ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot): נפוליאון של הנוירוזות
במשך שנים, מדי יום שלישי, התמלא האמפיתיאטרון בבית החולים סלפטרייר (Salpêtrière) בפריז בסופרים, סטודנטים, עיתונאים ודמויות חברתיות, שבאו לא לטיפול אלא לצפייה במופע — הרצאה שבה ז'אן-מרטן שארקו הציג מטופל דרך שלביה של מחלה עצבית בדיוק רב, כעורך דין הבונה תיק משפטי, תוך שינון מוקפד של כל מחווה. הופעות אלו הפכו אותו לרופא המפורסם ביותר באירופה. הן גם, בסופו של דבר, ערערו חלק ממורשתו המדעית, באופן שהותיר את שמו של שארקו קשור הן לייסוד הנוירולוגיה המודרנית והן לאחד מסיפורי האזהרה המאלפים ביותר ברפואה.
בית חולים של הנשכחים
שארקו נולד בפריז בשנת 1825 והוכשר באוניברסיטת פריז לפני שבילה שלושים ושלוש שנים בסלפטרייר, מוסד רחב ידיים ששימש במשך מאות שנים כמקום איסוף לעניים, לקשישים ולנשים חולות נפש בעיר — אוכלוסייה שזכתה להתעלמות מצד הרפואה המרכזית. שארקו ראה באוכלוסיית המטופלים המוזנחת הזו הזדמנות חסרת תקדים: אלפי מקרים נוירולוגיים כרוניים, רבים מהם ללא אבחנה או סיווג, שבהם יכול היה לצפות באופן שיטתי לאורך שנים, תוך התאמת תסמינים קליניים בחיים לממצאים פתולוגיים שנחשפו מאוחר יותר בנתיחה שלאחר המוות. בשנת 1882 הוא הקים שם את המרפאה הנוירולוגית הייעודית הראשונה באירופה, ובכך מיסד דיסציפלינה שכמעט לא הייתה קיימת כתחום התמחות נפרד לפניו.
מתן שם לתחום, מחלה אחר מחלה
תוצריו הקליניים של שארקו במהלך אותם עשורים נקראים כקטלוג של אוצר המילים המוקדם של הנוירולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שתיאר במלואו ושם שם לטרשת נפוצה — sclérose en plaques — תוך זיהוי האשכול האבחנתי של ניסטגמוס, רעד מכוון ודיבור "טלגרפי" משובש, שעדיין נושא את שמו כטריאדת שארקו (Charcot's triad). הוא תרם תיאורי יסוד למחלת פרקינסון, והבדיל בין מרכיביה של נוקשות, חולשה והאטה בתנועה בתקופה שבה המחלה בקושי הובחנה מהפרעות רעד אחרות. הוא היה בין הראשונים שאפיינו את הנוירופתיה ההיקפית התורשתית המכונה כיום מחלת שארקו-מארי-טות (Charcot–Marie–Tooth disease), תיאר טרשת אמיוטרופית צידית (הידועה עדיין בצרפת כ-"maladie de Charcot"), וזיהה את דפוס ניוון המפרקים המכונה מפרק שארקו (Charcot joint). לפחות חמישה-עשר שמות רפואיים המבוססים על שמות אנשים (אפונימים) חוזרים אל תצפיותיו הקליניות, מספר גדול יוצא דופן עבור רופא בודד ומדד גס לכמות המפה המוקדמת של הנוירולוגיה ששרטט בעצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיטה
מה שאפשר תוצר זה היה פחות תגלית בודדת ויותר שיטה: שארקו התעקש על תצפית קלינית קפדנית וחוזרת על מטופלים לאורך כל מהלך מחלתם, ולאחריה השוואה של התמונה הקלינית מול כל מה שנחשף בנתיחה שלאחר המוות. גישה קלינית-פתולוגית זו — צפייה קפדנית, תיעוד מדויק, אימות במות — הפכה למשמעת המייסדת של הנוירולוגיה כתחום התמחות נפרד מהרפואה הפנימית הכללית ומהפסיכיאטריה, והיא הסיבה לכך שהיסטוריונים רואים בשארקו למעשה את מייסד התחום.
