מיגל דה סרוואנטס

מיגל דה סרוואנטס

מיגל דה סרוואנטס סאבדרה (בספרדית: [miˈɣel de θeɾˈβantes sa(.a)ˈβeðɾa]; 29 בספטמבר 1547 (משוער) – 22 באפריל 1616) היה סופר ספרדי הנחשב לגדול הכותבים בשפה הספרדית ואחד הסופרים הבולטים בעולם. הוא ידוע בעיקר בזכות הרומן בשני החלקים שלו "דון קישוט", יצירה הנחשבת לרומן המודרני הראשון. "דון קישוט" תויג על ידי סופרים ידועים רבים כ"ספר הטוב ביותר בכל הזמנים" וכ"יצירה הטובה והמרכזית ביותר בספרות העולמית".

חלק גדול מחייו עבר בעוני יחסי ובאלמוניות, מה שהוביל לאובדן רבות מיצירותיו המוקדמות. למרות זאת, השפעתו ותרומתו הספרותית משתקפות בעובדה שהשפה הספרדית מכונה לעיתים קרובות "שפתו של סרוואנטס".

בשנת 1569, סרוואנטס נאלץ לעזוב את ספרד ולעבור לרומא, שם עבד בבית של קרדינל. בשנת 1570, הוא התגייס לרגימנט חי"ר של הצי הספרדי, ונפצע קשות בקרב לפנטו באוקטובר 1571 ואיבד את השימוש בזרועו ובידו השמאלית. הוא שירת כחייל עד 1575, אז נפל בשבי של פיראטים ברברים; לאחר חמש שנים בשבי, הוא נפדה וחזר למדריד.

הרומן המשמעותי הראשון שלו, שכותרתו "לה גלאטאה" (La Galatea), פורסם ב-1585, אך הוא המשיך לעבוד כסוכן רכש, ומאוחר יותר כגובה מיסים ממשלתי. החלק הראשון של "דון קישוט" פורסם ב-1605, והחלק השני ב-1615. יצירות אחרות כוללות את 12 ה"נובלות לדוגמה" (Novelas ejemplares); פואמה ארוכה, "המסע לפרנאסוס" (Viaje del Parnaso); ו"שמונה קומדיות ושמונה אינטרמזוס" (Ocho comedias y ocho entremeses). הרומן "עלילות פרסילס וסיגיסמונדה" (Los trabajos de Persiles y Sigismunda) פורסם לאחר מותו ב-1617.

ביוגרפיה

למרות תהילתו המאוחרת, פרטים רבים מחייו של סרוואנטס נותרו לא ודאיים, כולל שמו, הרקע שלו ומראהו הפיזי. הוא חתם על שמו כ"סרבנטס" (Cerbantes), אך המדפיסים שלו השתמשו ב"סרוואנטס" (Cervantes), שהפכה לצורה הנפוצה. בחייו המאוחרים, סרוואנטס השתמש ב"סאבדרה" (Saavedra), שמו של קרוב משפחה רחוק, במקום ב"קורטינאס" (Cortinas) הרגיל יותר, על שם אמו. ההיסטוריונית לוצ'ה לופס-בראלט (Luce López-Baralt) הציעה ש"סאבדרה" מגיע מהמילה הערבית shaibedraa, שפירושה "בעל יד אחת", התייחסות לכינויו במהלך שביו. עם זאת, ראיות לשוניות והיסטוריות נוספות לטענה זו נותרו שנויות במחלוקת.

תחום נוסף של מחלוקת הוא הרקע האתני של סרוואנטס. הוצע שאחד מהוריו או שניהם עשויים היו להיות נוצרים חדשים, כלומר קתולים ממוצא יהודי. אין תמיכה רחבה להשקפה שלסרוואנטס היו שורשי קונברסו (converso). הסופר הקובני רוברטו גונסאלס אצ'באריה (Roberto González Echevarría) טוען שהטענות על שורשי הקונברסו של סרוואנטס מבוססות על "ראיות רעועות מאוד", כלומר חוסר ההתקדמות החברתית והכלכלית של סרוואנטס, שלא היה חריג עבור ספרדים בתקופתו, ללא קשר למוצאם, שכן רבים לא קיבלו תגמולים אלו בתקופה זו.

