אוגוסט איפוליט מרנוני (Auguste Hippolyte Marinoni): נפוליאון של העיתונות
בשנת 1890 העניקו עיתונאים אמריקאים לבנאי מכונות מפריז כינוי: נפוליאון של העיתונות. זו לא הייתה חנופה בלבד. איפוליט מרנוני (Hippolyte Marinoni) בנה עד אז את המכונות שהדפיסו את רוב תעשיית העיתונים הצרפתית, ולאחר מכן קנה את העיתון הצרפתי הגדול ביותר והדפיס אותו במכונות שלו. מכבש הרוטציה שלו היה מסוגל להוציא ארבעים אלף עותקים בשעה. עד שנת 1895, המוסף המאויר של יום ראשון שהמציא עבור לה פטי ז'ורנל (Le Petit Journal) נמכר במיליון עותקים בשבוע. העיתון בעל התפוצה ההמונית — הדבר שהפך את דעת הקהל לכוח ברפובליקה השלישית — היה במובן המילולי והמכני המוצר שלו.
בנו של ז'נדרם, חניך בגיל שתים עשרה
מרנוני נולד בפריז ב-8 בספטמבר 1823. אביו, יליד ברשה (Brescia), שירת כדרגון בצבאות נפוליאון ולאחר מכן כבריגדיר בז'נדרמריה הלאומית; הוא מת בשנת 1830 והותיר את המשפחה בחוסר כל. בגיל שתים עשרה הילד התקבל כשוליה אצל מכונאי פריזאי, ובגיל ארבע עשרה כבר החזיק בתעודה כמכונאי-חרט. באותה שנה, 1837, הוא רשם פטנט על מכשיר לקילוף אורז וזרעי כותנה. הוא היה בן ארבע עשרה, וכבר בעל פטנט.
שנות גאבו (Gaveaux)
בשנת 1838, בגיל חמש עשרה, הוא הלך לעבוד עבור פייר-אלכסנדר גאבו (Pierre-Alexandre Gaveaux), יצרן ציוד דפוס פריזאי. צרפת בשנות ה-30 של המאה ה-19 קנתה את מיטב מכונות הדפוס שלה מאנגליה, ומרנוני החליט מלכתחילה לסיים את התלות הזו. הוא עבד ימים על שולחן העבודה והשתתף בקורסי ערב במכניקה בקונסרבטוריון הלאומי לאמנויות ומקצועות (Conservatoire National des Arts et Métiers), והוא עלה במהירות לדרגת קונסטרוקטור — האדם שהופך רעיון למכונה עובדת. מה שהבדיל אותו אצל גאבו, לפי עדות בני דורו, היה פחות המצאה גולמית מאשר יכולת יוצאת דופן לשיפור: לזיהוי צוואר הבקבוק המדויק במכונה קיימת וצפיית האילוץ הבא אליו תיתקל תעשיית הגרפיקה עוד לפני שהמדפיסים עצמם חשו בו.
בשנת 1847 קרו שני דברים. הוא בנה מכבש טיפוגרפי דו-צילינדרי המסוגל להדפיס 1,500 גיליונות בשעה, והוא הקים עסק בנייה משלו.
מכבשים עם שמות
המכונות של מרנוני נשאו שמות במקום מספרי דגם, והשמות נקראו כמניפסט של מכונאי: אקטיב (Active), אוניברסל (Universelle), אינדיספנסאבל (Indispensable), ועבור ליתוגרפיה מכבש רוטציה שנקרא לה דיליז'נט (la Diligente). בשנת 1850 הוא עבד עם המהנדס ז'אק וורמס (Jacob Worms) על שיפורי הדפסה רוטציוניים שהותקנו במשרדי לה פרס (La Presse), העיתון של אמיל דה ז'ירארדן (Émile de Girardin) — הניסוי הצרפתי הגדול הראשון בעיתונות המונים זולה הממומנת על ידי פרסומות, ולכן העיתון הצרפתי הראשון שכלכלתו דרשה מהירות מעל לכל דבר אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העסק גדל ליצואן אמיתי. המכונות של מרנוני נשלחו לאנגליה ולאמריקה, שתי המדינות שסיפקו עד אז את צרפת, והוא אסף פרסים בתערוכות האוניברסליות שהיו ירידי הסחר של המאה התעשייתית.
1866, וארבעים אלף בשעה
הפטנטים המכריעים הגיעו בשנת 1866: מכבש דופלקס עם מזין בעל שישה צילינדרים — פרס רוטטיב א פלייז (presse rotative à plieuse), מכבש הרוטציה עם קיפול משולב — שפותח עבור העיתון לה ליברטה (La Liberté). הקיפול היה צוואר הבקבוק הנסתר. מכבש יכול היה להדפיס מהר יותר ממה שידיים אנושיות יכלו לקפל, ועד שהקיפול לא מומכן והוכנס לתוך המכונה, המהירות על הצילינדר פשוט יצרה ערימה גדולה יותר של גיליונות לא מקופלים.