היסטריה גדולה ושיעורי יום שלישי
תשומת לבו של שארקו פנתה לבסוף להיסטריה, אבחנה שלגביה התעקש — בניגוד לרוב הדעות באותה עת — כי מדובר בהפרעה נוירולוגית אמיתית ולא בהונאה, התחזות או מצב פסיכולוגי גרידא. הוא תיאר את מה שכינה לה גרנד היסטרי (la grande hystérie) כמתפתח בארבעה שלבים ברורים, מנוקשות דמוית התקף טוני ועד ל-"ליצנות" מעוותת, דרך "עמדות נלהבות" מלאות הבעה רגשית, ועד לשלב סופי של דליריום. הוא לימד מסגרת זו בשיעורי יום שלישי השבועיים המפורסמים שלו — הדגמות קליניות פומביות, חזרות בדיוק תיאטרלי, שבהן המטופלים הציגו את שלבי ההיסטריה לפני קהל שכלל את זיגמונד פרויד (Sigmund Freud), שלמד אצל שארקו בפריז בשנת 1885 ונשא את החוויה ישירות לייסוד הפסיכואנליזה. המטופלת המפורסמת ביותר של שארקו, בלאנש ויטמן (Blanche Wittmann), התפרסמה בזכות שחזור שלבי ה-"היסטריה המלאכותית" תחת היפנוזה עם ביצוע כה חי ומלא הבעה, עד שאחד המבקרים בני זמנה השווה אותה לשחקנית גדולה.
חשבון הנפש
התיאטרליות הזו הפכה להיות המפלה של התיאוריה. אלפרד בינה (Alfred Binet), שהוכשר כמתמחה תחת שארקו לפני שהמשיך להמציא את מבחן האינטליגנציה המודרני, נפרד בפומבי ממורו בשנת 1890, בטענה שהדגמות ההיסטריה לא העלו תהליך מחלה אמיתי ואחיד, אלא היו בחלקן הגדול הופעה שנלמדה וקיבלה רמזים — מטופלים שהגיבו למה שהחדר ציפה מהם במקום להפגין נגע נוירולוגי בסיסי. לאחר מותו הפתאומי של שארקו ב-1893, התיאוריה של היסטריה גדולה כתסמונת נוירולוגית מובחנת וסטריאוטיפית ננטשה במידה רבה על ידי התחום; באופן משמעותי, דווח כי התקפי ההיסטריה של בלאנש ויטמן פסקו ברגע שהקהל שלה ומורה המפורסם לא היו עוד בסביבה.
מדוע ז'אן-מרטן מכונה גאון
הכישרון האמיתי של שארקו היה זיהוי תבניות קליניות שהתמיד בו לאורך אוכלוסיית מטופלים עצומה ומוזנחת אחרת: היכולת לצפות באלפי מקרים כרוניים לאורך שנים, לשים לב אילו אשכולות תסמינים חוזרים יחד, ולהחזיק בתצפית זו עד שנתיחה שלאחר המוות תוכל לאשר או להפריך אותה — משמעת של סבלנות וזיכרון חזותי ולא תובנה של אלגנטיות תיאורטית. היסטוריונים של הנוירולוגיה משתמשים בדיוק במסגור הזה, ומכירים בו כמייסד התחום על כך שבנה את השיטה הקלינית-פתולוגית שלו ולא בשל הברקת תגלית בודדת. תלמידיו — פרויד, בבינסקי (Babinski), ז'יל דה לה טורט (Gilles de la Tourette), פייר ז'נה (Pierre Janet) — נשאו את הקפדנות התצפיתית הזו לפסיכואנליזה, לפיזיולוגיה ולפסיכיאטריה כאחד. הסיבוך הכן יושב בדיוק בתוך התהילה הגדולה ביותר שלו: אותו כושר משחק שהפך את שיעורי יום שלישי שלו לאגדיים אפשר לו גם, ביודעין או שלא, לאמן את המטופלים המפורסמים ביותר שלו לבצע קטגוריית מחלה שלא הייתה קיימת במלואה כפי שתיאר אותה, תוך טשטוש הגבול בין הדגמה קלינית לתיאטרון באופן שהחניך שלו, בינה, היה זה שחשף. גאונות והונאה עצמית, במקרה של שארקו, חלקו את אותה במה.
מורשת
השיטה הבסיסית של הנוירולוגיה המודרנית — תצפית ארוכת טווח קפדנית המותאמת לפתולוגיה — חוזרת ישירות לעשורים של שארקו בסלפטרייר, ומחלות מטרשת נפוצה ועד ALS עדיין נושאות את טביעות האצבע הקליניות שלו, גם במקומות שבהם עבודתו על היסטריה הונחה בצד כלקח היסטורי על הפיתוי שבביצוע מרשים. החברה שפעם מילאה את האמפיתיאטרון שלו לצורך מופע של יום שלישי הוחלפה על ידי דיסציפלינה שעדיין, בהרגלי האבחון שלה, בוטחת במה ששארקו בטח בו יותר מכל: המשקל המצטבר והסבלני של צפייה במחלה כשהיא מתפתחת.