ז'אן-מארי מסו (Jean-Marie Massaud): עיצוב מלון מעופף
ז'אן-מארי מסו בילה את הקריירה שלו בסירוב להישאר בתוך דיסציפלינה אחת: באותו עשור שבו עיצב כרית ספה עבור בית רהיטים איטלקי, הוא גם עבד עם הסוכנות הלאומית למחקר בחלל של צרפת על ספינת אוויר ממולאת הליום שנועדה לשאת אורחי מלון בשקט מעל העננים. הטווח הזה – מהקנה מידה האינטימי של כיסא ועד לקנה המידה ההנדסי של ספינת אוויר – הוא הקו המנחה של עשייה הבנויה על הרעיון שעיצוב תעשייתי, אדריכלות ותכנון עירוני הם למעשה אותה בעיה הנשאלת בקני מידה שונים.
מטולוז ועד בתי הספר לעיצוב בפריז
מסו נולד ב-8 בספטמבר 1966 בטולוז, צרפת. הוא הוכשר ב-Les Ateliers, בית הספר הלאומי הגבוה ליצירה תעשייתית (ENSCI) בפריז, אחד מבתי הספר הקפדניים ביותר לעיצוב תעשייתי בצרפת, וסיים את לימודיו בשנת 1990. את שנותיו המקצועיות הראשונות בילה בשיתוף פעולה עם המעצב הצרפתי המבוסס מארק ברתייה (Marc Berthier), מעין חניכות שהכניסה אותו לסטודיו פעיל לפני שניסה לנהל אחד משלו, והוא אף בילה זמן בעבודה באסיה לפני שחזר לצרפת. בשנת 1996 הוא פתח את משרדו העצמאי הראשון בפריז, והניח את היסודות לעשייה הרחבה יותר שיבנה במהלך העשור הבא.
בניית סטודיו מסו (Studio Massaud)
בשנת 2000, מסו הקים יחד עם המעצב דניאל פוזה (Daniel Pouzet) את סטודיו מסו (Studio Massaud), שותפות שנוצרה במפורש כדי להרחיב את שאיפותיו מעבר לאובייקטים בודדים אל עבר אדריכלות ועיצוב ברמת המותג. תחת כותרת זו, הסטודיו הפך לפעילות רב-תחומית של ממש, הנעה בחופשיות בין רהיטים, מוצרי צריכה, אדריכלות ותכנון עירוני במקום להתייחס לאחד מהם כעסק הליבה ולאחרים כפרויקטים צדדיים. זהו מבנה המשקף את התיאור של מסו עצמו לשיטתו כחיפוש אחר "סינתזה, הפחתה וקלילות" – שפת עיצוב שנועדה להפשיט אובייקט או מבנה למה שהוא באמת צריך להיות, במקום להוסיף קישוט למען הקישוט בלבד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פילוסופיה של פיוס
מסו הגדיר שוב ושוב את עבודתו כניסיון לפייס בין כוחות שלרוב נתפסים כהפכים: הנאה ואחריות, הפרט והקולקטיב, תרבות וטבע. בפועל, המשמעות היא עיצוב אובייקטים שהם חושניים ונוחים תוך הקפדה על השפעה סביבתית וכדאיות כלכלית, ועיצוב מבנים המגיבים לנוף ולאקלים במקום לכפות רעיון גיאומטרי מופשט על אתר ללא קשר להקשר. פילוסופיה זו עוברת דרך עבודות שונות כמו מכונית קונספט של טויוטה (Toyota) ואצטדיון ציבורי, מה שמרמז שעבור מסו שאלות העיצוב הבסיסיות – כיצד צורה משרתת גוף אנושי, כיצד היא יושבת בסביבתה, כמה ביעילות ניתן לייצר אותה – לא משתנות הרבה עם קנה המידה.
