צ'ארλι צ'פלין

מבוא

החיים הם דבר יפהפה ומפואר, אפילו למדוזה. סר צ'ארלס ספנסר צ'פלין (Charles Spencer Chaplin) היה שחקן קומי, קולנוען ומלחין אנגלי שהגיע לכוכבות במהלך עידן הסרט האילם. הוא הפך לסמל עולמי הודות לדמותו הקולנועית, "הנודד" (The Tramp), ונחשב לאחד האישים החשובים ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע. הוא בילה יותר מ-75 שנים בתעשיית הבידור, החל מילדותו בעידן ויקטוריה ועד לשנה לפני מותו ב-1977, וזכה הן להערצה והן למחלוקת. ילדותו של צ'פלין בלונדון עמדה בסימן עוני וקשיים, שכן אביו נעדר ואמו נאבקה מבחינה כלכלית, והוא נשלח למקלט מחוסרי עבודה פעמיים לפני גיל תשע. כשהיה בן 14, אומפזה אמו לבית חולים פסיכיאטרי. צ'פלין החל להופיע בגיל צעיר, סייר באולמות מופעים ולאחר מכן עבד כשחקן במה וכקומיקאי.

בגיל 19 הוא חתם על חוזה בחברת פред קרנו (Fred Karno) היוקרתית, שלקחה אותו לאמריקה. הוא אותת לתעשיית הקולנוע והחל להופיע ב-1914 באולפני קיסטון (Keystone Studios). עד מהרה פיתח את דמות הנודד וצבר קהל מעריצים גדול. הוא ביים את סרטיו בעצמו והמשיך לשכלל את אמנותו כאשר עבר לחברות אסאנאי (Essanay), מיואל (Mutual), ופירסט נשיונל (First National). עד שנת 1918 היה לאחד האנשים המוכרים ביותר בעולם. בשנת 1919 היה צ'פלין שותף להקמת חברת ההפצה יונייטד ארטיסטס (United Artists), שהעניקה לו שליטה מלאה בסרטיו. סרטו העלילתי הארוך הראשון היה הנער (The Kid) ב-1921, ואחריו אשה מפריז (A Woman of Paris) ב-1923, הבהלה לזהב (The Gold Rush) ב-1925, והקרקס (The Circus) ב-1928. תחילה סירב לעבור לסרטים מדברים בשנות ה-30, ובמקום זאת הפיק את אורכי העיר (City Lights) ב-1931 ואת זמנים מודרניים (Modern Times) ב-1936 ללא דיאלוג.

הוא הפך למעורב יותר ויותר בפוליטיקה, וסרטו המדבר הראשון היה הדיקטטור הגדול (The Great Dictator) ב-1940, שלעג לאדולף היטלר. שנות ה-40 היו עשור עמוס במחלוקות עבור צ'פלין, והפופולריות שלו ירדה במהירות. הוא הואשם באהדה לקומוניזם, וחלק מאנשי העיתונות והציבור מצאו את מעורבותו בתביעת אבהות ובנישואיו לנשים צעירות בהרבה כשערורייתיים. חקירת FBI נפתחה, וצ'פלין נאלץ לעזוב את ארצות הברית ולהשתקע בשווייץ. הוא נטש את הנודד בסרטיו המאוחרים, הכוללים את מר ורדו (Monsieur Verdoux) ב-1947, אורות במה (Limelight) ב-1952, מלך בניו יורק (A King in New York) ב-1957, ורוזנת מהונג קונג (A Countess from Hong Kong) ב-1967. צ'פלין כתב, ביים, הפיק, ערך, כיכב והלחין את המוזיקה לרוב סרטיו. הוא היה פפקציוניסט, ועצמאותו הכלכלית אפשרה לו להשקיע שנים בפיתוח ובהפקה של סרט.

חיים מוקדמים וקריירה

סרטיו מאופיינים בשילוב של הופעה קומית פיזית עם פתוס, כמודגם במאבקיו של הנודד מול מצוקה. רבים מהם מכילים נושאים חברתיים ופוליטיים, וכן אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא קיבל פרס מפעל חיים של האקדמיה (Honorary Academy Award) על "ההשפעה שאין לשערה שהייתה לו בהפיכת סרטי הקולנוע לצורת האמנות של מאה זו" בשנת 1972, כחלק מהערכה מחודשת לפועלו. הוא ממשיך לזכות בהערכה רבה, כאשר סרטיו הבהלה לזהב, אורות העיר, זמנים מודרניים והדיקטטור הגדול מדורגים לעיתים קרובות ברשימות הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. 1889–1913: השנים הראשונות רקע וקשיי ילדות צ'ארלס ספנסר צ'פלין נולד ב-16 באפריל 1889 להאנה צ'פלין (Hannah Chaplin, לבית האנה הארייט פדלינגהם היל) ולצ'ארלס צ'פלין האב. אין תיעוד רשמי של לידתו, אם כי צ'פלין האמין כי נולד ברחוב איסט, וולוורת', בדרום לונדון.

הוריו נישאו ארבע שנים קודם לכן, ובתקופה זו הפך צ'פלין האב לאפוטרופוס החוקי של בנה הלא-חוקי של האנה, סידני ג'ון היל. בעת לידתו, היו שני הוריו בדרנים באולמות מופעים. האנה, בתו של סנדלר, ניהלה קריירה קצרה ולא מוצלחת תחת שם הבמה לילי הארلي (Lily Harley), ואילו צ'פלין האב, בנו של קצב, היה זמר פופולרי. אף על פי שמעולם לא התגרשו, הוריו של צ'פלין חיו בנפרד בסביבות 1891. בשנה שלאחר מכן, ילדה האנה בן שלישי – ג'ורג' ווילר דריידן – שאביו היה בדרן אולמות המופעים ליאו דריידן (Leo Dryden). הילד נלקח על ידי דריידן בהיותו בן שישה חודשים, ולא חזר לחייו של צ'פלין במשך 30 שנה.

ילדותו של צ'פלין הייתה רצופה עוני וקשיים, שהפכו את מסלולו בסופו של דבר ל"דרמטי ביותר מבין כל סיפורי העוני לעושר שאי פעם סופרו", לדברי הביוגרף הרשמי שלו דיוויד רובינסון (David Robinson). את שנותיו הראשונות בילה צ'פלין עם אמו ואחיו סידני ברובע קנינגטון (Kennington) בלונדון; להאנה לא היו מקורות הכנסה מלבד עבודות סיעודיות ותפירה מזדמנות, וצ'פלין האב לא סיפק תמיכה כספית. כאשר המצב החמיר, נשלח צ'פלין למקלט מחוסרי העבודה בלמבת' (Lambeth Workhouse) בהיותו בן שבע. המועצה אכסנה אותו בבית הספר של מחוז מרכז לונדון לעניים, שצ'פלין זכר כ"קיום עזוב". הוא התאחד בקצרה עם אמו 18 חודשים לאחר מכן, בטרם נאלצה האנה לשכן שוב את משפחתה במקלט מחוסרי העבודה ביולי 1898. הילדים נשלחו מיד לבתי הספר של נורווד (Norwood Schools), מוסד נוסף לילדים נזקקים.