לאחר מכן בשנת 1872 הוא התקין חמישה מכבשים ב-לה פטי ז'ורנל וסיפק את מכבש הרוטציה הראשון לעיתונים צרפתיים עם שוליים אוטומטיים והזנה רציפה מגליל נייר במקום גיליונות בודדים. התפוקה המדורגת שלו הייתה ארבעים אלף עותקים בשעה. הנתון הזה, יותר מכל חידוש מערכתי, הוא מה שאפשר את עיתונות הפרוטה: עיתון יכול היה כעת להיות מודפס בן לילה במספרים גדולים מספיק כדי שהמחיר ירד להישג ידו של כיסו של פועל.
מספק לבעלים
בשנת 1882 ירש מרנוני את אמיל דה ז'ירארדן בראשות לה פטי ז'ורנל ולקח שליטה מלאה. זה היה היפוך יוצא דופן — בונה המכונות שקונה את הלקוח — והוא ניהל אותו עם אותו אינסטינקט לנפח. בשנת 1889 הוא הציג מוסף של יום ראשון עם איורים בצבע, מודפס על מכבש רוטציה פוליכרום משלו שהיה יכול להפיק עשרים אלף עותקים בשעה בשישה צבעים. לה פטי ז'ורנל אילוסטרה (Le Petit Journal illustré) היה בין עיתוני השוק ההמוני המאוירים האמיתיים הראשונים בכל מקום, ועד 1895 הוא נמכר במיליון עותקים. עמודי השער הצבעוניים והצועקים שלו הם כיום בין התמונות המשוכפלות ביותר של צרפת בבל אפוק (Belle Époque).
הוא כיהן, בקצרה ובאופן אקסצנטרי, כראש העיר הראשון של בולייה-סור-מר (Beaulieu-sur-Mer) בריביירה — תשעה עשר ימים בשנת 1891. שחפת כרונית אילצה אותו לצאת מ-לה פטי ז'ורנל ב-1902. הוא מת בפריז ב-7 בינואר 1904.
מדוע איפוליט מכונה גאון
הטענה של מרנוני חזקה משל רוב התעשיינים כי הוא באמת בנה את המכונות, וניתן לעקוב אחריו ברישומי הפטנטים מגיל ארבע עשרה. אבל כדאי להיות מדויקים לגבי אופי הכישרון. הוא לא המציא את מכבש הרוטציה — ריצ'רד הו (Richard Hoe) באמריקה ואחרים עבדו על אותה בעיה — ובני זמנו שהכירו את המקצוע תיארו את כוחו המיוחד כשיפור ולא כיצירה מקורית: פתרון או צפייה של בעיות הטבועות בצרכים המשתנים של התעשייה הגרפית. זוהי צורה אמיתית ויוצאת דופן של אינטליגנציה טכנית. היא דורשת החזקת מערכת ייצור שלמה בראש בבת אחת וראייה איזה אילוץ בודד, ברגע שישוחרר, יניע את הכל. הקיפול המשולב של 1866 הוא הדוגמה המושלמת. אף אחד לא דרש מנגנון קיפול; הבעיה הנראית לעין הייתה מהירות ההדפסה. מרנוני ראה שמהירות ההדפסה אינה עוד האילוץ המחייב ותיקן את זה שכן היה.
הוסף לכך דמיון מסחרי שכמעט לאף אחד במקצוע שלו לא היה: לאחר שסיפק את המכונות שהפכו את התפוצה ההמונית לאפשרית מבחינה טכנית, הוא קנה עיתון והדגים את המודל העסקי בעצמו, ואז המציא את המוסף המאויר בצבע כדי להוכיח שעדיין יש מרווח פעולה. הטיעון הנגדי הוא שמרנוני פעל בתחום הצפוף ביותר של המצאות מכניות במאה התשע-עשרה, שרבים מהישגיו המרכזיים חולקו עם משתפי פעולה כגון ז'אק וורמס ונבנו על הסדנה של גאבו ועל תקדים אנגלי, וכי נפוליאון של העיתונות היה חנופה של סחר העיתונות שהוענקה לאדם שכבר אז היה הבעלים של חלק גדול מהעיתונות. גאונות של בית המלאכה, מיושמת במשך שישים שנה על תעשייה אחת, ומזווגת עם מבט ברור בצורה יוצאת דופן על מה המכונה נועדה: זו הגרסה שניתן להגן עליה.
מורשת
חברת פרס מרנוני (Presses Marinoni) הפכה לספקית הצרפתית העיקרית של מכבשי אופסט. החברה התמזגה עם מפעלי ווארן (Voirin) בשנת 1921 ועברה דרך שרשרת ארוכה של איחודים — האריס גרפיקס (Harris Graphics) ב-1963, ולאחר מכן AM אינטרנשיונל (AM International), היידלברג (Heidelberg) וגוס (Goss) — לפני שמפעל מונטטייר (Montataire) נסגר סופית ביולי 2013, מאה שישים ושש שנים לאחר שהילד מסדנת גאבו יצא לדרך עצמאית. היומון בעל התפוצה ההמונית, שהומצא בפריז ובלונדון על מכונות כמו שלו, האריך ימים אחרי המכונות במאה שנה.