> אהבה היא כאשר אינך חייב להיות עם אדם אחר כדי לגעת בליבו!
טורקוואטו טאסו (Torquato Tasso) היה משורר איטלקי בן המאה ה-16, הידוע ביותר בשל הפואמה שלו "ירושלים המשוחררת" (Gerusalemme liberata), משנת 1581, שבה הוא מתאר גרסה דמיונית ביותר של הקרבות בין נוצרים למוסלמים בסוף מסע הצלב הראשון, במהלך המצור על ירושלים. טאסו סבל ממחלת נפש ומת ימים ספורים לפני שהיה אמור להיות מוכתר על ידי האפיפיור למלך המשוררים על גבעת הקפיטולין. יצירתו תורגמה ועובדה באופן נרחב, ועד תחילת המאה ה-20 הוא נותר אחד המשוררים הנקראים ביותר באירופה.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
טורקוואטו, שנולד בסורנטו, היה בנם של ברנרדו טאסו (Bernardo Tasso), אציל מברגמו ומשורר אפי ולירי בעל שם רב בימיו, ושל אשתו פורציה דה רוסי (Porzia de Rossi), אצילה שנולדה בנאפולי ממוצא טוסקני. אביו שימש במשך שנים רבות כמזכיר בשירותו של פרנטה סן-סברינו (Ferrante Sanseverino), נסיך סלרנו, ואמו הייתה קשורה קשר הדוק למשפחות הנאפוליטניות המפוארות ביותר. כאשר, במהלך ילדותו של הנער, נקלע נסיך סלרנו לעימות עם הממשל הספרדי של נאפולי, הוכרז כפורע חוק ונושל מנחלותיו המורשות, חלק אביו של טאסו את גורלו של פטרונו. הוא הוכרז כמורד במדינה, יחד עם בנו טורקוואטו, ורכושו הוחרם. בשנת 1552 חי טורקוואטו עם אמו ואחותו היחידה קורנליה בנאפולי, והמשיך את לימודיו אצל הישועים, שפתחו שם לאחרונה בית ספר. בגרותו האינטלקטואלית ולהט הדתי של הנער משכו הערצה כללית. בגיל שמונה הוא כבר היה מפורסם.
זמן קצר לאחר תאריך זה הורשה להצטרף לאביו, שחי אז בעוני רב ובאבטלה בגלות ברומא. בשנת 1556 הגיעה אליהם הידיעה שפורציה טאסו מתה בפתאומיות ובמסתוריות בנאפולי. בעלה היה משוכנע בתוקף שהיא הורעלה על ידי אחיה במטרה להשתלט על רכושה.
כפי שקרה לאחר מכן, עזבונה של פורציה מעולם לא הגיע לבנה; והבת קורנליה נישאה מתחת למעמדה, בהסתת קרובי משפחתה מצד אמה. אביו של טאסו היה משורר בבחירתו ואיש חצר מקצועי. לכן, כאשר הוצעה משרה בחצר אורבינו בשנת 1557, קיבל אותה ברנרדו טאסו בשמחה.
הטורקוואטו הצעיר, נער נאה ומבריק, הפך לשותף לספורט וללימודים של פרנצ'סקו מריה דלה רוברה (Francesco Maria della Rovere), יורש דוכס אורבינו. באורבינו רדפה חברה של אנשים מתורבתים אחר לימודים אסתטיים וספרותיים שהיו אז באופנה. ברנרדו טאסו קרא קנטואים מהפואמה שלו "אמדיג'י" (L'Amadigi) לדוכסית ולגבירותיה, או דן בערכם של הומרוס ווירגיליוס, טריסינו ואריוסטו עם ספרניו ומזכיריו של הדוכס. טורקוואטו גדל באווירה של מותרות מעודנות וביקורת פדנטית במקצת, ששתיהן העניקו גוון קבוע לאופיו.