מקובל בדרך כלל שמיגל דה סרוואנטס נולד בסביבות ה-29 בספטמבר 1547, באלקלה דה אנארס. הוא היה בנם השני של הספר-מנתח רודריגו דה סרוואנטס ואשתו, לאונור דה קורטינאס (בערך 1520–1593). רודריגו הגיע מקורדובה, אנדלוסיה, שם אביו חואן דה סרוואנטס היה עורך דין משפיע.

### 1547 עד 1566: שנים מוקדמות

רודריגו היה לעיתים קרובות בחובות, או בחיפוש אחר עבודה, ועבר ללא הרף. לאונור הגיעה מארגנדה דל ריי, ומתה באוקטובר 1593, בגיל 73; מסמכים משפטיים ששרדו מצביעים על כך שהיו לה שבעה ילדים, היא ידעה קרוא וכתוב, והייתה אדם בעל תושייה עם עין חדה לעסקים. כאשר רודריגו נכלא בגין חובות מאוקטובר 1553 עד אפריל 1554, היא תמכה במשפחה בעצמה.

ב"נובלות לדוגמה" שלו, סרוואנטס טוען שהוא מגמגם. סופרים מסוימים מאמינים שזו דמות לשונית כדי לתאר את עצמו כמי שניחן במעט רהיטות מילולית. אחרים, לעומת זאת, לוקחים זאת כליקוי דיבור אמיתי, ומצטטים הערות דומות שסרוואנטס עשה בשלוש מיצירותיו הנוספות מלבד ה"נובלות".

אחיו של סרוואנטס היו אנדרס (נולד ב-1543), אנדראה (נולדה ב-1544), לואיסה (נולדה ב-1546), רודריגו (נולד ב-1550), מגדלנה (נולדה ב-1554) וחואן. הם חיו בקורדובה עד 1556, אז מת סבו. מסיבות שאינן ברורות, רודריגו לא נהנה מצוואתו והמשפחה נעלמת עד 1564 כאשר הגיש תביעה בסביליה.

סביליה הייתה אז בעיצומו של בום כלכלי, ורודריגו ניהל דיור שכור עבור אחיו הבכור אנדרס, שהיה שופט זוטר. נטען שסרוואנטס למד במכללה הישועית בסביליה, שם אחד המורים היה המחזאי הישועי פדרו פבלו אסבדו (Pedro Pablo Acevedo), שעבר לשם ב-1561 מקורדובה. עם זאת, רשומות משפטיות מראות שאביו נכנס לחובות פעם נוספת וב-1566 המשפחה עברה למדריד.

### 1566 עד 1580: שירות צבאי ושבי

במאה ה-19, ביוגרף גילה צו מעצר למיגל דה סרוואנטס, מתוארך ל-15 בספטמבר 1569, שהואשם בפציעת אנטוניו דה סיגורה בדו-קרב. למרות שהדבר הוכחש באותה עת, בעיקר על בסיס כך שהתנהגות כזו אינה ראויה לסופר כה גדול, כיום מקובל שזו הסיבה הסבירה ביותר לעזיבתו של סרוואנטס את מדריד.

סרוואנטס עשה בסופו של דבר את דרכו לרומא, שם מצא משרה בבית של ג'וליו אקוואביבה (Giulio Acquaviva), בישוף איטלקי שבילה את 1568 עד 1569 במדריד, ומונה לקרדינל ב-1570. כאשר החלה המלחמה העות'מאנית-ונציאנית של 1570–1573, ספרד היוותה חלק מהליגה הקדושה, קואליציה שהוקמה כדי לתמוך ברפובליקה של ונציה. אולי מתוך ראיית הזדמנות לביטול צו המעצר שלו, סרוואנטס נסע לנאפולי, אז חלק מכתר אראגון. המפקד הצבאי בנאפולי היה אלווארו דה סנדה (Álvaro de Sande), חבר של המשפחה, שנתן לו מינוי בטרסיו (Tercio) של סיציליה תחת המרקיז דה סנטה קרוס. בשלב מסוים, הצטרף אליו בנאפולי אחיו הצעיר רודריגו.

