אוגוסט רודן: הפסל שהואשם ברמאות
בשנת 1877 חשף אוגוסט רודן (Auguste Rodin) פסל ברונזה בגודל טבעי של חייל בלגי פשוט, שהיה מדויק כל כך מבחינה אנטומית עד שמבקרים פריזאים האשימו אותו בדבר שפסל לעולם לא יכול להשתקם ממנו: יציקת הפסל ישירות מגוף חי במקום פיסולו. השערורייה הייתה אמורה לסיים את הקריירה שלו. במקום זאת, אמנים בולטים התגייסו להגנתו, המדינה רכשה את היצירה, והמחלוקת הפכה להוכחה למיומנות שהיא נועדה להפריך. רודן נכשל בבחינות הכניסה לבית הספר הרשמי לאמנות של צרפת שלוש פעמים. בהמשך חייו הוא נקבר כשפסלו המפורסם ביותר שומר על קברו.
תלמיד שנכשל
רודן נולד ב-12 בנובמבר 1840 ברובע החמישי של פריז, בנם של פקיד המשטרה ז'אן-בטיסט רודן (Jean-Baptiste Rodin) ומארי שפר (Marie Cheffer). כמי שהיה קצר רואי ותלמיד גרוע בפנימייה בבובה (Beauvais), הוא מצא את דרכו בגיל שלוש-עשרה כשנכנס לבית הספר המיוחד לציור ולמתמטיקה (École Spéciale de Dessin et de Mathématiques) כדי ללמוד אמנויות דקורטיביות. שלוש שנים לאחר מכן הגיש מועמדות לבית הספר היוקרתי לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts) ונכשל בתחרות הקבלה לפיסול – לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, ככל הנראה משום שהסגנון הנטורליסטי שלו התנגש עם מה שהאקדמיה רצתה לראות. הוא העביר את שנות העשרים לחייו בעבודות טיח דקורטיביות אנונימיות במקום להציג כאמן. בשנת 1862 מתה אחותו מארי בפתאומיות; האבל דחף אותו לזמן קצר למסדר דתי, עד שכומר, שזיהה היכן טמון כישרונו האמיתי, דחק בו לחזור לפיסול. באותה שנה הוא גם פגש את רוז בורה (Rose Beuret), תופרת שנשארה בת זוגו במשך יותר מחמישים שנה ואמו של בנו שלא הוכר, אוגוסט-אז'ן (Auguste-Eugène), שנולד בשנת 1866.
איטליה והשערורייה שהפכה אותו למפורסם
רודן עבד שנים כעוזר בסדנה של אלבר-ארנסט קארייה-בלז (Albert-Ernest Carrier-Belleuse), והקריירה שלו נקטעה בשל שירות במלחמת צרפת-פרוסיה. נקודת המפנה האמיתית הגיעה בשנת 1875, בגיל שלושים וחמש, כשטיול לאיטליה חשף אותו ישירות ליצירותיהם של מיכלאנג'לו (Michelangelo) ודונטלו (Donatello), ומשהו בגישתו לגוף האדם השתנה. התוצאה הייתה "עידן הברונזה" (The Age of Bronze, 1876), פסל עירום שעוצב לפי חייל בשם אוגוסט נייט (Auguste Neyt), שנצפה בדיוק כה רב עד שכאשר הוצג בפריז בשנת 1877, מבקרים הניחו שהוא יצק אותו מגוף חי במקום לפסל אותו ביד חופשית – האשמה חמורה בעולם אמנות שהעריך שליטה ניכרת לעין על פני רבייה מכנית. תומכים, כולל אמנים מבוססים, יצאו להגנתו, השערורייה שככה, והמדינה הצרפתית רכשה את היצירה עבור גני לוקסמבורג. עד גיל ארבעים הוא כבר החזיק במוניטין.