מבתי רהיטים למלונות מעופפים
עבודת הרהיטים והמוצרים של מסו נקראת כסקירה של ייצור העיצוב האירופי: קולקציות נרחבות עבור B&B Italia, Poltrona Frau, Poliform, Cassina, MDF Italia ו-Wästberg, לצד שיתופי פעולה עם Axor Hansgrohe על אביזרי אמבטיה, Christofle על כלי שולחן, Lancôme, Dior, Renault ו-Air France. הפרויקטים הניסיוניים יותר שלו דחפו רחוק יותר. קונספט "Manned Cloud" משנת 2007, שפותח עם הסוכנות הצרפתית למחקר בחלל ONERA, הציע ספינת אוויר ממולאת הליום באורך מאתיים מטרים המתפקדת כמלון יוקרה איטי, רעיון שמעולם לא נכנס לייצור אך הפך לאחת התמונות המופצות ביותר של עיצוב בר-קיימא ספקולטיבי באותו עשור. באותה תקופה הוא עיצב את מכונית הקונספט "MeWe" עבור טויוטה, שבלטה בשימוש בקצף פוליפרופילן מורחב במקום חומרים מוסכמים לרכב, ו-"Life Reef", מגדל מגורים שהוצע עבור גוודלחרה, מקסיקו. המבנה הגדול ביותר שלו מתקופה זו הוא אצטדיון צ'יוואס (Chivas) בגוודלחרה, שהושלם בסביבות 2010–2011, מתקן ציבורי שצורתו נהגתה במפורש כדי לעורר השראה של ענן והר געש, תוך קיפול פארק לבסיס הבניין במקום הקפתו בחניה קונבנציונלית.
הכרה
עבודתו של מסו נכנסה לאוספים הקבועים של מוסדות עיצוב מרכזיים, כולל המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית (Musée National d'Art Moderne) בפריז, מוזיאון העיצוב (Museum für Gestaltung) בציריך והאתנאום של שיקגו (Chicago Athenaeum), והוא זכה בפרסי Red Dot, בחירות ל-Compasso d'Oro, ובפרסי עיצוב של Wallpaper*, לצד מאמרים בעיתונות העיצוב הבינלאומית במשך למעלה משני עשורים של עשייה. השילוב הזה של רכישות מוזיאוניות וייצור מסחרי בקנה מידה תעשייתי הוא יוצא דופן כשלעצמו: מעצבים פעילים מעטים מצליחים להיאסף כאובייקטים אמנותיים בגלריה אחת בעת שהם מוכרים בכמויות דרך קטלוגים של קמעונאי רהיטים מיינסטרימיים, ושותפי הייצור של מסו נשענו על הדואליות הזו בשיווק שמו לצד המותגים שלהם.
מדוע ז'אן-מארי מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של מסו נשען על טווח ולא על פריצת דרך אחת: מעצבים מעטים נעים בחופשיות כמוהו בין כרית כיסא, ברז אמבטיה, גג אצטדיון וספינת אוויר ספקולטיבית, ועשיית זאת מבלי שהעבודה תרגיש מפוזרת דורשת יכולת יוצאת דופן באמת להחזיק היגיון עיצובי אחד – סינתזה, הפחתה, קלילות – על פני חומרים, קני מידה ואילוצים הנדסיים שונים בתכלית. זוהי צורה אמיתית של אינטליגנציה יצירתית, קרובה יותר למתנתו של הוגה מערכות למציאת הדפוס הבסיסי בבעיות מגוונות מאשר לרגע פריצת דרך של ממציא יחיד, וזו האיכות ששותפיו לייצור ואוצרי המוזיאונים תגמלו בעקביות הגדולה ביותר. טיעון הנגד הכנה הוא שכמעט אף אחד מפרויקטי הדגל שלו לא מומש באופן נרחב בקנה מידה מלא – ספינת האוויר Manned Cloud מעולם לא טסה, ה-MeWe הייתה מכונית קונספט, ורב מה שיוצר את המוניטין שלו כבעל חזון הוא עבודה לא בנויה או ספקולטיבית ולא מבנים מושלמים בשימוש יומיומי; המורשת המוחשית ביותר שלו, לפחות עד כה, עשויה להיות רהיטים ואביזרים מסחריים ולא האדריכלות שמשכה אליו תשומת לב מלכתחילה.
מורשת
כעת, בעשור השישי לעשייתו, מסו ממשיך לנהל את סטודיו מסו עם רשימת לקוחות בינלאומית המשתרעת על פני ייצור רהיטים, אדריכלות ומוצרים תעשייתיים. הפרויקטים הספקולטיביים שלו, גם אלו שלא נבנו, עיצבו את הדרך שבה מעצבים והציבור מדמיינים יוקרה בת-קיימא ודלת השפעה, בעוד עבודת הייצור שלו עבור בתי רהיטים אירופיים הפכה בשקט לחלק מתרבות החומר היומיומית של פנים עכשוויים. שני חצאי הקריירה הזו – החלום והמיוצר – נותרים, לפי התיאור של מסו עצמו, ביטויים של אותו רעיון בסיסי לגבי מה נועד העיצוב.