בספטמבר 1571, סרוואנטס הפליג על סיפון ה"מרקסה" (Marquesa), חלק מצי הליגה הקדושה תחת דון חואן מאוסטריה, אחיו למחצה הלא-חוקי של פיליפ השני מספרד; ב-7 באוקטובר, הם הביסו את הצי העות'מאני בקרב לפנטו. על פי עדותו שלו, למרות שסבל ממלריה, סרוואנטס קיבל פיקוד על סירה של 12 איש, סירה קטנה ששימשה לתקיפת גליאות אויב. ה"מרקסה" איבדה 40 הרוגים ו-120 פצועים, כולל סרוואנטס, שקיבל שלושה פצעים נפרדים, שניים בחזה, ואחר שהפך את זרועו השמאלית לחסרת תועלת. פצע אחרון זה הוא הסיבה לכך שהוא כונה מאוחר יותר "אל מאנקו דה לפנטו" (El manco de Lepanto, "בעל היד האחת מלפנטו"), תואר שליווה אותו לשארית חייו. פעולותיו בלפנטו היו מקור לגאווה עד סוף חייו, בעוד דון חואן אישר לא פחות מארבע העלאות שכר נפרדות עבורו.

ב"מסע לפרנאסוס", שפורסם שנתיים לפני מותו ב-1616, סרוואנטס טען ש"איבד את תנועת היד השמאלית למען תפארת הימין". כמו בהרבה דברים אחרים, היקף נכותו אינו ברור, כאשר המקור היחיד הוא סרוואנטס עצמו, בעוד פרשנים מציינים את נטייתו הרגילה לשבח את עצמו. עם זאת, הם היו חמורים מספיק כדי לזכות אותו בשישה חודשים בבית החולים האזרחי במסינה, סיציליה.

למרות שחזר לשירות ביולי 1572 בטרסיו דה פיגרואה, רשומות מראות שפצעי החזה שלו עדיין לא החלימו לחלוטין בפברואר 1573. בהתבסס בעיקר בנאפולי, הוא הצטרף למשלחות לקורפו ולנאווארינו, ולקח חלק בכיבוש תוניס ולה גולט ב-1573, שנכבשו מחדש על ידי העות'מאנים ב-1574. למרות לפנטו, המלחמה בסך הכל הייתה ניצחון עות'מאני, ואובדן תוניס היה אסון צבאי עבור ספרד. סרוואנטס חזר לפלרמו, שם שולם לו על ידי הדוכס מססה (Duke of Sessa), שנתן לו מכתבי המלצה.

בתחילת ספטמבר 1575, סרוואנטס ורודריגו עזבו את נאפולי על הגליאה "סול" (Sol); כשהתקרבו לברצלונה ב-26 בספטמבר, ספינתם נלכדה על ידי שודדי ים עות'מאנים, והאחים נלקחו לאלג'יר, להימכר כעבדים, או – כפי שהיה המקרה של סרוואנטס ואחיו – מוחזקים תמורת כופר, אם זה היה רווחי יותר ממכירתם כעבדים. רודריגו נפדה ב-1577, אך משפחתו לא יכלה להרשות לעצמה את התשלום עבור סרוואנטס, שנאלץ להישאר. ההיסטוריון הטורקי ראסיח נורי אילרי (Rasih Nuri İleri) מצא ראיות המצביעות על כך שסרוואנטס עבד בבניית מתחם קיליץ' עלי פאשה (Kılıç Ali Pasha Complex), מה שאומר שהוא בילה לפחות חלק משביו באיסטנבול. זה טרם הוכח ולא פורסמו ראיות בנושא.

עד 1580, ספרד הייתה עסוקה בשילוב פורטוגל, ובדיכוי המרד ההולנדי, בעוד העות'מאנים היו במלחמה עם פרס; שני הצדדים הסכימו להפסקת אש, מה שהוביל לשיפור ביחסים. לאחר כמעט חמש שנים, וארבעה ניסיונות בריחה, ב-1580 סרוואנטס שוחרר על ידי הטריניטארים, ארגון צדקה דתי שהתמחה בפדיית שבויים נוצרים, וחזר למדריד.

### 1580 עד 1616: חיים מאוחרים ומוות

בזמן שסרוואנטס היה בשבי, גם דון חואן וגם הדוכס מססה מתו, מה ששלל ממנו שני פטרונים פוטנציאליים, בעוד הכלכלה הספרדית הייתה במצב קשה. זה הפך את מציאת התעסוקה לקשה; מלבד תקופה ב-1581 עד 1582, כאשר הועסק כסוכן מודיעין בצפון אפריקה, מעט ידוע על תנועותיו לפני 1584.