השערים שמעולם לא נסגרו
בשנת 1880 קיבל רודן את ההזמנה שתעסיק אותו לשארית חייו: דלתות ברונזה מונומנטליות, המבוססות על ה"תופת" של דנטה (Dante's Inferno), עבור מוזיאון מתוכנן לאמנויות דקורטיביות שמעולם לא נבנה. "שערי הגיהנום" (The Gates of Hell) הכילו בסופו של דבר כמאתיים דמויות ומעולם לא הושלמו במהלך חייו, אך הם שימשו כמעין סדנה שממנה צמחו פסליו האישיים המפורסמים ביותר. "האדם החושב" (The Thinker) החל כדמות של דנטה המתבונן בסצנה שלמטה והפך, בידיו של רודן, לדימוי של אינטלקט מודרני, חילוני ומבודד – מחשבה המתבטאת דרך פיתול של גוף שלם ולא רק דרך פנים; הוא הגדיל את הפסל לקנה מידה מונומנטלי בשנת 1904, והוא הוצב לפני הפנתאון בשנת 1906 באמצעות מנוי ציבורי. "הנשיקה" (The Kiss), המציגה את האוהבים האומללים פאולו ופרנצ'סקה (Paolo and Francesca) מאותו מקור דנטסקי, תוכננה במקור כתבליט עבור השערים אך הוסרה מכיוון שהעדינות שבה לא התאימה לאופיו של הגיהנום; רק שלוש גרסאות שיש בגודל טבעי הוזמנו אי פעם במהלך חייו, והיא הפכה לפסל הפופולרי ביותר שיצר אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מונומנטים ציבוריים ומאבקים ציבוריים
ההזמנות הציבוריות של רודן עוררו שערורייה באופן עקבי בקרב האנשים ששילמו עבורן. "בורגני קאלה" (The Burghers of Calais, 1884–95), המנציח שישה אזרחים שהציעו את עצמם כבני ערובה במהלך המצור על קאלה ב-1347, לא תיאר ניצחון הרואי אלא סבל וכניעה ניכרים לעין – בחירה רדיקלית מספיק כדי שפקידי קאלה יסרבו להתקין אותו כפי שתוכנן עד 1925, עשורים לאחר שהושלם. גרוע מכך קרה עם "האנדרטה לבלזק" (Monument to Balzac), שהוזמנה ב-1891 ונמסרה שבע שנים מאוחר יותר מהשמונה-עשר חודשים שהובטחו: דמות עטופה בכבדות, לא מלוטשת במכוון, שמבקרים לעגו לה וטענו שהיא נראית כמו "שק פחם" או "איש שלג". האגודה הספרותית שהזמינה את הפסל דחתה אותו על הסף כסקיצה גולמית. רודן, שלא התחרט, שמר אותו באוסף הפרטי שלו; הוא לא נוצק בברונזה עד 1930, לאחר מותו, והותקן בפריז ב-1939. הוא הסביר את שיטתו בפשטות: "כל חלק בגוף האדם הוא אקספרסיבי", והוא התעקש שהוא יכול "לעבוד רק מתוך מודל" – דחייה של הקלאסיציזם המלוטש והאידיאלי שדחה אותו שלוש פעמים כתלמיד.
קאמי קלודל
סביב שנת 1884 הצטרפה הפסלת הצעירה קאמי קלודל (Camille Claudel) לסטודיו של רודן כעוזרת, והשניים החלו מערכת יחסים אינטנסיבית שנמשכה עד סביבות 1892, עם קשר שנמשך עד 1898. היא דגמנה לכמה מעבודותיו החושיות ביותר ופיתחה את כישרון הפיסול שלה תחת השפעתו; הוא תמך בקריירה שלה גם כאשר הרומן ביניהם כילה את שניהם. הקשר הסתיים כאשר רודן סירב לעזוב את רוז בורה, פרידה שביוגרפים מקשרים ישירות להתמוטטותה של קלודל ואשפוזה במוסד בהמשך – אחד המחירים האפלים של קריירה שזכתה להצלחה ציבורית רבה.
