חיים מוקדמים ורקע
לא היה זכר לאפלטון, ונאמר לי מאוחר יותר שהוא הלך לחיות ברפובליקה שלו, שם הוא נכנע בעליזות לחוקיו שלו. [...] אף אחד מהסטואים לא נכח. השמועה אמרה שהם עדיין מטפסים על הגבעה התלולה של המידה הטובה [...]. באשר לספקנים, נראה שהם היו חרדים מאוד להגיע לשם, אך עדיין לא יכלו להחליט אם האי באמת קיים או לא. לוקיאנוס מסאמוסאטה היה סאטיריקן ורטוריקן אשורי הידוע בעיקר בסגנונו האירוני האופייני, שבו לעג לעיתים קרובות לאמונות טפלות, פרקטיקות דתיות ואמונה בעל-טבעי. למרות ששפת אמו הייתה כנראה סורית, כל יצירותיו הקיימות כתובות כולן ביוונית עתיקה, בעיקר ביוונית אטית שהייתה פופולרית בתקופת הסופיסטיקה השנייה.
כל מה שידוע על חייו של לוקיאנוס מגיע מכתביו שלו, שלעיתים קרובות קשה לפרש בגלל השימוש הנרחב שלו בסרקזם. על פי נאומו "החלום", הוא היה בן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך מהכפר סאמוסאטה לאורך גדות הפרת במחוז הרומי המרוחק סוריה. כצעיר, הוא היה חניך אצל דודו כדי להפוך לפסל, אך לאחר ניסיון פיסול כושל, הוא ברח כדי לרדוף אחר השכלה באיוניה. ייתכן שהוא הפך למרצה נודד וביקר באוניברסיטאות ברחבי האימפריה הרומית. לאחר שרכש תהילה ועושר באמצעות הוראתו, לוקיאנוס התיישב לבסוף באתונה למשך עשור, שבמהלכו כתב את רוב יצירותיו הקיימות. בשנות החמישים לחייו, ייתכן שמונה כפקיד ממשלתי בשכר גבוה במצרים, ולאחר מכן הוא נעלם מהתיעוד ההיסטורי.
קריירה וכתבים
יצירותיו של לוקיאנוס היו פופולריות מאוד בעת העתיקה, ויותר משמונים כתבים המיוחסים לו שרדו עד ימינו, כמות גדולה משמעותית מאשר לרוב הסופרים הקלאסיים האחרים. יצירתו המפורסמת ביותר היא סיפור אמיתי, סאטירה אירונית נגד סופרים המספרים סיפורים מדהימים, הנחשבת על ידי חלק ליצירה הידועה המוקדמת ביותר של מדע בדיוני. לוקיאנוס המציא את ז'אנר הדיאלוג הקומי, פרודיה על הדיאלוג הסוקרטי המסורתי. הדיאלוג שלו אוהב השקרים צוחק על אנשים המאמינים בעל-טבעי ומכיל את הגרסה העתיקה ביותר הידועה של "שוליית הקוסם". לוקיאנוס כתב סאטירות רבות שלעגו לסיפורים מסורתיים על האלים, כולל דיאלוגים של האלים, איקארומניפוס, זאוס זועם, זאוס מתוחקר ו-פרלמנט האלים. הדיאלוגים של המתים שלו מתמקדים בפילוסופים הציניקנים דיוגנס ומניפוס.
השפעה ספרותית ומורשת
פילוסופיות למכירה ו-המשתה או הלפיטים צוחקים על בתי ספר פילוסופיים שונים, ו-הדייג או המתים שקמים לתחייה הוא הגנה על לעג זה. לוקיאנוס לעג לעיתים קרובות לדמויות ציבוריות, כגון הפילוסוף הציניקן פרגרינוס פרוטאוס במכתבו מותו של פרגרינוס והאורקל המרמה אלכסנדר מאבונוטיכוס בחיבורו אלכסנדר הנביא השקר. החיבור של לוקיאנוס על האלה הסורית סאטירי על הבחנות תרבותיות בין יוונים לסורים והוא המקור העיקרי למידע על פולחן עתרעתה. ללוקיאנוס הייתה השפעה עצומה ורחבת היקף על הספרות המערבית. יצירות בהשראת כתביו כוללות את אוטופיה של תומאס מור, יצירותיו של פרנסואה רבלה, טימון מאתונה של ויליאם שייקספיר ו-מסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט.
מקורות ביוגרפיים ואתגרים
מקורות ביוגרפיים: לוקיאנוס אינו מוזכר באף טקסט או כתובת עכשווית שנכתבו על ידי אחרים והוא אינו כלול בחיי הסופיסטים של פילוסרטוס. כתוצאה מכך, כל מה שידוע על לוקיאנוס מגיע אך ורק מכתביו שלו. מגוון דמויות עם שמות דומים מאוד ללוקיאנוס, כולל "לוקינוס", "לוקיאנוס", "לוקיוס" ו"הסורי" מופיעים לאורך כתביו. אלו פורשו לעיתים קרובות על ידי חוקרים וביוגרפים כ"מסכות", "אלטר-אגו" או "דוברים" של המחבר. דניאל ס. ריכטר מבקר את הנטייה התכופה לפרש "דמויות דמויות לוקיאנוס" כאלו כהשתלות עצמיות של המחבר וטוען שהן, למעשה, רק דמויות בדיוניות שלוקיאנוס משתמש בהן כדי "לחשוב איתן" כאשר הוא מבצע סאטירה על הבחנות קונבנציונליות בין יוונים לסורים.
הוא מציע שהן בעיקר טרופ ספרותי המשמש את לוקיאנוס כדי להדוף האשמות שהוא כסופר הסורי "פגע איכשהו בטוהר הניב או הז'אנר היווני" באמצעות המצאת הדיאלוג הקומי. הקלאסיקן הבריטי דונלד ראסל קובע, "חלק גדול ממה שלוקיאנוס אומר על עצמו אינו ראוי לאמון יותר מהמסע לירח שהוא מספר עליו בצורה משכנעת כל כך בגוף ראשון בסיפורים אמיתיים" ומזהיר ש"זה טיפשי להתייחס לזה כאוטוביוגרפיה". רקע וחינוך: לוקיאנוס נולד בעיירה סאמוסאטה על גדות הפרת בשוליים המזרחיים הרחוקים של האימפריה הרומית. סאמוסאטה הייתה בירת ממלכת קומגנה עד שנת 72 לספירה, אז סופחה על ידי אספסיאנוס והפכה לחלק מהפרובינציה הרומית סוריה.