באפריל של אותה שנה, סרוואנטס ביקר באסקיביאס (Esquivias), כדי לעזור לסדר את ענייניו של חברו ומשורר זוטר שנפטר לאחרונה, פדרו לאינס (Pedro Laínez). שם פגש את קטלינה דה סלסאר אי פלאסיוס (Catalina de Salazar y Palacios, בערך 1566 – 1626), בתה הבכורה של קטלינה דה פלאסיוס האלמנה; בעלה מת והשאיר רק חובות, אך קטלינה המבוגרת החזיקה בקרקע משלה. ייתכן שזו הסיבה שבדצמבר 1584, סרוואנטס נשא את בתה לאישה, שהייתה אז בין 15 ל-18 שנים. השימוש הראשון בשם סרוואנטס סאבדרה מופיע ב-1586, על מסמכים הקשורים לנישואיהם.

זמן קצר לפני כן, נולדה בתו הלא-חוקית איזבל בנובמבר. אמה, אנה פרנקה (Ana Franca), הייתה אשתו של בעל פונדק במדריד; הם כנראה הסתירו זאת מבעלה, אך סרוואנטס הכיר באבהות. כאשר אנה פרנקה מתה ב-1598, הוא ביקש מאחותו מגדלנה לדאוג לבתו.

בשנת 1587, סרוואנטס מונה כסוכן רכש ממשלתי, קומיסר הגליאות המלכותיות בסביליה, והשיג חיטה ושמן עבור הארמדה הספרדית האבודה. הוא הפך לגובה מיסים ב-1592 ונכלא לזמן קצר בגין "אי-סדירויות" בחשבונותיו, אך שוחרר במהירות. מספר בקשות למשרות באמריקה הספרדית נדחו, למשל למועצת הודו ב-1590, אם כי מבקרים מודרניים מציינים שתמונות של המושבות מופיעות ביצירתו.

מ-1596 עד 1600, הוא חי בעיקר בסביליה, ואז חזר למדריד ב-1606, שם נשאר לשארית חייו. בשנים מאוחרות יותר, הוא קיבל תמיכה כספית מסוימת מהרוזן מלמוס (Count of Lemos), אם כי הוא לא נכלל בפמליה שלמוס לקח לנאפולי כשמונה למשנה למלך ב-1608. ביולי 1613, הוא הצטרף למסדר השלישי של הפרנציסקנים, אז דרך נפוצה לקתולים לצבור זכות רוחנית.

מקובל בדרך כלל שסרוואנטס מת ב-22 באפריל 1616 (לפי הלוח הגרגוריאני שהחליף את היוליאני ב-1582 בספרד ובמדינות אחרות). התאריך 23 באפריל 1616 נחשב זמן רב כתאריך מותו, אך כיום מובן שהוא תאריך קבורתו. 23 באפריל, שהוא גם תאריך מותו של ויליאם שייקספיר (גם ב-1616, אך לא באותו יום, שכן אנגליה השתמשה אז בלוח היוליאני), נחגג כיום כיום הספר הבינלאומי.

התסמינים שתוארו שהובילו למותו, כולל צמא עז, תואמים לסוכרת, שהייתה אז בלתי ניתנת לטיפול.

בהתאם לצוואתו, סרוואנטס נקבר במנזר הטריניטארים היחפים, במרכז מדריד, לזכר הטריניטארים ששילמו את כופרו ב-1580. הוא נקבר כעני ונישא על ידי חברי המסדר השלישי של פרנציסקוס הקדוש. שרידיו נעלמו כאשר הועברו במהלך עבודות שיפוץ במנזר ב-1673, וב-2014, ההיסטוריון פרננדו דה פראדו (Fernando de Prado) השיק פרויקט לגלותם מחדש.

בינואר 2015, פרנסיסקו אצ'בריה (Francisco Etxeberria), האנתרופולוג המשפטי שהוביל את החיפוש, דיווח על גילוי ארונות קבורה המכילים שברי עצמות, וחלק מלוח, עם האותיות "M.C.". בהתבסס על ראיות לפציעות שספג בלפנטו, ב-17 במרץ 2015 הם אושרו כשייכים לסרוואנטס יחד עם אשתו ואחרים. הם נקברו מחדש באופן רשמי בטקס פומבי ביוני 2015.

