לוסיאן פרויד: המבט הממושך על הבשר האנושי
פעם אחת הוא הותיר דוגמנית, ריה קירבי (Ria Kirby), לשבת במשך שישה-עשר חודשים, בכל ערב מלבד ארבעה לאורך התקופה הזו, עבור דיוקן יחיד. זה היה נורמלי. פרויד צייר אך ורק מן החיים, בנה קודם את הדמות ואז את החדר שמסביבה, והתייחס לגוף האנושי כאל בעיה של חומר ולא של דמיון. כאשר Benefits Supervisor Sleeping (מפקחת התשלומים ישנה) — עירום מונומנטלי של פקידת התשלומים סו טילי (Sue Tilley), ישנה על ספה — נמכר בשנת 2008 תמורת 33.6 מיליון דולר, הוא קבע שיא ליצירה של אמן חי.
ברלין, ואז לונדון
לוסיאן פרויד נולד בברלין בשנת 1922 להורים יהודים-גרמנים ויהודים-אוסטרים. אביו ארנסט היה אדריכל; סבו היה זיגמונד פרויד (Sigmund Freud), שושלת שתוזכר בעצלנות נגד ציוריו לאורך כל חייו. המשפחה נמלטה מגרמניה הנאצית ב-1933 ללונדון, ולוסיאן הפך לנתין בריטי בשנת 1939.
השכלתו הייתה שרשרת של יציאות. דארטינגטון הול (Dartington Hall) בדבון, ואז בריאנסטון (Bryanston), שממנו גורש לאחר שנה בשל הפרעה; תקופה קצרה בבית הספר המרכזי לאמנות (Central School of Art) בלונדון; ואז, באופן מכריע, בית הספר לציור ורישום של מזרח אנגליה (East Anglian School of Painting and Drawing) בין השנים 1939 ל-1942 תחת סדריק מוריס (Cedric Morris), שעבר לבנטון אנד (Benton End) ליד האדליי (Hadleigh) בסאפוק בשנת 1940. הוא סיים את לימודיו במכללת גולדסמית'ס (Goldsmiths' College) בין השנים 1942 ל-1943. בשנת 1941 שירת כימאי בשיירה אטלנטית ושוחרר בשנה שלאחר מכן עקב אי-כשירות פיזית. תערוכת היחיד הראשונה שלו התקיימה בגלריה לפבר (Lefevre Gallery) ב-1944, כשהיה בן עשרים ושתיים.
מברשות זעירות, ואז זיפי חזיר
העבודות המוקדמות היו בסגנון סוריאליסטי ואקספרסיוניסטי באופיין, ואז התקשו במהלך שנות ה-40 וה-50 למשהו מוזר יותר: ריאליזם מורכב ומסוגנן שנעשה בעזרת מברשות צובל זעירות, צבעים חיים וצורות משורטטות בדיוק כמעט הרלדי, פנים מצופות אמייל עד כדי דומייה. Girl with a White Dog (ילדה עם כלב לבן) (1951–52), הנמצאת כעת בטייט (Tate), היא תמונת המעבר הגדולה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז, בסביבות אמצע שנות ה-50, הוא השליך את מברשות הצובל. הוא אימץ מברשות גדולות משיער חזיר וצבע עבה הרבה יותר, כולל אימפסטו כבד, והפנה את מלוא תשומת ליבו למרקם ולצבע של הבשר. זו ההחלטה המשמעותית ביותר בקריירה שלו. המשטחים הפסיקו לתאר עור והחלו להתנהג כמוהו — קרושים, מנומרים, כבדים מכוח הכבידה, חיים ברמת הפיגמנט. כל מה שהוא מפורסם בזכותו נובע משינוי הכלי הזה.
סוהו, בייקון, וההריסות
משנת 1944 הוא היה קרוב לפרנסיס בייקון (Francis Bacon), ובמהלך שנות ה-50 וה-60 השניים היו כמעט בלתי נפרדים, שותים באותם מוסדות בסוהו עם פרנק אורבך (Frank Auerbach), סטיבן ספנדר (Stephen Spender) והנרייטה מוראס (Henrietta Moraes). פרויד רשם את בייקון וצייר דיוקן קטן וקשוב באופן מטריד שלו ב-1952; דיוקן שני, שהחל ב-1956, מעולם לא הושלם. בייקון יצר לפחות שש-עשרה יצירות של פרויד, לעיתים קרובות בהתבסס על תצלומים של ג'ון דיקין (John Deakin). פרויד העריץ את החסכנות של בייקון: "הוא דיבר על לדחוס הרבה דברים לתוך משיכת מכחול אחת, מה ששעשע והלהיב אותי." הידידות החמיצה בשנות ה-80 למריבה מרה, כאשר יריבות היא האשמה הסבירה ביותר. בייקון כינה את סופה "עצוב למדי."
