לוקיאנוס מסאמוסאטה: האדם הראשון על הירח

כשמונה עשר מאות לפני ז'ול ורן, סורי שכתב ביוונית שלח ספינה דרך נד מים אל הירח, תיאר מלחמה בין צבאות הירח והשמש על הזכות ליישב את נוגה, והקדים את כל העניין בהכרזה שהכל בו הוא שקר. סיפור אמיתי מכונה באופן שגרתי היצירה הידועה המוקדמת ביותר של מדע בדיוני. מחברה נותר אחד המוחות החדים והפחות ניתנים לסיווג ששרדו מהעת העתיקה — ואחד הקשים ביותר להגדרה, כי כמעט כל מה שאנחנו יודעים עליו מגיע מעטו של אדם שהמקצוע שלו היה המצאה.

חיים שנאספו מהבדיחות שלו

לוקיאנוס נולד בסאמוסאטה על הפרת, בקומגנה, במה שהוא כיום דרום-מזרח טורקיה. התאריכים שנויים במחלוקת: הוא ממוקם בערך ב-120 או 125 לספירה, והוא מת בנקודה כלשהי לאחר 180. אי-הוודאות בלתי נמנעת, כי הפרטים הביוגרפיים מגיעים כמעט אך ורק מכתביו שלו, וחוקרים חלוקים באופן פעיל לגבי כמה מזה עובדתי וכמה הוא בנייה ספרותית. בנאום החלום הוא אומר שהוא היה חניך של פסל, נכשל בזה, ופנה להשכלה באיוניה במקום זאת — סיפור מקור שמעוצב בצורה כל כך מסודרת שחלק קוראים אותו כהמצאה. אפילו הדמות החוזרת שנקראת "הסורי" מחלקת את החוקרים, שלא יכולים להסכים אם לוקיאנוס מצייר את עצמו או דמות. הוא היה סורי הלניסטי, שכתב ביוונית שלא הייתה שפת אבותיו, עבור קהל של האליטה המשכילה ביוונית.

הכוכב הנודד

מה שברור יותר הוא הקריירה. הוא התפרנס והרוויח הון ניכר כמרצה ומורה לרטוריקה, וסייר באימפריה הרומית בעידן הסופיסטיקה השנייה, כאשר דיבור בפני קהל וירטואוזי היה בידור המוני וכוכביו היו סלבריטאים. בסביבות 165 הוא התיישב באתונה למשך עשור בערך, ובתקופה זו כתב כמעט את כל היצירות שזוכרים אותו בזכותן. מאוחר בחייו, אולי בסביבות 180, ייתכן שתפס משרה ממשלתית במצרים. לאחר מכן התיעוד פשוט נעצר.

שמונים יצירות, עשר מוטלות בספק

כ-שמונים יצירות פרוזה מועברות תחת שמו, מתוכן כעשר נשפטות בדרך כלל כמזויפות. הן כתובות ביוונית אטית, עמוסות ברמיזות לתרבות ספרותית משותפת, מכוונות לקוראים משכילים מהמעמד הגבוה שהיו תופסים כל התייחסות. הצפיפות הזו היא הסיבה לכך שהוא קשה כעת: הקומדיה תלויה בגוף של כתיבה יוונית שרובה אבדה, וחוקר כינה בצורה הולמת את שיטתו הקומדיה של המסורת — הומור שנבנה מתוך הקלאסיקות עצמן.

טענתו הגאה ביותר, לדבריו, הייתה המצאת הדיאלוג הסאטירי: לקיחת הדיאלוג האפלטוני, המכשיר הרציני ביותר בפרוזה היוונית, ושימוש חוזר בו לקומדיה. דיאלוגים של המתים משחררים את הפילוסופים בשאול, שם דיוגנס ומניפוס מוצאים את ההסדרים נוחים יותר מאשר העשירים. פילוסופיות למכירה מציג את זאוס מוכר במכירה פומבית את הפילוסופים הגדולים כבקר, ללא בית ספר שנחסך. אוהב השקרים לועג לאמונות טפלות לגבי העל-טבעי ומכיל את הגרסה הידועה המוקדמת ביותר של שוליית הקוסם. אלכסנדר הנביא השקר הוא חשיפה של סוחר אורקלים עובד שהונאתו לוקיאנוס מנתח בהנאה של עיתונאי חוקר — וראיות ארכיאולוגיות אישרו מאז חלקים מהדיווח שלו. הוא כתב גם את איך לכתוב היסטוריה, מדריך צורב על ההבדל בין היסטוריה לחנופה.