בוונציה, לשם נסע אביו כדי לפקח על הדפסת הפואמה האפית שלו, "אמדיג'י" (1560), השפעות אלו נמשכו. הוא מצא את עצמו חביב ופלא של חוג ספרותי מכובד, אך ברנרדו סבל בקריירה שלו קשות מתלות בכתביו ובאצולה, ולכן החליט כעת על מקצוע רווחי לבנו. טורקוואטו נשלח ללמוד משפטים בפדובה. במקום להשקיע את עצמו במשפטים, הקדיש הצעיר את כל תשומת ליבו לפילוסופיה ולשירה. לפני סוף שנת 1562, הוא הפיק פואמה אפית בת שנים-עשר קנטואים בשם "רינאלדו" (Rinaldo), שנועדה לשלב את הסדירות של וירגיליוס עם האטרקציות של הפואמה הרומנטית. בהשגת מטרה זו, ובכל התכונות המשניות של סגנון וטיפול, הראה "רינאלדו" מקוריות ניכרת, אם כי חלקים אחרים נראים לא גמורים ומסגירים את החיפזון שבו נכתבה הפואמה. אף על פי כן, מחברה הוכר כמשורר הצעיר המבטיח ביותר בזמנו. האב המחמיא אפשר לעבודה להידפס; ולאחר תקופה קצרה של לימודים בבולוניה, נתן את הסכמתו לכך שבנו ייכנס לשירותו של הקרדינל לואיג'י ד'אסטה (Luigi d'Este). עוד לפני תאריך זה, היה טאסו הצעיר מבקר תדיר בחצר אסטה בפרארה, שם פגש בשנת 1561 את לוקרציה בנדידיו (Lucrezia Bendidio), אחת מבנות הלוויה של אליאונורה ד'אסטה, והתאהב בה. היא הפכה לנמענת של סדרת הסונטות הרומנטיות הראשונה שלו, שאחריה הגיעה בשנת 1563 לאורה פפררה (Laura Peperara), מושא חיבתו הבא של טאסו. גם לוקרציה וגם לאורה הפכו בינתיים לזמרות ידועות, ונראה שזמן מה טאסו חיזר אחרי שתיהן.
### צרפת ופרארה
משנת 1565, חייו של טאסו התמקדו בטירה בפרארה, זירה לתהילות רבות וסבלות אכזריים מאוחרים יותר. לאחר פרסום "רינאלדו" הוא הביע את דעותיו על הפואמה האפית בכמה "דיונים על אמנות השירה", מה שחייב אותו לתיאוריה מובחנת וזיכה אותו בתהילה נוספת של מבקר פילוסופי. חמש השנים הבאות נראות כמאושרות בחייו של טאסו, אף על פי שמות אביו בשנת 1569 גרם לאופיו החיבה כאב עמוק. צעיר, נאה, מיומן בכל התרגילים של ג'נטלמן מחונך, רגיל לחברת הגדולים והמלומדים, מהולל בזכות יצירותיו שפורסמו בחרוזים ובפרוזה, הוא הפך לאליל של החצר המבריקה ביותר באיטליה. שני הספרים הראשונים מבין יותר מחמש מאות שירי האהבה שלו הופנו ללוקרציה בנדידיו ולאורה פפררה. הנסיכות לוקרציה ואליאונורה ד'אסטה, שתיהן לא נשואות, שתיהן מבוגרות ממנו בכעשר שנים, לקחו אותו תחת חסותן. הוא התקבל למעגל קרוביהן. הוא חב רבות לטוב ליבן המתמיד של שתי האחיות. בשנת 1570 הוא נסע לפריז עם הקרדינל.
טירת אסטנסה (Castello degli Estensi), פרארה.
כנות בדיבור וחוסר טאקט הרגלי מסוים גרמו לאי-הסכמה עם פטרונו החילוני. הוא עזב את צרפת בשנה שלאחר מכן, ונכנס לשירותו של הדוכס אלפונסו השני (Alfonso II) מפרארה, אחיו של הקרדינל. האירועים החשובים ביותר בביוגרפיה של טאסו במהלך ארבע השנים הבאות הם השלמת הדרמה "אמינטה" (Aminta) בשנת 1573 ו"ירושלים המשוחררת" בשנת 1574. "אמינטה" היא דרמה פסטורלית בעלת עלילה פשוטה מאוד, אך בעלת קסם לירי מעודן. היא הופיעה ברגע שבו המוזיקה, בהשפעת מלחינים כמו פלסטרינה, מונטוורדי, מרנציו ואחרים, הפכה לאמנות הדומיננטית של איטליה. המנגינות המתוקות והמלנכוליה החושנית של "אמינטה" התאימו בדיוק ופירשו את רוח התקופה. השפעתה, באופרה ובקנטטה, הורגשה במשך שתי מאות רצופות. "אמינטה", שהוצגה על ידי אנשי חצר באי בנהר הפו שבו היו לדוכס גני תענוגות (Giardino di delizie), הודפסה לראשונה על ידי אלדו מנוציו (Aldo Manuzio) בוונציה בינואר 1581. תרגום קרואטי ל"אמינטה" על ידי המשורר דומינקו זלטאריץ' (Dominko Zlatarić), בשם "ליובימיר" (Ljubmir), הודפס שנה לפני המקור, גם הוא בוונציה.