דיוקנאות משוערים

לא ידוע על דיוקן מאומת של סרוואנטס. זה שמשויך לרוב לסופר מיוחס לחואן דה חאורגי (Juan de Jáuregui), אך שני השמות נוספו בתאריך מאוחר יותר. הציור של אל גרקו במוזיאון הפראדו, הידוע כ"דיוקן של אציל לא ידוע" (Retrato de un caballero desconocido), מצוטט כ"אולי" מתאר את סרוואנטס, אך אין לכך ראיות. הוצע שהדיוקן "האציל עם ידו על חזהו", גם הוא של אל גרקו, עשוי אולי לתאר את סרוואנטס.

עם זאת, הפראדו עצמו, תוך אזכור כבדרך אגב ש"שמות ספציפיים הוצעו עבור הדמות, כולל זה של סרוואנטס", ואפילו "שהציור יכול להיות דיוקן עצמי [של אל גרקו]", ממשיך וקובע ש"ללא ספק, ההצעה המשכנעת ביותר קשרה את הדמות הזו עם המרקיז השני ממונטמאיור, חואן דה סילבה אי דה ריברה (Juan de Silva y de Ribera), בן זמנו של אל גרקו שמונה למפקד צבאי של האלקסר בטולדו על ידי פיליפ השני ונוטריון ראשי לכתר, תפקיד שיסביר את המחווה החגיגית של היד, המתוארת בפעולה של השבעת שבועה".

הדיוקן של לואיס דה מדראסו (Luis de Madrazo), בספרייה הלאומית של ספרד, שצויר ב-1859, התבסס על דמיונו. התמונה המופיעה על מטבעות אירו ספרדיים של 0.10€, 0.20€ ו-0.50€ מבוססת על פסל חזה, שנוצר ב-1905.

בשנת 2025, הבנק המרכזי האירופי הודיע שסרוואנטס נבחר להופיע על הצד הקדמי של שטרות של חמישים אירו בעיצוב מחדש עתידי, אם הנושא "תרבות אירופית" ייבחר על פני "נהרות וציפורים".

קריירה ספרותית

סרוואנטס טען שכתב יותר מ-20 מחזות, כגון "היחס באלג'יר" (El trato de Argel), המבוסס על חוויותיו בשבי. יצירות כאלה היו קצרות מועד ביותר, ואפילו לופה דה וגה (Lope de Vega), המחזאי הידוע ביותר של התקופה, לא יכול היה לחיות מהכנסותיהן. ב-1585, הוא פרסם את "לה גלאטאה", רומנסה פסטורלית קונבנציונלית שזכתה למעט תשומת לב בת זמנה; למרות שהבטיח לכתוב המשך, הוא מעולם לא עשה זאת.

מלבד אלה, וכמה שירים, עד 1605, סרוואנטס לא פורסם במשך 20 שנה. ב"דון קישוט", שפורסם לראשונה בינואר 1605, הוא קרא תיגר על צורת ספרות שהייתה מועדפת במשך יותר ממאה שנה, תוך הצהרה מפורשת שמטרתו היא לערער רומנסות אביריות "ריקות וחסרות ערך". תיאורו את החיים האמיתיים, ושימוש בשפה יומיומית בהקשר ספרותי נחשבו לחדשניים, והוכחו כפופולריים באופן מיידי. דון קישוט וסנצ'ו פאנצ'ה הופיעו במסכות שנערכו כדי לחגוג את הולדתו של פיליפ הרביעי ב-8 באפריל 1605.

סרוואנטס השיג סוף סוף מידה של ביטחון כלכלי, בעוד הפופולריות של "דון קישוט" הובילה לדרישות להמשך. בהקדמה ליצירתו מ-1613, "נובלות לדוגמה", המוקדשת לפטרונו, הרוזן מלמוס, סרוואנטס מבטיח להפיק אחד, אך הוקדם על ידי גרסה לא מורשית שפורסמה ב-1614, תחת השם אלונסו פרננדס דה אוויאנדה (Alonso Fernández de Avellaneda). ייתכן שעיכוב זה היה מכוון, כדי להבטיח תמיכה מהמוציא לאור שלו ומהקהל הקורא; סרוואנטס הפיק לבסוף את החלק השני של "דון קישוט" ב-1615.

שני החלקים של "דון קישוט" שונים במיקודם, אך דומים בבהירות הפרוזה שלהם ובריאליזם שלהם. הראשון היה קומי יותר, והיה בעל משיכה פופולרית גדולה יותר. החלק השני נחשב לעיתים קרובות למתוחכם ומורכב יותר, עם עומק רב יותר של אפיון ותובנה פילוסופית.

