ג'ון אדוארד ויליאמס: האיש שכתב את הרומן המושלם
כאשר הרומן סטונר (Stoner) פורסם בשנת 1965, הוא נמכר בכמה אלפי עותקים, זכה לשבחים מועטים, ואזל מהחנויות תוך שנים ספורות – גורל שקט לרומן שהמבקר מוריס דיקסטין (Morris Dickstein) יכנה לימים "נדיר יותר מרומן גדול: רומן מושלם". מחברו, מרצה באוניברסיטת דנוור שלימד ביום ושכתב את הביוגרפיה של עצמו בלילה, לא זכה לראות את ספרו הופך לרב-מכר בינלאומי. ג'ון ויליאמס (John Williams) הלך לעולמו בשנת 1994; סטונר לא הפך לסנסציה בצרפת, בהולנד, באיטליה, בישראל ובבריטניה עד שגל של גילוי מחדש החל סביב שנת 2011.
אב מומצא, עצמי מומצא
ויליאמס נולד בשם ג'ון אדוארד ג'וול (John Edward Jewell) ב-29 באוגוסט 1922, בקלרקסוויל, טקסס, ומשפחתו עברה לוויצ'יטה פולס במהלך תנופת הנפט זמן קצר לאחר מכן. אביו הביולוגי, ג'. א. ג'וול (J.E. Jewell), נעלם בנסיבות שהביוגרף המאוחר של ויליאמס, צ'ארלס ג'. שילדס (Charles J. Shields), לא הצליח לאמת באף רישום עיתונאי – לפי המסורת המשפחתית הוא נרצח על ידי טרמפיסט שאסף. אמו של ויליאמס נישאה בשנית לעובד משמרות בשם ג'ורג' ויליאמס, ובגיל תשע ג'ון למד שהאדם שגידל אותו אינו אביו הביולוגי. על פי הביוגרפיה של שילדס משנת 2018, האיש שכתב את הרומן המושלם (The Man Who Wrote the Perfect Novel), תגלית זו של שקר יסודי עיצבה את יחסו של ויליאמס לאורך חייו לאמת ולהמצאה עצמית: הוא המשיך ובנה דמות בוגרת מורכבת שדגמנה את השחקן רונלד קולמן (Ronald Colman), כשהוא מציג את עצמו כמתבודד תרבותי ומתוחכם, גם בשעה שעמיתים ציינו אדם המונע מחוסר ביטחון עמוק, ולעתים, מחוסר מודעות עצמית מפתיע לגבי התנהגותו שלו.
מלחמה, ורומן שהחל בכלכותה
ויליאמס התגייס לחיל האוויר של צבא ארצות הברית בתחילת 1942 ושירת שנתיים וחצי כסמל ברחבי הודו, סין ובורמה. בכלכותה, בעיצומה של המלחמה, החל לכתוב את הרומן שיהפוך לראשון שלו, שום דבר מלבד הלילה (Nothing but the Night, 1948). לאחר שחרורו למד במכללה קהילתית מקומית במשך שנה אחת – ופרש, למרבה הצער, לאחר שנכשל בקורס אנגלית שנה א' – לפני שנרשם לאוניברסיטת דנוור, שם קיבל תואר ראשון ב-1949 ותואר שני ב-1950. הוא השלים דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת מיזורי בשנת 1954, אותו מוסד שבו יציב לימים את הרומן המפורסם ביותר שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקריירה השקטה של סופר קמפוס
ויליאמס הצטרף לאוניברסיטת דנוור כמרצה זוטר ב-1955 ובסופו של דבר ניהל את תוכנית הכתיבה היוצרת שלה, וייסד וערך את ה-Denver Quarterly בין 1965 ל-1970. הוא הושפע עמוקות מהפילוסופיה הספרותית האנטי-רומנטית של המבקר איבור וינטרס (Yvor Winters), שהספקנות שלו כלפי פינוק עצמי רומנטי עיצבה את הכתיבה הפרוזאית, החסכונית והפשוטה של ויליאמס. השפעה זו, עם זאת, גלשה להתנהלות מקצועית בלתי הולמת: הביוגרפיה של שילדס מתעדת שויליאמס העתיק חלקים נרחבים ממחקרו של וינטרס באנתולוגיית שירה שערך – כ-80 אחוזים של חפיפה ללא ייחוס – ועשה שימוש חוזר בחומרי הרצאות של עמיתיו כחומריו שלו בכיתה. הוא היה נשוי ארבע פעמים, היה לדברי הביוגרף שלו נואף סדרתי, והפגין מה שעמיתיו תיארו כחוסר מודעות אמיתי לכוח המגדרי שהחזיק כפרופסור קבוע כלפי נשים צעירות במחלקה שלו, כולל החוקרת לעתיד פגי מקינטוש (Peggy McIntosh). הוא פרש מאוניברסיטת דנוור בשנת 1985 כאשר בריאותו, שהידרדרה עקב בעיות נשימה כרוניות, הפכה את ההוראה לקשה יותר ויותר.
