אלפרד אדלר: האיש שזרק את הספה
הוא סבל מרככת עצמות ולא הצליח ללכת עד שהיה בן ארבע. בגיל ארבע הוא כמעט מת דלקת ריאות — הרופא קבע שהוא אבוד — והחליט, לאחר שניצל, להפוך לרופא. אחיו הצעיר מת במיטה לצידו כשהיה בן שלוש. הוא נדרס פעמיים בילדותו. מתוך מאגר שבריריות זה הגיע הרעיון היחיד שהקנה לו את שמו: שבני אדם מאורגנים סביב פיצוי על חולשה, ושמה שנראה כמו שאיפתו של אדם הוא בדרך כלל פצע בתנועה.
הרובע החמישה-עשר של וינה
אדלר נולד ב-7 בפברואר 1870 במריהילפר שטראסה 208 ברודולפסהיים, הרובע ה-15 של וינה, השני מבין שבעה ילדים של ליאופולד אדלר, סוחר דגנים ממוצא הונגרי-יהודי, ושל פאולין בר. היריבות שלו עם אחיו הגדול זיגמונד נמשכה כל חייו והזינה ישירות את תיאוריות הילדות המאוחרות שלו. הוא סיים לימודי רפואה באוניברסיטת וינה ב-1895, והתחיל ברפואת עיניים לפני שעבר לנוירולוגיה ופסיכיאטריה. ב-1897 נישא לראיסה טימופייבנה אפשטיין, אינטלקטואלית רוסייה ופעילה סוציאליסטית; היו להם ארבעה ילדים, כולל אלכסנדרה וקורט, שניהם הפכו לפסיכיאטרים, וולנטיין, סופרת ופעילה. נכדתו מרגוט אדלר הפכה לעיתונאית ידועה. הקליניקה הראשונה שלו הייתה בחלק פחות מבוסס של וינה מול פארק השעשועים פראטר, ומטופליו כללו אמני קרקס — אנשים שעוצמתם הפיזית ה יוצאת הדופן ישבה לצד חולשות מפצות, חינוך קליני שלעולם לא שכח.
תשע שנים עם פרויד
ב-1902 כתב אדלר הגנה על פשר החלומות של פרויד והוזמן לחברת יום רביעי שהתאספה בביתו של פרויד; עד 1906 היו בה שבעה עשר חברים. ב-1908 הציג את "היצר התוקפני בחיים ובנוירוזה", וטען שיצרים מיניים ותוקפניים היו אינסטינקטים נפרדים שהתמזגו מאוחר יותר — סתירה ישירה לעמדתו של פרויד באותה עת. הוא נעשה נשיא החברה הפסיכואנליטית של וינה ב-1910. ב-1911 פרש רשמית עם תומכיו, המתנגד המרכזי הראשון לפסיכואנליזה האורתודוקסית, שלוש שנים לפני יונג. אי-ההסכמות היו מהותיות: אדלר התעקש על התחום החברתי שבו פרויד הסתכל על יצרים פנימיים, דחה את בכירותם של יצרים מיניים לטובת כוח ופיצוי, הכחיש שהתפתחות מינית מוקדמת קובעת אופי, והחזיק באמונות סוציאליסטיות שפרויד לא חלק איתן. פרויד כינה מאוחר יותר את רעיונותיו של אדלר "שגיאות מכובדות", בלע את היצר התוקפני בתוך מעבר לעקרון העונג ב-1920 מבלי לצטט אותו, ולאחר מותו של אדלר העיר בחומציות אופיינית: "אני לא מבין את האהדה שלך לאדלר. עבור ילד יהודי מפרבר וינאי, מוות באברדין הוא קריירה שלא נשמעה כמותה בפני עצמה".
פסיכולוגיה אינדיבידואלית
הוא ייסד את האגודה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית ב-1912. הש שם הוא טענה: אינדיבידואל במובן של בלתי מחולק, אדם שטופל כישות שלמה במקום להתפרק לסוכנויות לוחמות. אוצר המילים שלו נכנס לשפה. תסביך הנחיתות היה טבעת המטבע שלו. נחיתות איברים טענה שאיبر חלש מפצה על ידי אחרים ושחולשה עשויה להפוך לכוח. פיינליזם פיקטיבי הפך את ההתנהגות לטלאולוגית, נמשכת על ידי מצבי עתיד מדומיינים ולא דחופה על ידי העבר. סגנון חיים תיאר את דפוס האישיות שהונח בילדות ועוצב על ידי סדר הלידה. שלוש משימות חיים — עבודה, חברות ואהבה — כולן דורשות שיתוף פעולה, וכפי שניסח זאת, "כולן זורקות אורות צולבים זו על זו". מעל הכל היה Gemeinschaftsgefühl, עניין חברתי: ההצעה שתרומה לאחרים היא מה שמייצר שייכות וערך. על זיכרון הוא היה קטגורי: "אין זיכרונות 'מקריים'. מתוך המספר הבלתי ניתן לחישוב של רשמים שפרט מקבל, היא בוחרת לזכור רק את אלה שהיא מחובבת... שיש להם זיקה לבעיותיה".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקליניקות
אדלר שירות כרופא צבאי בחזית הרוסית ואז בבית חולים ילדים בין 1914 ל-1918. ב-1919 פתח את מרפאת הדרכת הילדים הראשונה של וינה, ולאורך שנות ה-20, בתמיכת המפלגה הסוציאליסטית-דמוקרטית, הקים עשרים ושמונה מהן — ועשה את וינה לעיר הראשונה בעולם שסיפקה טיפול חינוכי חינם לילדי בית ספר. זו הייתה פסיכיאטריה שיצאה מחדר הייעוץ ואל תוך הקהילה, והיא באה עם מחוות סמלית המסכמת את כל שיטתו: הוא זרק את ספת האנליזה והשתמש בשני כיסאות במקום זאת, כך שהקלינאי והמטופל ישבו כשווים. הוא הרצה ללא הרפה ברחבי אירופה מ-1921, החל סיורי הרצאות בארה"ב ב-1926, והפך לפרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה ב-1927. ב-1930 פגש את האוקולטיסט האנגלי אליסטר קראולי בברלין. ב-1934 מדיניות אנטישמית גירשה אותו מאוסטריה לפרופסורה במכללת הרפואה של לונג איילנד.