### "ירושלים המשוחררת"
"ירושלים המשוחררת" תופסת מקום גדול בהיסטוריה של הספרות האירופית, והיא יצירה נכבדה יותר. עם זאת, התכונות המכריעות של הפואמה האפית הזו, אלו שחשפו את אינדיבידואליות של טאסו, ואלו שגרמו לה לעבור מיד לדרגת קלאסיקה, אהובה על ידי העם לא פחות מאשר על ידי אנשי תרבות, דומות לחסדים הליריים של "אמינטה".
ב"ירושלים המשוחררת", כמו ב"רינאלדו", טאסו כיוון לאציל את סגנון האפוס האיטלקי על ידי שמירה על אחדות עלילה קפדנית והעלאת הדיקציה הפואטית. הוא בחר בווירגיליוס כמודל שלו, לקח את מסע הצלב הראשון כנושא, והחדיר את להט הדת לתפיסתו את הגיבור, גודפרי. אך נטייתו הטבעית הייתה לרומנטיקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כפי שעשה ב"רינאלדו", טאסו קישט את "ירושלים המשוחררת" במספר פרקים רומנטיים, שהוכיחו את עצמם כפופולריים ומשפיעים יותר מהסחף הגדול של הנושא המרכזי. כך, בעוד הגיבור הנומינלי של "ירושלים המשוחררת" הוא גודפרי מבויון (Godfrey of Bouillon), "גופרדו" (Goffredo), מנהיג מסע הצלב הראשון, ושיא האפוס הוא כיבוש העיר הקדושה. אך ה"גופרדו" של טאסו, שהוא תערובת של איניאס האדוק של וירגיליוס והקתוליות של ועידת טרנטו, אינו הגיבור האמיתי של האפוס. במקום זאת, הקורא נמשך לסיפוריהם של רוג'ירו, רינאלדו הלוהט והתשוקתי, טנקרדי המלנכולי והאימפולסיבי, וגם על ידי הסרצנים אבירי הרוח איתם הם מתנגשים באהבה ובמלחמה.
פעולת האפוס נסובה סביב שלושה סיפורים של אינטראקציה בין נשים פגניות אצילות ויפות לבין צלבנים אלו. ארמידה, מכשפה יפה, נשלחת על ידי הסנאט הגיהנומי לזרוע מחלוקת במחנה הנוצרי. במקום זאת, היא מומרת לאמונה האמיתית מתוך הערצתה לאביר צלבני, ועוזבת את הסצנה עם משפט על הבתולה מריה על שפתיה. קלורינדה, לוחמת אמיצה, לובשת שריון כמו מרפיזה של אריוסטו, נלחמת בדו-קרב עם מאהבה המסור, ומקבלת טבילה מידיו בעודה גוססת. לבסוף, ארמיניה, מאוהבת ללא תקווה בטנקרדי, מחפשת מקלט בבקתת רועים.
סיפורים אלו מרתקים את תשומת הלב של הקורא, בעוד הקרבות, הטקסים הדתיים, האסיפות ותחבולות המערכה פחות מושכים. ההמצאה הגדולה של טאסו כאמן הייתה שירת הרגש. רגש, לא סנטימנטליות, מעניק ערך למה שבן אלמוות ב"ירושלים". זה היה דבר חדש במאה ה-16, משהו תואם לתחושה גוברת כלפי האישה ועם אמנות המוזיקה העולה. רגש זה, מעודן, נעלה, טבעי, ספוג מלנכוליה, מלא חן בצורה מעודנת, נוגע ללב באופן פתטי, נושם לאורך פרקי ה"ירושלים", מוצא ביטוי משקלי בקצב המשתפך של פסוקיו המלודיים, ומקיים את החיים האידיאליים של אותן גיבורות מפתות ששמותיהן היו מוכרים כשמות דבר שבכל בית לכל אירופה במאות ה-17 וה-18.
