שרלוט ברונטה

שרלוט ברונטה (Charlotte Brontë)

שרלוט ניקולס (Charlotte Nicholls; 21 באפריל 1816 – 31 במרץ 1855), הידועה לרוב בשם נעוריה שרלוט ברונטה, הייתה סופרת ומשוררת אנגלייה, והייתה אחותם הבכורה של אמילי, אן וברנוול ברונטה. היא ידועה בעיקר בזכות הרומן שלה "ג'יין אייר" (Jane Eyre), שפורסם לראשונה תחת שם העט קארר בל (Currer Bell). "ג'יין אייר" זכה להצלחה רבה עם פרסומו, ומאז הוכר כיצירת מופת של הספרות האנגלית.

שרלוט הייתה הילדה השלישית מבין שישה אחים שנולדו למריה ברנוול ופטריק ברונטה. מריה מתה כאשר שרלוט הייתה בת חמש בלבד, ושלוש שנים לאחר מכן נשלחה שרלוט לבית הספר לבנות אנשי הדת בקאוון ברידג' שבלנקשר, יחד עם שלוש אחיותיה, מריה, אליזבת ואמילי. התנאים בבית הספר היו קשים מנשוא, עם התפרצויות תכופות של מחלות. שתי אחיותיה הבכורות של שרלוט חלו שם ומתו זמן קצר לאחר מכן; שרלוט ייחסה את מצב בריאותה הרע לאורך כל חייה לתקופתה בקאוון ברידג', ומאוחר יותר השתמשתה בו כמודל עבור בית הספר לווד ב"ג'יין אייר".

בשปี 1831 הפכה שרלוט לתלמידה בבית הספר רו ריד (Roe Head School) במירפילד, אך עזבה בשנה לאחר מכן כדי ללמד את אחיותיה, אמילי ואן, בביתן. בשנת 1835 חזרה שרלוט לרו ריד כמורה. בשנת 1839 קיבלה על עצמה עבודה כאומנת עבור משפחה מקומית, אך עזבה לאחר חודשים ספורים. בשנת 1842 הצטרפה שרלוט לפנסיון האז'ר (Heger Pensionnat), פנסיון לבנות בבריסל, כתלמידה ולאחר מכן כמורה, בתקווה לרכוש את הכישורים הנדרשים לפתיחת בית ספר משלה. עם זאת, היא נאלצה לעזוב לאחר שהתאהבה במנהל בית הספר, קונסטן האז'ר (Constantin Heger), גבר נשוי, אשר היווה השראה הן לדמותו של רוצ'סטר ב"ג'יין אייר" והן לרומן הראשון של שרלוט, "הפרופסור" (The Professor).

שרלוט, אמילי ואן ניסו לפתוח בית ספר בהאוורת' (Haworth), אך לא הצליחו למשוך תלמידים. בשנת 1846 פרסמו האחיות קובץ שירים תחת שמות העט קארר, אליס ואקטון בל (Currer, Ellis, and Acton Bell). אף על פי שהרומן הראשון של שרלוט, "הפרופסור", נדחה על ידי מוציאים לאור, הרומן השני שלה, "ג'יין אייר", פורסם בשנת 1847 ועורר הן שבחים והן מחלוקת. זהותן האמיתית של האחיות נחשפה בשנת 1848, ובשנה שלאחר מכן הייתה שרלוט מוכרת בחוגים הספרותיים של לונדון. בשנת 1854 נישאה שרלוט לארתור בל ניקולס (Arthur Bell Nicholls), הכומר העוזר של אביה. היא נכנסה בהריון זמן קצר לאחר חתונתה ביוני 1854, אך מתה ב-31 במרץ 1855, ככל הנראה משחפת, אף על פי שיש ראיות לכך שאולי מתה מהיפרמזיס גרווידארום (הקאות יתר הריוניות), סיבוך של ההריון.

