ריכרד וגנר
וילהלם ריכרד וגנר (22 במאי 1813 – 13 בפברואר 1883) היה מלחין, במאי תיאטרון, מסאי ומנצח גרמני, הידוע בעיקר בזכות האופרות שלו, אם כי יצירותיו הבוגרות מכונות לעיתים קרובות דרמות מוזיקליות. בניגוד לרוב המלחינים, וגנר כתב הן את הליברית והן את המוזיקה לכל יצירותיו הבימתיות. הוא זכה להכרה ראשונית עם יצירות במסורת הרומנטית של קרל מריה פון ובר וג'אקומו מאיירבר, אך חולל מהפכה בז'אנר באמצעות המושג שלו Gesamtkunstwerk ("יצירת אמנות כוללת"), שביקש לאחד אלמנטים פואטיים, מוזיקליים, חזותיים ודרמטיים. בגישה זו, הדרמה מתפתחת כנרטיב מושר ברציפות, כאשר המוזיקה מתפתחת באופן אורגני מתוך הטקסט במקום להתחלף בין אריות לרצ'יטטיבים. וגנר התווה רעיונות אלו בסדרת מאמרים שפורסמו בין 1849 ל-1852, ומימש אותם במלואם במחצית הראשונה של מחזור ארבע האופרות שלו "טבעת הניבלונג" (Der Ring des Nibelungen).
יצירותיו של וגנר, במיוחד בתקופתו המאוחרת, מתאפיינות במרקמים מורכבים, הרמוניות ותזמור עשירים, ומוטיבים מנחים (לייטמוטיבים) משוכללים – ביטויים מוזיקליים המזוהים עם דמויות, מקומות, רעיונות או אלמנטים עלילתיים בודדים. התקדמותו בשפה המוזיקלית, כגון כרומטיות קיצונית ומרכזים טונאליים המשתנים במהירות, השפיעה רבות על התפתחות המוזיקה הקלאסית; האופרה שלו "טריסטן ואיזולדה" נחשבת למבשרת חשובה של המוזיקה המודרניסטית. מאוחר יותר בחייו, הוא ריכך את עמדתו האידיאולוגית נגד צורות אופראיות מסורתיות (כגון אריות, אנסמבלים ומקהלות), והחזיר אותן לכמה מיצירותיו הבימתיות האחרונות, כולל "אמני השירה מנירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg) ו"פרסיפל".
כדי לממש את חזונו האמנותי במלואו, וגנר בנה בית אופרה לפי מפרטיו: פסטישפילהאוס בביירוית (Bayreuth Festspielhaus), שכלל חידושים רבים שנועדו לשקוע את הקהל בדרמה. הוא אירח את הבכורות של "הטבעת" ו"פרסיפל", ונותר מוקדש כולו להעלאת יצירותיו הבוגרות בפסטיבל ביירוית השנתי. לאחר מותו של וגנר, אשתו קוזימה נטלה את ההנהגה; מאז הוא נותר תחת ניהולם של צאצאיהם.
האופרות הלא שגרתיות של וגנר, מאמריו הפרובוקטיביים והתנהגותו האישית השנויה במחלוקת עוררו ויכוחים ניכרים במהלך חייו, וממשיכים לעשות זאת. בעוד שחלקם הכתירו אותו כ"גאון" ואחרים כ"מחלה", דעותיו על דת, פוליטיקה וחברה נותרו נושא לדיון – בעיקר המידה שבה האנטישמיות שלו באה לידי ביטוי ביצירותיו הבימתיות והספרותיות. למרות זאת, האופרות והמוזיקה שלו נותרו מרכזיות ברפרטואר של בתי אופרה ואולמות קונצרטים גדולים ברחבי העולם. רעיונותיו ניכרים בצורות אמנות רבות לאורך המאה ה-20; השפעתו חרגה מעבר להלחנה אל עבר הניצוח, הפילוסופיה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון.
ביוגרפיה
### שנים מוקדמות
ריכרד וגנר נולד ב-22 במאי 1813 למשפחה גרמנית בלייפציג, שהייתה אז חלק מקונפדרציית הריין. משפחתו התגוררה בבית מספר 3 בבריל (בית האריות האדומים והלבנים) ברובע היהודי של לייפציג. הוא הוטבל בכנסיית סנט תומאס. הוא היה הילד התשיעי והצעיר ביותר של קרל פרידריך וגנר, פקיד בשירות המשטרה של לייפציג, ואשתו יוהאנה רוזינה וגנר, בתו של אופה. אביו של וגנר, קרל, מת מטיפוס שישה חודשים לאחר לידתו של ריכרד. לאחר מכן, אמו יוהאנה חיה עם חברו של קרל, השחקן והמחזאי לודוויג גאייר. באוגוסט 1814 יוהאנה וגאייר ככל הנראה נישאו, אם כי לא נמצא תיעוד לכך ברישומי הכנסייה בלייפציג. היא ומשפחתה עברו למעונו של גאייר בדרזדן. עד גיל ארבע-עשרה, וגנר היה מוכר בשם וילהלם ריכרד גאייר. הוא כמעט בוודאות חשב שגאייר הוא אביו הביולוגי.
