קלוד לוי-שטראוס: הדקדוק שמתחת לכל מיתוס
בשנת 2008 הוא הפך לחבר הראשון ב-Académie française (האקדמיה הצרפתית) שהגיע לגיל מאה; כאשר מוריס דרואון (Maurice Druon) הלך לעולמו באפריל 2009 הוא הפך לזקן חבריה, והוא נפטר באוקטובר באותה שנה, חודש לפני יום הולדתו ה-101. חבר השופטים של פרס גונקור הביע פעם חרטה פומבית על כך שלא יכול היה להעניק לו את הפרס, כיוון ש-Tristes Tropiques (טריסט טרופיק/עצבות טרופית) אינו ספר עיוני. ניקולא סרקוזי כינה אותו "אחד האתנולוגים הגדולים בכל הזמנים". הטענה האמיתית שלו הייתה מוזרה ורחבה יותר: שהמוח של מספר מיתוסים אמזוני והמוח של פילוסוף פריזאי פועלים על פי אותה מערכת חוקים.
ילדות בפריז, בית של רב
לוי-שטראוס נולד בבריסל ב-28 בנובמבר 1908 להורים יהודים-צרפתים שהפכו לאגנוסטים; אביו היה צייר דיוקנאות. הוא גדל ברובע ה-16 של פריז ובילה את מלחמת העולם הראשונה, מגיל שש עד עשר, אצל סבו מצד אמו, רב העיר ורסאי. בבגרותו היה אתאיסט או אגנוסט. הוא למד בתיכון ז'נסון דה סאי (Lycée Janson de Sailly) מ-1918 עד 1925 ובתיכון קונדורסה (Lycée Condorcet) בשנים 1925–1926, ולאחר מכן למד משפטים ופילוסופיה בסורבון מ-1926 עד 1929, ועבר את מבחן ה'אגרגסיון' (agrégation) בפילוסופיה בשנת 1931 בגיל עשרים ושתיים, כשהוא מדורג שלישי בשנתו. הוא נישא שלוש פעמים — לדינה דרייפוס (Dina Dreyfus) ב-1932, לרוז מארי אולמו (Rose Marie Ullmo) מ-1946 עד 1954, ולמוניק רומן (Monique Roman) ב-1954 — והיו לו שני בנים, לורן ומתייה.
ברזיל וגיבושו של אתנולוג
לאחר ארבע שנים של הוראה בבתי ספר תיכוניים, הוא קיבל משרת פרופסור אורח בסוציולוגיה באוניברסיטת סאו פאולו מ-1935 עד 1939 וערך עבודת שדה באמזונס הברזילאי בקרב עמי הגואייקורו, הבורורו, הנמביקווארה והטופי-קאווהיב. המלחמה קטעה הכול. הוא שירת כקצין קישור בקו מאז'ינו בשנים 1939–1940 ופוטר בשל חוקי הגזע של משטר וישי. הוא נמלט דרך מרטיניק לארצות הברית, שם לימד מ-1941 עד 1945 ב-New School for Social Research (הניו סקול למחקר חברתי) בניו יורק והיה ממייסדי ה-École Libre des Hautes Études (בית הספר החופשי ללימודים גבוהים) — שנות הגלות שהפגישו אותו עם הבלשנות המבנית, הדיסציפלינה שהלוגיקה שלה תועבר על ידו בשלמותה לאנתרופולוגיה.
המבנים
המבנים האלמנטריים של השארות (1949) הציע ששארות אינה עוסקת מיסודה במוצא אלא בברית — משפחות שמחליפות נשים, טאבו עריות שכופה אקסוגמיה, ו"אטום" האח-אחות-אב-בן שמייצר כל וריאציה נצפית. סימון דה בובואר סקרה את הספר לחיוב. הוא קיבל את הדוקטורט מהסורבון ב-1948, שירת כנספח תרבות בוושינגטון בשנים 1946–1947, לימד ב-École Pratique des Hautes Études (בית הספר המעשי ללימודים גבוהים) מ-1948 עד 1959, ולאחר מכן החזיק בקתדרה לאנתרופולוגיה חברתית בקולז' דה פראנס מ-1959 עד 1982. Tristes Tropiques (1955), שהיה בחלקו ספר זיכרונות, בחלקו פילוסופיה ובחלקו אתנוגרפיה, הפך אותו לדמות ציבורית. החשיבה הפראית (1962) טען שלמוח ה"פראי" יש אותם מבנים כמו למוח ה"מתורבת" ושהמאפיינים האנושיים זהים בכל מקום, תוך הכנסת הניגוד בין הבריקולר (bricoleur), המאלתר עם חומרים זמינים, לבין המהנדס, המייצר כלים חדשים. ארבעת הכרכים של מיתולוגיות (1964–1971) עקבו אחר מיתוס בודד מדרום אמריקה ועד החוג הארקטי, בקריאת מיתוסים כסידורים של יחידות מינימליות — מיתמות — המאורגנות כדי ליישב ניגודים בינאריים כגון חיים ומוות, תרבות וטבע, כשדמויות של תעלולנים כמו העורב והזאב הערבות (קויוט) משמשות כמתווכות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המריבה עם סארטר
סטרוקטורליזם, לפי הגדרתו שלו, היה "החיפוש אחר דפוסי החשיבה הבסיסיים בכל צורות הפעילות האנושית". ניסוח זה העמיד אותו במסלול התנגשות עם ז'אן-פול סארטר והחירות האקזיסטנציאליסטית, והוויכוח סביב החשיבה הפראית הפך לאחד המאבקים האינטלקטואליים המכוננים בצרפת שלאחר המלחמה. שאיפתו הייתה מפורשת: אם ניתן להוכיח ששרירותיות המוח לכאורה נשלטת על ידי חוקים הפועלים ברמה עמוקה יותר, אזי "המוח האנושי נראה קבוע מראש אפילו במיתולוגיה". הוא גם עמד על כך, בניגוד לנטייה הנוימנטלית של התאוריה הצרפתית, ש"ניתוח מדעי באמת חייב להיות ממשי, מפשט ומסביר".