שנותיה המוקדמות והשכלה

שרלוט ברונטה נולדה ב-21 באפריל 1816, השלישית מבין שישה ילדים שנולדו למריה ברנוול, בתם של סוחר מכולת ותה מבוסס מקורנוול, ולפטריק ברונטה (ששם משפחתו המקורי היה בრנטי - Brunty), כומר אנגליקני. פטריק ברונטה היה אחד מעשרה ילדים שנולדו למשפחה אירים ענייה, ולאחר שהפגין שאפתנות וכישרון ללמידה, קיבל השכלה בלטינית ויוונית מכומר מקומי בטרם זכה במקום בסט ג'ון קולג' (St John's College) שבקיימברידג'. מריה ברנוול הגיעה מרקע מבוסס יותר, ומכתביה לפטריק נותרו המקור העיקרי למידע עליה. הזוג נישא בכנסיית סנט אוסוולד בגיזלי בדצמבר 1812. בשנת 1815 קיבל פטריק משרה חדשה בכפר היורקשיירי תורנטון, ליד ברדפורד, שבו נולדו שרלוט ואחיה.

### האוורת'

בשנת 1820 עברו מריה ופטריק יחד עם ששת ילדיהם הצעירים, מריה, אליזבת, שרלוט, ברנוול, אמילי ואן, לכפר האוורת', על סף ערבות היורקשייר, שם הוצעה לפטריק משרת כומר קבוע בכנסיית סנט מייקל והמלאכים (St Michael and All Angels Church). משכורתו הייתה צנועה, אך התפקיד כלל מגורים בבית השרות המשקיף על חצר הכנסייה והערבות. פטריק, כמהגר אירי, התקשה להתקבל בהאוורת', וילדיו, שבתחילה חלקו את מבטאו האירי, חלקו גם את תחושתו רבת השנים כזרים. תנאי המחיה בהאוורת' היו גרועים, עם שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות ומקור מים מזוהם ממי זורמים מבית הקברות, כפי שדווח בשנת 1850 בדו"ח בריאות חמור מאת בנימין באבג'. היסטוריונים שיערו שגורמים אלו עשויים היו לתרום למותם של שרלוט ואחיה.

### מותה של מריה ברנוול

זמן קצר לאחר הגעתם להאוורת', חלתה מריה ברנוול במה שעשוי היה להיות סרטן. היא מתה ב-15 בספטמבר 1821, לאחר מחלה ארוכה וכואבת, והשאירה את ששת ילדיה תחת השגחתה של אחותה, אליזבת ברנוול. שרלוט הייתה אז בת חמש בלבד, ואובדן אמה ליווה אותה לאורך כל חייה. בשנת 1850 כתבה לידידה:

> מוזר היה כעת לעיין, לראשונה, ברשומות של תודעה שממנה צמחה התודעה שלי... ובה בעת עצוב ומתוק לגלות כי תודעה זו היא מסדר עדין, טהור ונשגב באמת... יש בהן עידن, צניעות, עדינות שאי אפשר לתאר... הלוואי שהיא הייתה חיה, והייתי מכירה אותה.

### קאוון ברידג'

באוגוסט 1824 שלח פטריק את מריה, אליזבת, שרלוט ואמילי לבית הספר לבנות אנשי הדת בקאוון ברידג' שבלנקשר. האחיות היו בנות עשר, תשע, שמונה וחמש בהתאמה, ולפני כן לא קיבלו חינוך פורמלי כלשהו. בדו"ח בית הספר של שרלוט מצוין כי שרלוט בת השמונה "כותבת באופן בינוני" ו"אינה יודעת דבר על דקדוק, גאוגרפיה, היסטוריה או כישורים אחרים", הגם שהיא "נבונה לחלוטין לגילה".