האפוס הושלם בשנה ה-31 לחייו של טאסו; כאשר כתבי היד עמדו לפניו, החלק הטוב ביותר של חייו הסתיים, ויצירתו הטובה ביותר כבר הושגה. צרות החלו להצטבר סביבו מיד. במקום לקבל אומץ לציית לאינסטינקט שלו, ולפרסם את "ירושלים" כפי שהגה אותה, הוא נכנע לדקדקנות יתר שהיוותה תכונה באופיו הפרנואידי. הפואמה נשלחה בכתב יד לוועדה גדולה של אנשי ספרות בולטים, כאשר טאסו מביע נכונות לשמוע את הביקורת שלהם ולאמץ את הצעותיהם אלא אם כן יוכל לשכנע אותם בדעותיו שלו. התוצאה הייתה שכל אחד מהחברים הכנים הללו, תוך הבעת הערצה גבוהה באופן כללי לאפוס, העיר הערה כלשהי על עלילתו, כותרתו, גונו המוסרי, פרקיו או הדיקציה שלו, בפירוט. אחד רצה שזה יהיה קלאסי יותר באופן סדיר; אחר רצה יותר רומנטיקה. אחד רמז שהאינקוויזיציה לא תסבול את המנגנון העל-טבעי שלה; אחר דרש את הוצאתם של הקטעים המקסימים ביותר שלה, אהבותיהם של ארמידה, קלורינדה וארמיניה. טאסו נאלץ להגן על עצמו מפני כל חוסר ההתאמות והפדנטיות הללו, ולהתאים את הפרקטיקה שלו לתיאוריות שהביע בפזיזות.
מבקריו הנבחרים של טאסו לא היו אנשים שיודו במה שהציבור קיבל מאז כבלתי ניתן לערעור. הם חשו במעורפל שפואמה רומנטית גדולה ויפה טמונה באפוס משעמם ולא מאוד מדויק. באי-נוחותם הם הציעו כל דרך מלבד הנכונה, שהיא לפרסם את "ירושלים" ללא ויכוח נוסף.
טאסו, שכבר היה עמוס בעבודה בשל לימודיו המוקדמים, חיי החצר המרגשים ועבודתו הספרותית המתישה, הפך כעת כמעט מטורף מדאגה. בריאותו החלה להידרדר. הוא התלונן על כאבי ראש, סבל מקדחת מלריה, וביקש לעזוב את פרארה. "ירושלים" הונחה בכתב יד על מדף. הוא פתח במשא ומתן עם חצר פירנצה על החלפת שירות. זה הרגיז את דוכס פרארה. אלפונסו שנא יותר מכל לראות אנשי חצר, במיוחד המפורסמים שבהם, עוזבים אותו לטובת דוכסות יריבה. יתר על כן, אלפונסו היה נשוי לנסיכה קלוויניסטית צרפתייה ולכן דאג בצדק מהתגרות במעצמות האורתודוקסיות יותר באיטליה, המרוכזות בפירנצה וברומא.
### מערכות יחסים קשות בחצר פרארה
אלפונסו חשב, יתרה מכך, שאם יורשה לטאסו ללכת, המדיצ'י יזכו בהקדשה הנחשקת של אותו אפוס מפורסם כבר. לכן, הוא סבל את מצבי הרוח של המשורר, ודאג לכך שהאחרון לא יקבל שום תירוץ לעזוב את פרארה. בינתיים, לאורך השנים 1575, 1576 ו-1577, בריאותו של טאסו החמירה.
קנאה עוררה את אנשי החצר להשמיץ ולהעליב אותו. מזגו העצבני והחשדן, יהיר ורגיש להעלבות, הפך אותו לטרף קל מדי לזדונם.
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-16 פיתח טאסו שיגעון רדיפה שהוביל לאגדות על הסופר חסר המנוחה, חצי-מטורף ומובן שלא כהלכה.
הוא הפך טרוד במחשבות שמשרתיו בגדו באמונו, דמיין שהוא הולך ומוסגר לאינקוויזיציה, וציפה מדי יום להורעל. אירועים ספרותיים ופוליטיים סביבו תרמו לטלטלות ולמצב הנפשי, עם צרות, לחץ ובעיות חברתיות שהסלימו.