ההתנגדויות
הביקורות אינן שוליות. אדמונד ליץ' (Edmund Leach), ממעריציו, כתב כי "המאפיין הבולט ביותר בכתיבתו... הוא שהיא קשה להבנה; התאוריות הסוציולוגיות שלו משלבות מורכבות מבלבלת עם למדנות מוחצת", וציין כי לוי-שטראוס ככל הנראה בילה רק שבועות בודדים בכל מקום ולא יכול היה לשוחח באופן שוטף בשפות המקומיות — האשמה חמורה נגד דיסציפלינה הבנויה על תצפית משתתפת. סטניסלב אנדרסקי (Stanislav Andreski) כינה את המחקר "רשלני" ואמר שהמוניטין נשען על "איום על אנשים באמצעות מתמטיקה" דרך משוואות פסאודו-אלגבריות. סטנלי דיימונד (Stanley Diamond) תקף את תאוריית התעלולן על הסקה לאחור מתוך הנחות מוקדמות, בציינו שתרבויות פרימיטיביות רבות מתייחסות לחיים ולמוות כמאוחדים ולא כמתנגדים, שזאבי ערבות צדים לא פחות משהם ניזונים מנבלות, ושהתאוריה אינה יכולה להסביר מדוע דובים לעולם אינם מופיעים כתעלולנים. טימותי לורי (Timothy Laurie) טען כי הפרויקט תבע לגיטימציה להצלת תרבויות מקומיות תוך הבעת סמכות מדינתית על ייצור ידע.
מדוע קלוד מכונה גאון
היכולת המדוברת היא זיהוי דפוסים בקנה מידה קיצוני — היכולת להחזיק אלפי מיתוסים ממאות חברות בראש בו-זמנית ולראות, מתחת לפני שטח לא תואמים, דקדוק קומבינטורי יחיד. איש אינו חולק על ההיקף. מה שהפך אותו למרתק היה העברת השיטה: הוא לקח את הלוגיקה של הבלשנות המבנית, שבה משמעות נוצרת מיחסים בין אלמנטים ולא מהאלמנטים עצמם, והחיל אותה על שארות, בישול, טוטמיזם ומיתוס, ובכך הפיק הסבר מאוחד היכן שהאנתרופולוגיה הציעה קטלוגים. דבריו של סרקוזי, "אחד האתנולוגים הגדולים בכל הזמנים", ושל ה-Daily Telegraph כי הוא "אחד המשפיעים הדומיננטיים בחיים האינטלקטואליים הצרפתיים שלאחר המלחמה", משקפים קונצנזוס אמיתי לגבי השפעתו.
הטיעון הנגדי ההגון הוא שהגאונות שלו הייתה אולי סינתטית ולא אמפירית, ושהסינתזה לא הייתה ניתנת להפרכה. הערתו של ליץ' על כך שלא עסק בעבודת שדה מתמשכת ושהיה חסר את השפות נוגעת ביסוד הראיות; האשמתו של אנדרסקי היא שהפורמליזם היה קישוט; ושל דיימונד היא שהשיטה יכלה לבלוע כל נתון ולכן לא ניבאה דבר. פסק דין הוגן הוא שלוי-שטראוס היה גאון של ארכיטקטורה תאורטית שאת בנייניה הרכיב מחומרים שאנשים אחרים אספו, ושהטענה נושאת העומס שלו — חוקים אוניברסליים של המוח — נותרה בלתי מוכחת. העובדה שהוא שינה את מה שדור שלם של מדעני חברה חשב שהוא עושה אינה מוטלת בספק.
מורשת
הכיבודים הצטברו במשך חצי מאה: האקדמיה המלכותית ההולנדית בשנת 1956, החברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1960, האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב בשנת 1967, פרס ארסמוס ובחירה ל-Académie française בשנת 1973, פרס נונינו הבינלאומי בשנת 1986, פרס מייסטר אקהרט בשנת 2003, פרס קטלוניה הבינלאומי בשנת 2005, תוארי דוקטור לשם כבוד מאוקספורד, הרווארד, ייל וקולומביה, ועיטור הצלב הגדול של לגיון הכבוד. ברנאר קושנר (Bernard Kouchner) אמר שהוא "שבר את החזון האתנוצנטרי של ההיסטוריה והאנושות". זה, יותר מכל ניתוח מיתוס ספציפי, הוא מה ששורד אחריו.