התנאים בבית הספר היו קשים, עם תנאים תברואתיים לקויים, אוכל ירוד והתפרצויות תכופות של מחלות, ובשנת 1825, לאחר התפרצויות של טיפוס הבטן, שתי אחיותיה הבכורות של שרלוט חלו ומתו לאחר מכן בבית. שרלוט טענה מאוחר יותר שהתנאים בבית הספר פגעו לצמיתות בבריאותה ובפיתוחה הגופני (היא הייתה בעלת מבנה גוף עדין וגובהה היה פחות מ-1.5 מטר, עם ראייה גרועה מאוד). לאחר מותן של מריה ואליזבת, הוציא פטריק את שרלוט ואמילי מבית הספר ודאג לכך שיתחנכו בבית. שרלוט הושפעה מאוד ממותן של אחיותיה המבוגרות, ומאוחר יותר השתמשתה בקאוון ברידג' כמודל עבור בית הספר לווד ב"ג'יין אייר", הנתון באופן דומה להתפרצויות של שחפת וטיפוס המוחמרות בשל התנאים הקשים. מנהל בית הספר בקאוון ברידג', הכומר ויליאם קארוס ווילסון (William Carus Wilson), יוצג על ידי שרלוט בדמותו של מר ברוקלהרסט (Mr Brocklehurst), מנהל לווד, תיאור שעורר בהמשך את קארוס ווילסון לאיים בתביעת דיבה.

### כתבי נעורים

בביתם בבית הכומר בהאוורת', שרלוט בת התשעים נטלה כעת לידיה את הטיפול באחיה הצעירים תחת השגחתה של דודתם אליזבת ברנוול. פטריק ברונטה, אף על פי שהיה דמות קשה במובנים רבים, עודד את כל ילדיו לקרוא בהרחבה, לגלות עניין בפוליטיקה ובאקטואליה וליהנות ממוזיקה, אמנות ושירה. הוא הכיר להם את יצירותיו של ביירון, והרשה להם לקרוא בעיתונים ובכתבי העת שעליהם היה מנוי. אף על פי שלבנות לא ניתנה גישה לספריית הכפר, ברנוול שיתף את ספריו עם אחיותיו. בין המועדפים היו "גן העדן האבוד" מאת ג'ון מילتون, "מסע הנוסע" מאת ג'ון באניאן, ו"תורת היצרים" מאת אייזק וואטס. שרלוט נהנתה גם מעותקי "עיתון הגברת" (Lady's Magazine) שהיו שייכים לאמה, וכתבה: "לעולם לא אראה דבר שיעניין אותי כל כך שוב", אף על פי שפטריק שרף אותם מאוחר יותר משום ש"כללו סיפורי אהבה מטופשים".

האחים, שנקשרו זה לזה מאוד, שיחקו לעתים קרובות יחד, ויצרו 'מחזות' דמיוניים באמצעות צעצועיהם. אחד המשחקים המשפיעים ביותר החל בשנת 1827, כאשר ברנוול קיבל במתנה שנים עשר חיילי עץ. חיילים אלה היו בסיס למשחק תפקידים פנטסטי מתמשך, שכלל את 'הצעירים' (The Young Men) או 'שנים עשר' (The Twelves), אשר השתלט בהדרגה על חייהם של שרלוט ואחיה.

שרלוט בת העשר כותבת ב-5 ביוני 1826:

> אבא קנה לברנוול כמה חיילי עץ בלידס כשאבא חזר היה לילה ואנחנו היינו במיטה אז למחרת בבוקר ברנוול בא לדלת שלנו עם קופסת חיילים אמילי ואני קפצנו מהמיטה, ואני חטפתי אחד וקראתי זה הדוכס של וולינגטון הוא יהיה שלי!! כשכבר אמרתי את זה אמילי גם כן לקחה אחד ואמרה שהוא יהיה שלה כשאן ירדה למטה היא לקחה אחד גם כן. שלי היה היפה ביותר מכולם, והגבוה ביותר, והמושלם ביותר בכל חלק החבר של אמילי היה בעל מראה רציני, וקראנו לו 'גרייבי' (Gravey) של אן היה דבר מוזר קטן מאוד דמוי עצמו. קראו לו נער משרת ברנוול בחר בבואונפארטה.

