קלוד מונה

קלוד מונה (Claude Monet)

אוסקר-קלוד מונה (באנגלית: /ˈmɒneɪ/, באמריקה: /moʊˈneɪ, məˈ-/; בצרפתית: [klod mɔnɛ]; 14 בנובמבר 1840 – 5 בדצמבר 1926) היה צייר צרפתי וממייסדי האימפרסיוניזם, הנחשב למבשר מרכזי של המודרניזם, במיוחד בניסיונותיו לצייר את הטבע כפי שתפס אותו. במהלך קריירה ארוכה זו, הוא היה המתרגל העקבי והפורה ביותר של הפילוסופיה האימפרסיוניסטית של הבעת תפיסותיו של האדם את הטבע, במיוחד כפי שיישם זאת בציור נוף באוויר הפתוח (plein air). המושג "אימפרסיוניזם" נגזר משמו של הציור שלו "השפעה, זריחה" (Impression, soleil levant), שהוצג בשנת 1874 בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה, שיזמו מונה ומספר אמנים בעלי דעות דומות חלופין לסלון הרשמי.

מונה גדל להבאר (Le Havre) שבנורמנדי, ופיתח עניין בטבע וברישום מגיל צעיר. למרות שאמו, לואיז-ז'וסטין אוברייה מונה (Louise-Justine Aubrée Monet), תמכה בשאיפותיו להיות צייר, אביו, קלוד-אדולף (Claude-Adolphe), התנגד לכך ורצה שיעסוק בעסקים. הוא היה מקורב מאוד לאמו, אך היא הלכה לעולמה בינואר 1857 בהיותו בן שש-עשרה, והוא נשלח לגור עם דודתו האלמנה חסרת הילדים אך האמידה, מארי-ז'אן לקאדْر (Marie-Jeanne Lecadre). בהמשך למד באקדמיה שוויס (Académie Suisse), ואצל צייר ההיסטוריה האקדמי שארל גלייר (Charles Gleyre), שם היה חברו לספסל הלימודים של אוגוסט רנואר (Auguste Renoir). עבודותיו המוקדמות כללו נופים, נופי ים ודיוקנאות, אך זכו לתשומת לב מועטה. השפעה מוקדמת מרכזית הייתה אอז'ן בודן (Eugène Boudin), שהכיר לו את מושג הציור באוויר הפתוח. משנת 1883 התגורר מונה בז'יברני (Giverny), אף הוא בצפון פרנסה, שם רכש בית ונכס והחל בפרויקט נופי נרחב, הכולל בריכת חבצלות מים.

שאיפתו של מונה לתעד את הנוף הכפרי הצרפתי הובילה אותו לשיטת ציור של אותה סצנה פעמים רבות כדי ללכוד את השתנות האור וחילופי העונות. בין הדוגמאות הידועות ביותר ניתן למנות את סדרת ערימות השחת שלו (1890–1891), ציורי קתדרלת רואן (1892–1894), וציורי חבצלות המים בגנו שבז'יברני, שהעסיקו אותו ב-20 השנים האחרונות לחייו. מונה, שהציג תדירות ונחל הצלחה בחייו, זכה לתהילה ופופולריות עצומות במחצית השנייה של המאה ה-20, עת הפך לאחד הציירים המפורסמים בעולם ולמקור השראה עבור קבוצת אמנים מתפתחת.

ביוגרפיה

### לידה וילדות

קלוד מונה נולד ב-14 בנובמבר 1840, בקומה החמישית של רחוב לאפיט 45 (rue Laffitte) ברובע התשיעי של פריז. הוא היה בנם השני של קלוד אדולף מונה (1800–1871) ושל לואיז ז'וסטין אוברייה מונה (1805–1857), שניהם פריזאים דור שני. ב-20 במאי 1841 הוטבל בכנסייה המקומית בפריז, נוטרדאם-דה-לורט (Notre-Dame-de-Lorette), בשם אוסקר-קלוד, אך הוריו קראו לו פשוט אוסקר. אף על פי שהוטבל כקאתולי, מונה הפך לימים לאתאיסט. בשנת 1845 עברה משפחתו להבאר שבנורמנדי. אביו, שהיה סוחר סיטונאי, רצה שיצטרף לעסקי אספקת האוניות והמצרכים של המשפחה, אך מונה רצה להיות אמן. אמו הייתה זמרת ותמכה ברצונו של מונה בקריירה אמנותית.

ב-1 באפריל 1851 החל ללמוד בבית הספר התיכון לאמנויות בהבאר. הוא היה תלמיד אדיש אשר, לאחר שהפגין כישרון באמנות מגיל צעיר, החל לצייר קריקטורות ודיוקנאות של מכרים בגיל 15 תמורת כסף. את שיעורי הרישום הראשונים שלו קיבל מאת ז'אק-פרנסואה אושאר (Jacques-François Ochard), תלמידו לשעבר של ז'אק-לואי דוויד (Jacques-Louis David). בסביבות השנת 1858 פגש את האמן-העמית אอז'ן בודן, שעודד את מונה לפתח את טכניקתו, לימד אותו את גישת ה"אן פלן אייר" (en plein air - באוויר הפתוח) ולקח אותו למסעות ציור. מונה ראה בבודן את מורו, ושלו "הוא חייב הכל" להצלחתו המאוחרת. בשנת 1857 הלכה אמו לעולמה. הוא התגורר עם אביו ועם דודתו מארי-ז'אן לקאדْر; לקאדْر היוותה מקור תמיכה עבור מונה בראשית דרכו האמנותית.