אוכלוסיית העיירה הייתה בעיקר סורית ושפת אמו של לוקיאנוס הייתה כנראה סורית, צורה של ארמית תיכונה. בתקופה שבה חי לוקיאנוס, הדת היוונית-רומית המסורתית הייתה בדעיכה ותפקידה בחברה הפך לטקסי ברובו. כתחליף לדת המסורתית, אנשים רבים בעולם ההלניסטי הצטרפו לכתות מסתורין, כגון המסתורין של איזיס, מיתראיזם, כת קיבלה והמסתורין האלאוסיניים. אמונות טפלות תמיד היו נפוצות ברחבי החברה העתיקה, אך הן היו נפוצות במיוחד במהלך המאה השנייה. רוב האנשים המשכילים בתקופתו של לוקיאנוס דבקו באחת מהפילוסופיות ההלניסטיות השונות, שהעיקריות שבהן היו סטואיציזם, אפלטוניזם, פריפטטיציזם, פירוניזם ואפיקוראיזם.
לכל עיר גדולה הייתה אוניברסיטה משלה ואוניברסיטאות אלו העסיקו לעיתים קרובות מרצים נודדים מקצועיים, שלעיתים קרובות קיבלו סכומי כסף גבוהים כדי להרצות על תורות פילוסופיות שונות. מרכז הלמידה היוקרתי ביותר היה העיר אתונה ביוון, שהייתה בעלת היסטוריה אינטלקטואלית ארוכה. על פי נאומו של לוקיאנוס "החלום", שחוקר הקלאסיקה ליונל קאסון קובע שהוא כנראה נשא כנאום עם חזרתו לסאמוסאטה בגיל שלושים וחמש או ארבעים לאחר שביסס את המוניטין שלו כנואם גדול, הוריו של לוקיאנוס היו ממעמד הביניים הנמוך ודודו החזיק בחנות מקומית לייצור פסלים. הוריו של לוקיאנוס לא יכלו להרשות לעצמם לתת לו השכלה גבוהה, ולכן, לאחר שסיים את לימודיו היסודיים, דודו של לוקיאנוס לקח אותו כחניך והחל ללמד אותו איך לפסל.
לוקיאנוס, לעומת זאת, התגלה עד מהרה כגרוע בפיסול והרס את הפסל שעליו עבד. דודו הכה אותו, מה שגרם לו לברוח. לוקיאנוס נרדם וחווה חלום שבו נאבקו עליו האנשות של הפיסול והתרבות. הוא החליט להקשיב לתרבות ובכך חיפש השכלה. למרות ש"החלום" טופל זמן רב על ידי חוקרים כאוטוביוגרפיה אמיתית של לוקיאנוס, הדיוק ההיסטורי שלו מוטל בספק במקרה הטוב. הקלאסיקן סיימון סוויין מכנה זאת "גרסה יפה אך אפוקריפית למדי של השכלתו של לוקיאנוס" וקארין שלפבאך מכנה זאת "אירונית". ריכטר טוען שזה כלל לא אוטוביוגרפי, אלא prolalia, או יצירה ספרותית שובבה, ו"הרהור מסובך על רכישת הpaideia של צעיר".
ראסל פוטר את "החלום" כבדיוני לחלוטין, ומציין, "אנו זוכרים שגם סוקרטס התחיל כפסל, וחזונו של אובידיוס על אלגיה וטרגדיה ב-Amores 3.1 דומה מדי לזה של לוקיאנוס". השכלה וקריירה: בכתב אישום כפול של לוקיאנוס, האנשה של הרטוריקה נושאת נאום שבו היא מתארת את הנאשם ללא שם, המתואר כסופר "סורי" של דיאלוגים חורגים, בזמן שמצאה אותו, כצעיר משוטט באיוניה באנטוליה "בלי מושג מה עליו לעשות עם עצמו". היא מתארת את "הסורי" בשלב זה בקריירה שלו כ"עדיין מדבר בצורה ברברית וכמעט לובש קפטן באופנה האשורית". הרטוריקה מצהירה שהיא "לקחה אותו לידיים... ונתנה לו paideia".
חוקרים פירשו זמן רב את "הסורי" ביצירה זו כלוקיאנוס עצמו ולקחו נאום זה כדי להבין שלוקיאנוס ברח לאיוניה, שם רדף אחר השכלתו. ריכטר, לעומת זאת, טוען שה"סורי" אינו לוקיאנוס עצמו, אלא מכשיר ספרותי שלוקיאנוס משתמש בו כדי לערער נורמות ספרותיות ואתניות. איוניה הייתה מרכז הלמידה הרטורית באותה תקופה. האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר לרטוריקה היו באפסוס ובסמירנה, אך לא סביר שלוקיאנוס היה יכול להרשות לעצמו לשלם את שכר הלימוד באף אחד מבתי ספר אלו. לא ידוע כיצד השיג לוקיאנוס את השכלתו, אך איכשהו הוא הצליח לרכוש ידע נרחב ברטוריקה וכן בספרות קלאסית ובפילוסופיה.
