ז'אן-מארי גיו: מוסר ללא חובה
ז'אן-מארי גיו סיים את הבגרות בגיל שבע-עשרה. בגיל תשע-עשרה הגיש זיכרון של אלף ושלוש מאות עמודים שזכה בפרס מהאקדמיה הצרפתית למדעי המוסר והמדינה והעניק לו משרת הוראת פילוסופיה בליסיי קונדורסה. מחלת ריאות הוציאה אותו מהכיתה, דרומה לים התיכון, והרגה אותו בגיל שלושים ושלוש. בשנים שבין לבין הוא טבע את המושג אנומיה, שאמיל דורקהיים לקח והפך למפורסם, וטען שמוסר אינו זקוק לחובה או לסנקציה כדי לעמוד על תילו.
בית ספרותי
גיו נולד ב-28 באוקטובר 1854 למשפחה שהפיקה ספרים כפי שמשפחות אחרות מפיקות בעלי מלאכה. אמו, אוגוסטין טוילרי, כתבה את Le Tour de France par deux enfants ב-1877 תחת שם העט ג'. ברונו – אחד הספרים הנקראים ביותר בבתי הספר הצרפתיים של התקופה. אביו החורג היה הפילוסוף אלפרד פוייה, שעיצב את השכלתו האינטלקטואלית באופן ישיר ומקיף. אשתו תפרסם מאוחר יותר רומנים לצעירים בשם פייר אולריק.
הוא, במילים אחרות, גדל בתוך הפילוסופיה ולא התקבל אליה.
עילוי
ההקדמה הייתה קיצונית אפילו בסטנדרטים צרפתיים. הבגרות בגיל שבע-עשרה; בגיל תשע-עשרה, ה-Mémoire בן 1,300 העמודים שזכה בפרס האקדמיה ב-1874 והעניק לו משרה בהוראת פילוסופיה בליסיי קונדורסה, אחד הליסיי המובילים בפריז.
קריירת ההוראה נמשכה זמן קצר בקושי. מחלת ריאות אילצה אותו לעזוב את פריז לדרום צרפת, שם כתב פילוסופיה ושירה עד מותו – גלות של חולה שהפיקה, בעשור בערך, את כל יצירתו.
מוסר ללא חובה
ספרו המרכזי הופיע ב-1884: Esquisse d'une morale sans obligation ni sanction – מתווה למוסר ללא חובה או סנקציה. הכותרת מצהירה על הפרובוקציה. האתיקה האירופית הציעה שתי תשובות דומיננטיות לשאלה מדוע יש לפעול היטב: זו של קאנט, שחובה מצווה זאת, וזו של התועלתנים, שתוצאות ממליצות עליה. גיו דחה את שתיהן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא טען שתיאוריה מוסרית צריכה לתת דין וחשבון על רעיונות מוסריים, לא רק על עובדות מוסריות – שתיאור התנהגות אינו זהה להסבר מה מניע אנשים. במקום חובה הוא הציע תחליפים השאובים מתוך הסוכן ולא כפויים עליו: "המודעות לכוחנו הפנימי והעליון", ו"ההשפעה שמפעילים רעיונות על פעולות". מוסר, לפי חשבון זה, הוא גלישה של חיים – ביטוי של חיוניות ויכולת התרחבות, לא כניעה לכלל או חישוב של תוצאות.
הוא לא היה מבקר מזלזל של יריביו. גיו סינתז את האפיקוראיות, אפלטון, קאנט, הרברט ספנסר ותועלתנות, ולמרות שהעריץ את ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל, הוא העביר את גישותיהם המוסריות בחינה מדוקדקת לפני שהניח אותן בצד.
יופי וחברה
אותה שנה הביאה את Les Problèmes de l'esthétique contemporaine, התקפה על קאנט מהכיוון האסתטי. קאנט הפך את היופי לעניין של שיפוט חסר פניות, התבוננות מופשטת מתאבון ושימוש. גיו הכחיש זאת: יופי מעסיק את הפקולטות החושיות, האינטלקטואליות והמוסריות בבת אחת, כולן מעוניינות. הוא גם טען, נגד הפסימיות התרבותית של זמנו, שהתפתחות אסתטית עוקבת אחר האבולוציה של חברה ולא אחר דעיכתה.
L'Art au point de vue sociologique, שפורסם לאחר מותו ב-1889, דחף את הטיעון הלאה לתוך הסוציולוגיה. אמנות, הוא טען, יכולה "ליצור אהדה בין חברי חברה", ודרך אהדה זו היא יכולה לרפורמה בחברות. אסתטיקה חדלה להיות מפגש פרטי והפכה לכוח חברתי.
בראשית הזמן
ספרו המפתיע ביותר יצא ב-1890, לאחר מותו. La genèse de l'idée de temps הכחיש שזמן הוא אמיתי באופן אובייקטיבי. זמן, טען גיו, הוא "מיוצר על ידי אירועים" – "בנייה מנטלית מאירועים שמתרחשים", מורכבת על ידי דמיון, זיכרון ורצון מתוך רצף החוויה. משך אינו מכל שהחוויה מתרחשת בתוכו; הוא תוצר של חוויה. ההצעה הציבה אותו הרבה לפני הפסיכולוגיה של המאה שלו.
פוליטיקה
גיו נתבע על ידי כמעט כולם. הוא כונה סוציאליסט, קומוניסט, אנרכיסט וליברטריאן ליברלי בתורו. מה שהוא ביטא בפועל היו אהדות רפובליקניות: הוא שיבח את המהפכה הצרפתית וטען לתנאים דמוקרטיים שבהם התפתחות יצירתית הופכת אפשרית עבור אנשים רגילים.
חיים שלאחר המוות
הוא מת ב-31 במרץ 1888, בגיל שלושים ושלוש, ממחלת הריאות שהעיבה על חייו הבוגרים.
חוסר המוכרות שלו כיום אינו פרופורציונלי להשפעתו אז. המושג אנומיה – התפרקות נורמות משותפות – מקורו בגיו; דורקהיים אימץ אותו ובנה עליו סוציולוגיה, והוא כעת מוצמד לצמיתות לשמו של דורקהיים. פיוטר קרופוטקין הקדיש לו פרק שלם ב-Ethics: Origin and Development, ושפט את הוראתו המוסרית כ"מעוצבת בזהירות כה רבה, ומוסברת בצורה כה מושלמת" שהמהות שלה עברה ללא מאמץ. הפילוסוף האמריקאי ג'וזאיה רויס כינה אותו "אחד הבולטים שבמבקרים הפילוסופיים הצרפתים האחרונים".
מדוע גיו חשוב
גיו ניסה משהו שמעטים ניסו מאז: לבסס את האתיקה בחיים עצמם ולא בפקודה או בחישוב, ולעשות זאת מבלי לקרוס למיסטיקה או לביולוגיה גולמית. הוא הרחיב את אותה גישה לאמנות, לחברה ולבסוף לזמן, והוא עשה זאת הכל לפני גיל שבו רוב הפילוסופים לא פרסמו דבר בעל משמעות.
הוא הותיר את אוצר המילים מאחור גם במקום שבו איבד את הקרדיט. אנומיה היא שלו. כך גם הטיעון שיופי אינו חסר פניות, והטיעון שמשך מיוצר על ידי המוח. שלושים ושלוש שנים הפיקו גוף עבודה שפילוסופים אחרים משתמשים בו בשקט מאז.