### שהות ראשונה בפריז (1859–1860)

קלוד מונה הגיע לפריז באפריל 1859 והשתכן במלון דו נובו מوند (Hôtel du Nouveau Monde), בלאס דו האвр (Place du Havre). מיד לאחר מכן ביקר בסלון שזה עתה נפתח. לאחר מכן התקבל בברכה על ידי ארמאן גוטייה (Armand Gautier), חבר של דודתו ז'אן לקאדْر. האחרונה שילמה לו קצבה קבועה וניהלה את חסכונותיו בסך כ-2,000 פרנק שאותם צבר ממכירת רישומיו. הללו היו יקרי ערך עבורו משום שאביו הגיש בקשה لمعדן מעיריית להבאר ב-6 באוגוסט 1858, אך נענה בשלילה. הוא ביקُر גם אצל שארל לואילייה (Charles Lhuillier), שארל מונז'ינו (Charles Monginot) וקונסטן טרואיון (Constant Troyon). שני האחרונים ייעצו לו להיכנס לסטודיו של תומאס קוטюр (Thomas Couture), שהכין תלמידים לאקול דה בोज़-אר (École des Beaux-Arts). עם זאת, האחרון סירב לקבל את מונה הצעיר. בתחילת 1860, כנראה בפברואר, הוא נכנס לאקדמיה שוויס, הממוקמת באיל דה לה סיטה (Île de la Cité), שניהל שארל שוויס (Charles Suisse). שם פגש במיוחד את קאמי פיסארו (Camille Pissarro). בסלון של אותה שנה הוא התפעל במיוחד מיצירותיו של אอז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix), ואילו בשנה הקודמת היה זה שארל-פרנסואה דוביני (Charles-François Daubigny) שלכד את תשומת ליבו. שהות זו לא הוקדשה כולה לעבודה בלבד. אכן, קלוד בילה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה פריזאיים ובעיקר בבראסרי דה מרטיר (Brasserie des Martyrs), שהיה אז מקום מפגש פופולרי לסופרים ולאמנים.

ב-2 במרץ 1861 הוגרל מונה בן ה-20 בהבאר לשירות חובה בצבא. אמנם משפחתו הייתה יכולה לשלם את סכום של 2,500 פרנק עבור מחליף, אך בעוד שבתחילה טען מונה בשנת 1900 שהם דרשו ממנו בתמורה לוותר על הקריירה האמנותית שלו כדי לקחת לידיו את עסק המשפחה, עד שנות ה-20 של המאה ה-20 הוא שינה גרסה זו לטענה כי נדרש להיות "selon la norme" (אמן רגיל). מונה סירב ולכן התנדב לשירות של שבע שנים ברגימנט הציידים של אפריקה ה-1 (1st Regiment of Chasseurs d'Afrique) ב-29 באפריל 1861. רישומי הצבא תיאר אותו כמי שבריאותו תקינה, בגובה 165 ס"מ (5 רגל ו-5 אינץ'), בעל שיער חום ועיניים ערמוניות. ביוני 1861 חצה את אלג'יריה כדי להצטרף לרגימנט שלו במוסטפא. לפני כן מעולם לא הרחיק מעבר לנורמנדי יותר מאשר לפריז ומעולם לא רכב על סוס. באביב 1862 חלה בקדחת הטיפוס והורשה לשודר להבאר במהלך הקיץ כדי להחלים אצל דודתו ז'אן לקאדْر בסנט-אדרס (Sainte-Adresse) שבנורמנדי. בזמן שהותו שם פגש שוב באוז'ן בודן. דודתו הסכימה לשחררו מהצבא ולשלם 3,025 פרנק.

בעת שציור בקיץ 1862 סמוך לקאפ דה להב (Cap de la Hève), הוכר ונעשה חבר של הצייר ההולנדי יוהאן יונגקינד (Johan Jongkind), אשר יחד עם בודן היה מורה מרכזי עבור מונה. הוא קיבל את שחרורו מהצבא עקב התנהגות טובה ב-21 בנובמבר 1862. למרות החוויות שהיו למונה באלג'יריה, שאולי נראו לא נעימות, הוא זכר זאת לטובה באופן כללי. תקופתו באלג'יריה השפיעה השפעה עמוקה על מונה, שאמר לימים כי האור והצבעים העזים של צפון אפריקה "הכילו את הגרעין של מחקרי העתידיים". הוא אף סיפר לגוסטב ז'פרוа (Gustave Geffroy): "זה עשה לי את הטוב ביותר מכל הבחינות והכניס קצת עופרת לראש. חשבתי רק על ציור, כשאני שיכור ממדינה נהדרת זו, וכעת הייתה לי תמיכה מלאה מצד משפחתי שראתה אותי מלא התלהבות כזה."

### חזרה לפריז

מונה חזר לפריז בדצמבר 1862, שם נרשם לסטודיו של שארל גלייר, באקול אימפריאל דה בואז-אר דה פריז (École impériale des beaux-arts de Paris) ברחוב נוטרדאם-דה-שאן 70, בעקבות המלצותיו של בן דודו בנישואין אוגוסט טולמוש (Auguste Toulmouche). עם זאת, הוא סיים בעזוב את הסטודיו של גלייר, משום שלא הסכימו על שיטת הצגת הטבע. בתקופה זו פגש בפייר-אוגוסט רנואר ובפרדריק באזיל (Frédéric Bazille). באזיל הפך בסופו של דבר לחברו הקרוב ביותר. בחיפוש אחר מוטיבים, הם נסעו להונפלור (Honfleur), שם צייר מונה כמה "מחקרים" של הנמל ושל שפך נהר הסיין. מונה צייר לעתים קרובות לצד רנואר ואלפרד סיסלי (Alfred Sisley), שניהם שיתפו את רצונו לנסח סטנדרטים חדשים של יופי בנושאים קונבנציונליים.

בתקופה זו צייר את "נשים בגן" (Women in Garden), הציור רחב-היריעה המוצלח הראשון שלו, ואת "ארוחת צהריים על הדשא" (Le déjeuner sur l'herbe), "הציור החשוב ביותר של תקופתו המוקדמת של מונה". לאחר שהופיע לראשונה בסלון ב-1865 עם "פוינט דה להב בשפל" (La Pointe de la Hève at Low Tide) ו"שפך הסיין בהונפלור" (Mouth of the Seine at Honfleur) שזכו לשבחים רבים, הוא קיווה ש"ארוחת צהריים על הדשא" יעזור לו לפרוץ אל הסלון של 1866. הוא לא הצליח לסיים אותו במועד ובמקום זאת הגיש את "האישה בשמלה ירוקה" (The Woman in the Green Dress) ואת "פאווה דה שאי-י" (Pavé de Chailly) לאישור. לאחר מכן, הוא הגיש יצירות לסלון מדי שנה עד 1870, אך הן אושרו על ידי השופטים פעמיים בלבד, ב-1866 וב-1868. הוא לא שלח עוד יצירות לסלון עד לניסיונו היחיד והאחרון ב-1880. עבודתו נחשבה לרדיקלית ו"זכתה ליחס מסויג בכל הרמות הרשמיות".