העולם שבו התרחשו מחזות אלה החל כסדרה של איים מול חופי מערב אפריקה בדיונית. כל ילד שלט באי אחד, ולכולם הייתה עיר בירה בשם גלאס טאון (Glass Town): זו הפכה בסופו של דבר לקונפדרציית גלאס טאון. מספר סיפורים, ספרי כיס וכתבי עת נוצרו על ידי שרלוט וברנוול במהלך תקופה זו כדי להשתלב בהרפתקאותיהם של הצעירים. שרלוט וברנוול היו היוצרים העיקריים של העולם המשותף הזה ושל כתבי הנעורים שלו, אך גם אחיהם הצעירים תרמו לכך. שרלוט החלה לכתוב שירה כשהייתה בת שלוש עשרה ב-1829. רבים משירים אלה הופיעו לראשונה במגזין ביתי שכותרתו "מגזין בלאקווד של ברנוול" (Branwell's Blackwood's Magazine), אשר היה מקושר לקונפדרציית גלאס טאון. שרלוט, במכתבים פרטיים, קראה לגלאס טאון 'העולם שמתחתיי', פנטזיה שבה יכלתה לחקור חיים וזהויות שונות. לאורך הפרויקט הגיעה שרלוט להביע את אהבתה לתפאורות רומנטיות, פרשיות אהבים וחברה גבוהה, בעוד שתרומתו של ברנוול שיקפה את עניינו בקרבות ובפוליטיקה. משנת 1831 ואילך, פרשו אמילי ואן מפרויקט גלאס טאון כדי ליצור ארץ בדיונית משלהן בשם גונדאל (Gondal), בעוד ששרלוט וברנוול התרכזו בגרסה מורחבת של קונפדרציית גלאס טאון שנקראה אנגריה (Angria). כריסטין אלכסנדר (Christine Alexander), היסטוריונית של כתבי הנעורים של ברונטה, כתבה:

> ...הן שרלוט והן ברנוול הבטיחו את העקביות של עולמם הדמיוני. כאשר ברנוול הורג בהתלהבות דמויות חשובות בכתבי היד שלו, שרלוט באה להצלה ולמעשה מחייה אותן עבור הסיפורים הבאים [...]; וכאשר ברנוול משתעמם מהמצאותיו, כגון מגזין גלאס טאון שהוא עורך, שרלוט לзяа наяа ее יוזמה וממשיכה להחזיק את הפרסום פעיל במשך מספר שנים נוספות.

הסאגות שיצרו האחים קיימות ככתבי יד חלקיים, וחלקם פורסמו. האחים המשיכו ליצור עלילות סביב ארצותיהם הדמיוניות לאורך ילדותם ונעוריהם, עניין שנמשך אפילו לתוך הבגרות. בשנת 1833 כתבה שרלוט מספר נובלות, כולל "הננס הירוק" (The Green Dwarf), תחת השם ולסלי (Wellesley), אחד מגיבורי אנגריה שלה. החל מסביבות 1833, סיפוריה נראו כמפגינים פחות עניין בעל-טבעי ומעבר לנושאים ריאליסטיים יותר.

### רו ריד

בשנת 1831, כשהייתה בת חמש עשרה, נשלחה שרלוט למרחק של עשרים מייל לרו ריד, פנסיון במירפילד (כיום חלק מבית הספר המיוחד הוליבנק - Hollybank Special School). שם התיידדה עם שתי בנות בגילה, אלן נאוסי (Ellen Nussey) ומרי טיילור (Mary Taylor). מרי הייתה בהירה וחברותית, אלן שקטה ومreserved יותר, אך שתי הבנות התקרבו לשרלוט, והמשיכו לבקר אותה ולהתכתב איתה לאורך חייה. גם מרי וגם אלן זכרו את בגדיה מיושני האופנה ומבטאה האירי של שרלוט, בעוד ואלן ציינה את היעדר התיאבון של שרלוט ואת הסתייגותה מאכילת בשר. שתיהן ציינו כי ראייתה של שרלוט הייתה גרועה מאוד, מה שאומר שהיא לא יכלה להשתתף במשחקי כדור או ללמוד לנגן מתווים, אם כי חברותיה ציינו את אהבתה לרישום ולשירה.

