ארנסט שקלטון: האיש שנכשל והחזיר את כולם הביתה
בינואר 1909 עמד שקלטון בנקודה 88°23′ דרום, פחות ממאה מיילים מהקוטב הדרומי וקרוב יותר מכל אדם שהגיע לשם אי פעם. הוא חישב את כמות המזון שנותרה, הגיע למסקנה שהגעה לקוטב תהרוג את חברי המשלחת שלו בדרך חזרה, והסתובב לאחור. זו ההחלטה שעליה נשען המוניטין שלו – לא ניצחון אלא סירוב, והעדות הברורה ביותר לאיכות שהצילה מאוחר יותר עשרים ושמונה חיים בים ודל.
דאלוויץ' וצי הסוחר
הוא נולד ב-1874 במחוז קילדייר, אירלנד, ועבר ללונדון עם משפחתו בגיל עשר, שם נשלח למכללת דאלוויץ' (Dulwich College) ולא הראה עניין רב בלימודים. בגיל שש-עשרה הצטרף לצי הסוחר. הוא הוסמך כרב חובל ב-1898 – תעודה של ימאי עובד ולא דרגה של הצי המלכותי, וההבדל ברקע בין שקלטון לבין קציני הצי המלכותי שביניהם העביר את חייו אינו מקרי לסיפור.
דיסקברי, והשילוח הביתה
קשרים עם משפחת לונגסטאף השיגו לו מקום כקצין שלישי במשלחת הלאומית הבריטית לאנטארקטיקה של רוברט פלקון סקוט (Robert Falcon Scott) בשנת 1901. בדצמבר 1902 יצאו סקוט, אדוארד וילסון (Edward Wilson) ושקלטון במזחלות לנקודה 82°17′ דרום, שיא דרומי חדש. שקלטון ערך את עיתון המשלחת. הוא גם התמוטט פיזית, וסקוט קבע שהוא אינו כשיר להמשיך ושלח אותו הביתה מוקדם.
להיות משוחרר ממשימת אדם אחר זו התחלה לא מבטיחה לקריירה קוטבית. נראה שזה תפקד כדלק עבורו.
נימרוד
ב-1907 חזר עם משלחת משלו, שמומנה ברובה על ידי התעשיין ויליאם בירדמור (William Beardmore). משלחת הנימרוד (Nimrod) השיגה רבות: העפלה ראשונה להר ארבוס, הגעה ראשונה לקוטב המגנטי הדרומי, ומסעו של שקלטון עצמו לנקודה 88°23′ דרום, בטווח של מאה מיילים מהקוטב הגיאוגרפי לפני שהחשבון של שקי האספקה אילץ אותו לסגת. הוא חזר לקבלת פנים של גיבור וזכה בתואר אבירות.
אנדורנס, מרוסקת
התוכנית לשנת 1914 הייתה חציית יבשת אנטארקטיקה כולה, מים ודל לים רוס. היא מעולם לא התחילה. האנדורנס (Endurance) נלכדה בקרח הים של ים ודל ב-19 בינואר 1915, לפני שניתן היה לפרוק את המצרכים, ורוסקה באיטיות במשך תשעה חודשים, עד ששקעה סופית ב-27 באוקטובר. עשרים ושמונה גברים נותרו על הקרח עם שלוש סירות.
הם הקימו מחנה על שדות קרח בזמן שהקרח נסחף, אחר כך עברו לסירות והגיעו לאי הפיל (Elephant Island) – אי לא מיושב, מחוץ לכל נתיב ספנות, ומקום שבו איש לא יחפש אותם לעולם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ג'יימס קיירד
תגובתו של שקלטון הייתה לעזוב. הוא לקח חמישה גברים – פרנק וורסלי (Frank Worsley), טום קרין (Tom Crean), הנגר הארי מקניש (Harry McNish), ג'ון וינסנט (John Vincent) וטימותי מקארתי (Timothy McCarthy) – ויצא לתחנות הציד של איי ג'ורג'יה הדרומית, כ-800 מיילים יבשתיים מעבר למעבר דרייק בסירת לווייתנים פתוחה באורך 22 וחצי רגל.
מקניש הפך את הסירה לראויה למחייה בקושי: הוא הגביה את הדפנות בשמונה עד עשרה אינצ'ים בעזרת עץ מפורק, חיפה אותה בעץ ובבד, אטם את העבודה בצבע שמן, פתיל מנורה ודם כלבי ים, העביר תורן רזרבי לאורך השדרית כעמוד שדרה נגד הגלים, חימש אותה כסירת קצ' (ketch), והעמיס טון של אבני חוף כמשקל כדי שלא תתהפך.