צ'פלין בן השבע (במרכז, נוטה מעט קדימה) בבית הספר של מחוז מרכז לונדון לעניים, 1897 בספטמבר 1898, אושפזה האנה בבית החולים הפסיכיאטרי קיין היל (Cane Hill) – היא פיתחה פסיכוזה שככל הנראה נבעה מזיהום של עגבת ותת-תזונה. במשך חודשיים שבהם הייתה שם, נשלחו צ'פלין ואחיו סידני לגור עם אביהם, שבו הילדים הצעירים בקושי הכירו. צ'פלין האב היה באותה עת אלכוהוליסט קשה, והחיים שם היו גרועים די הצורך כדי לעורר ביקורת וביקור מצד האגודה הלאומית למניעת אכזריות כלפי ילדים. אביו של צ'פלין מת שנתיים לאחר מכן, בגיל 38, משחמת הכבד. האנה נכנסה לתקופת הפוגה אך במאי 1903 חלתה שוב. צ'פלין, אז בן 14, קיבל על עצמו את המשימה לקחת את אמו למרפאה, משם נשלחה בחזרה לקיין היל.

הוא חי לבדו במשך כמה ימים, חיפש מזון ולעיתים קרובות ישן ברחוב, עד שסידני – שנרשם לצי שני קודם לכן – שב לביתו. האנה שוחררה מבית החולים הפסיכיאטרי שמונה חודשים לאחר מכן, אך במרץ 1905 חזרה מחלתה, הפעם לצמיתות. "לא היה דבר שיכולנו לעשות מלבד לקבל את גורלה של אמא המסכנה", כתב צ'פלין מאוחר יותר, והיא נותרה במסגרת טיפולית עד למותה ב-1928. מופיע צעיר בין תקופת לימודיו בבתי הספר לעניים לבין שקיעתה של אמו במחלת נפש, החל צ'פלין להופיע על הבמה. הוא נזכר מאוחר יותר בהופעתו החובבנית הראשונה בגיל חמש, כאשר החליף את האנה בלילה אחד באלדרשוט (Aldershot). זה היה אירוע מבודד, אך עד גיל תשע, בעידוד אמו, החל צ'פלין להתעניין בהופעות.

הוא כתב מאוחר יותר: "[היא] נטעה בי את התחושה שיש לי סוג כלשהו של כשרון". דרך קשריו של אביו, צ'פלין הפך לחבר בלהקת הריקודים "שמונת הנערים מלנקשייר" (Eight Lancashire Lads), שעמה הופיע באולמות מופעים באנגליה לאורך 1899 ו-1900. צ'פלין עבד קשה, והמופע היה פופולרי בקרב הקהל, אך הוא לא היה מרוצה מריקוד ורצה להקים מופע קומי. צ'פלין המתבגר במחזה שרלוק הולמס בשנים שבהן הופיע צ'פלין בסיבוב הופעות עם שמונת הנערים מלנקשייר, אמו דאגה לכך שעדיין ילמד בבית ספר, אך בגיל 13 הוא נטש את לימודיו. הוא פרנס את עצמו בשורה של עבודות, תוך שהוא מטפח את שאיפתו להיות שחקן. בגיל 14, זמן קצר לאחר נפילתה המחודשת של אמו, הוא נרשם לסוכנות תיאטאלית ברובע הווסט אנד (West End) של לונדון.

המנהל זיהה פוטנציאל בצ'פלין, שקיבל מיד את תפקידו הראשון כנער עיתונים במחזה של הארי ארתור סיינטסברי (Harry Arthur Saintsbury) "ג'ים, רוمانס של קוקיין" (Jim, a Romance of Cockayne). הוא עלה ביולי 1903, אך ההצגה לא הצליחה וירדה לאחר שבועיים. עם זאת, הופעתו הקומית של צ'פלין זכתה לשבחים ברבות מביקורות. סיינטסברי הבטיח לצ'פלין תפקיד בהפקתו של צ'ארלס פרומן (Charles Frohman) למחזה שרלוק הולמס, שבו גילם את בילי נער השליחים בשלושה סיבובי הופעות ארציים. הופעתו התקבלה כל כך יפה עד שהוא נקרא לונדון כדי לגלם את התפקיד לצד ויליאם ג'ילט (William Gillette), ההולמס המקורי. "זה היה כמו בשורות משמיים", נזכר צ'פלין. בגיל 16, כיכב צ'פלין בהפקת המחזה בווסט אנד בתיאטרון דיוק אוף יורק (Duke of York's Theatre) מאוקטובר ועד דצמבר 1905.

הוא השלים סיבוב הופעות אחרון של שרלוק הולמס בתחילת 1906, לפני שעזב את המחזה לאחר יותר משנתיים וחצי. קומדיית במה ווודוויל צ'פלין מצא במהרה עבודה בחברה חדשה, ויצא לסיבוב הופעות עם אחיו – שגם הוא פיתח קריירת משחק – במערכון קומי בשם "תיקונים" (Repairs). במאי 1906 הצטרף צ'פלין למופע הילדים "הקרקס של קייסי" (Casey's Circus), שבו פיתח קטעי בורלסקה פופולריים והפך במהרה לכוכב המופע. עד סיום סיבוב ההופעות ביולי 1907, הפך הנער בן ה-18 לשחקן קומי מיומן. עם זאת, הוא התקשה למצוא עבודה נוספת, וניסיון קצר במופע יחיד נחל כישלון. בינתיים, סידני צ'פלין הצטרף לחברת הקומדיה היוקרתית של פרד קרנו ב-1906, ועד 1908 היה לאחד השחקנים המרכזיים שלהם. בחודש פברואר הצליח לארגן תקופת ניסיון של שבועיים לאחיו הצעיר.

קרנו היה חשדן בתחילה, וראה בצ'פלין "נער חיוור, רזה וזועף" ש"נראה ביישן מכדי לעשות טוב בתיאטרון". עם זאת, הנער הותיר רושם בליל הופעתו הראשון בקולוסיאום של לונדון והוחתם במהירות על חוזה. צ'פלין החל לגלם סדרה של תפקידים קטנים, והתקדם לבסוף לתפקידים ראשיים ב-1909. באפריל 1910 קיבל את התפקיד הראשי במערכון חדש, "ג'ימי חסר הפחד" (Jimmy the Fearless). המופע זכה להצלחה רבה, וצ'פלין זכה לתשומת לב תקשורתית ניכרת. קרנו בחר את כוכבו החדש להצטרף לחלק מן הלהקה, שכלל גם את סטן לורל (Stan Laurel), אשר סיירה במעגל הוודוויל של צפון אמריקה. הקומיקאי הצעיר עמד בראש המופע והרשים את המבקרים, ותואר כ"אחד מאמני הפנטומימה הטובים ביותר שנראו כאן מעולם". תפקידו המוצלחת ביותר היה שתיין שכונה "השתיין התפוח" (Inebriate Swell), אשר הביא לו הכרה משמעותית.