תיאור ספקולטיבי של לוקיאנוס הלקוח מחריטה מהמאה ה-17 מאת ויליאם פיית'ורן. לוקיאנוס מזכיר בדיאלוג שלו הדייג שהוא ניסה בתחילה ליישם את ידיעותיו ברטוריקה ולהפוך לעורך דין, אך הוא התפכח מהמרמה של המקצוע והחליט להפוך לפילוסוף במקום זאת. לוקיאנוס נסע ברחבי האימפריה, הרצה ברחבי יוון, איטליה וגאליה. בגאליה, ייתכן שלוקיאנוס החזיק במשרה כפרופסור ממשלתי בשכר גבוה. בסביבות 160, לוקיאנוס חזר לאיוניה כסלבריטאי עשיר. הוא ביקר בסאמוסאטה ונשאר במזרח במשך מספר שנים. הוא מתועד כמי שהיה באנטיוכיה ב-162 או 163. בסביבות 165, הוא קנה בית באתונה והזמין את הוריו לבוא לגור איתו בעיר.
לוקיאנוס בטח נישא בשלב כלשהו במהלך מסעותיו, כי באחד מכתביו הוא מזכיר שיש לו בן בשלב זה. לוקיאנוס חי באתונה במשך כעשור, שבמהלכו ויתר על הרצאות והקדיש את תשומת ליבו לכתיבה. במהלך עשור זה חיבר לוקיאנוס כמעט את כל יצירותיו המפורסמות ביותר. לוקיאנוס כתב אך ורק ביוונית, בעיקר ביוונית אטית שהייתה פופולרית בתקופת הסופיסטיקה השנייה, אך על האלה הסורית, המיוחס ללוקיאנוס, כתוב בחיקוי מוצלח מאוד של היוונית היונית של הרודוטוס, מה שמוביל חוקרים מסוימים להאמין שלוקיאנוס אולי אינו המחבר האמיתי. מסיבות לא ידועות, לוקיאנוס הפסיק לכתוב בסביבות 175 והחל לנסוע ולהרצות שוב. במהלך שלטונו של הקיסר קומודוס (180–92), ייתכן שהלוקיאנוס המזדקן מונה למשרה ממשלתית רווחית במצרים.
השקפות פילוסופיות
לאחר נקודה זו, הוא נעלם מהתיעוד ההיסטורי לחלוטין, ולא ידוע דבר על מותו. השקפות: השקפותיו הפילוסופיות של לוקיאנוס קשות לסיווג בשל השימוש המתמיד שלו באירוניה ובסרקזם. בהדייג, לוקיאנוס מתאר את עצמו כאלוף הפילוסופיה ולאורך כתביו האחרים הוא מאפיין את הפילוסופיה כדיסציפלינה בונה מוסרית, אך הוא ביקורתי כלפי פסאודו-פילוסופים, אותם הוא מתאר כצבועים חמדנים, רעי מזג ובלתי מוסריים מינית. לוקיאנוס לא היה ידוע כחבר באף אחד מבתי הספר הפילוסופיים הגדולים. בפילוסופיות למכירה, הוא צוחק על חברים בכל בית ספר. לוקיאנוס היה ביקורתי כלפי סטואיציזם ואפלטוניזם, כי הוא ראה בהם מעודדים אמונות טפלות.
הניגרינוס שלו נראה באופן שטחי כ"הספד לאפלטוניזם", אך עשוי להיות, למעשה, סאטירי, או סתם תירוץ ללעוג לחברה הרומית. עם זאת, בזמנים אחרים, לוקיאנוס כותב באהדה על פילוסופיות בודדות. על פי טרנר, למרות שלוקיאנוס צוחק על פילוסופים ספקנים, הוא מפגין נטייה מזגית כלפי פילוסופיה זו. אדווין בוון מזהה את לוקיאנוס כספקן, ובהרמוטימוס שלו, לוקיאנוס דוחה את כל המערכות הפילוסופיות כסותרות ומסיק שהחיים קצרים מכדי לקבוע איזו מהן קרובה ביותר לאמת, ולכן הפתרון הטוב ביותר הוא להסתמך על השכל הישר, מה שדגלו הספקנים הפירוניים. המקסימה ש"עיניים הן עדים טובים יותר מאוזניים" מהדהדת שוב ושוב לאורך כמה מהדיאלוגים של לוקיאנוס.
פסל של אפיקורוס, פילוסוף אתונאי שלוקיאנוס העריץ מאוד. לוקיאנוס היה ספקן לגבי אורקלים, אם כי הוא בשום אופן לא היה האדם היחיד בתקופתו שהביע ספקנות כזו. לוקיאנוס דחה את האמונה בעל-טבעי, וראה בה אמונה טפלה. בדיאלוג שלו אוהב השקרים, הוא כנראה משמיע כמה מדעותיו שלו דרך דמותו טיכיאדס, אולי כולל ההצהרה של טיכיאדס שהוא אינו מאמין בשדים, פנטומים או רוחות רפאים כי מעולם לא ראה דברים כאלה. טיכיאדס, לעומת זאת, עדיין מצהיר על אמונה בקיומם של האלים: דינומאכוס: 'במילים אחרות, אתה לא מאמין בקיומם של האלים, שכן אתה טוען שריפויים לא יכולים להתבצע על ידי שימוש בשמות קדושים?' טיכיאדס: 'לא, אל תאמר כך, דינומאכוס היקר שלי', עניתי; 'האלים עשויים להתקיים, והדברים האלה עשויים עדיין להיות שקרים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אני מכבד את האלים: אני רואה את הריפויים המבוצעים על ידם, אני רואה את חסדם בעבודה בהשבת החולים באמצעות הפקולטה הרפואית ותרופותיהם. אסקלפיוס, ובניו אחריו, הרכיבו תרופות מרגיעות וריפאו את החולים, – ללא תהליך עור האריה ועכבר השדה'. על פי אוורט פרגוסון, לוקיאנוס הושפע מאוד מהציניקנים. החלום או התרנגול, טימון המיזנתרופ, כארון או המשקיפים, והמסע כלפי מטה או העריץ כולם מציגים נושאים ציניקניים. לוקיאנוס היה חייב תודה מיוחדת למניפוס, פילוסוף ציניקן וסאטיריקן של המאה השלישית לפני הספירה. לוקיאנוס כתב ביוגרפיה מעריצה של הפילוסוף דמונאקס, שהיה אקלקטי פילוסופי, אך שהאידיאולוגיה שלו דמתה ביותר לציניזם. ההבדל העיקרי של דמונאקס מהציניקנים היה שהוא לא הסתייג מהחיים הרגילים.