חייו הפרטיים היו באותו קנה מידה של קצב עבודתו. הוא נישא לקיטי גרמן (Kitty Garman), בתו של הפסל ג'ייקוב אפשטיין (Jacob Epstein), בשנת 1948 והתגרש ב-1952; אז לליידי קרוליין בלקווד (Lady Caroline Blackwood), יורשת גינס, ב-1953, והתגרש ב-1959. הוא הכיר בארבעה-עשר ילדים — שניים מנישואיו הראשונים ושנים-עשר ממאהבות — ביניהם הסופרת אסתר פרויד (Esther Freud) והמעצבת בלה פרויד (Bella Freud). הוא הימר בכבדות וחי לפי טקסים אובססיביים, מקיים מעין חצר אישית ומתנהג, על פי רוב הדיווחים, באכזריות בתוכה.
הדוגמנים
הוא לימד בבית הספר סלייד (Slade) כמורה אורח בין השנים 1949 ל-1954, שם היה ידוע בכך שעמד מאחורי כן הציור של תלמיד לפרקי זמן ארוכים מבלי לומר דבר כלל. הדוגמנים המאוחרים שלו היוו חתך רוחב לא צפוי של החיים הבריטיים: דוכסים ודוכסיות, קייט מוס (Kate Moss), אמן המיצג לי באוורי (Leigh Bowery), מפקחת התשלומים סו טילי, ובשנת 2001 המלכה אליזבת השנייה (Queen Elizabeth II) — ראש קטן וחסר רחמים שחלקים מהעיתונות הבריטית קיבלו בצורה רעה. הוא היה מועמד לפרס טרנר (Turner Prize) בשנת 1989. השוק שלו המשיך לטפס מאז מותו; Benefits Supervisor Resting (מפקחת התשלומים נחה) השיג 56.2 מיליון דולר בשנת 2015.
מדוע לוסיאן מכונה גאון
הטענה נשענת על מיומנות ועל אומץ, לא על רעיונות. ההישג של פרויד היה לגרום לצבע להתנהג כבשר — לא לתאר בשר בצורה משכנעת, דבר שציירים רבים יכולים לעשות, אלא למצוא שקילות פיזית בין פיגמנט העמוס על שיער חזיר לבין המשקל, הטמפרטורה והתמותה האמיתיים של גוף. זו תגלית טכנית, והיא שלו. האלמנט השני הוא משך הזמן: על ידי דרישת מאות שעות מדוגמן הוא הפך את הזמן עצמו לחלק מהמדיום, כך שהציור מתעד לא רגע, אלא היכרות ארוכה ולא מחמיאה. הוא היה, כפי שכתבו מספידי העיתונים, מתואר לעיתים קרובות כאמן החי הגדול ביותר של בריטניה, והוא כמעט לבדו שמר על הציור הפיגורטיבי במרכז במשך עשורים שבהם האופנה עברה באופן החלטי להפשטה, ואז לקונספטואליזם.
ההסתייגויות הן אמיתיות. הטווח שלו צר: עירום, כמה פנים, כלבים וסוסים, במשך למעלה משישים שנה. יש מבקרים הטוענים כי העבודות המוקדמות המורכבות והמסוגננות של שנות ה-40 וה-50 הן הציור הטוב יותר, וכי עירומי האימפסטו המאוחרים הם מנייריזם — הספד אחד ציין את החשד שבשנים האחרונות הוא הראה הרבה יותר עניין בכלביו ובסוסיו מאשר בבני האדם שמולו. יש גם את האקלים האתי סביב הסטודיו: מאות שעות של זמנו של זר, שנכנעו במיצוי, הומרו לציורים בשווי עשרות מיליונים, על ידי אדם שהמעגל שלו תיאר כחסר רחמים. תשובתו של פרויד, המשתמעת מכל קנבס, הייתה שמבט לא סנטימנטלי הוא הסוג הכנה היחיד. האם זה מתרץ את הסידור היא שאלה נפרדת מהשאלה אם הציורים יוצאי דופן. הם כאלה.
מורשת
פרויד מת בלונדון ב-20 ביולי 2011, מסרטן שלפוחית השתן, בגיל שמונים ושמונה, ונקבר בבית הקברות הייגייט (Highgate Cemetery). הוא הותיר אחריו גוף עבודה שהפך את גוף האדם העירום לנושא לגיטימי שוב בעולם האמנות שבילה חמישים שנה בהסבר מדוע הוא לא כזה, והוא עשה זאת ללא אירוניה, ללא ניכוס וללא מניפסט: רק דוגמן, מנורה, מברשת שיער חזיר וכמות בלתי סבירה של זמן.