כניסה לתעשיית הקולנוע

סיבוב ההופעות נמשך 21 חודשים, והלהקה שבה לאנגליה ביוני 1912. צ'פלין נזכר כי הייתה לו "תחושה מטרידה של שקיעה חזרה לשגרתיות מדכאת", ולכן שמח כאשר החל סיבוב הופעות חדש באוקטובר. 1914–1917: כניסה לסרטים קיסטון שישה חודשים לתוך סיבוב ההופעות האמריקאי השני, הוזמן צ'פלין להצטרף לחברת ההפקות של ניו יורק (New York Motion Picture Company). נציג שראה את הופעותיו חשב שהוא יכול להחליף את פרד מייס (Fred Mace), כוכב באולפני קיסטון שלהם שהתכוון לעזוב. צ'פלין חשב שהקומדיות של קיסטון הן "מיكسר גולמי של התכתשות פרועה", אך אהב את רעיון העבודה בקולנוע והסיק בהיגיון: "חוץ מזה, זה יסמל חיים חדשים". הוא נפגש עם החברה וחתם על חוזה של 150 דולר בשבוע בספטמבר 1913. צ'פלין הגיע ללוס אנג'לס בתחילת דצמבר, והחל לעבוד עבור אולפן קיסטון ב-5 בינואר 1914.

צ'פלין (משמיאל) בהופעתו הקולנועית הראשונה, להרוויח מחיה (Making a Living), עם הנרי לירמן שביים את היצירה (1914) הבוס של צ'פלין היה מאק סנט (Mack Sennett), שהביע תחילה חשש כי בן ה-24 נראה צעיר מדי. הוא לא שובץ בסרט עד סוף ינואר, תקופה שבה ניסה צ'פלין ללמוד את תהליכי הפקת הסרטים. הסרט הקצר בן הגלגל האחד להרוויח מחיה סימן את הופעת הבכורה שלו כשחקן קולנוע ושוחרר ב-2 בפברואר 1914. צ'פלין סלד מאוד מהיצירה, אך ביקורת אחת בודדה אותו כ"קומיקאי מן השורה הראשונה". עבור הופעתו השנייה מול המצלמה, בחר צ'פלין את התלבושת שאיתה הפך למזוהה. הוא תיאר את התהליך באוטוביוגרפיה שלו: רציתי שהכל יהיה סתירה: המכנס רחב, המעטפת צמודה, הכובע קטן והנעליים גדולות...

הוספתי שפם קטן, שלדעתי יוסיף גיל מבלי להסתיר את הבעת הפנים שלי. לא היה לי מושג לגבי הדמות. אבל ברגע שלבשתי את הבגדים והאיפור, הם גרמו לו להרגיש את האדם שהוא. התחלתי להכיר אותו, ועד הרגע שבו דרכתי על הבמה הוא נולד במלואו. הסרט היה המצוקה המוזרה של מייבל (Mabel's Strange Predicament), אך דמות "הנודד", כפי שנודעה, הופיעה לראשונה בפני הקהל במרוצי מכוניות לילדים בוונציה (Kid Auto Races at Venice) – שצולם מאוחר יותר מהמצוקה המוזרה של מייבל אך יצא לאקרנים יומיים קודם לכן ב-7 בפברואר 1914. צ'פלין אימץ את הדמות כדמותו הקולנועית וניסה להציע הצעות לסרטים שבהם הופיע. רעיונות אלה נדחו על ידי במאיו. במהלך צילומי סרטו האחד-עשר, מייבל מאחורי ההגה (Mabel at the Wheel), הוא התעמת עם הבמאית מייבל נורמנד (Mabel Normand) וכמעט שוחרר מחוזהו.

עם זאת, סנט השאיר אותו כאשר קיבל הזמנות ממפיצים לעוד סרטי צ'פלין. סנט גם אפשר לצ'פלין לביים את סרטו הבא בעצמו לאחר שצ'פלין הבטיח לשלם 1,500 דולר (כ-38,803 דולר במונחי 2019) אם הסרט ייכשל. הרודף בגשם (Caught in the Rain), שיצא ב-4 במאי 1914, היה סרט הביכורים של צ'פלין כבמאי ונחל הצלחה רבה. לאחר מכן ביים כמעט כל סרט קצר שבו הופיע עבור קיסטון, בקצב של בערך אחד לשבוע, תקופה שעליה נזכר מאוחר יותר כתקופה המרגשת ביותר בקריירה שלו. סרטיו של צ'פלין הציגו צורה איטית יותר של קומדיה מאשר הפארסה האופיינית של קיסטון, והוא פיתח קהל מעריצים גדול. בנובמבר 1914 היה לו תפקיד משנה בסרט הקומדיה הארוך הראשון, הרומנס המחורר של טילי (Tillie's Punctured Romance), בבימויו של סנט ובכיכובם של מארי דרסלר (Marie Dressler), שהצליח מסחרית והגדיל את הפופולריות שלו.

כאשר חוזהו של צ'פלין הגיע לחידוש בסוף השנה, הוא ביקש 1,000 דולר בשבוע (25,869 דולר במונחי 2019) – סכום שסנט סירב לשלם בטענה שהוא גדול מדי. אסאנאי חברת ייצור הסרטים אסאנאי (Essanay Film Manufacturing Company) משיקגו שלחה לצ'פלין הצעה של 1,250 דולר בשבוע עם בונוס חתימה של 10,000 דולר. הוא הצטרף לאולפן בסواخر דצמבר 1914, שם החל להקים להקת שחקנים קבועה, שחקנים שעבד איתם שוב ושוב, כולל ליאו ווייט (Leo White), באד ג'יימיסון (Bud Jamison), פדי מקגווייר (Paddy McGuire) ובילי ארמסטרונג (Billy Armstrong). הוא גייס במהרה שחקנית ראשית – עדנה פרוויינס (Edna Purviance), שצ'פלין פגש בבית קפה ושכר אותה בשל יופייה. היא המשיכה להופיע ב-35 סרטים עם צ'פלין במשך שמונה שנים; השניים גם פיתחו קשר רומנטי שנמשך אל תוך 1917.

דמותו המזוהה של צ'פלין "הנודד" מופיעה לראשונה במרוצי מכוניות לילדים בוונציה (1914), סרטו השני של צ'פלין שיצא לאקרנים צ'פלין הפגין רמה גבוהה של שליטה על סרטיו והחל להשקיע יותר זמן ותשומת לב בכל סרט. היה מרווח של חודש בין שחרור הפקתו השנייה, לילה בחוץ (A Night Out), לבין השלישית שלו, האלוף (The Champion). שבעת הסרטים האחרונים מתוך 14 סרטיו באסאנאי הופקו כולם בקצב איטי יותר זה. צ'פלין החל גם לשנות את דמותו הקולנועית, שספגה ביקורת מסוימת בקיסטון על אופייה "הקמצני, הגולמי והבהמי". הדמות הפכה לעדינה ורומנטית יותר; הנודד (The Tramp, אפריל 1915) נחשב לנקודת מפנה מיוחדת בהתפתחותו. השימוש בפתוס פותח עוד יותר בסרט הבנק (The Bank), שבו יצר צ'פלין סיום עצוב.