פול טרנר מציין שהציניקוס של לוקיאנוס נקרא כהגנה ישירה על הציניזם, אך גם מציין שלוקיאנוס לועג באכזריות לפילוסוף הציניקן פרגרינוס במותו של פרגרינוס. לוקיאנוס גם העריץ מאוד את אפיקורוס, אותו הוא מתאר באלכסנדר הנביא השקר כ"קדוש ונבואי באמת". מאוחר יותר, באותו דיאלוג, הוא משבח ספר שנכתב על ידי אפיקורוס: אילו ברכות הספר הזה יוצר עבור קוראיו ואיזה שלום, שלווה וחופש הוא מוליד בהם, משחרר אותם כפי שהוא עושה מאימותים והתגלויות ואותות, מתקוות שווא ותשוקות מוגזמות, מפתח בהם אינטליגנציה ואמת, ומטהר באמת את הבנתם, לא עם לפידים ובצלים [כלומר בצל ים] וסוג כזה של שטויות, אלא עם חשיבה ישרה, כנות וגילוי לב.
יצירות מרכזיות ודיאלוגים סאטיריים
ללוקיאנוס הייתה דעה שלילית בדרך כלל על הרודוטוס וההיסטוריוגרפיה שלו, אותה ראה כפגומה. יצירות: למעלה משמונים יצירות המיוחסות ללוקיאנוס שרדו. יצירות אלו שייכות למגוון מגוון של סגנונות וז'אנרים, וכוללות דיאלוגים קומיים, מסות רטוריות וסיפורת פרוזה. כתביו של לוקיאנוס כוונו לקהל יווני משכיל מאוד מהמעמד הגבוה ועושים רמיזות כמעט קבועות להיסטוריה התרבותית היוונית, מה שהוביל את חוקר הקלאסיקה ר. בראכט ברנהאם לכנות את סגנונו המתוחכם מאוד "הקומדיה של המסורת". עד שהכתבים של לוקיאנוס התגלו מחדש במהלך הרנסנס, רוב יצירות הספרות שאליהן התייחסו בהם אבדו או נשכחו, מה שהקשה על קוראים בתקופות מאוחרות יותר להבין את יצירותיו. סיפור אמיתי: לוקיאנוס היה אחד הסופרים המוקדמים ביותר בציוויליזציה המערבית.
בסיפור אמיתי (Ἀληθῶν Διηγημάτων), יצירה נרטיבית בדיונית הכתובה בפרוזה, הוא עושה פרודיה על כמה מהסיפורים הפנטסטיים שסיפר הומרוס באודיסאה וגם על הסיפורים הלא-כל-כך פנטסטיים מההיסטוריון תוקידידס. הוא חזה נושאי מדע בדיוני מודרניים כולל מסעות לירח ולנוגה, חיים חוץ-ארציים, לוחמה בין-פלנטרית וחיים מלאכותיים, כמעט שני אלפי שנים לפני ז'ול ורן וה. ג'. ולס. הרומן נחשב לעיתים קרובות ליצירה הידועה המוקדמת ביותר של מדע בדיוני. הרומן מתחיל בהסבר שהסיפור אינו "אמיתי" כלל וכלל ושהכל בו הוא, למעשה, שקר מוחלט וגמור. הנרטיב מתחיל בלוקיאנוס וחבריו למסע הנוסעים החוצה מעבר לעמודי הרקולס.
לאחר שסטו ממסלולם על ידי סערה, הם מגיעים לאי עם נהר של יין מלא בדגים ודובים, סימן המציין שהרקולס ודיוניסוס נסעו לנקודה זו, ועצים שנראים כמו נשים. זמן קצר לאחר שעזבו את האי, הם נתפסים על ידי מערבולת ונלקחים לירח, שם הם מוצאים את עצמם מעורבים במלחמה בקנה מידה מלא בין מלך הירח למלך השמש על הקולוניזציה של כוכב הבוקר. שני הצבאות כוללים צורות חיים היברידיות מוזרות. צבאות השמש מנצחים במלחמה על ידי עירפול הירח וחסימת אור השמש. שני הצדדים מגיעים אז להסכם שלום. לוקיאנוס מתאר אז את החיים על הירח וכיצד הם שונים מהחיים על כדור הארץ.
איור משנת 1894 מאת ויליאם סטרנג המתאר סצנת קרב מהספר הראשון של הרומן של לוקיאנוס סיפור אמיתי. לאחר שחזרו לכדור הארץ, ההרפתקנים נבלעים על ידי לוויתן באורך 200 מייל, שבבטנו הם מגלים מגוון של אנשי דגים, שאיתם הם מנהלים מלחמה ומנצחים. הם הורגים את הלוויתן על ידי הדלקת מדורה ובורחים על ידי תמיכת פיו פתוח. לאחר מכן, הם נתקלים בים של חלב, אי של גבינה, ואי המבורכים. שם, לוקיאנוס פוגש את גיבורי מלחמת טרויה, גברים וחיות מיתיים אחרים, כמו גם את הומרוס ופיתגורס. הם מוצאים חוטאים שנענשים, הגרועים שבהם הם אלו שכתבו ספרים עם שקרים ופנטזיות, כולל הרודוטוס וקטסיאס.
לאחר שעזבו את אי המבורכים, הם מוסרים מכתב לקליפסו שניתן להם על ידי אודיסאוס המסביר שהוא מצטער שנשאר איתה כדי שיוכל לחיות לנצח. לאחר מכן הם מגלים תהום באוקיינוס, אך בסופו של דבר מפליגים סביבה, מגלים יבשת רחוקה ומחליטים לחקור אותה. הספר מסתיים בפתאומיות כאשר לוקיאנוס מצהיר שהרפתקאותיהם העתידיות יתוארו בספרי ההמשך הקרובים, הבטחה שסכוליאסט מאוכזב תיאר כ"השקר הגדול מכולם". דיאלוגים סאטיריים: בכתב אישום כפול שלו, לוקיאנוס מצהיר שההישג הספרותי הגאה ביותר שלו הוא המצאת ה"דיאלוג הסאטירי", שעוצב על פי הדיאלוג האפלטוני המוקדם יותר, אך היה קומי בטון ולא פילוסופי. הprolaliai לדיאלוגים של הקורטיזנות שלו מציע שלוקיאנוס הציג את הדיאלוגים שלו בעצמו כחלק משגרה קומית.