אהבתו של גאייר לתיאטרון עברה לבנו החורג, ווגנר השתתף בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו "חיי" (Mein Leben) נזכר וגנר ששיחק פעם בתפקיד מלאך. בסוף 1820, וגנר נרשם לבית הספר של הכומר וצל בפוזנדורף, ליד דרזדן, שם קיבל שיעורי פסנתר ממורהו ללטינית. הוא התקשה לנגן סולם כראוי על המקלדת והעדיף לנגן פתיחות תיאטרליות לפי שמיעה. בעקבות מותו של גאייר ב-1821, ריכרד נשלח לקרייוצשולה (Kreuzschule), פנימיית מקהלת הכנסייה של דרזדן, על חשבונו של אחיו של גאייר. בגיל תשע הוא התרשם מאוד מהאלמנטים הגותיים של האופרה "הקלע החופשי" (Der Freischütz) מאת קרל מריה פון ובר, שאותה ראה את ובר מנצח. בתקופה זו וגנר טיפח שאיפות כמחזאי. ניסיונו היצירתי הראשון, הרשום ב-Wagner-Werk-Verzeichnis (הרשימה הסטנדרטית של יצירות וגנר) כ-WWV 1, היה טרגדיה בשם "לאובאלד" (Leubald). המחזה, שהחל להיכתב כשהיה בבית הספר ב-1826, הושפע מאוד משייקספיר ומגתה. וגנר היה נחוש להלחין לו מוזיקה ושכנע את משפחתו לאפשר לו לקחת שיעורי מוזיקה.
עד 1827, המשפחה חזרה ללייפציג. שיעוריו הראשונים של וגנר בהרמוניה נלקחו בין השנים 1828–1831 אצל כריסטיאן גוטליב מילר. בינואר 1828 שמע לראשונה את הסימפוניה ה-7 של בטהובן ולאחר מכן, במרץ, את הסימפוניה ה-9 של אותו מלחין, שתיהן בגוונדהאוס. בטהובן הפך להשראה מרכזית, ווגנר כתב עיבוד לפסנתר לסימפוניה ה-9. הוא התרשם מאוד גם מביצוע של הרקוויאם של מוצרט. סונאטות הפסנתר המוקדמות שלו וניסיונותיו הראשונים בפתיחות תזמורתיות מתוארכים לתקופה זו.
ב-1829 ראה הופעה של הסופרן הדרמטי וילהלמינה שרדר-דבריאן, שהפכה לאידיאל שלו למיזוג של דרמה ומוזיקה באופרה. ב"חיי" כתב וגנר: "כשאני מביט לאחור על כל חיי, איני מוצא אירוע שישווה לזה ברושם שהותיר בי", וטען כי "ההופעה האנושית והאקסטטית העמוקה של אמנית שאין דומה לה" הציתה בו "אש כמעט דמונית".
ב-1831 נרשם וגנר לאוניברסיטת לייפציג, שם הפך לחבר באחוות סטודנטים סקסונית. הוא לקח שיעורי הלחנה אצל תומאס-קנטור תיאודור ויינליג. ויינליג התרשם כל כך מיכולתו המוזיקלית של וגנר עד שסירב לקבל תשלום עבור שיעוריו. הוא דאג לפרסום סונאטת הפסנתר בסי במול מז'ור של תלמידו (שהוקדשה לו כתוצאה מכך) כ-Op. 1 של וגנר. שנה לאחר מכן, וגנר הלחין את הסימפוניה בדו מז'ור שלו, יצירה בטהובנית שבוצעה בפראג ב-1832 ובגוונדהאוס בלייפציג ב-1833. לאחר מכן החל לעבוד על אופרה, "החתונה" (Die Hochzeit), אותה לא השלים מעולם.
### קריירה מוקדמת ונישואים (1833–1842)
ב-1833 הצליח אחיו של וגנר, אלברט, להשיג לו משרה כמנצח מקהלה בתיאטרון וירצבורג. באותה שנה, בגיל 20, הלחין וגנר את האופרה המלאה הראשונה שלו, "הפיות" (Die Feen). יצירה זו, שחיקתה את סגנונו של ובר, לא הועלתה על הבמה עד חצי מאה לאחר מכן, אז הועלתה בבכורה במינכן זמן קצר לאחר מותו של המלחין ב-1883.
