González Prada) בפרו, שלקח את "חיי ישו" כבסיס לאנטי-קלריקליות שלו. במסמכו משנת 1932 "דוקטרינת הפאשיזם", הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני גם הריע ל"אינטואיציות פרה-פאשיסטיות" שנתפסו בקטע מ"הרהורים" של רנן, שטענו נגד דמוקרטיה וזכויות פרט כ"דמיוניות" וכמנוגדות מיסודן ל"תוכניות הטבע".

### פסל

בשנת 1903 ליוותה מחלוקת גדולה את הצבת האנדרטה בטרגייה שעיצב ז'אן בושה (Jean Boucher). האנדרטה הוצבה בכיכר הקתדרלה המקומית, פורשה כקריאת תיגר על הקתוליות, והובילה להפגנות רחבות היקף, במיוחד משום שהאתר שימש בדרך כלל לדוכן הזמני שהוקם בפסטיבל הקתולי המסורתי של הסליחה של סן איב (Pardon of St Yves). הוא כלל גם את האלה היוונייה אתנה המרימה את זרועה כדי להכתיר את רנן, המחוות כקריאת תיגר לכיוון הקתדרלה. הכמורה המקומית ארגנה פסל גולגולתא (צליבה) מוחה שעיצב איב הרנו (Yves Hernot) כ"סמל לכנסייה האולטרמונטנית המנצחת".

### השקפות על גזע

רנן האמין שמאפיינים גזעיים הם אינסטינקטיביים ודטרמיניסטיים. רנן האמין שהגזע השמי נחות מהגזע הארי. רנן טען שהמוח השמי מוגבל על ידי דוגמטיות וחסר תפיסה קוסמופוליטית של ציוויליזציה. עבור רנן, שמים היו "גזע בלתי שלם". יש הטוענים כי רנן פיתח את האנטישמיות שלו מהאנטי-יהדות של וולטר. חנה ארנדט כתבה שרנן היה כנראה הראשון שאפיין את הגזעים השמיים והאריים כעומדים זה מול זה בחלוקה מהותית של האנושות.

הוא לא ראה ביהודי אשכנז באירופה עם שמי. רנן מוכר כמי שהשיק את מה שנקרא התיאוריה הכוזרית. תיאוריה זו קובעת כי לאשכנזים יש מוצא מפיליטים טורקיים שהתגיירו ומאוחר יותר היגרו מח'אנות הכוזרים שקרסה מערבה אל חבל הריין, והחליפו את שפת הכוזרים המקומית שלהם בשפת היידיש תוך המשך קיום הדת היהודית. בהרצאתו משנת 1883 "היהדות כגזע וכדת" (Le Judaïsme comme race et comme religion) הוא עירער על המושג שיהודים מהווים ישות גזעית מאוחדת במובן ביולוגי, מה שהפך את דעותיו לבלתי מקובלות בתוך האנטישמיות הגזענית. רנן היה ידוע גם כמי שהיה מבקר חריף של הלאומיות האתנית הגרמנית, על גווניה האנטישמיים. תפיסותיו לגבי גזע ואתניות היו מנוגדות לחלוטין לאנטישמיות האירופית של המאות ה-19 וה-20.

רנן כתב את הדברים הבאים על ההיסטוריה הארוכה של רדיפת היהודים:

> כאשר כל העמים וכל הדורות רדפו אתכם, חייב להיות מניע מאחורי כל זה. היהודי, עד זמננו, הסתנן לכל מקום, ותבע את הגנת המשפט המקובל; אך במציאות, נשאר מחוץ למשפט המקובל. הוא שמר על מעמדו שלו; הוא רצה לקבל את אותן ערבויות כמו כולם, ומעבר לכך, את החריגים והחוקים המיוחדים שלו. הוא חשק ביתרונות העמים מבלי להיות עם, מבלי לעזור בנשיאת עול העמים. שום עם מעולם לא הצליח לסבול זאת. העמים הם יצירות צבאיות שנוסדו ומתוחזקות על ידי החרב; הם עבודתם של איכרים וחיילים; בביסוסם היהודים לא תרמו דבר. כאן טמונה הטעות הגדולה שבהשראה ביומרות הישראליות. הזר הנסבל יכול להיות שימושי למדינה, אך רק בתנאי שהמדינה לא תאפשר לעצמה להיות פלושה על ידו. לא הוגן לתבוע זכויות משפחה בבית שלא בנית, כמו אותן ציפורים שמגיעות ותופסות את מקומן בקן שאינו שייך להן, או כמו הסרטנים שגונבים את הקליפה של מין אחר.