רובינסון מציין כי זו הייתה חדשנות בסרטי קומדיה, וסימנה את התקופה שבה מבקרים רציניים החלו להעריך את יצירתו של צ'פלין. באסאנאי, כותב חוקר הקולנוע סימון לוויש (Simon Louvish), צ'פלין "מצא את הנושאים והרקעים שיגדירו את עולמו של הנודד". צ'פלין ועדנה פרוויינס, השחקנית הראשית הקבועה שלו, בעבודה (Work, 1915) במהלך שנת 1915 הפך צ'פלין לתופעה תרבותית. חנויות התמלאו במרצ'נדייז של צ'פלין, הוא הוצג בקריקטורות ובקומיקס, וכמה שירים נכתבו עליו. בחודש יולי כתב עיתונאי במגזין Motion Picture Magazine כי "צ'פליניטיס" התפשטה ברחבי אמריקה. ככל שגדלה תהילתו ברחבי העולם, הוא הפך לכוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הקולנוע. כאשר חוזה אסאנאי הסתיים בדצמבר 1915, צ'פלין – שהיה מודע היטב לפופולריות שלו – ביקש בונוס חתימה בסך 150,000 דולר מהאולפן הבא שלו.

הוא קיבל מספר הצעות, כולל מיוניברסל, פוקס וויטגרף, והטובה שבהן הגיעה מתאגיד הסרטים מיואל (Mutual Film Corporation) בסך של 10,000 דולר בשבוע. מיואל חוזה נוהל מול מיואל שהסתכם ב-670,000 דולר בשנה (כ-15.7 מיליון דולר כיום), שרובינסון אומר שהפך את צ'פלין – בן ה-26 – לאחד האנשים בעלי השכר הגבוה ביותר בעולם. השכר הגבוה זעזע את הציבור ודווח בהרחבה בעיתונות. ג'ון ר. פרוילר (John R. Freuler), נשיא האולפן, הסביר: "אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם למר צ'פלין סכום עצום זה מדי שנה מפני שהציבור רוצה את צ'פלין וישלם בעבורו". מיואל העניקה לצ'פלין אולפן משלו בלוס אנג'לס לעבוד בו, שנפתח במרץ 1916. הוא הוסיף שני חברים מרכזיים ללהקתו, אלברט אוסטין (Albert Austin) ואריק קמפเบል (Eric Campbell), והפיק סדרה של סרטים קצרים מורכבים בני שני גלגלים: איש הקומה (The Floorwalker), כבאים (The Fireman), הנודד (The Vagabond), שעה אחת לפנות בוקר (One A.M.), והרוזן (The Count).

עבור בית הפיראון (The Pawnshop), הוא גייס את השחקן הנרי ברגמן (Henry Bergman), שעתיד לעבוד עם צ'פלין במשך 30 שנה. מאחורי המסך (Behind the Screen) והזירה (The Rink) השלימו את הפצתו של צ'פלין לשנת 1916. חוזה מיואל קבע שהוא יוציא סרט בן שני גלגלים מדי ארבעה שבועות, משימה שעליה הצליח לעמוד. עם השנה החדשה, לעומת זאת, החל צ'פלין לדרוש זמן רב יותר. הוא עשה רק ארבעה סרטים נוספים עבור מיואל במהלך עשרת החודשים הראשונים של 1917: רחוב קל (Easy Street), התרופה (The Cure), מהגר (The Immigrant), וההרפתקן (The Adventurer). הודות לבנייתם הקפדנית, סרטים אלו נחשבים בעיני חוקרי צ'פלין כאחד ממיטב יצירותיו. מאוחר יותר בחייו, צ'פלין התייחס לשנותיו במיואל כתקופה המאושרת ביותר בקריירה שלו. עם זאת, צ'פלין גם הרגיש שסרטים אלו הפכו ליותר ויותר שגרתיים במהלך תקופת החוזה, והוא היה חסר שביעות רצון הולכת וגוברת מתנאי העבודה שעודדו זאת.

עד שנת 1916 היה צ'פלין תופעה עולמית. כאן הוא מציג חלק מהמרצ'נדייז שלו, בסביבות 1918. צ'פלין הותקף בתקשורת הבריטית על כך שלא לחם במלחמת העולם הראשונה. הוא הגן על עצמו וטען כי ילחם למען בריטניה אם יקרא ונרשם לגיוס האמריקאי, אך הוא לא זומן על ידי אף אחת מהמדינות. למרות ביקורת זו, צ'פלין היה אהוב על החיילים, והפופולריות שלו המשיכה לצמוח ברחבי העולם. הרפרס ויקלי (Harper's Weekly) דיווח ששמו של צ'ארלי צ'פלין היה "חלק מהשפה המשותפת של כמעט כל מדינה", ושדמות הנודד הייתה "מוכרת אוניברסלית". בשנת 1917, מחקי צ'פלין מקצועיים היו כל כך נפוצים עד שהוא נקט הליכים משפטיים, ודווח שתשעה מתוך עשרה גברים שהשתתפו במסיבות תחפושות עשו זאת כשהם מחופשים לנודד.

באותה שנה, מחקר של האגודה לחקר פסיכולוגי של בוסטון הגיע למסקנה שצ'פלין היה "אובססיה אמריקאית". השחקנית מיני מאדן פיסק (Minnie Maddern Fiske) כתבה ש"קבוצה הולכת וגדלה בהתמדה של אנשים מתורבתים ואמנותיים מתחילה להתייחס לליצן האנגלי הצעיר, צ'ארלס צ'פלין, כאמן יוצא דופן, וכן כגאון קומי". 1918–1922: פירסט נשיונל בינואר 1918 ביקר את צ'פלין הזמר והקומיקאי הבריטי המוביל הארי לאודר (Harry Lauder), והשניים שיחקו יחד בסרט קצר. מיואל גילתה סבלנות כלפי קצב התפוקה המופחת של צ'פלין, והחוזה הסתיים בידידות.

לאור חששו המוזכר לעיל מפני ירידה באיכות סרטיו עקב תנאי לוח הזמנים של החוזה, דאגתו העיקרית של צ'פלין במציאת מפיץ חדש הייתה עצמאות; סידני צ'פלין, אז מנהלו העסקי, אמר לעיתונות: "צ'ארלי [חייב] לקבל את כל הזמן שהוא צריך ואת כל הכסף להפקת [סרטים] בדרך שהוא רוצה... זוהי האיכות, ולא הכמות, שאנו רודפים אחריה". ביוני 1917 חתם צ'פלין על השלמת שמונה סרטים עבור מעגל המציגים פירסט נשיונל (First National Exhibitors' Circuit) בתמורה למיליון דולר (כ-20 מיליון דולר כיום). הוא בחר לבנות אולפן משخود, הממוקם על שטח של חמישה דונם מחוץ לשדרות סאנסט (Sunset Boulevard), עם מתקני הפקה מהשורה הראשונה. הוא הושלם בינואר 1918, ולצ'פלין ניתנה חופש פעולה על עשיית סרטיו. חיי כלב (A Dog's Life, 1918). בתקופה זו החל צ'פלין לתפוס את הנודד כליצן עצוב.