פרידה מאנגריה

בשנת 1832 עזבה שרלוט את רו ריד כדי ללמד את אחיותיה בבית בהאוורת'. בשנת 1835 חזרה לרו ריד כמורה, ונשארה שם עד 1838. בודדה ואומללה במשרת ההוראה שלה, מצאה שרלוט בריחה בכתיבת שירה. רבים משיריה מוקמו בעולם הדמיוני של אנגריה, ולעתים קרובות הציגו גיבורים ביירוניאניים. בהحقות, אחת מתלמידותיה לשעבר תתאר את מיס ברונטה כותבת בשולחן העבודה שלה, באותיות זעירות, ועיניה עצומות; וכתיבתה של שרלוט מתקופה זו מבטאת את סלידתה מתלמידיה "הגסים" ואת רצונה לברוח לפנטזיה. בדצמבר 1836, ממש לפני יום הולדתה העשרים ואחד, כתבה للمשורר הלאומי, רוברט סאות'י (Robert Southey), וביקשה עידוד בקריירה המקוּוה שלה כמשוררת, והכריזה על שאיפתה 'להיות ידועה לנצח'. סאות'י כתב בתגובה:

> הספרות אינה יכולה להיות עיסוק בחיי אשה, והיא לא צריכה להיות. ככל שהיא עוסקת יותר בחובותיה הראויות, כך יהיה לה פחות פنان פנוי לכך אפילו ככישרון וכבילוי.

שרלוט יצאה להתכתבות קצרה עם סאות'י, הודתה לו על עצותיו, אך הבהירה את כוונתה להמשיך בכתיבתה.

בשנת 1839 קיבלה שרלוט הצעת נישואין מהנרי נאוסי (Henry Nussey), אחיה של חברתה לספסל הלימודים אלן נאוסי. שרלוט סירבה, וכתבה במכתב לאלן:

> הרגשתי שאף על פי שאני מעריכה את הנרי... לא הייתה לי ולא יכולה להיות לי אותה היקשרות עמוקה שתגרום לי להיות מוכנה למות למענו – ואם אי פעם אתחתן זה חייב להיות באור הערצה כזה שבו אביט על בעלי.

להנרי עצמו כתבה:

> אין לי סלידה אישית מהרעיון של איחוד איתך – אך אני משוכנעת ששלי אינו סוג המזל האמור ליצור את אושרו של גבר כמוך... אינך מכיר אותי, אני איני האדם הרציני, הקודר, קור הרוח הזה שאתה מדמיין – היית חושב אותי רומנטית ואקסצנטרית – היית אומר שאני סאטירית וחמורה. עם זאת, אני בז לצביעות ולעולם לא אקח, לשם השגת תואר הנישואין והבריחה מהסטיגמה של רווקה זקנה, גבר ראוי שביכולתי לדעת שאיני יכולה לעשותו מאושר.

בסוף 1839 כתבה שרלוט את "פרידה מאנגריה" (Farehold to Angria), כתב יד שבו חקרה את התלות הגוברת שלה בעולמה הפנטסטי. מתוך חשש לשפיות דעתה, ועם התחושה שהיא מאهבת את אחיזתה במציאות, קיבלה לבסוף את ההחלטה להניח את אנגריה הצידה לתמיד. במסמך זה היא מדברת על הכאב שבעזיבת 'חבריה' והסתכנות ב'ארצות לא נודעות'.

בין השנים 1839 ל-1841 חיפשה שרלוט עבודה כאומנת עבור מספר משפחות מקומיות. בשנת 1839 הצטרפה למשפחת סידגוויק (Sidgwick) בסטון גאפ (Stone Gappe) כאומנת לבנם, ג'ון בנסון סידגוויק. שרלוט הייתה אומללה בעבודתה, באמינה שמעסיקיה מתייחסים אליה כאל משרתת, ומשפילים אותה ללא הרף. לדברי שרלוט, ג'ון היה ילד פרוע, שפעם זרק אבנה לעברה, תקרית שעשויה להוות השראה לחלק ב"ג'יין אייר" שבו ג'ון ריד זורק ספר על ג'יין. בני משפחת סידגוויק אישרו סיפור זה, אך טענו ששרלוט הייתה קשה להתנהלות איתה, שלעתים קרובות נפגעה כאשר לא הייתה שום כוונה כזו, ו'לעתים קרובות הלכה למיטה למשך כל היום' כשהיא משאירה את גברת סידגוויק ההרה בכבדות לטפל בילדים. שרלוט עזבה את סטון גאפ כדי לעבוד כאומנת עבור משפחת ווייט (White), אך אף על פי שבני משפחת ווייט היו 'מרוצים מאוד' מעבודתה עם ילדיהם, שרלוט מצאה את מעמדה הנחות במשק הבית קשה להתמודדות, ומתלוננת במכתבים לאלן נאוסי על 'הוולגריות' של מעסיקיה.

