רוברט סולו: הכלכלן שמצא את החצי החסר של הצמיחה
רוברט סולו (Robert Solow) בילה את שנות ה-50 של המאה ה-20 בניסיון לפתור תעלומה שלא הסתדרה: כאשר הזין נתונים של עשורים של הון ועבודה אמריקאיים לתוך משוואות הצמיחה הסטנדרטיות, יותר ממחצית מהתרחבות המשק סירבה לקבל הסבר. במקום להתעלם מהפער כרעש, הוא נתן לו שם, מדד אותו ובנה סביבו תחום מחקר — התברר שהקידמה הטכנולוגית היא שעשתה את העבודה הקשה שהמודלים התעלמו ממנה.
מברוקלין להרווארד, דרך המלחמה
סולו נולד בברוקלין, ניו יורק, ב-23 באוגוסט 1924, וגדל במערכת החינוך הציבורית של העיר לפני שמלגה הובילה אותו להרווארד (Harvard) בשנת 1940. מסלולו לא היה ישר. מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו, והוא בילה את השנים 1942 עד 1945 בצבא, בשירות בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה. לאחר מכן חזר להרווארד, השלים תואר ראשון ב-1947, תואר שני ב-1949 ודוקטורט ב-1951 — מסלול שעיצב כלכלן שהיה קשוב באופן חריג למה שקורה בפועל במוסדות ובעובדים אמיתיים, ולא רק למשוואות המתארות אותם.
בניית המודל הנושא את שמו
בשנת 1950 הצטרף סולו לסגל ה-MIT, שם נשאר כמעט ארבעה עשורים, הפך לפרופסור מן המניין ב-1958 ולפרופסור אמריטוס לאחר פרישתו ב-1995. שם, דרך סדרת מאמרים שפורסמו בין 1956 ל-1960, בנה את מה שכלכלנים מכנים כיום בפשטות מודל הצמיחה של סולו. המודל התייחס להון, עבודה וטכנולוגיה כמנופים נפרדים על התוצר הלאומי, וסולו השתמש בו כדי להראות משהו לא אינטואיטיבי: הזרמת יותר חיסכון והון לכלכלה עשויה להעלות את רמת ההכנסה שלה, אך רק קידמה טכנולוגית יכולה לקיים את שיעור הצמיחה שלה לאורך זמן. מאמרו משנת 1957 הרחיק לכת, ניתח את נתוני הצמיחה האמריקאית ומצא שצבירת הון ועבודה יחד הסבירו רק חלק צנוע מההתרחבות — השאר, שכונה מאוחר יותר "שארית סולו" (Solow residual), היה טכנולוגיה וידע, המוטמעים במכונות חדשות, בשיטות עבודה חדשות ובעליית הפריון. תובנה זו ארגנה מחדש את האופן שבו כלכלנים חשבו על פיתוח למשך שארית המאה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ייעוץ לנשיאים, הכשרת בנקאים מרכזיים
השפעתו של סולו חרגה מעבר לדפי כתבי העת. הוא כיהן ככלכלן בכיר במועצת היועצים הכלכליים של הנשיא קנדי (Kennedy) בין 1961 ל-1962 והמשיך כיועץ למועצה עד 1968, כמו כן כיהן במועצת המנהלים של הבנק הפדרלי של בוסטון (Federal Reserve Bank of Boston) מ-1975 עד 1980. ב-MIT עבד בצמוד לפול סמואלסון (Paul Samuelson), והכיתה שלו הגיעה רחוק יותר מששניהם כנראה ציפו: בין הסטודנטים שהכשיר היה מריו דראגי (Mario Draghi), שבהמשך עמד בראש הבנק המרכזי האירופי וכיהן כראש ממשלת איטליה. סולו היה קיינסיאני אדוק שהאמין שלממשלה יש תפקיד אמיתי בייצוב ובהכוונת הכלכלה, והוא לא נרתע מלומר זאת. על המפנה לעבר דה-רגולציה בתקופת רונלד רייגן (Ronald Reagan), הוא הציע את אחת מאמירותיו החריפות: "הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על הכלכלה של רייגן הוא שזה כנראה קרה מתוך חוסר תשומת לב".