בשנת 1867 ילדה פילגשו דאז, קאמי דונסייה (Camille Doncieux) – שאותה פגש שנתיים קודם לכן כדוגמנית לציוריו – את ילדם הבכור, ז'אן. למונה היה קשר חזק עם ז'אן, והוא טען שקאמי היא אשתו החוקית כדי שז'אן ייחשב לחוקי. אביו של מונה הפסיק לתמוך בו כלכלית כתוצאה ממערכת יחסים זו. מוקדם יותר באותה שנה נאלץ מונה לעבור לבית דודתו בסנט-אדרס. שם שקע בעבודתו, אם כי בעיית ראייה זמנית, שקשורה ככל הנראה ללחץ, מנעה ממנו לעבוד באור שמש. מונה אהב את משפחתו מאוד, וצייר דיוקנאות רבים שלהם כגון "ילד עם כוס" (Child With a Cup), דיוקן של ז'אן מונה. ציור זה במיוחד מראה את הסימנים הראשונים לעבודתו האימפרסיוניסטית המפורסמת לימים של מונה.

בעזרתו של אספן האמנות לואי-זואקים גודיבר (Louis-Joachim Gaudibert), התאחד מחדש עם קאמי ועבר לאטרט (Étretat) בשנה שלאחר מכן. בסביבות תקופה זו, הוא ניסה לבסס את עצמו כצייר דמויות המתאר את "הבורגנות העכשווית באופן מפורש", כוונה שנמשכה גם לתוך שנות ה-70 של המאה ה-19. הוא אכן פיתח את טכניקת הציור שלו ושילב ניסוי סגנוני בסגנון הציור באוויר הפתוח שלו – כפי שמעידים בהתאמה "החוף בסנט-אדרס" (The Beach at Sainte-Adresse) ו"על גדת הסיין" (On the Bank of the Seine), כאשר הראשון היווה את "מסע הציור הממושך הראשון שלו שכלל תיירות".

כמה מציוריו נרכשו על ידי גודיבר, שהזמין ציור של אשתו לצד פרויקטים אחרים; בני משפחת גודיבר היו במשך שנתיים "הפטרונים התומכים ביותר בעיר הולדתם של מונה". בהמשך זכה מונה לתמיכה כלכלית מצד האמן ואספן האמנות גוסטב קייבוט (Gustave Caillebotte), באזיל ואולי גוסטב קורבה (Gustave Courbet), אם כי נושים המשיכו לרדוף אחריו.

### גלות וארז'נטיי

הוא נשא את קאמי לאישה ב-28 ביוני 1870, ממש לפני פרוץ מלחמת צרפתי-פרוסיה. במהלך המלחמה, הוא ומשפחתו התגוררו בלונדון ובהולנד כדי להימנע מגיוס חובה. מונה ושארל-פרנסואה דוביני חיו בגלות מרצון. בעת מגוריו בלונדון פגש מונה את ידידו הוותיק פיסארו ואת הצייר האמריקאי ג'יימס אבוט מקניל ויסלר (James Abbott McNeill Whistler), והתיידד עם סוחר האמנות הראשון והעיקרי שלו, פול דוראן-ריאל (Paul Durand-Ruel), מפגש שהתברר כגורלי לקריירה שלו. שם הוא ראה והעריץ את יצירותיהם של ג'ון קונסטבל (John Constable) ושל ג'וזף מלورد ויליאם טרنر (J. M. W. Turner) והתרשם מהטיפול של טרنر באור, במיוחד ביצירות המתארות את הערפל על נהר התמזה. הוא צייר שוב ושוב את התמזה, את הייד פארק ואת גרין פארק. באביב 1871 סורבו יצירותיו לקבל אישור להיכלל בתערוכת האקדמיה המלכותית והמשטרה חשדה בו בפעילות מהפכנית. באותה שנה נודע לו על מות אביו.

המשפחה עברה לארז'נטיי (Argenteuil) ב-1871, שם, בהשפעת תקופתו עם ציירים הולנדיים, צייר בעיקר את האזור הסובב את נהר הסיין. הוא רכש סירת מפרש כדי לצייר על הנהר. בשנת 1874 חתם על חוזה חכירה לשש שנים וחצי ועבר לגור ב"בית ורוד עם תריסים ירוקים" שנבנה לא מכבר בארז'נטיי, שם צייר חמישה עשר ציורים של גנו מפרספקטיבה פנורמית. ציורים כמו "גלדיולות" (Gladioli) ציינו כנראה את הפעם הראשונה שבה טיפח מונה גן לצורך אמנותו. הבית והגן הפכו ל"מוטיב המרכזי היחיד" בשנותיו האחרונות בארז'נטיי. במשך ארבע השנים הבאות צייר בעיקר בארז'נטיי והתעניין בתאוריות הצבע של הכימאי מישל אอז'ן שברוલ (Michel Eugène Chevreul). במשך שלוש שנים באותו עשור שכיר וילה גדולה בסן-דני תמורת אלף פרנק לשנה. "קאמי מונה על ספסל בגן" (Camille Monet on a Garden Bench) מציג את גן הווילה, ויש הטוענים כי הוא מתאר את צערה של קאמי עם היוודע לה על מות אביה.

מונה וקאמי נקלעו לעתים קרובות לקשיים כלכליים בתקופה זו – הם לא יכלו לשלם את חשבון המלון שלהם בקיץ 1870 וכנראה חיו בפריפריה של לונדון כתוצאה מחוסר אמצעים מספיקים. ירושה מאביו, יחד עם מכירת ציוריו, אפשרו לו בכל זאת לשכור שני משרתים וגנן עד 1872. בעקבות הצלחת תערוכה של ציורי ימים וזכייה במדליית כסף בהבאר, עוקלו ציוריו של מונה על ידי נושים, וממנו נקנו בחזרה על ידי סוחר ספינות, גודיבר, שהיה גם פטרון של בודן.