חיי כלב, שיצא לאקרנים באפריל 1918, היה הסרט הראשון תחת החוזה החדש. בו הוכיח צ'פלין את דאגתו הגוברת לבניית העלילה וליחסו לנודד כ"סוג של פיירו" (Pierrot). הסרט תואר על ידי לואי דלוק (Louis Delluc) כ"יצירת האמנות הכוללת הראשונה של הקולנוע". לאחר מכן יצא צ'פלין למסע הפרסום של איגרת החוב השלישית לחירות (Third Liberty Bond), וסייר בארצות הברית במשך חודש כדי לגייס כסף עבור בעלות הברית של מלחמת העולם הראשונה. הוא גם הפיק סרט תעמולה קצר על חשבונו, שתרם לממשלה למטרות גיוס כספים, בשם איגרת החוב (The Bond). סרטו הבא של צ'פלין היה מבוסס מלחמה, ומיקם את הנודד בשוחות עבור כתף נשק (Shoulder Arms). עמיתים הזהירו אותו מפני עשיית קומדיה על המלחמה אך, כפי שנזכר מאוחר יותר: "מסוכן או לא, הרעיון ריגש אותי". הוא בילה ארבעה חודשים בצילומי היצירה בת ה-45 דקות, שיצאה באוקטובר 1918 בהצלחה רבה.

יונייטד ארטיסטס, מילדרד האריס והנער לאחר צאת הסרט כתף נשק, ביקש צ'פלין כסף נוסף מפירסט נשיונל, אך נענה בשלילה. מתוסكل מחוסר הדאגה שלהם לאיכות, ומודאג משמועות על מיזוג אפשרי בין החברה לבין פיימוס פליירס-לאסקי (Famous Players-Lasky), איחד צ'פלין כוחות עם דאגלס פיירבנקס (Douglas Fairbanks), מרי פיקפורד (Mary Pickford) וד. וו. גריפית' (D. W. Griffith) כדי להקים חברת הפצה חדשה – יונייטד ארטיסטס, שנוסדה בינואר 1919. ההסדר היה מהפכני בתעשיית הקולנוע, שכן הוא אפשר לארבעת השותפים – כולם אמנים יוצרים – לממן אישית את תמונותיהם ולהיות בעלי שליטה מלאה. צ'פלין היה להוט להתחיל עם החברה החדשה והציע לקנות בחזרה את החוזה שלו מפירסט נשיונל. הם סירבו ועמדו על כך שישלים את ששת הסרטים האחרונים להם היה חייב. לפני הקמת יונייטד ארטיסטס, נישא צ'פלין בפעם הראשונה.

השחקנית בת ה-16 מילדרד האריס (Mildred Harris) חשפה שהיא בהריון מילדו, ובספטמבר 1918 נישא לה בחשאי בלוס אנג'לס כדי למנוע שערורייה. זמן קצר לאחר מכן התברר כי ההריון היה שקרי. צ'פלין לא היה מרוצה מהנישואים והרגיש שנישואים מעכבים את היצירתיות שלו, ונאבק במהלך הפקת סרטו סאניסייד (Sunnyside). האריס הייתה אז בהריון כחוק, וב-7 ביולי 1919 ילדה בן. נורמן ספנסר צ'פלין נולד מעוות ומת שלושה ימים לאחר מכן. הנישואים הסתיימו באפריל 1920, כאשר צ'פלין הסביר באוטוביוגרפיה שלו שהם היו "לא מתאימים באופן בלתי ניתן לגישור". הנער (The Kid, 1921), עם ג'קי קוגן (Jackie Coogan), שילב קומדיה עם דרמה והיה סרטו הראשון של צ'פלין שעבר את שעה אחת.

אובדן הילד, בתולי חוויות ילדותו שלו, נחשבים כמשפיעים על סרטו הבא של צ'פלין, שהפך את הנודד למשגיח על ילד צעיר. עבור מיזם חדש זה, צ'פלין גם רצה לעשות יותר מאשר קומדיה, ולדברי לוויש, "להטביע את חותמו על עולם משתנה". הצילומים על הנער החלו באוגוסט 1919, כשג'קי קוגן בן הארבע כיכב לצדו. הנער היה בהפקה במשך תשעה חודשים עד מאי 1920, ובאורך של 68 דקות, זה היה סרטו הארוך ביותר של צ'פלין עד לאותה עת. עוסק בסוגיות של עוני והפרדת הורים מילדים, הנער היה אחד הסרטים המוקדמים ביותר ששילבו קומדיה ודרמה. הוא יצא לאקרנים בינואר 1921 בהצלחה מיידית, ועד 1924 הוקרן בלמעלה מ-50 מדינות. צ'פלין בילה חמישה חודשים על סרטו הבא, הסרט הקצר בן שני הגלגלים המחלקה העצלה (The Idle Class). העבודה על היצירה התעכבה למשך תקופה עקב סערה נוספת בחייו האישיים.

פירסט נשיונל הכריזה ב-12 באפריל על אירוסיו של צ'פלין לשחקנית מאי קולינס (May Collins), אותה שכר להיות מזכירתו באולפן. עם זאת, עד תחילת ינואר, צ'פלין "החליט פתאום שהוא בקושי יכול לסבול להיות באותו חדר" עם קולינס, אך במקום לבטל את האירוסין באופן ישיר, הוא "הפסיק להגיע לעבודה, ושלח הודעה שהוא סובל ממקרה חמור של שפעת, דבר שמאי ידעה שהוא שקר". בסופו של דבר חודשה העבודה על הסרט, ובעקבות צאתו לאקרנים בספטמבר 1921, בחר צ'פלין לשבות לאנגליה בפעם הראשונה מזה כמעט עשור. הוא כתב ספר על מסעו, שכותרתו "הביקור הנפלא שלי" (My Wonderful Visit). לאחר מכן עבד כדי למלא את חוזה פירסט נשיונל שלו, והוציא את יום משכורת (Pay Day) בפברואר 1922. העולה הרגל (The Pilgrim), סרטו הקצר האחרון, התעכב עקב חילוקי דעות בנושא הפצה עם האולפן ויצא לאקרנים שנה לאחר מכן.