עם זאת, במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, התרחק רנן מדעות אלה. בהרצאה על "היהדות כגזע וכדת", הוא הצהיר:

> כאשר, בשנת 1791, האספה הלאומית גזרה את אמנציפציית היהודים, היא עסק מעט מאוד בגזע. היא סברה שיש לשפוט בני אדם, לא לפי הדם הזורם בעורקיהם, אלא לפי ערכם המוסרי והאינטלקטואלי. תפארתה של צרפת היא לקחת את השאלות הללו מהצד האנושי שלהן. עבודתה של המאה התשע-עשרה היא להפיל כל גטו, ואין לי שבחים לאלה שמבקשים לבנות אותם מחדש. הגזע הישראלי העניק בעבר את השירותים הגדולים ביותר לעולם. מעורבב עם העמים השונים, בהרמוניה עם האחדויות הלאומיות המגוונות של אירופה, הוא ימשיך לעשות בעתיד את מה שעשה בעבר. בשיתוף הפעולה שלו עם כל הכוחות הליברליים של אירופה, הוא יתרום באופן בולט לקדמה החברתית של האנושות.

בוועידת 1882 בנושא "מהו לאום?", רנן יצא נגד התיאוריות שהתבססו על גזע:

> שני העקרונות של לאומים הם נכונים ולגיטימיים, בעוד שזה של הזכות הראשונית של גזעים הוא שגוי ומלא סכנות לקדמה אמיתית... האמת היא שגזע טהור אינו קיים וכי לבסס פוליטיקה על ניתוח אתנוגרפי משמעו לבסס אותה על אשליה.

בשנת 1883, בהרצאה בשם "הזהות המקורית וההפרדה ההדרגתית של היהדות והנצרות", הוא אמר:

> היהדות, ששירתה היטב בעבר, עדיין תשרת בעתיד. היא תשרת את המטרה האמיתית של הליברליזם, של הרוח המודרנית. כל יהודי הוא ליברל... אויבי היהדות, לעומת זאת, אם רק תסתכל עליהם מקרוב יותר, תראה שהם אויבי הרוח המודרנית בכלל.

הערות אחרות על גזע התבררו גם הן כשנויות במחלוקת, במיוחד אמונתו כי מדיניות פוליטית צריכה לקחת בחשבון הבדלים גזעיים כביכול:

> הטבע יצר גזע של עובדים, הגזע הסיני, שיש להם זריזות ידנית נפלאה וכמעט ללא חוש כבוד... גזע של מעבדי אדמה, הכושי; התייחס אליו בטוב לב ובאנושיות, והכל יהיה כפי שצריך להיות; גזע של אדונים וחיילים, הגזע האירופי. צמצם את הגזע האצילי הזה לעבודה בארגסטולום (כלא רומי) כמו כושים וסינים, והם ימרדו... אך החיים שבהם עובדינו מורדים היו עושים סיני או פלאח למאושר, שכן הם אינם יצורים צבאיים כלל. תן לכל אחד לעשות את מה שהוא נוצר עבורו, והכל יהיה בסדר.

פסקה זו, בין היתר, צוטטה על ידי אמה סזיר (Aimé Césaire) ב"שיח על הקולוניאליזם" שלו, כראיה לצביעות כביכול של ההומניזם המערבי ולתפיסתו "הגזענית בצורה מלוכלכת" של זכויות האדם.

### גזענות רפובליקנית

רנן מילא תפקיד מרכזי בעיצוב החשיבה הגזענית כפי שהתפתחה ברחבי אירופה, וספציפית יותר, בתוך האקלים האינטלקטואלי של הרפובליקה הצרפתית השלישית. אף על פי שרנן היה תומך בזכות להגדרה עצמית, הוא גם דגל ברעיון שקיימת "היררכיה גזעית של עמים". באופן שיחתי, הוא הכפיף את עקרון ההגדרה העצמית של עמים להיררכיה גזעית; במילים אחרות, הוא תמך בהתפשטות קולוניאליסטית ובהשקפה הגזענית של הרפובליקה השלישית משום שהאמין שהצרפתים נעלים היררכית מבחינת גזע על פני העמים האפריקאים. צורה זו של גזענות, שזכתה לכינוי "גזענות רפובליקנית" על ידי ז'יל מנסרון (Gilles Manceron), הייתה נפוצה בצרפת במהלך הרפובליקה השלישית ולעתים קרובות שימשה להצדקת התפשטות קולוניאלית אירופית. תומכי הקולוניאליזם השתמשו במושג העליונות התרבותית, ותיארו את עצמם כ"מגני הציוויליזציה", כדי להצדיק את פעולותיהם הקולוניאליות והתפשטותם הטריטוריאלית. סיבה נוספת לתמיכתו של רנן בקולוניאליזם הייתה ש, לדעתו, "אומה שאינה מתיישבת נידונה באופן בלתי הפיך לסוציאליזם, למלחמה בין עשירים לעניים".