לאחר שחזר ללייפציג ב-1834, החזיק וגנר במינוי קצר כמנהל מוזיקלי בבית האופרה במגדבורג, שבמהלכו כתב את "איסור האהבה" (Das Liebesverbot), המבוסס על "מידה כנגד מידה" של שייקספיר. היצירה הועלתה במגדבורג ב-1836 אך ירדה מהבמה לפני ההופעה השנייה; זה, יחד עם הקריסה הפיננסית של להקת התיאטרון שהעסיקה אותו, הותיר את המלחין בפשיטת רגל. וגנר התאהב באחת השחקניות הראשיות במגדבורג, כריסטין וילהלמינה "מינה" פלאנר, ולאחר הכישלון של "איסור האהבה" עקב אחריה לקניגסברג, שם עזרה לו להשיג משרה בתיאטרון. השניים נישאו בכנסיית טראגהיים ב-24 בנובמבר 1836. במאי 1837 עזבה מינה את וגנר לטובת גבר אחר, וזה היה רק הכישלון הראשון של נישואים סוערים. ביוני 1837 עבר וגנר לריגה (אז באימפריה הרוסית), שם הפך למנהל המוזיקלי של האופרה המקומית; לאחר ששכר בתפקיד זה את אחותה של מינה, אמליה (גם היא זמרת), לתיאטרון, הוא חידש את יחסיו עם מינה במהלך 1838.
עד 1839 צבר הזוג חובות כה גדולים עד שנמלטו מריגה מפני נושים. חובות רדפו את וגנר ברוב שנות חייו. בתחילה יצאו השניים להפלגה סוערת ללונדון, שממנה שאב וגנר את ההשראה לאופרה שלו "ההולנדי המעופף" (Der fliegende Holländer), עם עלילה המבוססת על טיוטה של היינריך היינה. הווגנרים התיישבו בפריז בספטמבר 1839 ונשארו שם עד 1842. במהלך שנים אלו, מאמינים כי וגנר נכח ב"קורס לאסתטיקה יישומית" של פרנסואה דלסארט, מה שככל הנראה השפיע על כתביו האסתטיים וסגנונו ההלחנתי. וגנר התפרנס בדוחק מכתיבת מאמרים ונובלות קצרות כמו "עלייה לרגל לבטהובן", ששרטטה את המושג המתפתח שלו ל"דרמה מוזיקלית", ו"סוף בפריז", שבו תיאר את סבלו כמוזיקאי גרמני במטרופולין הצרפתי. הוא גם סיפק עיבודים לאופרות של מלחינים אחרים, בעיקר עבור הוצאת שלזינגר. במהלך שהותו זו השלים את האופרות השלישית והרביעית שלו, "ריינצי" ו"ההולנדי המעופף".
### דרזדן (1842–1849)
וגנר השלים את "ריינצי" ב-1840. בתמיכתו החזקה של ג'אקומו מאיירבר, היא התקבלה להופעה בתיאטרון החצר של דרזדן (Hofoper) בממלכת סקסוניה, וב-1842 עבר וגנר לדרזדן. הקלת השבים לגרמניה תועדה ב"סקיצה אוטוביוגרפית" שלו מ-1842, שם כתב כי בדרכו מפריז, "לראשונה ראיתי את הריין – בדמעות חמות בעיניי, אני, האמן העני, נשבעתי אמונים נצחיים למולדתי הגרמנית". "ריינצי" הועלתה בהצלחה רבה ב-20 באוקטובר.
וגנר חי בדרזדן בשש השנים הבאות, ובסופו של דבר מונה למנצח חצר המלוכה הסקסונית. בתקופה זו העלה שם את "ההולנדי המעופף" (2 בינואר 1843) ואת "טנהויזר" (19 באוקטובר 1845), שתיים משלוש האופרות של תקופת האמצע שלו. וגנר התערבב גם בחוגים אמנותיים בדרזדן, כולל המלחין פרדיננד הילר והאדריכל גוטפריד סמפר.
מעורבותו של וגנר בפוליטיקה של השמאל סיימה בפתאומיות את שהותו בדרזדן. וגנר היה פעיל בקרב לאומנים גרמנים סוציאליסטים שם, ואירח בקביעות אורחים כמו המנצח והעורך הרדיקלי אוגוסט רוקל והאנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין. הוא הושפע גם מרעיונותיהם של פייר-ז'וזף פרודון ולודוויג פוירבך. חוסר שביעות רצון נרחב הגיע לשיאו ב-1849, כאשר פרץ מרד מאי הכושל בדרזדן, שבו מילא וגנר תפקיד משני. הוצאו צווי מעצר למהפכנים. וגנר נאלץ להימלט, ביקר תחילה בפריז ולאחר מכן התיישב בציריך, שם מצא תחילה מקלט אצל חבר, אלכסנדר מילר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### בגלות: שווייץ (1849–1858)
וגנר עמד לבלות את שתים-עשרה השנים הבאות בגלות מגרמניה. הוא השלים את "לוהנגרין", האחרונה באופרות תקופת האמצע שלו, לפני המרד בדרזדן, וכעת כתב נואשות לחברו פרנץ ליסט כדי שיעלה אותה בהיעדרו. ליסט ניצח על הבכורה בוויימאר באוגוסט 1850.
