רוברט שולץ: הוואלס האחרון בווינה
עשרים ואחת פעמים חצה רוברט שולץ (Robert Stolz) את הגבול הגרמני-אוסטרי כשבן אדם מסתתר בתא המטען של מכוניתו. הוא היה מפורסם מספיק כדי שאף אחד לא יחפש במכונית — מלחין הוואלס שחצי יבשת זימזמה, בדרכו לעוד הופעה. אותו אדם ניצח בתיאטרון אנ דר וין (Theater an der Wien) עוד כשפרנץ יוזף (Franz Joseph) ישב על כס המלוכה, וחי מספיק זמן כדי להקליט הקלטות סטריאו של יוהאן שטראוס (Johann Strauss). מעט קריירות נמשכו זמן רב יותר, או נוצלו בצורה טובה יותר.
ילד על המקלדת
רוברט אליזבת שולץ נולד בגראץ (Graz) ב-25 באוגוסט 1880 למשק בית שבו המקצוע היה קבוע מראש: אביו יעקב היה מנצח ומלחין, אמו אידה בונדי הייתה פסנתרנית, והסופרן תרזה שולץ (Teresa Stolz) — האאידה של ורדי (Verdi) ומקורבתו — הייתה דודתו הגדולה. בגיל שבע הוא כבר סייר באירופה וניגן מוצרט. הוא המשיך לקונסרבטוריון של וינה, שם בין מוריו היו רוברט פוקס (Robert Fuchs) ואנגלברט הומפרדינק (Engelbert Humperdinck), מלחין הנזל וגרטל. משנת 1899 הוא טיפס בסולם הדרגות דרך תפקידי ניצוח במאריבור (Maribor), זלצבורג וברנו — המסלול הפרובינציאלי שייצר את רוב המוזיקאים של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
תיאטרון אנ דר וין
בשנת 1907 הוא ירש את ארתור בודנצקי (Artur Bodanzky) כמנצח בתיאטרון אנ דר וין, הבית במרכז האופרטה הווינאית, ונשאר שם עד 1910. בין היצירות שניצח שם הייתה בכורת העולם של החייל האמיץ (Der tapfere Soldat) מאת אוסקר שטראוס (Oscar Straus) — האופרטה שהגיעה לעולם דובר האנגלית כחייל השוקולד. הוא היה בן עשרים ושבע, ועמד בדיוק במרכז של סוגה בשיא כוחה.
מכונת הלחנים
לאחר מכן בילה חמישה עשורים בכתיבה. הריקוד אל האושר (Der Tanz ins Glück) הגיע ב-1921; ב-1930 הוא היה בין מלחיני הסוס הלבן (Im weißen Rößl), שהפכה לאחת האופרטות המושמעות ביותר שנכתבו אי פעם. הוא עבר לברלין ב-1925, וככל שהקולנוע למד לדבר, הוא עבר יחד איתו. הסרט משנת 1930 שני לבבות ב-3/4 זמן (Zwei Herzen im Dreivierteltakt) הפיק ואלס נושא שכבש את אירופה והפך לאחד השירים הפופולריים המגדירים של שנות בין המלחמות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים ואחת חציות
ואז הגיעה הפוליטיקה. שולץ, אוסטרי לא יהודי בשיא המוזיקה הפופולרית הגרמנית, ניצל את מעמדו כדי להעביר יהודים ופליטים פוליטיים מעבר לגבול הגרמני-אוסטרי, מוחבאים בתא המטען של מכוניתו, עשרים ואחת פעמים. ב-1939 הוא עזב לפריז, שם כלאו אותו הצרפתים כנתין אויב — שכן הדרכון האוסטרי היה בלתי ניתן להבחנה, עבור בירוקרטיה מפוחדת, מדרכון גרמני. ב-1940 הוא השתחרר והגיע לניו יורק.
הוליווד אימצה אותו. הוא היה מועמד לפרסי האקדמיה פעמיים: על השיר "Waltzing in the Clouds" בשנת 1941 ועבור המוזיקה של It Happened Tomorrow בשנת 1945. מהגר בשנות השישים לחייו, הכותב בתעשייה זרה בשפה שאינה שלו, הוא פשוט המשיך לייצר את הסחורה.