ההתנגדויות
דעותיו של אדלר על הומוסקסואליות, מ-1917 ואילך, סיווגו אותה כ"כישלון חיים" וחוסר בעניין חברתי, תוך תיאורית קשר לתסביך נחיתות כלפי המגדר של עצמו — עמדה הנבדלת מחשבון הנרקיסיזם של פרויד ומהארכיטיפים הקונטרה-סקסואליים של יונג, ולא טובה יותר. הוא התרכך באמצע שנות ה-30: לשאלה מעמית על אדם צעיר החי עם אדם מבוגר, שאל אדלר, "הוא מאושר?" וכשנענה שכן, השיב, "ובכן, למה שלא נניח לו לנפשו". תיאוריית סדר הלידה שלו מעולם לא רכשה תמיכה מדעית קפדנית. וההיסטוריון של הפסיכולוגיה הנרי אלנברגר ציין שרוב התאוריה האדלריאנית נבלעה לתוך המיינסטרים ללא הכרה, כשהוא מאשים את כתיבתו "הבלתי מושלמת", את כשרונו ליצור "מובנות חדשה", ואת היעדר מעקב מאורגן.
מדוע אלפרד נקרא גאון
הביטוי של אלנברגר — היכולת ליצור "מובנות חדשה" — הוא התיאור המדויק ביותר שמישהו נתן למתנה המסוימת של אדלר, והוא מכפיל את עצמו כתיק נגדו. כישרונו היה עבור ניסוחים כל כך אינטואיטיביים עד שהם מפסיקים להיראות כמו גילאים ברגע ששמעת אותם. תסביך נחיתות, פיצוי, יריבות בין אחים, סגנון חיים, האני המכוון מטרה ולא המודרך עבר: אלו הם כיום רכוש משותף, משובצים בדיבור רגיל, וכמעט אף אחד לא מצמיד את שמו אליהם. זהו סימן לרעיון שניצח לחלוטין. התיעוד המוסדי תומך גם בטענת המקוריות. הוא היה הדמות המרכזית הראשונה שפרצה עם פרויד ובנתה בית ספר עצמאי, הראשון שהתעקש שהאלמנט החברתי שולט בהתאמה מחדש אינדיבידואלית, והראשון שלקח פסיכותרפיה לקליניקות ציבוריות כמניעה במקום כטיפול.
התיק הנגדי ההגון הוא שרעיונותיו היו מרמזים יותר מאשר מודגמים. השפעות סדר הלידה מעולם לא בוססו בקפדנות; עניין חברתי קרוב יותר למחויבות אתית מאשר להשערה הניתנת לבדיקה; וכתיבתו הייתה, בהסכמה כללית כולל של אלנברגר, בלתי שיטתית. הוא דורג במקום ה-67 בסקר של Review of General Psychology משנת 2002 של הפסיכולוגים הבולטים ביותר של המאה העשרים — מכובד, לא מפקד. השפעתו עוברת ברובה דרך אחרים: ויקטור פרנקל, רולו מיי, אברהם מאסלו ואלרט אליס בנו עליו כולם. קריאה הוגנת היא שאדלר היה גאון של אינטואיציה קלינית וניסוח מחדש מוסרי מאשר של בניית תיאוריה, וכי המוניטין שלו סובל בדיוק מפני שתובנותיו הטובות ביותר נספגו בצורה כל כך מלאה עד שהם נראים כעת ברורים מאליהם מכדי להצטרך המצאה.
מורשת
הוא התמוטט ברחוב במהלך סיור הרצאות באברדין ב-28 במאי 1937 ומת מהתקף לב שנגרם כתוצאה מניוון שריר הלב. הוא פרסם יותר משלוש מאות ספרים ומאמרים; שנים עשר הכרכים של עבודות קליניות נבחרות של אלפרד אדלר הופיעו לאחר מותו. הוא נמנה, יחד עם פרויד ויונג, כאחת משלוש הדמויות המייסדות של פסיכולוגיית המעמקים, ומכוני אימון אדלריאניים פועלים ביותר מחמש עשרה מדינות.