סרטים עלילתיים אילמים

1923–1938: סרטים עלילתיים אילמים אשה מפריז והבהלה לזהב לאחר שמילא את חוזה פירסט נשיונל שלו, צ'פלין היה חופשי ליצור את סרטו הראשון כמפיק עצמאי. בנובמבר 1922 החל לצלם את אשה מפריז (A Woman of Paris), דרמה רומנטית על מאהבים בעלי מזל רע. צ'פלין התכוון שזה יהיה רכב ליצירת כוכבים עבור עדנה פרוויינס, ולא הופיע בעצמו ביצירה מלבד הופעת קמע קצרה ולא קרדיט. הוא רצה שהסרט ירגיש ריאליסטי והנחה את שחקניו לתת הופעות מאופקות. בחיים האמיתיים, הסביר, "גברים ונשים מנסים להסתיר את רגשותיהם במקום לחפש להביע אותם". אשה מפריז הוקרן לראשונה בספטמבר 1923 וזכה לשבחים בשל גיישתו החדשנית והעדינה. הציבור, לעומת זאת, נראה כמי שמתעניין מעט מאוד בסרט של צ'פלין ללא צ'פלין, והוא היווה אכזבה בקופות.

יוצר הסרטים נפגע מהכישלון הזה – הוא רצה מזה זמן רב להפיק סרט דרמטי והיה גאה בתוצאה – ועד מהרה הסיר את אשה מפריז מהמחזור. הנודד נוקט באכילת נעלו בהבהלה לזהב (1925). צ'פלין חזר לקומדיה עבור הפרויקט הבא שלו. בהציבו סטנדרטים גבוהים, אמר לעצמו "הסרט הבא הזה חייב להיות אפי! הגדול מכולם!". בהשראת תצלום של הבהלה לזהב בקלונדייק (Klondike Gold Rush) ב-1898, ולאחר מכן סיפורה של קבוצת דונר (Donner Party) מ-1846–1847, הוא יצר את מה שג'פרי מקנב (Geoffrey Macnab) מכנה "קומדיה אפי מתוך חומר גלם קודר". בהבהלה לזהב, הנודד הוא מחפש זהב בודד הנלחם במצוקה ומחפש אהבה. עם ג'ורג'יה הייل (Georgia Hale) כשחקנית הראשית שלו, החל צ'פלין לצלם את הסרט בפברואר 1924.

הפקתו המורכבת, שעלתה כמעט מיליון דולר, כללה צילומי חוץ בהרי טראקי (Truckee) בנבדה עם 600 ניצבים, מערכות תפאורה ראוותניות ואפקטים מיוחדים. הסצנה האחרונה צולמה במאי 1925 לאחר 15 חודשי צילום. צ'פלין הרגיש שהבהלה לזהב הוא הסרט הטוב ביותר שיצר. הוא עלה לאקרנים באוגוסט 1925 והפך לאחד הסרטים הרווחיים ביותר בעידן האילם עם הכנסות קופתיות בארה"ב של 5 מיליון דולר. הקומדיה מכילה כמה מהקטעים המפורסמים ביותר של צ'פלין, כגון הנודד שאוכל את נעלו ו"ריקוד הלחמניות". מקנב כינה אותו "סרט צ'פלין המובהק ביותר". צ'פלין הצהיר עם צאתו לאקרנים: "זהו הסרט שברצוני שייזכר בזכותו". ליטה גרي והקרקס תוך כדי עשיית הבהלה לזהב, נישא צ'פלין בפעם השנייה.

כמשקף את נסיבות נישואיו הראשונים, ליטה גריי (Lita Grey) הייתה שחקנית מתבגרת, שנועדה במקור לככב בסרט, שהודעתה המפתיעה על הריון אילצה את צ'פלין להינשא. היא הייתה בת 16 והוא בן 35, מה שאומר שצ'פלין היה עלול להיות מואשם באונס סטטוטורי על פי חוק קליפורניה. לכן הוא ארגן נישואים דיסקרטיים במקסיקו ב-25 בנובמבר 1924. הם נפגשו במקור במהלך ילדותה והיא הופיעה בעבר ביצירותיו הנער והמחלקה העצלה. בנם הבכון, צ'ארלס ספנסר צ'פלין הבן, נולד ב-5 במאי 1925, ואחריו סידני ארל צ'פלין ב-30 במרץ 1926. ב-6 ביולי 1925 הפך צ'פלין לכוכב הקולנוע הראשון שהופיע על שער מגזין טיים (Time). ליטה גריי, שגירושיה המרים מצ'פלין עוררו שערורייה הנישואים היו אומללים, וצ'פלין בילה שעות ארוכות באולפן כדי להימנע מלראות את אשתו.

בנובמבר 1926 לקחה גריי את הילדים ועזבה את בית המשפחה. בעקבות זאת התרחש הליך גירושין מר, שבו הודלפה לעיתונות בקשתה של גריי – המאשימה את צ'פלין בבגידה, התעללות ואירוח "יساונות מיניות מעוותות". דווח שצ'פלין נמצא במצב של התמוטטות עצבים, כאשר הסיפור הפך לכותרת ראשית וקבוצות קמו ברחבי אמריקה בדרישה לאסור את הקרנת סרטיו. כשהוא להוט לסיים את המקרה ללא שערורייה נוספת, הסכימו עורכי דינו של צ'פלין להסדר כספי של 600,000 דולר – הגבוה ביותר שניתן על ידי בתי משפט אמריקאיים באותו זמן. קהל המעריצים שלו היה חזק דיו כדי לשרוד את התקרית, והיא נשכחה במהרה, אך צ'פלין הושפע ממנה עמוקות. טרם הגשת תביעת הגירושין, החל צ'פלין לעבוד על סרט חדש, הקרקס.

הוא בנה סיפור סביב רעיון ההליכה על חבל דק תוך כדי מצור על ידי קופים, והפך את הנודד לכוכב מקרי של קרקס. הצילומים הושעו במשך עשרה חודשים בזמן שעסק בשערוריית הגירושין, והייתה זו הפקה רצופת בעיות באופן כללי. הסרט הושלם סוף סוף באוקטובר 1927, והקרקס יצא לאקרנים בינואר 1928 לקבלת פנים חיובית. בטקס פרסי האוסקר הראשון, קיבל צ'פלין גביע מיוחד "על מגוונות וגאונות במשחק, כתיבה, בימוי והפקה של הקרקס". למרות הצלחתו, הוא שייך לצמיתות את הסרט למתח הפקתו; צ'פלין השמט את הקרקס מהאוטוביוגרפיה שלו, והתקשה לעבוד עליו כאשר הקליט את הפסקול בשנותיו המאוחרות. אורות העיר הייתי נחוש להמשיך לעשות סרטים אילמים... הייתי פנטומימאי ובמדיום הזה הייתי יחיד בדורו וללא צניעות מזויפת, אמן.