עם זאת, וגנר היה במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. ב-1850, ג'ולי, אשתו של חברו קרל ריטר, החלה לשלם לו קצבה קטנה ששמרה עליה עד 1859. בעזרת חברתה ג'סי לאוסו, סכום זה היה אמור לגדול ל-3,000 טאלרים בשנה, אך התוכנית ננטשה כאשר וגנר החל ברומן עם גברת לאוסו. וגנר אף תכנן בריחה איתה ב-1850, שבעלה מנע. בינתיים, אשתו של וגנר, מינה, שלא אהבה את האופרות שכתב אחרי "ריינצי", שקעה בדיכאון עמוק. וגנר סבל מבריאות לקויה, לדברי ארנסט ניומן "בעיקר עניין של עצבים מתוחים", מה שהקשה עליו להמשיך לכתוב.
התפוקה המפורסמת העיקרית של וגנר במהלך שנותיו הראשונות בציריך הייתה סדרת מאמרים. ב"יצירת האמנות של העתיד" (1849), הוא תיאר חזון של אופרה כ-Gesamtkunstwerk (יצירת אמנות כוללת), שבה מוזיקה, שירה, ריקוד, פואטיקה, אמנויות חזותיות ואמנות הבמה מאוחדות. "היהדות במוזיקה" (1850) היה הראשון מכתביו של וגנר שהציג דעות אנטישמיות. בפולמוס זה טען וגנר – לעיתים קרובות בשפה וולגרית ופוגענית – שיהודים חיים כ"זרים" בתוך חברות אירופיות ומנותקים מהרוח הלאומית (Volksgeist) של מדינות אלו, ולכן מסוגלים לייצר רק חיקויים רדודים ומלאכותיים של מוזיקה אמנותית אירופית, למרות שהשיגו מיומנות טכנית בלימודיה. לדברי וגנר, יהודים כמו מאיירבר מסחרו את המוזיקה כדי לפנות להמונים במטרה להשיג תהילה והצלחה כלכלית, במקום ליצור יצירות אמנות אמיתיות.
ב"אופרה ודרמה" (1851), תיאר וגנר את האסתטיקה של הדרמה המוזיקלית שבה השתמש כדי ליצור את מחזור "הטבעת". לפני שעזב את דרזדן, וגנר ניסח תרחיש שהפך בסופו של דבר ל"טבעת הניבלונג". הוא כתב תחילה את הליברית לאופרה בודדת, "מות זיגפריד" (Siegfrieds Tod), ב-1848. לאחר שהגיע לציריך, הרחיב את הסיפור עם "זיגפריד הצעיר" (Der junge Siegfried), שחקר את הרקע של הגיבור. הוא השלים את הטקסט של המחזור על ידי כתיבת הליבריות ל"הוולקירות" (Die Walküre) ו"זהב הריין" (Das Rheingold) ועדכון הליבריות האחרות כדי שיתאימו למושג החדש שלו, והשלים אותן ב-1852. המושג של אופרה שהובע ב"אופרה ודרמה" ובמאמרים אחרים התנער למעשה מכל האופרות שכתב קודם לכן עד "לוהנגרין". בחלקו בניסיון להסביר את שינוי דעותיו, פרסם וגנר ב-1851 את הכתב האוטוביוגרפי "הודעה לידידיי". זה כלל את הכרזתו הציבורית הראשונה על מה שיהפוך למחזור "הטבעת":
> לעולם לא אכתוב עוד אופרה. מכיוון שאין לי רצון להמציא כותרת שרירותית ליצירותיי, אקרא להן דרמות ... אני מציע להפיק את המיתוס שלי בשלוש דרמות שלמות, שקדמה להן פתיחה (Vorspiel) ארוכה....
בפסטיבל שייקבע במיוחד, אני מציע, בזמן עתידי כלשהו, להפיק את שלוש הדרמות הללו עם הפתיחה שלהן, במהלך שלושה ימים וערב מקדים [הדגשה במקור].
וגנר החל להלחין את המוזיקה ל"זהב הריין" בין נובמבר 1853 לספטמבר 1854, והמשיך מיד עם "הוולקירות" (נכתבה בין יוני 1854 למרץ 1856). הוא החל לעבוד על דרמת "הטבעת" השלישית, שאותה כינה כעת פשוט "זיגפריד", כנראה בספטמבר 1856, אך עד יוני 1857 השלים רק את שתי המערכות הראשונות. הוא החליט להניח את העבודה בצד כדי להתרכז ברעיון חדש: "טריסטן ואיזולדה", המבוסס על סיפור האהבה הארתוריאני של טריסטן ואיזולדה.