הדיאלוגים של המתים (Νεκρικοὶ Διάλογοι) של לוקיאנוס הוא יצירה סאטירית המתמקדת בפילוסופים הציניקנים דיוגנס מסינופה ותלמידו מניפוס, שחיו בצניעות כשהיו בחיים וכעת חיים בנוחות בתנאים האיומים של השאול, בעוד אלו שחיו חיי מותרות נמצאים בייסורים כשהם עומדים בפני אותם תנאים. הדיאלוג נשען על מקדימים ספרותיים מוקדמים יותר, כולל הנקויה בספר XI של האודיסאה של הומרוס, אך גם מוסיף אלמנטים חדשים שלא נמצאו בהם. הנקויה של הומרוס מתארת עוברי עבירה נגד האלים שנענשים על חטאיהם, אך לוקיאנוס קישט רעיון זה על ידי כך שגם אנשים אכזריים וחמדנים נענשו.
בדיאלוג שלו אוהב השקרים (Φιλοψευδὴς), לוקיאנוס עושה סאטירה על האמונה בעל-טבעי ובפארא-נורמלי דרך סיפור מסגרת שבו המספר הראשי, ספקן בשם טיכיאדס, הולך לבקר חבר קשיש בשם אוקראטס. בביתו של אוקראטס, הוא נתקל בקבוצה גדולה של אורחים שהתאספו לאחרונה בשל מחלתו הפתאומית של אוקראטס. האורחים האחרים מציעים לאוקראטס מגוון תרופות עממיות כדי לעזור לו להחלים. כאשר טיכיאדס מתנגד לכך שתרופות כאלה אינן עובדות, האחרים כולם צוחקים עליו ומנסים לשכנע אותו להאמין בעל-טבעי על ידי סיפור סיפורים, שהופכים למגוחכים יותר ככל שהשיחה מתקדמת. אחד הסיפורים האחרונים שהם מספרים הוא "שוליית הקוסם", שאותו עיבד מאוחר יותר המחזאי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה לבלדה מפורסמת.
הרמס, שליח האלים, הוא דמות חוזרת מרכזית לאורך רבים מהדיאלוגים של לוקיאנוס. לוקיאנוס צחק לעיתים קרובות על פילוסופים ואף בית ספר לא נחסך מהלעג שלו. בדיאלוג פילוסופיות למכירה, לוקיאנוס יוצר שוק עבדים דמיוני שבו זאוס מעמיד למכירה פילוסופים מפורסמים, כולל פיתגורס, דיוגנס, הרקליטוס, סוקרטס, כריסיפוס ופירון, שכל אחד מהם מנסה לשכנע את הלקוחות לקנות את הפילוסופיה שלו. בהמשתה, או הלפיטים, לוקיאנוס מצביע על הצביעות של נציגים מכל בתי הספר הפילוסופיים הגדולים. בהדייג, או המתים שקמים לתחייה, לוקיאנוס מגן על הדיאלוגים האחרים שלו על ידי השוואת הפילוסופים הנכבדים של ימי קדם עם חסידיהם העכשוויים הלא ראויים.
לוקיאנוס היה לעיתים קרובות ביקורתי במיוחד כלפי אנשים שהעמידו פני פילוסופים כשהם באמת לא היו כאלה והדיאלוג שלו הבורחים מתאר ציניקן מתחזה כאנטי-תזה לפילוסופיה אמיתית. הסימפוזיון שלו הוא פרודיה על הסימפוזיון של אפלטון שבו, במקום לדון בטבע האהבה, הפילוסופים משתכרים, מספרים סיפורים מלוכלכים, מתווכחים ללא הרף על איזה בית ספר הוא הטוב ביותר, ובסופו של דבר פורצים לקטטה בקנה מידה מלא. באיקארומניפוס, הפילוסוף הציניקן מניפוס מעצב לעצמו סט כנפיים בחיקוי של איקרוס המיתי וטס לגן עדן, שם הוא מקבל סיור מודרך מזאוס עצמו. הדיאלוג מסתיים בהכרזתו של זאוס על החלטתו להשמיד את כל הפילוסופים, שכן כל מה שהם עושים זה להתווכח, אם כי הוא מסכים להעניק להם דחייה זמנית עד האביב.
נקטיאומנטיה הוא דיאלוג שנכתב במקביל לאיקארומניפוס שבו, במקום לטוס לגן עדן, מניפוס יורד לשאול כדי להתייעץ עם הנביא טירסיאס. לוקיאנוס כתב דיאלוגים רבים שלעגו לסיפורים יווניים מסורתיים על האלים. הדיאלוגים של האלים (Θεῶν Διάλογοι) שלו מורכבים מוינייטות קצרות רבות העושות פרודיה על מגוון סצנות מהמיתולוגיה היוונית. הדיאלוגים מתארים את האלים כחלשים באופן קומי ונוטים לכל החולשות של הרגש האנושי. זאוס בפרט מוצג כ"שליט חסר תועלת" ונואף סדרתי. לוקיאנוס כתב גם כמה יצירות אחרות באותו סגנון, כולל זאוס מתוחקר, זאוס זועם ופרלמנט האלים.