— צ'ארלי צ'פלין, מסביר את התנגדותו לצליל בשנות ה-30 עד זמן צאת הקרקס, הוליווד כבר הייתה עדה להחדרת הסרטים המדברים. צ'פלין היה ציני לגבי מדיום חדש זה והמגבלות הטכניות שהוא הציג, באמינו שלסרטי "דאביז" (talkies) חסרה האמנותיות של סרטים אילמים. הוא גם היסס לשנות את הנוסחה שהביאה לו הצלחה כה רבה, וחשש כי מתן קול לנודד יגביל את כוח המשיכה הבינלאומי שלו. לפיכך, הוא דחה את השיגעון ההוליוודי החדש והחל לעבוד על סרט אילם חדש. עם זאת, צ'פלין היה מודאג מהחלטה זו ונשאר כך לאורך כל הפקת הסרט. אורות העיר (City Lights, 1931) נחשב לאחד מיצירותיו הטובות ביותר של צ'פלין. כאשר החלו הצילומים בסוף 1928, צ'פלין עבד על הסיפור במשך כמעט שנה.

אורות העיר עקב אחר אהבתו של הנודד למוכרת פרחים עיוורת (בגילומה של וירג'יניה צ'ריל - Virginia Cherrill) ומאמציו לגייס כסף עבור ניתוח להשבת ראייתה. זו הייתה הפקה מאתגרת שנמשכה 21 חודשים, וצ'פלין הודה מאוחר יותר כי הוא "הכניס את עצמו למצב נוירוטי של רצון לשלמות". יתרון אחד שמצא צ'פלין בטכנולוגיית הקול היה האפשרות להקליט פסקול מוזיקלי לסרט, שאותו הלחין בעצמו. צ'פלין סיים את עריכת אורות העיר בדצמבר 1930, עת שבה סרטים אילמים כבר היו אנכרוניזם. הקדמה בפני קהל ציבורי שלא חשד בדבר לא נחלה הצלחה, אך הקרנה לעיתונות הניבה ביקורות חיוביות. עיתונאי אחד כתב: "אף אחד בעולם מלבד צ'ארלי צ'פלין לא יכול היה לעשות זאת.

הוא האדם היחיד שיש לו את הדבר המוזר הזה הנקרא 'משיכת קהל' באיכות מספקת כדי לקרוא תגר על הנטייה הפופולרית לסרטים מדברים". עם הפצתו הכללית בינואר 1931, התברר אורות העיר כהצלחה פופולרית וכלכלית, שהכניסה בסופו של דבר מעל 3 מיליון דולר. מכון הסרטים הבריטי מצטט אותו כהישגו הגדול ביותר של צ'פלין, והמבקר ג'יימס אגי (James Agee) מהלל את סצנת הסיום כ"קטע המשחק הגדול ביותר והרגע הגבוה ביותר בסרטים". אורות העיר הפך לסרט האהוב האישי של צ'פלין מבין סרטיו ונשאר כך לאורך כל חייו. מסעות, פולט גודארד וזמנים מודרניים אורות העיר היה הצלחה, אך צ'פלין לא היה בטוח אם יוכל לעשות תמונה נוספת ללא דיאלוג. הוא נותר משוכנע שקול לא יעבוד בסרטיו, אך היה גם "אובססיבי מחשש מדכא להיות מיושן".

במצב זה של חוסר ודאות, בתחילת 1931, החליט הקומיקאי לצאת לחופשה והגיע למצב של טיולים במשך 16 חודשים. הוא בילה חודשים בטיולים במערב אירופה, כולל שהות ממושכת בצרפת ובשווייץ, והחליט באופן ספונטני לבקר ביפן. יום לאחר הגעתו ליפן, נרצח ראש הממשלה אינוקאי تسويوشی (Inukai Tsuyoshi) על ידי לאומנים קיצונים בתקרית 15 במאי. תוכניתם המקורית של הקבוצה הייתה לעורר מלחמה עם ארצות הברית על ידי התנקשות בצ'פלין בקבלת פנים מקדמת פנים שאורגנה על ידי ראש הממשלה, אך התוכנית סוכל עקב הכרזה ציבורית מאוחרת על תאריך האירוע. באוטוביוגרפיה שלו נזכר צ'פלין כי בשובו ללוס אנג'לס, "הייתי מבולבל וללא תוכנית, חסר מנוחה ומודע לבדידות קיצונית". הוא שקל בקצרה לפרוש ולעבור לסין.

בדידותו של צ'פלין הוקלה כאשר פגש את השחקנית בת ה-21 פולט גודארד (Paulette Goddard) ביולי 1932, והשניים פיתחו מערכת יחסים. עם זאת, הוא לא היה מוכן להתחייב לסרט, והתמקד בכתיבת סדרה על מסעותיו (שפורסמה ב-Woman's Home Companion). הטיול היווה חוויה מעוררת עבור צ'פלין, כולל פגישות עם מספר הוגים בולטים, והוא החל להתעניין יותר ויותר בענייני העולם. מצב העבודה באמריקה הטריד אותו, והוא חשש שהקפיטליזם והמכונות במקום העבודה יגדילו את רמות האבטלה. חששות אלו הם שעוררו את צ'פלין לפתח את סרטו החדש. זמנים מודרניים (Modern Times, 1936), המתואר על ידי ז'רום לארשה (Jérôme Larcher) כ"הרהור קודר על אוטומציה של הפרט" זמנים מודרניים הוכרז על ידי צ'פלין כ"סאטירה על שלבים מסוימים בחיינו התעשייתיים".

הכולל את הנודד וגודארד בעודם סובלים את השפל הגדול, צילומיו נמשכו עשרה חודשים וחצי. צ'פלין התכוון להשתמש בדיאלוג מדובר אך שינה את דעתו במהלך החזרות. כמו קודמו, זמנים מודרניים עשה שימוש באפקטים קולניים אך כמעט ללא דיבור. עם זאת, הופעתו של צ'פלין בשיר ג'יבריש נתנה לנודד קול בפעם היחידה בקולנוע. לאחר הקלטת המוזיקה, שחרר צ'פלין את זמנים מודרניים בפברואר 1936. זה היה סרטו העלילתי הראשון מזה 15 שנה שאיץ התייחסויות פוליטיות וריאליזם חברתי, גורם שמשך סיקור תקשורתי ניכר למרות ניסיונותיו של צ'פלין לגמד את הנושא. הסרט הרוויח פחות בקופות מאשר סרטיו הקודמים וקיבל ביקורות מעורבות, שכן צופים אחדים לא אהבו את הפוליטיזציה.

כיום, זמנים מודרניים נתפס על ידי מכון הסרטים הבריטי כאחד "מהסרטים הגדולים" של צ'פלין, בעוד דיוויד רובינסון אומר שהוא מציג את יוצר הסרטים ב"שיאו שאין שני לו כיוצר של קומדיה ויזואלית". בעקבות צאת זמנים מודרניים, יצא צ'פלין עם גודארד לטיול למזרח הרחוק. בני הזוג סירבו להגיב על אופי היחסים ביניהם, ולא ידוע היה האם נישאו אם לאו. זמן מה לאחר מכן, חשף צ'פלין שהם נישאו בקנטון במהלך טיול זה. עד שנת 1938 בני הזוג התרחקו זה מזה, שכן שניהם התמקדו רבות בעבודתם, אף על פי שגודארד שוב הייתה השחקנית הראשית בסרטו העלילתי הבא, הדיקטטור הגדול. בסופו של דבר היא התגרשה מצ'פלין במקסיקו ב-1942, תוך שהיא מציינת חוסר התאמה ופרידה במשך יותר משנה.