"במרחב של כמה עמודים, מה שהתחיל כתרגיל בלעג קומי וכפי שהמספר מתעקש במספר הזדמנויות, סאטירה על סיפורי האבירות, קיבל מימד שונה לחלוטין; הוא החל להפוך לסיפור על מערכת יחסים בין שתי דמויות שהתפיסות הבלתי תואמות שלהן את העולם מגשרות על ידי חברות, נאמנות, ובסופו של דבר אהבה."

מורשת

סרוואנטס התגלה מחדש על ידי סופרים אנגלים באמצע המאה ה-18. העורך הספרותי ג'ון בול (John Bowle) טען שסרוואנטס חשוב כמו כל אחד מהסופרים היוונים והרומאים שהיו פופולריים אז, ופרסם מהדורה מוערת ב-1781. כיום נחשבת ליצירה משמעותית, באותה עת היא התבררה ככישלון. עם זאת, "דון קישוט" תורגם לכל השפות העיקריות, ב-700 מהדורות. הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס (Carlos Fuentes) הציע שסרוואנטס ובן זמנו ויליאם שייקספיר מהווים חלק ממסורת נרטיבית הכוללת את הומרוס, דנטה, דפו, דיקנס, בלזק וג'ויס.

זיגמונד פרויד טען שלמד ספרדית כדי לקרוא את סרוואנטס במקור; הוא העריץ במיוחד את "שיחת הכלבים" (El coloquio de los perros), מתוך "נובלות לדוגמה", שבו שני כלבים, סיפיון וברגנצה, משתפים את סיפוריהם; כשאחד מדבר, השני מקשיב, ומדי פעם מעיר הערות. מ-1871 עד 1881, פרויד וחברו הקרוב אדוארד זילברשטיין (Eduard Silberstein) כתבו מכתבים זה לזה, תוך שימוש בשמות העט סיפיון וברגנצה.

בשנת 1905, יובל ה-300 לפרסום "דון קישוט" צוין בחגיגות בספרד; יום השנה ה-400 למותו, ב-2016, ראה את הפקת "סרוואנטינה" (Cervantina), חגיגה של מחזותיו על ידי הלהקה הלאומית לתיאטרון קלאסי במדריד. "איש למאנצ'ה", המחזמר מ-1965, התבסס באופן רופף על חייו של סרוואנטס. הספרייה הווירטואלית מיגל דה סרוואנטס היא הארכיון הדיגיטלי הגדול בעולם של יצירות היסטוריות וספרותיות בשפה הספרדית.

אפילו עד סוף המאה העשרים, כמעט ארבע מאות שנים מאוחר יותר, סופרים חשובים בספרד – כגון רפאל מוראלס (Rafael Morales) – הכירו בסרוואנטס כסופר האהוב עליהם.

אגודת סרוואנטס של אמריקה נוסדה ב-1978 וקיימה את פגישת החברות הראשונה שלה בסן פרנסיסקו בדצמבר 1979. הארגון שואף לקדם מחקרים על יצירותיו של סרוואנטס והשפעתו בחברה האמריקאית.

הסרט "השבוי" (The Captive) משנת 2025, בבימויו של אלחנדרו אמנבר (Alejandro Amenábar) ובכיכובו של חוליו פניה (Julio Peña), הוא תיאור בדיוני של סרוואנטס במהלך 5 שנות מאסרו באלג'יר. בסרט, סרוואנטס מפתח את כישוריו בסיפור סיפורים, תחילה כדרך לבדר אסירים עמיתים, ואז כדי לזכות בחסדו של המושל שמחזיק אותו בשבי.

יצירות

כפי שרשום ב"כל כתבי מיגל דה סרוואנטס":

לה גלאטאה (1585);

- האציל הממולח דון קישוט דה לה מנצ'ה (1605): כרך ראשון של דון קישוט.