### אימפרסיוניזם

כאשר התמיכה הקודמת של דוראן-ריאל במונה ובבני-דמותו החלה לדעוך, מונה, רנואר, פיסארו, סיסלי, פול סזאן (Paul Cézanne), אדגר דגה (Edgar Degas) וברט מוריזו (Berthe Morisot) הציגו את עבודותיהם באופן עצמאי; הם עשו זאת תחת השם "האגודה האנונימית של ציירים, פסלים וחרטים" אשר מונה היה דמות מובילה בהקמתה. הוא קיבל השראה מהסגנון ומהנושאים של בני דורו המבוגרים במעט, פיסארו ואדואר מאנה (Édouard Manet). הקבוצה, ששמה נבחר כדי להימנע מקשר עם כל סגנון או תנועה, אוחדה בעצמאותה מהסלון ובדחייתה את האקדמיזם השורר. מונה זכה למוניטין כצייר הנוף המוביל של הקבוצה.

בתערוכה הראשונה, ב-1874, הציג מונה בין היתר את "השפעה, זריחה", "ארוחת הצהריים" ו"שדרת קאפוקין" (Boulevard des Capucines). מבקר האמנות לואי לרואה (Louis Leroy) כתב ביקורת עוינת. בהתייחסו במיוחד ל"השפעה, זריחה" (1872), תיאור מטושטש של נמל להבאר וסטייה סגנונית, הוא טבע את המושג "אימפרסיוניזם". מבקרים שמרניים והציבור לעגו לקבוצה, כאשר המושג היה בתחילה אירוני וציין את הציור כבלתי גמור. מבקרים מתקדמים יותר שיבחו את תיאור החיים המודרניים – לואי אדמון דוראנטה (Louis Edmond Duranty) כינה את סגנונם "מהפכה בציור". לרואה הצטער לימים על כך שהשריש את השם, משום שהאמין שהם קבוצה "שרוב חבריה לא היו להם שום דבר אימפרסיוניסטי".

סך המבקרים מוערך בכ-3,500. מונה תמחר את "השפעה: זריחה" ב-1,000 פרנק, אך לא הצליח למכור אותה. התערוכה הייתה פתוחה לכל מי שהיה מוכן לשלם 60 פרנק ונתנה לאמנים את האפשרות להציג את עבודותיהם ללא התערבות חבר מושבעים. תערוכה נוספת נערכה ב-1876, שוב בניגוד לסלון. מונה הציג 18 ציורים, כולל "החוף בסנט-אדרס" שהציג מאפיינים אימפרסיוניסטיים מרובים.

לתערוכה השלישית, ב-5 באפריל 1877, בחר שבעה ציורים מתוך תריסר ציורים שעשה על תחנת סן-לאזאר (Gare Saint-Lazare) בשלושת החודשים האחרונים, הפעם הראשונה שבה "סינכרן מספר כה רב של ציורים של אותו אתר, כשהוא מתאם בקפידה את הסצנות והזמנים שלהם". הציורים התקבלו בברכה על ידי המבקרים, ששיבחו במיוחד את האופן שבו לכד את הגעתן ועזיבתן של הרכבות. בתערוכה הרביעית, מעורבותו נעשתה באמצעות משא ומתן מצדו של קייבוט. פעילות ההצגה האחרונה שלו עם האימפרסיוניסטים הייתה ב-1882 – ארבע שנים לפני התערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה.

מונה, רנואר, פיסארו, מוריזו, סזאן וסיסלי המשיכו להתנסות בשיטות חדשות לתיאור המציאות. הם דחו את התאורה הכהה והמנוגדת של ציורי הרומנטיקה והריאליזם, לטובת הגוונים החיוורים של ציורי עמיתיהם כגון אלה של ז'אן-בטיסט-קאמי קורו (Jean-Baptiste-Camille Corot) ושל בודן. לאחר שפיתחו שיטות לציור השפעות חולפות, מונה המשיך לחפש נושאים דורשניים יותר, פטרונים ואספנים חדשים; ציוריו שנוצרו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 השאירו חותם מתמשך על התנועה ועל עמיתיו – רבים מהם עברו לארז'נטיי כתוצאה מהערצתם את התיאור שלו.

בשנותיו המאוחרות, ישנן עדויות לכך שמונה הפך ספקן כלפי המושג "אימפרסיוניסט". במכתב משנת 1906 לאמן אוגוסט-מישל קול (Auguste-Michel Colle), שנמכר במכירה פומבית ב-2022, מבקש מונה מקול להיות סבלני בנוגע לתיאומים לביקור בסטודיו שלו בז'יברני, ומסיים באזהרה להימנע משימוש במונח:

> "קיבלתי בדיוק את שני מכתביך אך, בהיותי עסוק מאד, לא יכולתי להשיב קודם לכן. העניין שעליו אתה שואל אותי הוא רציני ועדין למדי. אני בהחלט לא רוצה לסרב, ורק מתפלל שתאמר לי מראש מתי תרצה לבוא שכן, אם אהיה בעבודה, יהיה בלתי אפשרי עבורי לקבל אותך. לפיכך אצטרך לקבוע את היום והשעה… נ.ב. נדמה שאתה דבק באופן מוזר בתואר 'אימפרסיוניסט' זה, שאינו אומר הרבה וגרם לאנשים להגיד שטויות רבות כל כך."

ציורים 1858–1872

### מותה של קאמי ווסיי (Vétheuil)

בשנת 1875 חזר מונה לציור דמויות עם "אישה עם שמשייה - מאדאם מונה ובנה" (Woman with a Parasol - Madame Monet and Her Son), לאחר שנטש אותו למעשה עם "ארוחת הצהריים". עניינו בדמות נמשך בארבע השנים הבאות – כשהוא מגיע לשיאו ב-1877 ומסתיים לחלוטין ב-1890. במכתב "חושפני באופן יוצא דופן" אל תאודור דיורה (Théodore Duret), דן מונה בעניינו המחודש: "אני עובד כמו שלא עבדתי מעולם על מיזם חדש של דמויות באוויר הפתוח, כפי שאני מבין זאת. זהו חלום ישן, כזה שתמיד הטריד אותי ושברצוני לשלוט בו אחת ולתמיד. אך הכל כל כך קשה! אני עובד קשה מאד, כמעט עד כדי כך שאני גורם לעצמי לחלות".