מחלוקות וירידה בפופולריות

1939–1952: מחחלוקות וירידה בפופולריות הדיקטטור הגדול שנות ה-40 ראו את צ'פלין מתמודד עם סדרה של מחחלוקות, הן בעבודתו והן בחייו האישיים, ששינו את מזלו ופגעו קשות בפופולריות שלו בארצות הברית. הראשונה שבהן הייתה תעוזתו הגדולה בהבעת אמונותיו הפוליטיות. מוטרד עמוקות מהגל של הלאומנות המיליטריסטית בפוליטיקה העולמית של שנות ה-30, צ'פלין מצא כי אינו יכול להשאיר נושאים אלו מחוץ לעבודתו. קווים מקבילים בינו לבין אדולף היטלר צוינו בהרחבה: השניים נולדו בהפרש של ארבעה ימים, שניהם טיפסו מעוני לבולטות עולמית, והיטלר חבש את אותו שפם מברשת שיניים כמו צ'פלין. דמיון פיזי זה הוא שסיפק את העלילה לסרטו הבא של צ'פלין, הדיקטטור הגדול, שלעג ישירות להיטלר והתקיף את הפשיזם.

צ'פלין לעג לאדולף היטלר בדיקטטור הגדול (1940). צ'פלין בילה שנתיים בפיתוח התסריט והחל לצלם בספטמבר 1939, שישה ימים לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. הוא נכנע לשימוש בדיאלוג מדובר, בחלקו מתוך השלמה שאין לו ברירה אחרת, אך גם משום שהכיר בכך כשיטה טובה יותר להעברת מסר פוליטי. עשיית קומדיה על היטלר נתמכה כשנויה במחלוקת רבה, אך עצמאותו הכלכלית של צ'פלין אפשרה לו לקחת את הסיכון. "הייתי נחוש להמשיך הלאה", כתב מאוחר יותר, "כי יש לצחוק על היטלר". צ'פלין החליף את הנודד (תוך לבישת לבוש דומה) ב"ספר יהודי", התייחסות לאמונת המפלגה הנאצית שהוא יהודי. בהופעה כפולה, הוא גילם גם את הדיקטטור "אדנואיד הינקל" (Adenoid Hynkel), שפרודיד את היטלר. הדיקטטור הגדול בילה שנה בהפקה ויצא לאקרנים באוקטובר 1940.

הסרט הניב כמות עצומה של פרסום, כאשר מבקר של הניו יורק טיימס כינה אותו "הסרט המצופה ביותר של השנה", והוא היה אחד המכניסים הגדולים ביותר של התקופה. הסיום היה לא פופולרי, לעומת זאת, ועורר מחלוקת. צ'פלין סיים את הסרט בנאום בן חמש דקות שבו נטש את דמות הספר שלו, הביט ישירות למצלמה, והתחנן נגד מלחמה ופשיזם. צ'ארלס ג'יי. מալանդ (Charles J. Maland) זיהה הטפה גלויה זו כגורם מעורר לירידה בפופולריות של צ'פלין, וכתב: "מעתה ואילך, שום מעריץ קולנוע לעולם לא יוכל להפריד את מימד הפוליטיקה מתדמית הכוכב [שלו]". אף על פי כן, גם ווינסטון צ'ורצ'יל וגם פרנקלין ד. רוזוולט אהבו את הסרט, שאותו ראו בהקרנות פרטיות לפני צאתו לאקרנים.

רוזוולט הזמין לאחר מכן את צ'פלין להקריא את נאומו הסופי של הסרט ברדיו במהלך השבעתו בינואר 1941, והנאום הפך ל"להט" של החגיגה. צ'פלין הוזמן לעיתים קרובות לאירועים פטריוטיים אחרים להקריא את הנאום לקהל במהלך שנות המלחמה. הדיקטטור הגדול זכה לחמש מועמדויות לפרס האוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר. צרות משפטיות ואונה או'ניל באמצע שנות ה-40 מעורב צ'פלין בסדרה של משפטים שתפסו את רוב זמנו והשפיעו משמעותית על תדמיתו הציבורית. הצרות נבעו מרומן שניהל עם שחקנית שואפת בשם ג'ואן בארי (Joan Barry), עמה היה מעורב לסירוגין בין יוני 1941 לסתיו 1942.

בארי, שהפגינה התנהגות אובססיבית ונעצרה פעמיים לאחר שנפרדו, הופיעה מחדש בשנה לאחר מכן והודיעה שהיא בהריון מילדו של צ'פלין. מכיוון שצ'פלין הכחיש את הטענה, בארי הגישה נגדו תביעת אבהות. מנהל הלשכה הפדרלית לחקירות (FBI), ג' إדгар هوفر (J. Edgar Hoover), שחשד מזה זמן רב בנטיותיו הפולטיות של צ'פלין, ניצל את ההזדמנות לייצר פרסום שלילי עליו. כחלק ממסע השמצה לפגוע בתדמיתו של צ'פלין, ה-FBI האשים אותו בארבעה כתבי אישום הקשורים למקרה בארי. החמור שבהם היה הפרה לכאורה של חוק מאן (Mann Act), האוסר על הסעת נשים מעבר לגבולות מדינה למטרות מיניות. ההיסטוריון אוטו פרידריך (Otto Friedrich) כינה זאת "תביעה אבסורדית" של "חוק עתיק", אך אם צ'פלין נמצא אשם, הוא עמד בפני 23 שנות מאסר.

שלושה סעיפים חסרו ראיות מספיקות כדי להמשיך לבית המשפט, אך משפט חוק מאן החל ב-21 במרץ 1944. צ'פלין זוכה שבועיים לאחר מכן, ב-4 באפריל. המקרה היה לעיתים קרובות כותרת ראשית, כאשר ניוזוויק (Newsweek) כינה אותו "שערוריית יחסי הציבור הגדולה ביותר מאז משפט הרצח של פאטי ארבאקל ב-1921". אשתו הרביעית של צ'פלין ואלמנתו, אונה. ילדתה של בארי, קרול אן, נולדה באוקטובר 1943, ותביעת האבהות הגיעה לבית המשפט בדצמבר 1944. לאחר שני משפטים מייגעים, שבהם האשים אותו עורך הדין התובע ב"שחיתות מוסרית", הוכרז צ'פלין כאב. ראיות מבדיקות דם שהצביעו אחרת לא היו קבילות, והשפופורת הורתה לצ'פלין לשלם דמי מזונות עד שקרול אן תמלאו לה 21.

הסיקור התקשורתי של תביעת האבהות הושפע על ידי ה-FBI, כאשר מידע הוזן לבעל הטור הרכילות הבולט הד