- נובלות לדוגמה (1613): אוסף של 12 סיפורים קצרים מסוגים מגוונים על הבעיות החברתיות, הפוליטיות וההיסטוריות של ספרד של סרוואנטס: "הצוענייה" ("La gitanilla")

- "האוהב הנדיב" ("El amante liberal")

- "רינקונטה וקורטדילו" ("Rinconete y Cortadillo")

- "הגברת הספרדייה האנגלייה" ("La española inglesa")

- "עורך הדין מזכוכית" ("El licenciado Vidriera")

- "כוחו של הדם" ("La fuerza de la sangre")

- "הקנאי מאקסטרמדורה" ("El celoso extremeño")

- "המשרתת המהוללת" ("La ilustre fregona")

- "נובלה על שתי העלמות" ("Novela de las dos doncellas")

- "נובלה על הגברת קורנליה" ("Novela de la señora Cornelia")

- "נובלה על הנישואין המטעים" ("Novela del casamiento engañoso")

- "שיחת הכלבים" ("El coloquio de los perros")

- החלק השני של האציל הממולח דון קישוט דה לה מנצ'ה (1615): כרך שני של דון קישוט.

- עלילות פרסילס וסיגיסמונדה (1617).

### יצירות אחרות

סרוואנטס נחשב בדרך כלל למשורר בינוני; מעט משיריו שרדו. חלקם מופיעים ב"לה גלאטאה", בעוד הוא גם כתב את "שני שירים לארמדה הבלתי מנוצחת" (Dos Canciones à la Armada Invencible).

הסונטות שלו כוללות את "על קברו של המלך פיליפ בסביליה", "שירת קליופה" ו"איגרת למתאו ואסקס". "המסע לפרנאסוס" הוא יצירתו השירית השאפתנית ביותר, אלגוריה המורכבת ברובה מביקורות על משוררים בני זמנו.

הוא פרסם מספר יצירות דרמטיות, כולל עשרה מחזות באורך מלא ששרדו:

- "היחס באלג'יר"; מבוסס על חוויותיו שלו, עוסק בחיי עבדים נוצרים באלג'יר;

- "נומנסיה"; נועד כיצירה פטריוטית, דרמטיזציה של המצור הארוך והאכזרי על נומנסיה, על ידי סקיפיו אמיליאנוס, המשלימה את הפיכת חצי האי האיברי לפרובינציה הרומית היספניה, או ספרד.

- "הסולטנית הגדולה, דוניה קטלינה מאוביידו",

- "פדרו דה אורדמלאס", מחזה רגיש על פיקארו, שמצטרף לקבוצת צוענים בשל אהבתו לנערה.

הוא גם כתב שמונה פארסות קצרות (אינטרמזוס):

- "בחירת ראשי העיר של דגאנזו",

- "השומר הערני" (La guarda cuidadosa),

- "הזקן הקנאי" (El viejo celoso).

מחזות ופארסות קצרות אלו, למעט "היחס באלג'יר" ו"נומנסיה", הרכיבו את "שמונה קומדיות ושמונה אינטרמזוס חדשים, שמעולם לא הוצגו", שהופיעו ב-1615. התאריכים וסדר הכתיבה של הפארסות הקצרות של סרוואנטס אינם ידועים. נאמן לרוחו של לופה דה רואדה (Lope de Rueda), סרוואנטס העניק להם אלמנטים נובליסטיים, כגון עלילה מפושטת, סוג התיאורים הקשורים בדרך כלל לרומן, ופיתוח דמויות. סרוואנטס כלל כמה מהדרמות שלו בין היצירות שהוא היה הכי מרוצה מהן.

השפעה

### מקומות

סרוואנטס. עירייה במחוז לוגו, גליסיה, ספרד, אך שם העיר אינו מבוסס על מיגל דה סרוואנטס (ואין גם ראיות הקושרות אותו או את משפחתו לעיר זו).

- סרוואנטס. עירייה במחוז אילוקוס סור, הפיליפינים.

- סרוואנטס. עיירה הממוקמת צפונית לבירת מדינת אוסטרליה המערבית, פרת', באוסטרליה.

### טלוויזיה

- סרוואנטס הוא דמות חוזרת בתוכנית הטלוויזיה הספרדית "משרד הזמן" (El ministerio del tiempo), בגילומו של השחקן פרה פונסה (Pere Ponce).

- סרוואנטס מילא תפקיד בולט בפרק "אצילי ספרד" של סדרת הטלוויזיה "סר פרנסיס דרייק" (1961–1962). הוא גולם על ידי השחקן נייג'ל דבנפורט (Nigel Davenport) והעלילה הציגה אותו מציל בגבורה שבויים נוצרים אחרים משודדי הים הברברים.