בשנת 1876 חלתה קאמי מונה קשות. בנם השני, מישל, נולד ב-1878, ולאחר מכן הידרדרה בריאותה של קאמי עוד יותר. בסתיו אותה שנה הם עברו לכפר וסיי (Vétheuil) שם חלקו בית עם משפחתו של ארנסט אושדה (Ernest Hoschedé), בעל חנות כלבו אמידים ופטרון של האמנות שהזמין ארבעה ציורים מאת מונה. בשנת 1878 אובחנה קאמי כחולה בסרטן הרחם. היא הלכה לעולמה בשנה שלאחר מכן. מותה, לצד קשיים כלכליים – פעם אחת אף נאלץ לעזוב את ביתו כדי להימנע מנושים – פגעו בקריירה של מונה; אושדה רכש לאחרונה מספר ציורים אך עד מהרה פשט את רגל, ועזב לפריז בתקווה לזכות מחדש בהונו, כאשר העניין באימפרסיוניסטים הלך ודעך.

מונה יצר מחקר בשמן של אשתו המתה. שנים רבות לאחר מכן, הוא התוודה בפני ידידו ז'ורז' קלמנסו (Georges Clemenceau) כי הצורך שלו לנתח צבעים היה בו זמנית שמחה ועינוי עבורו. הוא הסביר: "יום אחד מצאתי את עצמי מסתכל על פניה המתות של אשתי האהובה ופשוט רושם באופן שיטתי את הצבעים על פי רפלקס אוטומטי". ג'ון ברג'ר (John Berger) מתאר את היצירה כ"סופת שלגים של צבע לבן, אפור, סגול... סופרת שלגים איומה של אובדן שתמחק לנצח את תווי פניה. למעשה, ישנם מעטים מאד ציורי ערש-דוי שחוו כל כך בעומק או שהיו כל כך מביעים באופן סובייקטיבי."

מחקרו של מונה על הסיין נמשך. הוא הגיש שני ציורים לסלון ב-1880, ואחד מהם התקבל. הוא החל לנטוש טכניקות אימפרסיוניסטיות כאשר ציוריו השתמשו בגוונים כהים יותר והציגו סביבות, כגון נהר הסיין, במזג אוויר קשוח. במשך שאר העשור התמקד בהיבט היסודי של הטבע. האירוע המרכזי של חורף 1881 היה ללא ספק בכך שמכר שוב את ציוריו לדוראן-ריאל. בשל הקושי המתמשך של מונה לשלם את שכר הדירה שלו, בעלת הבית בוסיי סירבה להאריך את תקופת השכירות שלו, ובדצמבר 1881 עבר מונה עם אליס וילדיה לפואסי (Poissy). בנוסף לחובות שצבר, היתה גם הבעיה של מציאת בית ספר מתאים לבנו ז'אן. השהות בפואסי לא ארכה זמן רב. בדצמבר 1882 עלה הסיין על גדותיו והיה חשש להצפה של מגורי מונה.

חייו האישיים השפיעו על התרחקותו מהאימפרסיוניסטים. בינואר 1883 חזר לאטרט והביע במכתבים לאליס אושדה – שאותה ישא לאישה ב-1892, בעקבות מותו של בעלה בשנה הקודמת – רצון למות. בזמן זה פחד מונה לאבד את אליס לטובת בעלה, שדיבר לפתע על לקחת אותה בחזרה. ב-21 בפברואר נפגשו לבסוף מונה ואליס אושדה בפואסי, ולא היה עוד ספק שהיא תישאר כעת לצידו. בתה השלישית של אליס, סוזן, תהפוך ל"דוגמנית המועדפת" של מונה, אחרי קאמי.

באפריל 1883 הודיע מונה לדוראן-ריאל כי הוא מחפש בית בסביבות ורנון (Vernon), עיר שעבר דרכה לעתים קרובות תוך כדי נסיעה בין פריז לנורמנדי. ב-29 באפריל עבר לבית שכור בז'יברני ליד ורנון יחד עם חלק מילדיו, ואליס אושדה הצטרפה אליו יום לאחר מכן. בית זה הפך לאחר מכן למעון הקבוע של משפחת מונה. באותה שנה נערכה תצוגת הרטרוספקטיבה המרכזית הראשונה שלו.

### בורדיגרה ומפנה לעבר שגשוג

בדצמבר 1883 עזבו קלוד מונה ואוגוסט רנואר את פריז ברכבת לנסיעת ציור קצרה לאיטליה, לאורך הריביירה האיטלקית ולגנואה.

בדרך בחזרה, מונה ורנואר עצרו בקצרה בל'אסטאק (l´Estaque), ליד מרסיי, כדי לבקר את סזאן, לפני שחזרו לז'יברני בסוף דצמבר. במהלך נסיעה זו גילה מונה את העיירה הקטנה בורדיגרה (Bordighera) שמצא אותה מושכת במיוחד: במכתב לדוראן-ריאל ב-12 בינואר 1884, הוא תיאר אותה כ"אחד המקומות היפים ביותר שראינו בטיול שלנו".

בשנים שקדמו ל-1883, בורדיגרה, על אקלימה המתון ונופי החוף המדהימים שלה, הפכה לפופולרית מאוד כיעד חורף לתיירים, במיוחד בקרב האליטה האירופית וכן אמנים ואינטלקטואלים. אחת האטרקציות המרכזיות של העיירה היו גני מורנו (Moreno Gardens) אשר, במדריכי תיירות של אותה תקופה, תוארו לא רק כאחד המיקומים האטרקטיביים והמענגים ביותר בים התיכון, אלא גם כאחד הגנים היפים והידועים ביותר באירופה. מוקדם יותר ב-1883 כתב האדריכל המפורסם שארל גרנייה (Charles Garnier) קטע בספר מסעות בשם "מאפיינים אמנותיים של בורדיגרה". בפרק הראשון, הוא טוען ש"למעשה, בורדיגרה פחותה הרבה יותר מאיטליה מאשר פלסטינה…" בהתייחסו לעיירה העתיקה, לעצי הדקל הגדלים בחופשיות ולגנים האקזוטיים. בטקסט שלו ממליץ גרנייה על שמונה נקודות מבט שהוא מוצא אותן מעניינות ביותר לכל אמן לצייר.