מקור השראה אחד ל"טריסטן ואיזולדה" היה הפילוסופיה של ארתור שופנהאואר, בעיקר ספרו "העולם כרצון וכייצוג", שאליו נחשף וגנר ב-1854 על ידי חברו המשורר גאורג הרווג. וגנר כינה זאת מאוחר יותר האירוע החשוב ביותר בחייו. נסיבותיו האישיות בהחלט הפכו אותו למתגייר קל למה שהבין כפילוסופיה של שופנהאואר, המסווגת לעיתים כ"פסימיות פילוסופית". הוא נותר חסיד של שופנהאואר לשארית חייו.
אחת הדוקטרינות של שופנהאואר הייתה שלמוזיקה יש תפקיד עליון באמנויות כביטוי ישיר למהות העולם, דהיינו, רצון עיוור ואימפולסיבי. דוקטרינה זו סתרה את השקפתו של וגנר, שהובעה ב"אופרה ודרמה", לפיה המוזיקה באופרה חייבת להיות כפופה לדרמה. חוקרי וגנר טענו כי השפעתו של שופנהאואר גרמה לווגנר להקצות תפקיד פיקודי יותר למוזיקה באופרות המאוחרות שלו, כולל המחצית השנייה של מחזור "הטבעת", שטרם הלחין. היבטים של הדוקטרינה השופנהאוארית מצאו את דרכם לליבריות הבאות של וגנר.
מקור השראה שני היה התאהבותו של וגנר במשוררת והסופרת מתילדה וזנדונק, אשתו של סוחר המשי אוטו וזנדונק. וגנר פגש את הזוג וזנדונק, שהיו שניהם מעריצים גדולים של המוזיקה שלו, בציריך ב-1852. ממאי 1853 ואילך ביצע וזנדונק מספר הלוואות לווגנר כדי לממן את הוצאות משק הבית שלו בציריך, וב-1857 העמיד לרשותו קוטג' באחוזתו, שהפך למה שנודע כ-Asyl ("מקלט" או "מקום מנוחה"). בתקופה זו, תשוקתו הגוברת של וגנר לאשת פטרונו עוררה בו להניח בצד את העבודה על מחזור "הטבעת" (שלא חודשה במשך שתים-עשרה השנים הבאות) ולהתחיל לעבוד על "טריסטן". בזמן שתכנן את האופרה, הלחין וגנר את "שירי וזנדונק", חמישה שירים לקול ופסנתר, המבוססים על שירים של מתילדה. שניים מהשירים הללו כונו במפורש על ידי וגנר כ"מחקרים לטריסטן ואיזולדה".
בין התחייבויות הניצוח שווגנר נטל על עצמו לצורך הכנסה בתקופה זו, הוא נתן מספר קונצרטים ב-1855 עם האגודה הפילהרמונית של לונדון, כולל אחד בפני המלכה ויקטוריה. המלכה נהנתה מהפתיחה של "טנהויזר" ושוחחה עם וגנר לאחר הקונצרט, וכתבה ביומנה שווגנר היה "נמוך, שקט מאוד, מרכיב משקפיים ובעל מצח מפותח מאוד, אף נשרי וסנטר בולט".
### בגלות: ונציה ופריז (1858–1862)
הרומן הלא פשוט של וגנר עם מתילדה קרס ב-1858, כאשר מינה יירטה מכתב ממנו למתילדה. לאחר העימות שבא בעקבותיו עם מינה, עזב וגנר את ציריך לבדו, בדרכו לוונציה, שם שכר דירה בפאלאצו ג'וסטיניאני, בעוד מינה חזרה לגרמניה. יחסו של וגנר למינה השתנה; עורך התכתובות שלו איתה, ג'ון בורק, אמר שהיא הייתה עבורו "חולה, שיש לטפל בה בחסד ובהתחשבות, אך, מלבד מרחוק, [הייתה] איום על שלוות נפשו". וגנר המשיך בהתכתבותו עם מתילדה ובחברותו עם בעלה אוטו, שהמשיך בתמיכתו הפיננסית במלחין. במכתב מ-1859 למתילדה, כתב וגנר, בחצי סאטירה, על "טריסטן": "ילדה! הטריסטן הזה הופך למשהו נורא. המערכה האחרונה הזו!!!—אני חושש שהאופרה תיאסר ... רק הופעות בינוניות יכולות להציל אותי! הופעות טובות באמת יחייבו להוציא אנשים מדעתם".