חוזר הביתה
הוא חזר לווינה בשנת 1946, לעיר ולסוגה ששתיהן נהרסו כליל. מה שעשה לאחר מכן היה מוזר ומבריק למדי: הוא כתב תשע-עשרה אופרטות קרח עבור קרקס הקרח של וינה (Vienna Ice Revue), לקח סוגה מהמאה התשע-עשרה ושם אותה על מחליקיים עבור קהל המוני שכבר לא הלך לבית האופרה. לצד זאת הוא הקליט בהרחבה — משפחת שטראוס, רפרטואר האופרטות, המסורת שירש — בנה דיסקוגרפיה שהפכה עבור מאזינים רבים לצליל המגדיר של המוזיקה הקלה הווינאית.
הוא נישא חמש פעמים; אשתו האחרונה, איבון לואיז אולריך (Yvonne Louise Ulrich), המכונה איינצי (Einzi), עזרה בעצמה לאמנים גולים. וינה הפכה אותו לאזרח כבוד בשנת 1970 והעניקה לו את מדליית הכבוד הגדולה שלה, פרס שניתן רק למוזיקאי אחד לפניו: ריכרד שטראוס (Richard Strauss). הוא מת בברלין ב-27 ביוני 1975, בגיל תשעים וארבע. וינה הביאה אותו הביתה, הציבה אותו בארון מתים בבית האופרה הממלכתי, וקברה אותו בבית הקברות המרכזי (Zentralfriedhof) לצד ברהמס (Brahms) ויוהאן שטראוס הבן.
מדוע רוברט מכונה גאון
האיכות המדוברת היא המצאה מלודית, וכדאי להיות מדויקים לגבי משמעותה, כי זו המתנה המוזיקלית הפחות מכובדת ואחת הנדירות שבהן. שולץ היה מסוגל לייצר, לפי דרישה ובכמות עצומה, לחנים שנטמעים לצמיתות בזיכרונם של אנשים ללא כל הכשרה מוזיקלית — ויכול היה לעשות זאת במקצב המחמיר וחסר הרחמים של הוואלס, שבו האפשרויות ההרמוניות צרות וכל קודמיו מלאנר (Lanner) ועד להאר (Lehár) כבר לקחו את המובנות מאליהן. "Zwei Herzen im Dreivierteltakt" הוא ההוכחה: משקל של 3/4, צורה שמוצתה עד 1930, והוא מצא בה משפט שאיבשה שלמה אימצה. לאחר מכן הוא הוכיח שהמתנה לא הייתה קשורה לתרבות אחת על ידי זכייה בשתי מועמדויות לאוסקר בהוליווד בשנות השישים לחייו, באנגלית, בגלות. פסק הדין של וינה היה מוסדי: אזרחות כבוד, המדליה הגדולה אחרי ריכרד שטראוס, קבר בין ברהמס לשטראוס.
טיעון הנגד הוא פשוט ואין לרכך אותו. אופרטה היא מוזיקה קלה, ושולץ מעולם לא ניסה דבר אחר — לא סימפוניה, לא אופרה, שום דבר שמעסיק את המסורת הביקורתית הרצינית. התפוקה שלו הייתה עצומה ורובה ניתנת להחלפה; מתנה ללחנים המופעלת בקנה מידה תעשייתי מייצרת כמות גדולה של מילוי לצד קומץ השורדים. אף היסטוריון לא מדרג אותו עם יוהאן שטראוס הבן או להאר כחדשן בצורה; הוא שכלל והאריך במקום להמציא. ועשרים ואחת חציות הגבול, שהן הדבר הראוי להערצה ביותר בו מרחוק, הן עדות לאומץ יוצא דופן, לא לקוגניציה יוצאת דופן — זה מבזה את הפעולה לתייג אותה כגאונות כשהמילה הנכונה היא הגינות בסיכון אישי.
מורשת
הוא היה הקשר החי האחרון לווינה של אחר הצהריים הקיסרי של האופרטה, והוא בילה את שלושים שנותיו האחרונות בווידוא שההקלטות קיימות עבור עולם שאלמלא זאת היה מקבל רק את התווים המודפסים. מיקום קברו היה הדרך של וינה ליישב את הוויכוח: לא משנה מה חשבו המבקרים על מוזיקה קלה, העיר שמה אותו עם שלה. הוואלסים עדיין מתנגנים. לאנשים שהוא הסיע מעבר לגבול היו ילדים.