תהילה, פמליה ונישואים מאוחרים
עד שנות ה-90 של המאה ה-19 ניהל רודן פעילות משמעותית מביתו ומהסטודיו שלו במדון (Meudon), והעסיק כחמישים עוזרים, ביניהם לתקופה מסוימת המשורר ריינר מריה רילקה (Rainer Maria Rilke) כמזכיר – עדות לכך שבעשוריו המאוחרים הוא פעל פחות כאמן בודד ויותר, לפי הערכה אחת, כ"יזם של פיסול", מתכנן מודלים ומאציל יציקה וגילוף למומחים. תערוכות בינלאומיות בבלגיה, הולנד, פראג, ניו יורק, וביתן ייעודי בתערוכה העולמית של פריז ב-1900 שהציג 160 עבודות, ביססו תהילה שכמעט אף פסל לפניו לא השיג. בשנת 1908 הוא השתלט על מלון בירון (Hôtel Biron) בפריז כסטודיו שלו, ולאחר מכן סידר שהמדינה הצרפתית תרכוש את המבנה והשטח כ"מוזיאון רודן" (Musée Rodin) העתידי. לאחר שהתברר שהמרקיזה דה שואזול (Marquise de Choiseul), שהפעילה שליטה ניכרת על ענייניו בשנותיו האחרונות, לקחה ממנו רישומים, רודן נישא סוף סוף לרוז בורה בינואר 1917, חמישים ואחת שנים לאחר שנפגשו. היא מתה שבועיים לאחר מכן.
מדוע אוגוסט נקרא גאון
רודן מכונה לעיתים, ללא התנגדות רבה מצד מבקרים, הדיוקנאי הגדול ביותר בתולדות הפיסול, ותווית זו נשענת על פריצת דרך טכנית ספציפית שביצע ביחס למאות שנים של פרקטיקה אקדמית: במקום שבו קודמיו ליטשו את צורת האדם לקראת משטח אידיאלי, רודן השאיר סימני כלי עבודה, א-סימטריה וחספוס בלתי גמור, תוך שימוש באותו חוסר שלמות כדי להעביר פנימיות פסיכולוגית במקום שלמות פיזית. העובדה שההאשמה ביציקה מילולית מהחיים רדפה את פריצת הדרך המוקדמת שלו היא כשלעצמה עדות לכך שהמשטחים שלו נקראו כאורגניים בצורה משכנעת, אפילו לעיניים מיומנות. השפעתו על פסלים מאוחרים יותר, כולל שארל דספיו (Charles Despiau), אריסטיד מאיול (Aristide Maillol) ואנטואן בורדל (Antoine Bourdelle), היא ישירה וניתנת למעקב, והוא מוכר באופן נרחב כמייסד הפיסול הפיגורטיבי המודרני. הטיעון הנגדי הכנה הוא שרודן, בקריירה המאוחרת שלו, הפך למנהל של קו ייצור לא פחות מאשר לאמן מעורב, כאשר עוזרים מבצעים חלק גדול מגילוף השיש והיציקה מהמודלים שלו – פרקטיקה שאינה ייחודית לו אך כזו שמסבכת את הדימוי הרומנטי של גאון בודד המפסל לבדו. התנהגותו האישית כלפי קאמי קלודל, שהקריירה והבריאות הנפשית שלה סבלו בעקבותיו בעוד שלו פרחה, היא כתם אמיתי על המיתוס הזה גם כן.
מוות ומורשת
רודן מת ב-10 בנובמבר 1917 במדון, מוחלש משפעת, ונקבר לצד רוז בורה עם יציקה של "האדם החושב" שהוצבה בראש הקבר. הוא כבר הסדיר את העברת מלון בירון והאוסף הפרטי שלו למדינה כדי לייסד את "מוזיאון רודן", שנפתח לאחר מותו ונשאר האתר המרכזי של עבודותיו. המוניטין שלו, יציב וללא עוררין ברובו מאז, נשען על כך שעשה עבור הפיסול בערך את מה שעשו האימפרסיוניסטים עבור הציור באותם עשורים: החלפת ליטוש המשטח בתהליך עבודה גלוי וכנה, ומציאת דרך חדשה באותו חספוס להראות כיצד גוף אנושי באמת מרגיש בתוך עצמו.