זמן קצר לאחר שובו לז'יברני, כתב מונה לסוחר האמנות שלו פול דוראן-ריאל והביע את רצונו לחזור לאטליה ולבורדיגרה לשהות ארוכה יותר. הוא העלה את רצונו לנסוע לבדו וביקש מוראן-ריאל שלא להזכיר את רצונו בפני איש, ובמיוחד לא בפני רנואר. מונה התכוון במקור לבלות שלושה שבועות בעיירה הליגורית אך סיים בכך שהתגורר בה במשך תקופה של כמעט שלושה חודשים, מ-18 בינואר עד 5 באפריל, שבה יצר שלושים ושמונה ציורים עם מוטיבים מבורדיגרה. מונה הושפע עמוקות מיופיה של בורדיגרה וסביבותיה, אותם תיאר כקסומים – ארץ אגדות. האור הייחודי והצמחייה השופעת הציגו את עצמם כאתגר חדש לחלוטין. במכתב לאליס אושדה, כתב "עצי דקל אלו הם מרימים, וגם המוטיבים קשים ביותר לעיבוד, להנחה על בד, הכל כל כך שופע".

במהלך שהותו בורדיגרה התכוון מונה במקור לצייר "עצי תפוז ולימון על רקע הים הכחול" אך לא מצא אף אחד שמצא חן בעיניו באמת ולכן יצר רק ציור אחד עם מוטיב עץ הדר, "תחת עצי הלימון" (Under the Lemon Trees). במהלך שהותו בבורדיגרה, נסע מונה לדולצ'אקווה (Dolceacqua) הסמוכה שם צייר את הגשר שאותו כינה "תכשיט קטן של אלגנטיות".

כמה מהקומפוזיציות הבולטות ביותר משהותו בורדיגרה הן "מראה בורדיגרה" (View of Bordighera), "עצי זית" (Olive Trees), "וילות בורדיגרה" (Villas at Bordighera), "גן מורנו" (The Moreno Garden), "עמק סאסו" (Valley of Sasso) ו"דולצ'אקווה" (Dolceacqua).

ציורי בורדיגרה אינם ידועים כל כך לציבור כמו חלק מיצירותיו. הסבר אחד שהוצג הוא שבעקבות קריסת הבורסה בפריז ב-1882 סוחר האמנות של מונה דוראן-ריאל ספג הפסד כספי חמור וכתוצאה מכך, הוא נאלץ למשכן כמה מציורי בורדיגרה של מונה מיד לאחר שקיבל אותם. מונה, שהשתוקק לשמוע מה יגידו המבקרים על עבודתו האחרונה, היה הרוס כשגילה שהם לעולם לא יוצגו. לבסוף, לאחר שדוראן-ריאל עזב לארצות הברית ב-1886, מונה יכול היה רק לבטא את תסכולו המוחלט על ידי כתיבת מכתבים שבהם האשים את הסוחר בכך שהוא "מתעניין אך ורק בארצות הברית בזמן שאנו (האימפרסיוניסטים) נשכחים בצרפת".

לאחר שעזב סופית את בורדיגרה, עצר מונה במנטון כדי לצייר את קאפ מרטין (Cap Martin) ואת מונטה קרלו לפני שעלה על נסיעת 24 השעות חזרה לז'יברני.

במכתב שנשלח למונה ב-1884, פול דוראן-ריאל מזכיר את דאגותיו הכלכליות של מונה, ומספר לו שגם הברוקר תאודור-שארל גאדאלה (Theodore-Charles Gadala) וגם ז'ורז' קלמנסו רכשו ציורים. מאבקיו של מונה עם נושים הסתיימו בעקבות נסיעותיו המשגשגות; לבורדיגרה ב-1884, ולהולנד ב-1886 כדי לצייר את הצבעונים. עד מהרה פגש והתיידד עם גוסטב ז'פרוа, שפרסם מאמר על מונה. למרות חששותיו, ציוריו של מונה נמכרו באמריקה ותרומו לביטחונו הכלכלי. בניגוד לשני העשורים האחרונים של הקריירה שלו, מונה העדיף לעבוד לבד – והרגיש שהוא תמיד טוב יותר כאשר הוא עושה זאת, בהיותו "משתוקק לבדידויות, הרחק מאתרי תיירות צפופים וממסגרות עירוניות מתוחכמות". רצון כזה חזר על עצמו במכתביו לאליס.

### ז'יברני

בשנת 1833 שכרו מונה ומשפחתו בית וגנים בז'יברני, אשר סיפקו לו את היציבות המשפחתית שלא נהנה ממנה עד אז. הבית שכן סמוך לכביש הראשי בין העיירות ורנון וגאזני (Gasny) בז'יברני. במקום היה אסם ששימש גם כסטודיו לציור, מטעים וגן קטן. הבית היה קרובים מספיק לבתי הספר המקומיים כדי שהילדים יוכלו ללמוד בהם, והנוף הסובב סיפק אזורי טבע רבים עבור מונה לצייר בהם.

יומיים לאחר הגעתו לז'יברני, קיבל מונה את הידיעה על מותו של אדואר מאנה. מכיוון שלא היה לו כסף לדמי נסיעה ברכבת להלוויה ולא בגדי אבלות, הוא נאלץ לבקש מוראן-ריאל את הכסף הדרוש. מלבד מונה, בין נושאי הארון האחרים היו פיליפ בורטי (Philippe Burty), תאודור דיורה, אנטונין פרוסט (Antonin Proust) ואמיל זולה.

בז'יברני המשפחה עבדה וטיפחה את הגנים, ומזלו של מונה החל להשתנות לטובה מכיוון שלדוראן-ריאל הייתה הצלחה גדולה יותר ויותר במכירת ציוריו. הגנים היו מקור ההשראה הגדול ביותר של מונה במשך 40 שנה. בשנת 1890 רכש מונה את הבית. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, בנה מונה חממה וסטודיו שני, מבנה מרווח ומואר היטב בחלונות תקרה. ביוני 1892 הסכים מונה גם לספק סיוע כספי לידידו הוותיק קאמי פיסארו, ואפשר לפיסארו ולמשפחתו לרכוש את הבית ששכרו מאז 1884 באראני-סור-אפט (Éragny-sur-Epte) הסמוכה. בהתייחסו לחברותם הארוכה, כתב מונה לפיסארו: "Nous sommes d'assez vieux amis pour nous rendre des services" ("אנו חברים ותיקים דיו כדי לעשות טובות זה לזה").