אלפונסו השני ד'אסטה, דיוקן מאת ג'ירולמו דה קארפי (Girolamo da Carpi)
בסתיו 1576 הסתכסך טאסו עם ג'נטלמן מפרארה, מדאלו, שדיבר בחופשיות רבה מדי על רומן הומוסקסואלי; באותה שנה הוא כתב מכתב לחברו ההומוסקסואל לוקה סקלאברינו (Luca Scalabrino) העוסק באהבתו שלו לצעיר בן 21, אורציו אריוסטו (Orazio Ariosto); בקיץ 1577 הוא שלף את סכינו על משרת בנוכחות לוקרציה ד'אסטה, דוכסית אורבינו. על חריגה זו הוא נעצר; אך הדוכס שחרר אותו, ולקח אותו לשינוי אווירה למעונו הכפרי וילה בלריגוארדו (Villa Belriguardo). מה קרה שם לא ידוע. כמה ביוגרפים שיערו שקשר מפוקפק עם לאונורה ד'אסטה התגלה, ושטאסו הסכים להעמיד פנים שהוא מטורף כדי לכסות על כבודה, אך אין לכך הוכחה. בטוח רק שמבלריגוארדו הוא חזר למנזר פרנציסקני בפרארה, במטרה מפורשת לטפל בבריאותו. שם הפחד להירצח על ידי הדוכס תפס אחיזה איתנה במוחו. הוא ברח בסוף יולי, התחפש לאיכר, והלך ברגל לאחותו בסורנטו.
המסקנות היו שטאסו, לאחר תחילת 1575, הפך לקורבן של מחלה נפשית, אשר מבלי להגיע לכדי שיגעון ממשי, הפכה אותו לפנטסטי ובלתי נסבל, גורם לדאגה לפטרוניו.
אין שום ראיה למיתוס הרומנטי המאוחר יותר שמצב דברים זה נבע מתשוקה מהממת ללאונורה. הדוכס, בניגוד לדמותו כעריץ, הראה איפוק ניכר. למרות שהיה אדם נוקשה ולא סימפטי, אנוכי כמו כל נסיך בעידן שלו, לטאסו הוא מעולם לא היה אכזרי; אולי לא אינטליגנטי, אך רחוק מלהיות אותה מפלצת אכזריות כפי שתואר מאוחר יותר. ההיסטוריה שלאחר מכן של הקשר שלו עם המשורר מאששת דעה זו.
בעודו עם אחותו בסורנטו, טאסו השתוקק לפרארה. האדם שנוצר בחצר לא יכול היה לנשום בחופשיות מחוץ למעגל הקסמים שלה. הוא כתב בענווה בבקשה שיקבלו אותו בחזרה. אלפונסו הסכים, בתנאי שטאסו יסכים לעבור קורס טיפול רפואי למלנכוליה שלו. כשחזר, מה שעשה בזריזות בתנאים אלו, הוא התקבל היטב על ידי משפחת הדוכס.
הכל היה יכול לעבור בשלום אלמלא התעוררו מחלותיו הישנות. סצנה רדפה סצנה של עצבנות, מצבי רוח, חשדנות, יהירות פצועה והתפרצויות אלימות.
### בבית המשוגעים של סנט אנה
בקיץ 1578 הוא ברח שוב; נסע דרך מנטובה, פדובה, ונציה, אורבינו, לומברדיה. בספטמבר הוא הגיע לשערי טורינו ברגל, והתקבל באדיבות על ידי עמנואל פיליברט (Emmanuel Philibert), דוכס סבויה. לאן שלא הלך, משוטט כאורח דחוי של העולם, הוא פגש בכבוד המגיע לשמו המהולל. אנשים גדולים פתחו את בתיהם לפניו בשמחה, בחלקו מתוך חמלה, בחלקו מתוך הערצה לגאונותו. אך הוא השתעמם מהר מחברתם, ושחק את טוב ליבם בקוצר רוחו המקטר. נראה, יתרה מכך, שהחיים היו בלתי נסבלים עבורו מחוץ לפרארה. בהתאם לכך, הוא פתח שוב במשא ומתן עם הדוכס; ובפברואר 1579 הוא דרך שוב בטירה.