כיבודים

- הסיירת המשוריינת ארנסט רנן, שהושקה בשנת 1906, נקראה על שמו.

- הקהילה של רנן (Renan), וירג'יניה, נקראה על שמו.

ארכיונים ומזכרות

- מוזיאון החיים הרומנטיים (Musée de la Vie romantique), אוטל שפר-רנן, פריז

יצירות

- (1852). De Philosophia Peripatetica, apud Syros.

- (1855). Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques.

- (1859). Essais de morale et de critique.

- (1862). Henriette Renan, souvenir pour ceux qui l'ont connue.

- (1863–1881). Histoire des origines du christianisme: (1863). Vie de Jésus.

- (1877). Les Évangiles et la seconde génération chrétienne.

- (1882). Marc-Aurèle ou la Fin du monde antique.

- (1864). Mission de Phénicie (1865–1874)

- (1865). Histoire littéraire de la France au XIVe siècle [עם ויקטור לה קלרק].

- (1871). La Réforme intellectuelle et morale de la France.

- (1876). Dialogues et fragments philosophiques.

- (1878). Mélanges d'histoire et de voyages.

- (1878–1886). Drames philosophiques: (1878). Caliban.

- (1883). Islam and Science: הרצאה שהוצגה בסורבון, 29 במרץ 1883.

- (1883). Souvenirs d'enfance et de jeunesse.

- (1884). Nouvelles études d'histoire religieuse.

- (1887–1893). Histoire du peuple d'Israël [5 כרכים].

- (1889). Examen de conscience philosophique.

- (1890). L'Avenir de la science, pensées de 1848.

- (1899). Études sur la politique religieuse du règne de Philippe le Bel.

- (1904). Mélanges religieux et historiques.

- (1914). Fragments intimes et romanesques.

- (1921). Essai psycologique sur Jésus-Christ.

- (1928). Sur Corneille, Racine et Bossuet.

יצירות בתרגום לאנגלית

- (1862). An Essay on the Age and Antiquity of the Book of Nabathaean Agriculture. לונדון: Trübner & Co.

- (1864). Studies of Religious History and Criticism. ניו יורק: Carleton Publisher.

- (1864). The Life of Jesus. לונדון: Trübner & Co.

- (1866). The Apostles. ניו יורק: Carleton Publisher.

- (1868). Saint Paul. לונדון: The Temple Company.

- (1871). Constitutional Monarchy in France. בוסטון: Robert Brothers.

- (1885). Lectures on the Influence of the Institutions, Thought and Culture of Rome, on Christianity and the Development of the Catholic Church. לונדון: Williams & Norgate (The Hibbert Lectures). (1888). English Conferences of Ernest Renan. בוסטון: James R. Osgood and Company.

- (1888–1895). History of the People of Israel. לונדון: Chapman & Hall [5 כרכים].

- (1888). Marcus-Aurelius. לונדון: Mathieson & Company.

- (1888). The Abbess of Jouarre. ניו יורק: G.W. Dillingham.

- (1889). The Gospels. לונדון: Mathieson & Company.

- (1890). The Antichrist. לונדון: Mathieson & Company.

- (1890). Cohelet; or, the Preacher. לונדון: Mathieson & Company.

- (1891). The Future of Science. לונדון: Chapman & Hall.

- (1891). The Song of Songs. לונדון: W.M. Thomson.

- (1892). Recollections and Letters of Ernest Renan. ניו יורק: Cassell Publishing Company.

- (1893). The Book of Job. לונדון: W.M. Thomson.

- (1895). My Sister Henrietta. בוסטון: Robert Brothers.

- (1896). Brother and Sister: A Memoir and the Letters of Ernest & Henriette Renan. לונדון: William Heinemann.

- (1896). Caliban: A Philosophical Drama. לונדון: The Shakespeare Press.

- (1896). The Poetry of the Celtic Races, and Other Essays. לונדון: The Walter Scott Publishing Co.

- (1904). Renan's Letters from the Holy Land. ניו יורק: Doubleday, Page & Company.

- (1935). The Memoirs of Ernest Renan. לונדון: G. Bles.