מונה כתב הנחיות יומיות לגנן שלו, עיצובים ותוכניות מדויקים לשתילות, וחשבוניות עבור רכישותיו הפרחוניות ואוסף ספרי הבוטניקה שלו. ככל שעושר גדל של מונה, גנו התפתח. הוא נשאר האדריכל שלו, אפילו לאחר ששכר שבעה גננים. מונה רכש קרקע נוספת עם אדמת ביצות מים. חבצלות מים לבנות מקומיות לצרפת ניטעו יחד עם זנים מיובאים מאמריקה הדרומית וממצרים, וכתוצאה מכך נוצרו מגוון צבעים כולל חבצלות צהובות, כחולות ולבנות שהפכו ורודות עם הגיל. בשנת 1902 הרחיב את גודל גן המים שלו בכמעט 4000 מטרים רבועים; הבריכה הורחבה ב-1901 וב-1910 עם כן ציור שהותקנו מסביב כדי לאפשר ללכוד פרספקטיבות שונות.

מאוכזב ממגבלות האימפרסיוניזם, מונה החל לעבוד על סדרות ציורים המציגות נושאים בודדים – ערימות חחת, צפצפות וקתדרלת רואן – כדי לפתור את תסכולו. סדרות ציורים אלו סיפקו הצלחה ביקורתית וכלכלית נרחבת; בשנת 1898 הוצגו 61 ציורים בגלריה פטי (Petit Gallery). הוא גם החל בסדרה של "בקורי בוקר על הסיין", שתיארו את שעות השחר של הנהר. ב-1887 וב-1889 הוא הציג סדרת ציורים של בל-איל (Belle Île) שזכו לביקורות נלהבות מצד המבקרים. מונה בחר את המיקום בתקווה למצוא "שפה אסתטית חדשה שעקפה נוסחאות מלומדות, כזו שתהיה גם נאמנה לטבע וגם ייחודית לו כיחיד, לא כמו אף אחד אחר."

### לונדון

מונה, שכבר ביקר בלונדון ב-1870–1871, ערך שהות ראשונה בת שישה שבועות בלונדון בספטמבר 1899, מלווה באליס ובג'רמן אושדה, במטרה גם לצייר וגם לבקר את בנו מישל, שהתגורר שם מאז האביב. הם התאכסנו בסוויטה בקומה השישית של מלון סבוי (Savoy Hotel) היוקרתי, שהציע נופים מרהיבים של התמזה ודרום לונדון. מונה התמריץ מביקור זה, והעיר: "אני כל כך אוהב את לונדון! אבל אני אוהב אותה רק בחורף, שכן בלעדי הערפל לונדון לא הייתה עיר יפה. הערפל הוא זה שמעניק לה את הרוחב המפואר שלה."

במהלך שהותם, בני משפחת מונה ובמיוחד אליס הפכו חברים של המארחת האנגלית ופטרונית האמנות מרי האנטר (1857–1933). היא הציגה בפני בני משפחת מונה את המעגל החברתי שלה כולל אחותה אתל סמית' (Ethel Smyth). מונה חזר לאותו מלון לעוד שתי שהיות, בפברואר ובמרץ 1900 ומנואר עד מרץ 1901. הביקור האחרון נקטע בשל דלקת קרום הריאה, שאילצה את מונה לבלות שלושה שבועות בחדר המלון שלו מבלי יכולת לצייר. במהלך שהויותיו, הוא צייר את גשר ווטרלו מוקדם בבוקר בזריחה, ואז את גשר צ'רינג קרוס אחר הצהריים. במהלך שהותו השנייה החל לצייר את בתי הפרלמנט, מבית החולים סנט תומאס אחר הצהריים המאוחרים ובשקיעה. דרך רופא שהתבסס בסנט תומאס, מרי האנטר הצליחה להקל על גישה של מונה לנקודת תצפית מתאימה בבית החולים. בסך הכל יצר מונה סדרה שכללה 41 ציורים של גשר ווטרלו, 34 של גשר צ'רינג קרוס ו-19 של בית הפרלמנט. הציורים המשיכו לעבור ליטוש בסטודיו עד 1904. הסדרה "נופי התמזה בלונדון – 1900 עד 1904" הוצגה במאי וביוני 1904.

### חבצלות מים

בשנת 1899 החל לצייר את חבצלות המים שיעסיקו אותו ברציפות ב-20 השנים הבאות לחייו, בהיותן רצף הציורים האחרון וה"שאפתני ביותר" שלו. הוא הציג את קבוצת התמונות הראשונה הזו של הגן, שהוקדשה בעיקר לגשר היפני שלו, בשנת 1900.

תיאורי חבצלות המים, עם אור מתחלף והשתקפויות דמויות מראה, הפכו לחלק בלתי נפרד מיצירתו. באמצע שנות ה-1910 השיג מונה "סגנון ציור חדש לחלוטין, נוזלי ומעט נועז שבו בריכת חבצלות המים הפכה לנקודת מוצא לאמנות מופשטת כמעט". קלוד רוז'ה-מארקס (Claude Roger-Marx) ציין בסקירה של תערוצתו המוצלחת של מונה ב-1909 של סדרת חבצלות המים הראשונה שהוא "הגיע לדרגה האולטימטיבית של הפשטה ודמיון המחוברים למציאות". תערוכה זו, "חבצלות מים, סדרה של נופי מים", הורכבה מ-42 קנבסים, "הסדרה הגדולה והמאוחדת ביותר שלו עד כה". לבסוף הוא ייצר מעל 250 ציורים של חבצלות המים.

בביתו, מונה נפגש עם אמנים, סופרים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים מצרפת, אנגליה, יפן וארה"ב. בקיץ 1887 פגש את ג'ון סינגר סרג'נט (John Singer Sargent) שניסוייו בציור דמויות מחוץ לבית סיקרנו אותו; השניים המשיכו להשפיע זה על זה תכופות.

### ונציה

בסתיו 1908 נענתה אליס להצעה שהגישה ידידתה מרי האנטר עבור בני משפחת מונה להתאכסן אצלה בפאלאצו ברבארו (Palazzo Barbaro) בוונציה שאותה שכרה לעונה. בתחילה מונה לא היה להוט לבקר בוונציה, כפי שתיעדה אליס במכתב לבתה ג'רמן: "מונה עצוב מאוד ... לעזוב, הוא לא יכול להביא את עצמו לוותר על הבריכה שלו ועל פרחיו. שמעתי זאת כל כך הרבה עד ש, באמת, זה מקלקל את ההנאה שבמסע." בני משפחת מונה הגיעו לאיטליה ב-1 באוקטובר. בני משפחת מונה שהו אצל האנטר בשבועיים האחרונים של תקופת השכירות שלה לפני שהזוג עבר למלון בריטניה (Hotel Britannia), שנבחר בשל נופיו.