אלפונסו עמד להיכנס לנישואיו השלישיים, הפעם עם נסיכה מבית מנטובה. לא היו לו ילדים, ואלא אם כן ישיג יורש, הייתה סבירות שמדינתו תיפול, כפי שאכן קרה בסופו של דבר, לידי הכס הקדוש. חגיגות הנישואין, בערב שבו הגיע טאסו, לא היו אפוא אירוע של שמחה גדולה עבור החתן הקשיש. כתקווה אחרונה הוא נאלץ לשאת אישה שלישית; אך ליבו לא היה מעורב וציפיותיו היו רחוקות מלהיות אופטימיות.
טאסו, טרוד תמיד בצרותיו ובתחושת הכבוד שלו, לא התחשב בצרות של אדונו. חדרים מתחת למעמדו, הוא חשב, הוקצו לו; הדוכס היה עסוק. ללא הפעלת סבלנות רגילה, או מתן היתרון של הספק לחבריו הוותיקים, הוא פרץ לביטויים של התעללות גלויה, התנהג כמו משוגע, ונשלח ללא טקס לבית המשוגעים של סנט אנה. זה קרה במרץ 1579; ושם נשאר עד יולי 1586. סבלנותו הארוכה של הדוכס אלפונסו נגמרה לבסוף. הוא האמין בתוקף שטאסו אינו שפוי, והוא הרגיש שאם הוא כך, סנט אנה היא המקום הבטוח ביותר עבורו.
לאחר החודשים הראשונים של כליאתו הוא השיג דירות מרווחות, קיבל ביקורים של חברים, יצא החוצה בליווי אנשים אחראיים ממכריו, והורשה להתכתב בחופשיות עם אחרים. המכתבים שנכתבו מסנט אנה לנסיכים ולערים של איטליה, למוקירי תודה חמים, ולאנשים בעלי המוניטין הגבוה ביותר בעולם האמנות והלמידה, מהווים את מקור המידע החשוב ביותר, לא רק על מצבו אז, אלא גם על מזגו בכלל. מוזר שהוא תמיד דיבר בכבוד, אפילו בחיבה, על הדוכס.
טאסו בבית החולים של סנט אנה בפרארה מאת אז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix). טאסו בילה את השנים 1579–1586 בבית המשוגעים של סנט אנה.
כמה מבקרים ניסו לגרום לזה להיראות כאילו הוא מנשק בצביעות את היד שהענישה אותו, במטרה להשתחרר מהכלא, אך אף אחד שלא שקל בחוסר פניות את כל הטון והתוכן של איגרותיו יאמץ דעה זו. מה שעולה מהם בבירור הוא שהוא סבל ממחלת נפש רצינית, ושהוא היה מודע לכך.
בינתיים, הוא העסיק את זמנו הפנוי והלא רגוע בחיבורים רבים. מסת הדיאלוגים בפרוזה שלו על נושאים פילוסופיים ואתיים, שהיא גדולה מאוד, שייכת לשנות הכליאה בסנט אנה.
למעט אודות או סונטות מזדמנות - חלקן נכתבו לפי בקשה, אחרות בהשראת תחושת הסבל העזה שלו ולכן נוקבות - הוא הזניח את השירה. בשנת 1580, הוא שמע שחלק מ"ירושלים" מתפרסם ללא רשותו וללא תיקוניו. בשנה שלאחר מכן, הפואמה כולה ניתנה לעולם, ובששת החודשים שלאחר מכן יצאו שבע מהדורות מהדפוס.
לאסיר של סנט אנה לא הייתה שליטה על עורכיו; ומהיצירה המופתית שהציבה אותו ברמה של פטררקה ואריוסטו הוא מעולם לא הפיק פרוטה אחת של רווח כספי. משורר יריב בחצר פרארה נטל על עצמו לערוך ולתקן את שיריו בשנת 1582. זה היה בטיסטה גואריני (Battista Guarini); וטאסו, בתאו, נאלץ לאפשר לאודות וסונטות, שירי רגש אישי, קטעים מזדמנים של מחמאה, להיאסף ולעבור תיקון, מבלי להרים קול בעניין.
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1585, שני פדנטים פלורנטינים מאקדמיית דלה קרוסקה (Crusca Academy) הכריזו מלחמה על "ירושלים". הם העמיסו עליה עלבונות, שנראים לאלו שקוראים את החוברות שלהם עכשיו רק כפרודיות של ביקורת. אך טאסו הרגיש מחויב להגיב; והוא עשה זאת במתינות ובעירוניות שמוכיחים שהוא לא היה אדם ש