בנובמבר 1859 עבר וגנר שוב לפריז כדי לפקח על הפקה של גרסה חדשה ל"טנהויזר", שהועלתה הודות למאמציה של הנסיכה פאולין פון מטרניך, שבעלה, ריכרד פון מטרניך, היה השגריר האוסטרי בפריז. ההופעות של "טנהויזר" בפריז ב-1861 היו פיאסקו בולט. זה היה בחלקו תוצאה של הטעמים השמרניים של ה"ג'וקי קלאב", שארגן הפגנות בתיאטרון כדי למחות על הצגת הבלט במערכה הראשונה (במקום מיקומו המסורתי במערכה השנייה); אך ההזדמנות נוצלה גם על ידי אלו שרצו להשתמש באירוע כמחאה פוליטית מוסווית נגד המדיניות הפרו-אוסטרית של נפוליאון השלישי. במהלך ביקור זה פגש וגנר את המשורר הצרפתי שארל בודלר, שכתב חוברת מעריכה, "ריכרד וגנר וטנהויזר בפריז". האופרה הוסרה לאחר ההופעה השלישית ווגנר עזב את פריז זמן קצר לאחר מכן. הוא ביקש פיוס עם מינה במהלך ביקור זה בפריז, ולמרות שהיא הצטרפה אליו שם, האיחוד לא הצליח והם נפרדו שוב כשוגנר עזב.
### חזרה ותחייה (1862–1871)
האיסור הפוליטי שהוטל על וגנר בקונפדרציה הצפון-גרמנית לאחר שנמלט מדרזדן הוסר לחלוטין ב-1862. המלחין התיישב בביבריך, על הריין ליד ויסבאדן בהסן. כאן ביקרה אותו מינה בפעם האחרונה: הם נפרדו ללא תקנה, אם כי וגנר המשיך להעניק לה תמיכה כספית בזמן שחיה בדרזדן עד מותה ב-1866.
בביבריך, וגנר החל סוף סוף לעבוד על "אמני השירה מנירנברג", הקומדיה הבוגרת היחידה שלו. וגנר כתב טיוטה ראשונה לליברית ב-1845, והוא החליט לפתח אותה במהלך ביקור שערך בוונציה עם הזוג וזנדונק ב-1860, שם קיבל השראה מציורו של טיציאן "עליית מרים לשמיים". לאורך תקופה זו (1861–1864) ביקש וגנר להעלות את "טריסטן ואיזולדה" בווינה. למרות חזרות רבות, האופרה נותרה ללא ביצוע, וצברה מוניטין כ"בלתי אפשרית" לשירה, מה שהוסיף לבעיותיו הפיננסיות של וגנר.
מצבו של וגנר השתפר באופן דרמטי ב-1864, כאשר המלך לודוויג השני עלה לכס המלוכה של בוואריה בגיל 18. המלך הצעיר, מעריץ נלהב של המוזיקה של וגנר, הביא את המלחין למינכן. המלך, שהיה הומוסקסואל, הביע בהתכתבויותיו הערצה אישית נלהבת לווגנר, ווגנר בתגובותיו לא היסס להעמיד פנים של רגשות הדדיים. לודוויג סילק את חובותיו הניכרים של וגנר והציע להעלות את "טריסטן", "אמני השירה", "הטבעת" והאופרות האחרות שווגנר תכנן. וגנר גם החל להכתיב את האוטוביוגרפיה שלו, "חיי", לבקשת המלך. וגנר ציין כי הצלתו על ידי לודוויג חפפה לידיעה על מותו של המנטור המוקדם שלו (אך לימים אויבו המשוער) ג'אקומו מאיירבר, והצטער ש"אמן אופראי זה, שעשה לי כל כך הרבה רע, לא חי כדי לראות את היום הזה".
לאחר קשיים חמורים בחזרות, "טריסטן ואיזולדה" הועלתה בבכורה בתיאטרון הלאומי במינכן ב-10 ביוני 1865, בכורת האופרה הראשונה של וגנר מזה כמעט 15 שנה. (הבכורה נקבעה ל-15 במאי, אך עוכבה על ידי מעקלים שפעלו עבור נושיו של וגנר, וגם בגלל שהאיזולדה, מלווינה שנור פון קרולספלד, הייתה צרודה ונזקקה לזמן להחלמה.) המנצח על בכורה זו היה הנס פון בילוב, שאשתו, קוזימה, ילדה באפריל באותה שנה בת, בשם איזולדה, ילדה שלא הייתה של בילוב אלא של וגנר.
קוזימה הייתה צעירה מווגנר ב-24 שנים והייתה בעצמה בת לא חוקית, בתה של הרוזנת מארי ד'אגול, שעזבה את בעלה למען פרנץ ליסט. ליסט בתחילה לא אישר את מעורבותה של בתו עם וגנר, אם כי בכל זאת שני הגברים היו חברים. הרומן הלא דיסקרטי עורר שערורייה במינכן, ווגנר גם נפל בחוסר חסד אצל חברים מובילים רבים בחצר המלוכה, שהיו חשדניים כלפי השפעתו על המלך. בדצמבר 1865, לודוויג נאלץ סוף סוף לבקש מהמלחין לעזוב את מינכן. הוא כנראה גם השתעשע ברעיון לוותר על כסאו כדי לעקוב אחרי הגיבור שלו לגלות, אך וגנר הניא אותו מכך במהירות.