לאורך כל הדיאלוגים שלו, לוקיאנוס מפגין קסם מיוחד מהרמס, שליח האלים, שמופיע לעיתים קרובות כדמות מרכזית בתפקיד מתווך הנוסע בין עולמות. הדיאלוגים של הקורטיזנות הוא אוסף של דיאלוגים קצרים המערבים קורטיזנות שונות. אוסף זה הוא ייחודי כאחת היצירות היחידות ששרדו של הספרות היוונית המזכירות הומוסקסואליות נשית. הוא גם יוצא דופן בשילוב דמויותיו של לוקיאנוס מדיאלוגים אחרים עם דמויות סטוק מהקומדיה החדשה; למעלה ממחצית הגברים המוזכרים בדיאלוגים של הקורטיזנות מוזכרים גם בדיאלוגים האחרים של לוקיאנוס, אך כמעט כל הקורטיזנות עצמן הן דמויות שאולות ממחזותיו של מנאנדרוס ומחזאים קומיים אחרים.
חיבורים, מכתבים ויצירות פסאודו-לוקיאנוס
חיבורים ומכתבים: החיבור של לוקיאנוס אלכסנדר הנביא השקר מתאר את עלייתו של אלכסנדר מאבונוטיכוס, שרלטן שטען שהוא נביאו של אל הנחש גליקון. למרות שהתיאור הוא סאטירי בטון, נראה שמדובר בדיווח מדויק ברובו על כת גליקון ורבות מהצהרותיו של לוקיאנוס על הכת אושרו באמצעות ראיות ארכיאולוגיות, כולל מטבעות, פסלים וכתובות. לוקיאנוס מתאר את פגישתו שלו עם אלכסנדר שבה הוא התחזה לפילוסוף ידידותי, אך, כאשר אלכסנדר הזמין אותו לנשק את ידו, לוקיאנוס נשך אותה במקום זאת. לוקיאנוס מדווח כי, מלבד עצמו, היחידים האחרים שהעזו לאתגר את המוניטין של אלכסנדר כנביא אמת היו האפיקוראים אותם הוא מהלל כגיבורים והנוצרים.
החיבור של לוקיאנוס על האלה הסורית הוא תיאור מפורט של פולחן האלה הסורית עתרעתה בהייראפוליס (כיום מנביג'). הוא כתוב ביוונית יונית מזויפת ומחקה את המתודולוגיה האתנוגרפית של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שלוקיאנוס לועג לה במקום אחר כפגומה. במשך דורות, חוקרים רבים הטילו ספק באותנטיות של על האלה הסורית כי היא נראתה מכובדת מדי מכדי להיכתב באמת על ידי לוקיאנוס. לאחרונה, חוקרים החלו להכיר בספר כסאטירי והחזירו לו את מחברותו הלוקיאנית.
פסל של אל הנחש גליקון, שהומצא על ידי סוחר האורקלים אלכסנדר מאבונוטיכוס, שלוקיאנוס לועג לו בחיבורו אלכסנדר הנביא השקר. בחיבור, לוקיאנוס עושה סאטירה על ההבחנות התרבותיות השרירותיות בין "יוונים" ל"אשורים" על ידי הדגשת האופן שבו סורים אימצו מנהגים יווניים ובכך הפכו למעשה ל"יוונים" בעצמם. המספר האנונימי של החיבור נראה בתחילה כסופיסט יווני, אך, ככל שהחיבור מתקדם, הוא חושף את עצמו כסורי יליד. חוקרים חלוקים בשאלה האם החיבור הוא תיאור מדויק של פרקטיקות תרבותיות סוריות כי מעט מאוד ידוע על הייראפוליס מלבד מה שמתועד בעל האלה הסורית עצמו.
מטבעות שהוטבעו בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, צווים עירוניים משליטים סלאוקים, ותבליט הלניסטי מאוחר אישרו את הצהרתו של לוקיאנוס ששמה המקורי של העיר היה מנבוג ושהעיר הייתה קשורה קשר הדוק לכתות של עתרעתה והדד. רב יהודי רשם מאוחר יותר את המקדש בהייראפוליס כאחד מחמשת המקדשים הפגאניים החשובים ביותר במזרח הקרוב. מאקרוביוס ("מאריכי ימים") הוא מסה על פילוסופים מפורסמים שחיו שנים רבות. הוא מתאר כמה זמן כל אחד מהם חי, ונותן דין וחשבון על מותו של כל אחד מהם. בחיבוריו מורה לרטוריקה ועל משרות בשכר, לוקיאנוס מבקר את תורתם של רטוריקנים מאסטרים. החיבור שלו על הריקוד הוא מקור מידע מרכזי על ריקוד יווני-רומי.
בו, הוא מתאר ריקוד כפעולה של mimesis ("חיקוי") ומנמק את המיתוס של פרוטאוס כלא יותר מאשר דיווח על רקדן מצרי מיומן מאוד. הוא כתב גם על אמנויות חזותיות בדיוקנאות ובשם הדיוקנאות. הביוגרפיה של לוקיאנוס על הפילוסוף דמונאקס מהללת אותו כפילוסוף גדול ומתארת אותו כגיבור של parrhesia ("חופש דיבור"). בחיבורו, איך לכתוב היסטוריה, לוקיאנוס מבקר את המתודולוגיה ההיסטורית ששימשה סופרים כגון הרודוטוס וקטסיאס, שכתבו תיאורים חיים ומפנקים של אירועים שמעולם לא ראו בפועל. במקום זאת, לוקיאנוס טוען שההיסטוריון לעולם לא צריך לקשט את סיפוריו וצריך להציב את מחויבותו לדיוק מעל רצונו לבדר את הקהל שלו.
הוא גם טוען שההיסטוריון צריך להישאר חסר פניות לחלוטין ולספר את האירועים כפי שהתרחשו באמת, גם אם סביר שהם יגרמו לאי-הסכמה. לוקיאנוס מציין את תוקידידס כדוגמה ספציפית להיסטוריון המדגים סגולות אלו. גילוף נבטי מהמאה ה-1 לספירה המתאר את האלה עתרעתה, נושא החיבור של לוקיאנוס על האלה הסורית. במכתבו הסאטירי מותו של פרגרינוס (Περὶ τῆς Περεγρίνου Τελευτῆς), לוקיאנוס מתאר את מותו של הפילוסוף הציניקן השנוי במחלוקת פרגרינוס פרוטאוס, שהעלה את עצמו באש בפומבי על מוקד במשחקים האולימפיים של שנת 165 לספירה. המכתב משמעותי מבחינה היסטורית מכיוון שהוא משמר את אחת ההערכות הפגאניות המוקדמות ביותר של הנצרות.