הם יצאו ב-24 באפריל 1916. רוחות בעוצמה 9 הגיעו בתוך יום. גלי כף הורן הגיעו לגובה של שישים רגל מהשפל לשיא; היה צריך לחצוב את רסיסי המים הקפואים לפני שהם יהפכו את הסירה; הוצאת המים לא פסקה. ב-5 במאי, בתנאים הגרועים ביותר, כתב שקלטון שהסירה "הורמה ונזרקה קדימה כמו שעם בתוך גלי חוף נשברים."
וורסלי ניווט באמצעות ארבע תצפיות סקסטנט קצרות על השמש במשך שבעה עשר ימים, שבוצעו מסירה שלא יכלה לעמוד יציבה, וכינה זאת "בדיחה משעשעת של ניחושים". הוא מצא את ג'ורג'יה הדרומית בכל זאת. הם הבחינו בה ב-8 במאי ונחתו במפרץ קייב קוב (Cave Cove) במפרץ המלך הוקון ב-10 בחודש.
הם הגיעו לחוף בצד הלא נכון. כשהשאיר את וינסנט ומקניש תחת הסירה ההפוכה, חצה שקלטון את פנים האי הלא ממופה עם וורסלי וקרין – הרים וקרחונים, ללא מפה, שלושים ושישה שעות של צעידה רצופה – ונכנס לתחנת הציד בסטרומנס (Stromness) ב-19 במאי, כשהם מתוארים על ידי מי שראו אותם כשלישייה נוראית של דחלילים. זו הייתה החצייה המאושרת הראשונה של ג'ורג'יה הדרומית.
החזרה לאי הפיל לקחה לו עוד שלושה חודשים וארבעה ניסיונות מול קרח החורף. גוררת הקיטור הצ'יליאנית יילצ'ו (Yelcho), בפיקודו של לואיס פארדו (Luis Pardo), חילצה לבסוף את הגברים בסוף אוגוסט 1916 והנחיתה אותם בפונטה ארנס ב-3 בספטמבר. איש מחברי המשלחת על האי לא מת.
מדוע ארנסט מכונה גאון
הטענה אינה נוגעת לאינטלקט, ואף לא באמת למלאכה פיזית. היא נוגעת לשיקול דעת לגבי אנשים, ולמתי לעצור.
העצירה היא החלק הנדיר יותר. בנקודה 88°23′ היה הפרס בידיו של שקלטון בטווח של צעידה של שבוע, והוא ויתר עליו כי המספרים אמרו שהחזרה תהרוג את אנשיו. כמעט אף אחד שבילה שנים והון כדי להגיע לנקודה זו לא מבצע את החישוב הזה בכנות; היסטוריה קוטבית היא במידה רבה רשימה של אנשים שלא יכלו. אותו כישרון הפעיל את קטסטרופת ים ודל: הוא ויתר על החצייה, אחר כך על הספינה, אחר כך על המחנה, אחר כך על האי, כשהוא מתקן את היעד כלפי מטה עד שהיה פשוט שכולם יישארו בחיים.
חלק האנשים אושר על ידי הגברים, שייחסו את הישרדותם למנהיגותו. זה כלל הקצאת משימות כך שלאף אחד לא יהיה מה לעשות, שמירת הממורמרים קרוב, והפגנת ביטחון גלוי בפומבי בזמן ביצוע חישובים בפרטיות.
טענת הנגד חמורה. שקלטון נכשל בכל יעד שהכריז עליו. הוא לא הגיע לקוטב. הוא לא חצה את אנטארקטיקה. האנדורנס שקעה לפני שארגז אחד הורד ממנה, והבריחה שהוא מפורסם בגינה הייתה בריחה מאסון שהוא עצמו הוביל. שתי הפעולות המדהימות ביותר מבחינה טכנית של אותה בריחה לא היו שלו: הניווט היה של וורסלי, הסירה של מקניש. שלו היו ההחלטה לצאת, הבחירה מי יצא, והסירוב לקבל את החשבון של אי הפיל כסופי. זה אמיתי ולא שגרתי. זה לא אותו דבר כמו גאונות.
מורשת
הוא יצא דרומה פעם נוספת, במשלחת שקלטון-רווט (Shackleton–Rowett), ומת מהתקף לב על סיפון הקוואסט (Quest) בגריטוויקן, ג'ורג'יה הדרומית, ב-5 בינואר 1922, בגיל ארבעים ושבע – במושבת הציד שאליה כוונה מסעו הגדול ביותר שש שנים קודם לכן.
מעמדו עלה בעוד מעמדו של סקוט ירד: סקר משנת 2002 של מאה הבריטים הגדולים ביותר דירג את שקלטון במקום האחד-עשר ואת סקוט במקום החמישים וארבעה, היפוך של פסק הדין של 1913. המסע של הג'יימס קיירד (James Caird) מתואר באופן שגרתי על ידי היסטוריונים כמסע הסירה הקטנה הגדול ביותר שהושלם אי פעם – הערכה שהרוויח, בסופו של דבר, אדם שביצע כל דבר שקבע לעצמו בצורה שגויה והחזיר את כל אנשיו הביתה.