מאמין בכלום, כמעט

השקפותיו של לוקיאנוס עצמו הן חלקלקות באופן מפורסם, כי האירוניה לעולם לא מתפוגגת. הוא תקף פסאודו-פילוסופים תוך שהוא מצהיר על כבוד לפילוסופיה אמיתית, ולעג לכל בית ספר מבלי להצטרף לאחד. הספקנות שלו הייתה חדה ביותר נגד העל-טבעי: הוא דחה שדים, פנטומים ורוחות רפאים, והתייחס לאורקלים כאל רמאויות, תוך שהוא עוצר לפני הכחשת האלים עצמם. הוא העריץ את אפיקורוס, ושיבח תורות ששחררו אנשים מאימותים והתגלויות. האם זה מסתכם בפילוסופיה קוהרנטית או במזג — סירוב קבוע להשתכנע — היא שאלה שקוראיו מתווכחים עליה במשך אלף שנים.

מדוע לוקיאנוס מכונה גאונה

האיכות הספציפית היא המצאה פורמלית שנפרסה כנשק. לוקיאנוס לקח את הצורה הספרותית היוקרתית ביותר שעמדה לרשותו והפך אותה מבפנים החוצה, והוא תבע את הדיאלוג הסאטירי כיצירה שלו — טענה שספרות מאוחרת יותר אישרה למעשה, כי הצורה שבנה הפכה לכלי הסטנדרטי לסאטירה אירופית. הוא גם נראה כסופר הראשון שתפס שהמסע הבלתי אפשרי יכול להיות מכונה לביקורת ולא סיפור אגדה: סיפור אמיתי עושה פרודיה על שקרי המסעות של המסורת שלו על ידי כך שהוא משקר יותר מהם, ונפתח בווידוי שאף מילה אינה נכונה, ובכך הוא ממציא גם ז'אנר וגם גישה. ההכרה היא אמיתית ומתועדת. הומניסטים של הרנסנס גילו אותו מחדש בסביבות 1400 ותרגמו אותו בקצב שתואם את אפלטון ופלוטארכוס; חותמו יושב על אוטופיה של מור, גרגנטואה ופנטגרואל של רבלה, טימון מאתונה של שייקספיר, מסעי גוליבר של סוויפט, ויצירותיהם של ארסמוס, מרלו, פילדינג וולטר, שמנו אותו בין אדוניו באסטרטגיה של מהפכה אינטלקטואלית.

לטיעון הנגד יש תומכים רציניים. קלאסיקנים גרמנים מהמאה ה-19 שפטו אותו כבדרן רדוד שסוחר בחומרים של אנשים אחרים; אדוארד נורדן הלך עד כדי כך שהתחרט על הזמן שבילה עליו. יש בזה משהו. לוקיאנוס לא יוצר כמעט שום רעיון משלו, הוא הורס מבלי לבנות, והקומדיה שלו טפילית על מסורת ספרותית שהוא לא יצר. הספקנות המפורסמת שלו יכולה להיראות פחות כפילוסופיה מאשר כרפלקס של לעג טהור, וההומור מכוון לאליטה שחלקה את הרפרנסים שלו. הוא גאון של צורה ועצבים ולא של מחשבה — שזה הבדל אמיתי, וכדאי לשמור עליו.

מורשת

החיים שלאחר המוות שלו היו לא יציבים ואז מכריעים. מוזכר רק מדי פעם לפני המאה התשיעית, הוא הוחזר על ידי הומניסטים ביזנטיים, נכנס לתוכנית הלימודים בבית הספר עד המאה ה-11, ונהנה מתחייה של המאה ה-12 סביב תיאודור פרודרומוס. התאוששות הרנסנס הפכה אותו לקבוע: במשך ארבע מאות שנה, כל מי באירופה שרצה לעשות סאטירה על דת, פילוסופיה או אמונות טפלות הגיע לכלים שלוקיאנוס יצר. לאחרונה, מבקרי המאה ה-21 לקחו לוקיאנוס אחר — ההיברידי האתנו-תרבותי, סורי שכותב יוונית עילית בתוך אימפריה רומית, מקרה פרדיגמה לאופן שבו זהות עובדת תחת שלטון אימפריאלי. זו תפנית מתאימה לסופר שהנושא העמוק ביותר שלו היה תמיד הפער בין מה שאנשים טוענים להיות לבין מה שהם.