במכתב, אחת מדמויותיו של לוקיאנוס נושאת נאום הלועג לנוצרים על אמונתם ובורותם הנתפסת, אך הוא גם מעניק להם רמה מסוימת של כבוד בשל מוסריותם. הדובר במכתב מתייחס גם לאדם שהוא מכנה "כריסטוס", אותו הוא מאפיין כמייסד הנצרות. הדובר טוען ש"כריסטוס" זה חי בפלסטינה קצת יותר ממאה שנה קודם לכן, שהוא לימד שחסידיו ישיגו אלמוות, ושהוא נצלב. במכתב נגד אספן הספרים הבור, לוקיאנוס לועג לפרקטיקה הנפוצה שבה אנשי המזרח הקרוב אוספים ספריות ענק של טקסטים יווניים למען המראה של "מתורבתים", אך מבלי לקרוא אף אחד מהם באמת.
רנסנס והשפעה מאוחרת
פסאודו-לוקיאנוס: חלק מהכתבים המיוחסים ללוקיאנוס, כגון Amores ו-החמור, בדרך כלל אינם נחשבים ליצירות אמיתיות של לוקיאנוס ומצוטטים בדרך כלל תחת השם "פסאודו-לוקיאנוס". החמור (Λούκιος ἢ ῎Oνος) הוא כנראה גרסה מסוכמת של סיפור מאת לוקיאנוס, ומכיל ברובו את אותם אלמנטים עלילתיים בסיסיים כמו החמור המוזהב או מטמורפוזות של אפוליוס, אך עם פחות סיפורים משובצים וסיום שונה. Amores מתוארך בדרך כלל למאות השלישית או הרביעית על בסיס סגנוני. מורשת: רנסנס ורפורמציה: כתביו של לוקיאנוס נשכחו ברובם במהלך ימי הביניים. הסודא, אנציקלופדיה ביזנטית מהמאה העשירית, מסיקה שנשמתו של לוקיאנוס בוערת בגיהינום בגלל הערותיו השליליות על הנוצרים במותו של פרגרינוס.
כתביו של לוקיאנוס התגלו מחדש במהלך הרנסנס והפכו כמעט מיד לפופולריים בקרב הומניסטים של הרנסנס. עד 1400, היו בדיוק באותה כמות תרגומים לטיניים ליצירותיו של לוקיאנוס כפי שהיו לכתביו של אפלטון ופלוטארכוס. על ידי לעג לפלוטוקרטיה כאבסורדית, לוקיאנוס עזר להקל על אחד הנושאים הבסיסיים ביותר של הומניזם הרנסנס. הדיאלוגים של המתים שלו היו פופולריים במיוחד ושימשו באופן נרחב להוראה מוסרית. כתוצאה מפופולריות זו, לכתביו של לוקיאנוס הייתה השפעה עמוקה על סופרים מהרנסנס ומהתקופה המודרנית המוקדמת.
השמצת אפלס מאת סנדרו בוטיצ'לי, המבוסס על תיאור ציור של הצייר היווני אפלס מקוס שנמצא באקפרסיס של לוקיאנוס על השמצה. סופרים אירופאים מוקדמים רבים אימצו את הטון קל הדעת של לוקיאנוס, את הטכניקה שלו לספר מסע פנטסטי דרך דיאלוג מוכר, ואת הטריק שלו לבניית שמות פרטיים עם משמעויות אטימולוגיות הומוריסטיות במכוון. במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, לוקיאנוס סיפק תקדים ספרותי לסופרים שלעגו לכמורה הקתולית. שבח הטיפשות (1509) של דזידריוס ארסמוס מציג השפעות לוקיאניות. אולי הדוגמה הבולטת ביותר להשפעתו של לוקיאנוס על המאות ה-15 וה-16 הייתה על הסופר הצרפתי פרנסואה רבלה, במיוחד בסדרת חמשת הרומנים שלו, גרגנטואה ופנטגרואל, שפורסמה לראשונה ב-1532.
רבלה נחשב גם כאחראי למבוא עיקרי של לוקיאנוס לרנסנס הצרפתי ומעבר לו באמצעות תרגומיו ליצירותיו של לוקיאנוס. סיפור אמיתי של לוקיאנוס עורר השראה גם לאוטופיה של סר תומאס מור (1516) וגם למסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט (1726). הציורים של סנדרו בוטיצ'לי השמצת אפלס ופאלאס והקנטאור מבוססים שניהם על תיאורים של ציורים שנמצאו ביצירותיו של לוקיאנוס. הנרטיב בפרוזה של לוקיאנוס טימון המיזנתרופ היה ההשראה לטרגדיה של ויליאם שייקספיר טימון מאתונה והסצנה מהמלט עם קוברי הקברים מהדהדת כמה סצנות מדיאלוגים של המתים. הפסוק המפורסם של כריסטופר מרלו "האם זה היה הפנים שהשיקו אלף ספינות/ושרפו את המגדלים חסרי הגג של איליום?" הוא פרפרזה על ציטוט של לוקיאנוס. פרנסיס בייקון כינה את לוקיאנוס "אתאיסט מהורהר".
התקופה המודרנית המוקדמת: הנרי פילדינג, מחבר ההיסטוריה של טום ג'ונס, מוצא, (1749), החזיק בסט מלא של כתבי לוקיאנוס בתשעה כרכים. הוא חיקה במכוון את לוקיאנוס במסע מהעולם הזה אל הבא ובחייו ומותו של ג'ונתן ויילד הגדול (1743), הוא מתאר את לוקיאנוס כ"כמעט... כמו האב האמיתי של ההומור" ומונה אותו לצד מיגל דה סרוואנטס וג'ונתן סוויפט כמאסטר אמיתי של סאטירה. ביומן גן המנזר, פילדינג מצהיר ישירות לגבי לוקיאנוס שהוא עיצב את סגנונו "על פי אותו סופר ממש". ניקולא בואלו-דפרה, פרנסואה פנלון, ברנאר לה בובייה דה פונטנל וולטר כתבו כולם עיבודים לדיאלוגים של המתים של לוקיאנוס. על פי טרנר, קנדיד (1759) של וולטר מציג את הנושא הלוקיאני האופייני של "הפרכת תיאוריה פילוסופית על ידי המציאות".