לודוויג שיכן את וגנר בווילה טריבשן, לצד אגם לוצרן בשווייץ. "אמני השירה" הושלמה בטריבשן ב-1867, והועלתה בבכורה במינכן ב-21 ביוני בשנה שלאחר מכן. בהתעקשותו של לודוויג, "תצוגות מקדימות מיוחדות" של שתי היצירות הראשונות של "הטבעת", "זהב הריין" ו"הוולקירות", בוצעו במינכן ב-1869 וב-1870, אך וגנר שמר על חלומו, שהובע לראשונה ב"הודעה לידידיי", להציג את המחזור המלא הראשון בפסטיבל מיוחד עם בית אופרה חדש וייעודי.
מינה מתה מהתקף לב ב-25 בינואר 1866 בדרזדן. וגנר לא נכח בהלוויה. בעקבות מותה של מינה כתבה קוזימה להנס פון בילוב מספר פעמים וביקשה ממנו להעניק לה גט, אך בילוב סירב להסכים לכך. הוא הסכים רק לאחר שנולדו לה שני ילדים נוספים עם וגנר: בת נוספת, בשם אווה, על שם הגיבורה של "אמני השירה", ובן זיגפריד, על שם הגיבור של "הטבעת". הגירושין אושרו סוף סוף, לאחר עיכובים בהליך המשפטי, על ידי בית משפט בברלין ב-18 ביולי 1870. חתונתם של ריכרד וקוזימה התקיימה ב-25 באוגוסט 1870. ביום חג המולד 1870, וגנר ארגן הופעת הפתעה (בכורתה) של "אידיליית זיגפריד" ליום הולדתה של קוזימה. הנישואים לקוזימה נמשכו עד סוף חייו של וגנר.
וגנר, שהתיישב בחייו הביתיים החדשים, הפנה את מרצו להשלמת מחזור "הטבעת". הוא לא נטש את הפולמוסים: הוא פרסם מחדש את החוברת שלו מ-1850 "היהדות במוזיקה", שפורסמה במקור תחת שם בדוי, תחת שמו שלו ב-1869, תוך הרחבת המבוא והוספת חלק סופי ארוך. הפרסום הוביל למספר הפגנות ציבוריות בהופעות מוקדמות של "אמני השירה" בווינה ובמנהיים.
### ביירוית (1871–1876)
ב-1871 החליט וגנר לעבור לביירוית, שהייתה אמורה להיות המיקום של בית האופרה החדש שלו. מועצת העיר תרמה מגרש גדול – ה"גבעה הירוקה" – כאתר לתיאטרון. הווגנרים עברו לעיר בשנה שלאחר מכן, ואבן הפינה לפסטישפילהאוס בביירוית ("תיאטרון הפסטיבל") הונחה. וגנר הודיע תחילה על פסטיבל ביירוית הראשון, שבו הוצג לראשונה מחזור "הטבעת" בשלמותו, לשנת 1873, אך מכיוון שלודוויג סירב לממן את הפרויקט, תחילת הבנייה התעכבה והתאריך המוצע לפסטיבל נדחה. כדי לגייס כספים לבנייה, הוקמו "אגודות וגנר" בערים מספר, ווגנר החל לסייר בגרמניה ולנצח על קונצרטים. עד אביב 1873 גויס רק שליש מהכספים הנדרשים; תחינות נוספות ללודוויג נדחו בתחילה, אך בתחילת 1874, כשהפרויקט על סף קריסה, המלך התרצה והעניק הלוואה. תוכנית הבנייה המלאה כללה את בית המשפחה, "וואנפריד", שאליו עברו וגנר, עם קוזימה והילדים, ממגוריהם הזמניים ב-18 באפריל 1874. התיאטרון הושלם ב-1875, והפסטיבל נקבע לשנה שלאחר מכן. בהתייחסו למאבק לסיים את הבניין, העיר וגנר לקוזימה: "כל אבן אדומה מדמי ומדמך".
עבור עיצוב הפסטישפילהאוס, וגנר אימץ כמה מרעיונותיו של עמיתו לשעבר, גוטפריד סמפר, שאותם ביקש בעבר עבור בית אופרה חדש מוצע במינכן. וגנר היה אחראי למספר חידושים תיאטרליים בביירוית; אלה כוללים החשכת האולם במהלך הופעות, והצבת התזמורת בבור מחוץ לטווח הראייה של הקהל.