ההכרה
האקדמיה המלכותית השוודית למדעים העניקה לסולו את פרס נובל לכלכלה ב-1987, תוך ציון "תרומותיו לתאוריה של צמיחה כלכלית". ועדת נובל ציינה שלושה נדבכים בעבודתו: מודל הצמיחה משנת 1956 עצמו, שיטת חשבונאות הצמיחה שבנה בין 1957 ל-1960 כדי למדוד כמה מצמיחת התוצר הגיעה מעבודה, הון וטכנולוגיה בהתאמה, וגישת ה"הון הווינטג'י" (vintage capital) שלו מ-1960, שהתייחסה לשיפור טכנולוגי כאל משהו שמוטמע פיזית בכל דור חדש של מכונות ולא כאל מכפיל מופשט — מסגרת שהתפשטה לתחומים מעבר לכלכלת צמיחה. הוא כבר זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק (John Bates Clark Medal) של האגודה הכלכלית האמריקאית ב-1961, המוענקת לכלכלן האמריקאי המשפיע ביותר מתחת לגיל ארבעים, איתות מוקדם לכך שעמיתיו סימנו אותו. תארים מאוחרים כללו את המדליה הלאומית למדעים (National Medal of Science) ב-1999 וב-2014, את מדליית החירות הנשיאותית (Presidential Medal of Freedom).
מה הנתונים באמת אומרים
סולו עצמו היה פשוט וברור לגבי מה שמצא. "הדבר המעניין שעלה מהעבודה שלי", הוא אמר, "היה שהשינוי בטכנולוגיה — הקידמה של המדע, ההנדסה והטכנולוגיה — היווה לפחות מחצית מכל הצמיחה שהייתה לנו". אותו משפט בודד ארגן מחדש עשורים של מדיניות כלכלית: אם טכנולוגיה, ולא רק הון מצטבר, הייתה המנוע העיקרי של השגשוג, הרי שהשקעה במחקר, בחינוך ובחדשנות ראויה למקום מרכזי באסטרטגיית הצמיחה, ולא להערת שוליים. זה גם נתן לכלכלנים כלי — חשבונאות צמיחה — שאפשר להם לפרק את ההתרחבות של כל מדינה למרכיביה, טכניקה שעדיין משמשת להשוואת מסלולי פיתוח כיום.
מדוע רוברט מכונה גאון
הטענה של סולו למילה נשענת על סוג ספציפי וניתן לאימות של תובנה: הוא לקח שארית אמפירית עקשנית — החלק של הצמיחה הכלכלית שמודלים קיימים לא יכלו להסביר — והפך אותה למושג קשיח וכמותי שעיצב מחדש תחום שלם. זו אינה גאונות חישובית גולמית או הברקה רגעית; זו הסבלנות האנליטית המתמשכת לבנות מכונה מתמטית מדויקת מספיק כדי לבודד את מה שכלכלנים קודמים לא יכלו אפילו לתת לו שם. עמיתיו אישרו את השיפוט הזה פעמיים, עם מדליית קלארק בגיל 36 ופרס נובל בגיל 62, והעובדה שהמסגרת שלו עדיין מעגנת את חשבונאות הצמיחה ברחבי העולם, עשורים לאחר מכן, היא כשלעצמה סוג של הכרעה. הטיעון הנגדי ההגון הוא שסולו לא היה חלוץ בודד שפעל בבידוד — מודל הצמיחה שלו נבנה ישירות על עבודה קודמת של הארוד (Harrod) ודומאר (Domar), והוא התפתח בשיח קרוב וחופף עם בני דורו כמו טרבור סוואן (Trevor Swan), שהגיע באופן עצמאי למודל דומה באותה שנה. הגאונות של סולו הייתה פחות בהמצאה מכלום ויותר בהבהרה, פורמליזציה ובדיקה אמפירית של רעיון עד שהפך לחיוני — סוג שונה ושקט יותר של מבריקות מהדימוי הפופולרי של הגאון הבודד, אך לא פחות משמעותי מכך.
מורשת
סולו הלך לעולמו בביתו בלקסינגטון, מסצ'וסטס, ב-21 בדצמבר 2023, בגיל 99. הוא הותיר אחריו מודל צמיחה שעדיין נלמד בכל קורס מבוא למאקרו-כלכלה, אוצר מילים — "שארית סולו" — שכלכלנים משתמשים בו באופן רפלקסיבי, ודור של סטודנטים וקובעי מדיניות, מחברי מועצת הפדרל ריזרב ועד נשיא הבנק המרכזי האירופי, שנשאו עמם את הרגלו לשאול מה הנתונים באמת מסבירים, ומה הם עדיין משאירים בחוץ.