וולטר כתב גם את השיחה בין לוקיאנוס, ארסמוס ורבלה בשדות אליסיום, דיאלוג שבו הוא מתייחס ללוקיאנוס כ"אחד מאדוניו באסטרטגיה של מהפכה אינטלקטואלית". אנדרטה המנציחה את לוקיאנוס מסאמוסאטה מנורדקירכן, גרמניה. דני דידרו שאב השראה מכתביו של לוקיאנוס בסוקרטס השתגע; או, הדיאלוגים של דיוגנס מסינופה (1770) ובשיחות באליסיום (1780). לוקיאנוס מופיע כאחד משני דוברים בדיאלוג של דידרו פרגרינוס פרוטאוס (1791), שהתבסס על מותו של פרגרינוס. סיפור אמיתי של לוקיאנוס עורר השראה לסיראנו דה ברז'ראק, שכתביו שימשו מאוחר יותר השראה לז'ול ורן.
קבלה מודרנית
הסאטיריקן הגרמני כריסטוף מרטין וילנד היה האדם הראשון שתרגם את כל יצירותיו של לוקיאנוס לגרמנית והוא בילה את כל הקריירה שלו בעיבוד הרעיונות מאחורי כתביו של לוקיאנוס עבור קהל גרמני עכשווי. דייוויד יום העריץ את לוקיאנוס כ"סופר מוסרי מאוד" וציטט אותו ביראת כבוד כאשר דן באתיקה או בדת. יום קרא את Kataplous או מסע כלפי מטה של לוקיאנוס כשהיה על ערש דווי. תקופה מודרנית: Kataplous, או מסע כלפי מטה שימש גם כמקור למושג הÜbermensch או "האדם העליון" של פרידריך ניטשה.
הכרזתו של ניטשה על "דרך חדשה ועל-אנושית לצחוק – על חשבון כל דבר רציני!" מהדהדת את הניסוח המדויק של עצתו האחרונה של טירסיאס לגיבור הטיטולרי של הדיאלוג של לוקיאנוס מניפוס: "צחק הרבה ואל תיקח שום דבר ברצינות". סופרים פילוסופיים מקצועיים מאז התעלמו בדרך כלל מלוקיאנוס, אך טרנר מעיר ש"אולי רוחו עדיין חיה באלו ש, כמו ברטראנד ראסל, מוכנים לתבל פילוסופיה בשנינות". בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, קלאסיקנים רבים ראו את יצירותיו של לוקיאנוס באופן שלילי וקראו אותן עם רעיונות קדומים בראש על האופי ה"מזרחי". רבים מרעיונות אלו הושפעו מאנטישמיות עכשווית, שצורה "רפלקסיבית ומנומסת" שלה הייתה נפוצה ברחבי כתבים מלומדים באנגלית ובגרמנית לפני מלחמת העולם השנייה.
הקלאסיקן הגרמני אדוארד נורדן הודה שהוא, כנער טיפש, בזבז זמן בקריאת יצירותיו של לוקיאנוס, אך, כמבוגר, הבין שלוקיאנוס אינו אלא "מזרחי ללא עומק או אופי... שאין לו נשמה ומשפיל את השפה מלאת הנשמה ביותר". רודולף הלם, אחד החוקרים המובילים על לוקיאנוס בתחילת המאה ה-20, כינה את לוקיאנוס "סורי חסר מחשבה" ש"אין לו שום נשמה של טרגיקן" והשווה אותו למשורר היהודי-גרמני היינריך היינה, שהיה ידוע כ"ציפור החקיינית ביער השירה הגרמני". בפרסומו מ-1906 Lukian und Menipp, טען הלם שהטענות של לוקיאנוס למקוריות ז'אנרית, במיוחד טענתו שהמציא את הדיאלוג הקומי, היו למעשה שקרים שנועדו לכסות על תלותו הכמעט מוחלטת במניפוס, שלטענתו היה הממציא האמיתי של הז'אנר.
זהותו הסורית של לוקיאנוס זכתה לתשומת לב מחודשת בתחילת המאה ה-21 כאשר לוקיאנוס נתפס כמה שריכטר מכנה "סוג של תשובה סופיסטית שנייה לשאלות של תחילת המאה ה-21 על היברידיות תרבותית ואתנית". ריכטר קובע שמבקרים פוסט-קולוניאליים אימצו את לוקיאנוס כ"פרדיגמה אימפריאלית מוקדמת של 'היברידיות אתנו-תרבותית'". מהדורות: ההיסטוריה האמיתית של לוקיאנוס, עם איורים מאת אוברי בירדסלי, ויליאם סטרנג וג'. ב. קלארק, מודפס באופן פרטי במהדורה של 251 עותקים, 1894. יצירותיו של לוקיאנוס מסאמוסאטה. שלם עם חריגים שצוינו בהקדמה. I. תורגם על ידי פאולר, ה. ו.; פאולר, פ. ג. אוקספורד: הוצאת קלרנדון. 1905.; כרך II; כרך III; כרך IV. לוקיאנוס עם תרגום לאנגלית, ספריית לואב הקלאסית, ב-8 כרכים: כרכים 1–5 עורך אוסטין מוריס הרמון 1913, 1915, 1921, 1925, 1936; כרך 6 עורך ק. קילבורן 1959; כרך
7–8 עורך מתיו דונלד מקלאוד 1961, 1967. ניל הופקינסון עורך, לוקיאנוס: מבחר. טקסטים יווניים ולטיניים של קיימברידג' קיימברידג'/ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2008. לייטפוט, ג'יין 2003. על האלה הסורית. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. ISBN 978-0-19-925138-4.