בתחילה התחיל מונה לצייר תמונות של העיר בהיסוס אך אליס הייתה בדעה שהובעה במכתב לג'רמן, שונציה "הכל כך יפה ונוצרה כל כך כדי לפתות אותך, אך מי יכול להעביר את האפקטים המופלאים האלה. אני רואה רק את המונה שלי שיכול לעשות זאת." מונה נשבה במהרה, כשהוא כותב, "איזו צרה שלא לבוא לכה כשהייתי צעיר יותר, כשהייתה לי כל הנועזות. בכל זאת... בילתי רגעים מענגים כאן, כמעט ושוכח שאני הזקן שאני." מדי יום יצא הזוג בגונדולה לפני השעה שמונה בבוקר כדי לחקור ולצייר את העיר, ולאחר הפסקה לארוחת צהריים המשיכו עד השעה שבע. ככל שהישארותם התארכה והימים הפכו קרים יותר אליס חיפשה ביגוד חם כדי לאפשר למונה להמשיך לצייר בחוץ ואף הצליחה להשיג עבורו מעיל פרווה מאת האמן הצעיר לואי אסטון נייט (Louis Aston Knight). שהותם בת שלושת החודשים הביאה לכך שמונה יצר 37 ציורים של ונציה, בדרך כלל בסדרות המתארות את אותו מוטיב בזמנים שונים של היום, כולל "הקנאל גראנדה" (Le Grand Canal) ועוד חמישה המתארים את אותו נושא, וכן את "ארמון הדוג'ה נראה מסן ג'ורג'ו מגורה" (The Doge's Palace Seen from San Giorgio Maggiore), ו"סן ג'ורג'ו מגורה בין ערביים" (San Giorgio Maggiore at Dusk). בדרך הביתה בדצמבר הפסיק הזוג את נסיעתם למה שהפך לשהות בת ארבעה ימים אצל רנואר בקאן (Cagnes). מרגע שחזרו לז'יברני ולמרות שלא סיימו מונה מכר את כל ציורי ונציה שלו ב-12 בדצמבר 1908 לאחים ברנהיים-ז'ן (Bernheim-Jeune brothers) תמורת 12,000 פרנק כל אחד.

### ראייה מתדרדרת

אשתו השנייה של מונה, אליס, הלכה לעולמה ב-1911, ובנו הבכור ז'אן, שנישא לבתה של אליס, בלאנש, החביבה המיוחדת של מונה, נפטר ב-1914. מותם הותיר את מונה בדיכאון, כאשר בלאנש טיפלה בו. בתקופה זו החל מונה לפתח את הסימנים הראשונים לקטרקט אפשרי. בשנת 1913 נסע מונה ללונדון כדי להתייעץ עם רופא העיניים הגרמני ריכארד ליבריך (Richard Liebreich). רשמו לו משקפיים חדשים והוא דחה ניתוח קטרקט לעין הימנית. בשנה שלאחר מכן, מעודד על ידי קלמנסו, תכנן מונה לבנות סודיו חדש וגדול שבו יוכל ליצור "מחזור עיטורי של ציורים המוקדמים לגן המים".

בשנים הבאות, תפיסת הצבע שלו נפגעה; משיכות המכחול הרחבות שלו היו רחבות יותר וציוריו היו כהים יותר ויותר. כדי להשיג את התוצאה הרצויה, הוא החל לתייג את שפופרות הצבע שלו, שמר על סדר קפדני בפלטה שלו ועבר חובש כובע קש כדי לבטל בוהק. הוא ניגש לציור על ידי גיבוש הרעיונות והמאפיינים בראשו, תוך לקיחת "המוטיב בהמונים גדולים" ותעתוקם דרך זיכרון ודמיון. זאת בשל היותו "חסר רגישות" ל"גוונים העדינים יותר של טונאליות וצבעים שנראים מקרוב".

תפוקתו של מונה ירדה ככל שהתכנס בתוך עצמו, אולם הוא ייצר מספר ציורי לוח עבור ממשלת צרפת, מ-1914 ועד 1918 להצלחה כלכלית גדולה ולימים ייצר יצירות עבור המדינה. עבודתו על "מחזור הציורים" התרחשה ברובה סביב 1916 עד 1921. ניתוח קטרקט הומלץ שוב, הפעם על ידי קלמנסו. מונה – שהיה מודאג, בעקבות ניתוחים כושלים של הונורה דומייה (Honoré Daumier) ומרי קאסات (Mary Cassatt) – הצהיר כי הוא מעדיף ראייה לקויה ואולי לוותר על ציור מאשר לוותר על "מעט מהדברים האלה שאני אוהב". בשנת 1919 החל מונה בסדרת ציורי נוף, "במלוא העוצמה" הגם שלא היה מרוצה מהתוצאה. עד אוקטובר, מזג האוויר גרם למונה להפסיק ציור באוויר הפתוח ובחודש הבא מכר ארבעה מתוך אחד עשר ציורי חבצלות המים, למרות חוסר רצונו דאז לוותר על יצירתו. הסדרה עוררה שבחים מצד עמיתיו; יצירותיו המאוחרות התקבלו היטב אצל סוחרים ואספנים, והוא קיבל 200,000 פרנק מאספן אחד.

בשנת 1922 מרשם של מידריאטים (mydriatics) סיפק הקלה קצרת מועד. בסופו של דבר עבר ניתוח קטרקט ב-1923. ציאנופסיה עיקשת (cyanopsia) ומשקפי אפאקיה (aphakic spectacles) התבררו כמאבק. כעת "מסוגל לראות את הצבעים האמיתיים", החל להרוס קנבסים מתקופתו טרום הניתוח. עם קבלת עדשות צייס מוכתמות, מונה שיבח, אם כי עינו השמאלית נאלצה להיקבר לחלוטין על ידי עדשה שחורה. עד 1925, ליקוי הראייה שלו השתפר והוא החל ללטש מחדש כמה מיצירותיו טרום הניתוח, עם חבצלות מים כחולות יותר מבעבר.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת בנו הצעיר, מישל, צייר מונה סדרת ערבות בוכיות (Weeping Willow) כמחווה לחיילים הצרפתים שנפלו. הוא התמסר עמוקות לעיטורי גנו במהלך המלחמה.