הפסטישפילהאוס נפתח סוף סוף ב-13 באוגוסט 1876 עם "זהב הריין", שתפס סוף סוף את מקומו כערב הראשון של מחזור "הטבעת" המלא; פסטיבל ביירוית 1876 ראה אפוא את הבכורה של המחזור המלא, שבוצע כרצף כפי שהתכוון המלחין. פסטיבל 1876 כלל שלושה מחזורי "טבעת" מלאים (בניצוחו של הנס ריכטר). בסיום, התגובות הביקורתיות נעו בין זו של המלחין הנורווגי אדוורד גריג, שחשב שהיצירה "הולחנה באלוהיות", לבין זו של העיתון הצרפתי "לה פיגארו", שכינה את המוזיקה "חלום של מטורף". בין המאוכזבים היה חברו (אז) של וגנר פרידריך ניטשה, שאחרי שפרסם את המאמר המהלל שלו "ריכרד וגנר בביירוית" לפני הפסטיבל כחלק מ"הרהורים שלא בעתם", התאכזב מאוד ממה שראה כהתחנפות של וגנר ללאומנות גרמנית הולכת ומתבדלת; הקרע שלו עם וגנר החל בזמן זה. הפסטיבל ביסס את וגנר כאמן בעל חשיבות אירופית, ואכן עולמית: בין הנוכחים היו הקיסר וילהלם הראשון, הקיסר פדרו השני מברזיל, אנטון ברוקנר, קאמי סן-סנס ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.
וגנר היה רחוק מלהיות מרוצה מהפסטיבל; קוזימה תיעדה שחודשים לאחר מכן יחסו להפקות היה "לעולם לא עוד, לעולם לא עוד!". יתרה מכך, הפסטיבל הסתיים בגירעון של כ-150,000 מארק. ההוצאות של ביירוית ושל וואנפריד גרמו לכך שוגנר עדיין חיפש מקורות הכנסה נוספים על ידי ניצוח או נטילת עמלות כמו "מארש המאה" לאמריקה, שעבורו קיבל 5,000 דולר.
### שנים אחרונות (1876–1883)
בעקבות פסטיבל ביירוית הראשון, החל וגנר לעבוד על "פרסיפל", האופרה האחרונה שלו. ההלחנה ארכה ארבע שנים, שאת רובן בילה וגנר באיטליה מסיבות בריאותיות. מ-1876 עד 1878 יצא וגנר גם לאחרונה בקשריו הרגשיים המתועדים, הפעם עם ג'ודית גוטייה, אותה פגש בפסטיבל 1876. וגנר היה מוטרד מאוד גם מבעיות מימון של "פרסיפל", ומהסיכוי שהיצירה תבוצע על ידי תיאטראות אחרים מלבד ביירוית. הוא נעזר שוב בנדיבותו של המלך לודוויג, אך עדיין נאלץ בשל מצבו הפיננסי האישי ב-1877 למכור את הזכויות של כמה מיצירותיו שלא פורסמו (כולל "אידיליית זיגפריד") למוציא לאור שוט.
וגנר כתב מספר מאמרים בשנותיו המאוחרות, לעיתים קרובות על נושאים פוליטיים, ולעיתים קרובות בטון ריאקציוני, תוך התנערות מכמה מדעותיו הליברליות המוקדמות יותר. אלה כוללים את "דת ואמנות" (1880) ו"גבורה ונצרות" (1881), שהודפסו בכתב העת "ביירויתר בלטר", שפורסם על ידי תומכו הנס פון וולצוגן. העניין הפתאומי של וגנר בנצרות בתקופה זו, הממלא את "פרסיפל", היה עכשווי להתיישרותו הגוברת עם הלאומנות הגרמנית, ודרש מצדו, ומצד עמיתיו, "שכתוב של היסטוריה וגנריאנית אחרונה", כדי לייצג, למשל, את "הטבעת" כיצירה המשקפת אידיאלים נוצריים. רבים ממאמרים מאוחרים אלו, כולל "מהו גרמני?" (1878, אך מבוסס על טיוטה שנכתבה בשנות ה-60), חזרו על העיסוקים האנטישמיים של וגנר.
וגנר השלים את "פרסיפל" בינואר 1882, ופסטיבל ביירוית שני נערך עבור האופרה החדשה, שהועלתה בבכורה ב-26 במאי. וגנר היה עד אז חולה מאוד, לאחר שסבל מסדרה של התקפי אנגינה חמורים יותר ויותר. במהלך ההופעה ה-16 והאחרונה של "פרסיפל" ב-29 באוגוסט, הוא נכנס לבור ללא נראה במהלך המערכה ה-3, לקח את השרביט מהמנצח הרמן לוי, והוביל את ההופעה לסיומה.
לאחר הפסטיבל, משפחת וגנר נסעה לוונציה לחורף. וגנר מת מהתקף לב בגיל 69 ב-13 בפברואר 1883 בקא' ונדרמין קלרגי, פאלאצו מהמאה ה-16 על התעלה הגדולה. האגדה שההתקף נגרם על ידי ויכוח עם קוזימה על העניין האוהב כביכול של וגנר בזמרת קארי פרינגל, שהייתה נערת פרחים ב"פרסיפל" בביירוית, היא ללא ראיות אמינות. לאחר שגונדולה הלוויה נשאה את שרידיו של וגנר מעל התעלה הגדולה, גופתו הובאה לגרמניה שם נקברה בגינת וילה וואנפריד בביירוית.