ארבעה רומנים, קשת אחת
תפוקתו של ויליאמס הייתה קטנה ומדוקדקת. בוצ'רס קרוסינג (Butcher's Crossing, 1960), רומן על ציידי ביזונים בקנזס של שנות ה-70 של המאה ה-19, נקרא בטעות עם פרסומו על ידי מבקר ה-ניו יורק טיימס כמערבון קונבנציונלי במקום כביקורת אנטי-מיתית על הרומנטיקה של הספר שהיה באמת – דוגמה מוקדמת לדפוס שיחזור על עצמו עם סטונר. סטונר (1965) עוקב אחר ויליאם סטונר (William Stoner), מרצה לאנגלית באוניברסיטת מיזורי נטול ברק, לאורך קריירה אקדמית ונישואים המאופיינים באכזבה שקטה ובכבוד עצמי קטן וקשה להשגה; המבקר מוריס דיקסטין זיהה קשת משותפת בכל שלושת הרומנים המרכזיים של ויליאמס – "חניכה של אדם צעיר, יריבויות גבריות אכזריות, מתחים עדינים יותר בין גברים לנשים" – המתגבשים לכלל "תחושת אכזבה קודרת, ואפילו חוסר תוחלת". אוגוסטוס (Augustus, 1972), רומן אפיסטולרי המשחזר את חייו של הקיסר הראשון של רומא באמצעות מכתבים ומסמכים מומצאים, זכה בפרס הספר הלאומי לסיפורת ב-1973 בהחלטה מפוצלת עם חימרה (Chimera) של ג'ון בארת' (John Barth) – התיקו הראשון בתולדות הפרס. ויליאמס הותיר רומן רביעי, שנת התבונה (The Sleep of Reason), לא גמור עם מותו; קטעים ממנו הופיעו בדפוס ב-1981 וב-1986. הוא גם פרסם שני קבצי שירה, הנוף השבור (The Broken Landscape, 1949) ו-השקר הנחוץ (The Necessary Lie, 1965), וערך אנתולוגיה של שירת הרנסנס האנגלית.
מדוע ג'ון מכונה גאון
הטענה המועלית לגבי ויליאמס היא צרה וספציפית: לא מדובר בברק פורה, אלא בהישג של שליטה כמעט ללא רבב בטון ובמבנה לאורך גוף עבודה מצומצם, המרוכז ברובו ב-סטונר. פסיקתו של דיקסטין – "רומן מושלם" – היא הדבר הקרוב ביותר לקונצנזוס ביקורתי שויליאמס קיבל, והיא נשענת על טיעון טכני: הדרך שבה חיים אקדמיים רגילים, מסופרים בפרוזה פשוטה ולא ראוותנית כמעט ללא מלודרמה, מייצרים עוצמה רגשית אמיתית דרך איפוק ולא דרך אירועים. זהו מקרה הבנוי על שליטה, לא על אינטלקט גולמי או מקוריות רעיונית – ויליאמס לא היה חדשן של צורה כפי שהיו בני דורו שרדפו אחרי ניסויים פוסט-מודרניים; הוא כתב, במכוון, נגד האופנות של זמנו. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: הביוגרף שלו עצמו מתעד גניבה ספרותית, בגידות סדרתיות, ושובניזם כלפי עמיתות שויליאמס נראה כמי שלא בחן מעולם בתוך עצמו, ובמשך רוב הקריירה שלו עמיתיו התעלמו ממנו במידה רבה – סטונר נמכר גרוע בפרסומו הראשון וויליאמס מעולם לא ראה את ההערצה שהגיעה רק לאחר מותו. כל גאונות המיוחסת לויליאמס שייכת לספרים, ולא באופן ישיר לאדם שכתב אותם.
מורשת
ויליאמס הלך לעולמו ב-3 במרץ 1994, בפאייטוויל, ארקנסו, מכשל נשימתי, הרחק מאור הזרקורים הספרותי. תחייתו שלאחר המוות של סטונר – המונעת בחלקה על ידי תומכים אירופאים, כולל הסופרת הצרפתייה אנה גוואלדה (Anna Gavalda), שתרגמה אותו – הפכה רומן קמפוס שנשכח כמעט לאחד הגילויים המחודשים המהוללים ביותר בהיסטוריה הספרותית המודרנית, רב-מכר עשורים לאחר מות מחברו בשווקים שהוא כנראה מעולם לא ציפה להגיע אליהם. הביוגרפיה של צ'ארלס ג'. שילדס משנת 2018 וראיון משנת 2019 ב-פריז רוויו (Paris Review) עם אלמנתו של ויליאמס, ננסי גרדנר (Nancy Gardner), מילאו מאז את הפער בין הספרות הקפדנית לבין האדם המבולגן הרבה יותר שכתב אותה, והעניקו להגעתו המאוחרת של סטונר לגדולה סופר מורכב יותר שיתאים למוניטין שלו.