בריסל

בשנת 1842 נסעה שרלוט עם אמילי לבריסל לפנסיון האז'ר, פנסיון בניהולם של קונסטן האז'ר (1809–1896) ואשתו, קלير. שתי האחיות היו מורות-תלמידות, כאשר שרלוט לימדה אנגלית ואמילי לימדה בסופו של דבר מוזיקה בתמורה למגורים ואוכל. בדרך זו קיוו בסופו של דבר לרכוש את כישורי השפה הדרושים להם לפתיחת בית ספר משלהן. שרלוט חיבבה וכיבדה תחילה את מאדאם האז'ר, ואף על פי שהרגישה מבודדת במ מהתלמידות האחרות בפנסיון, היא פיתחה מערכת יחסים קרובה עם מורה, קונסטן האז'ר, שהפך להשפעה חשובה על כתיבתה.

היא כותבת:

> יש אדם אחד שעדיין לא דיברתי עליו מר האז'ר בעלה של מאדאם - הוא פרופסור לרטוריקה איש בעל עוצמה במחשבה אך חמום מוח ועצבני במזגו - ישות קטנה, שחורה, מכוערת עם פנים שמשתנות בהבעתם, לעתים קרובות הוא שואל את תווי הפנים של חתול משוגע - לעתים את אלו של צבוע דלירי - מדי פעם - אך לעתים רחוקות מאוד הוא משיל את הפיתויים המסוכנים הללו ומקבל מראה שאינו רחוק ביותר ממאה מעלות ממה שהיית מכנה עדין ודמוי ג'נטלמן...

באוקטובר 1842 נקראו האחיות בחזרה להאוורת' עקב מותה הפתאומי של דודתן אליזבת ברנוול. יגונה של שרלוט על אובדן דודתה הוחמר על ידי מותם מחולרה של שני ידידים צעירים של המשפחה; ויליאם ווייטמן (William Weightman), שהיה הכומר של פטריק ברונטה, ומרתה, אחותה של ידידתה של שרלוט, מרי טיילור.

בינואר 1843 חזרה שרלוט לבריסל לבדה כדי לקבל על עצמה משרת הוראה בבית הספר. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעה לבדה, והיא מצאה את החוויה מפחידה, ותיארה אותה מאחר יותר ברומן שלה "וילט" (Villette). עם זאת, למרות להט חזרתה, שרלוט הפכה יותר ויותר מתגעגעת הביתה ובודדה. חיבתה הראשונית למאדאם האז'ר הפכה לשנאה גלויה, והיקשרותה לקונסטן האז'ר התפתחה לתשוקה חד-צדדית ולצורך אובססיבי באישורו, שכל אלו הפכו את הישארותה לבלתי אפשרית. שרלוט חזרה להאוורת' בינואר 1844, ומאוחר יותר השתמשה בזמנה בבריסל כהשראה לכמה מהאירועים ב"הפרופסור" וב"וילט". האז'ר ניסה מאוחר יותר להשמיד את המכתבים שנשלחו אלו על ידי שרלוט, שבהם היא מבטאת את רגשותיה העמוקים ואת ציפייתה לשמוע ממנו, אך אשתו אספה ושימרה אותם, אם כי מכתביו שלו לשרלוט חסרים.

לאחר חזרתה של שרלוט להאוורת', ניסו האחיות לפתוח פנסיון משלהן בבית הכומר. הוא פורסם כ"המוסד של העלמות ברונטה לפנסיון ולחינוך של מספר מוגבל של עלמות צעירות" ונעשו פניות לתלמידות פוטנציאליות ומקורות מימון. אך לשרלוט היה מעט מאוד התלהבות מהפרויקט, והמיקום המרוחק הקשה על משיכת תלמידים. באוקטובר 1844 נזנח הפרויקט.

פרסום ראשון

במאי 1846, לפי התעקשותה של שרלוט, שילמו שלוש האחיות בעד פרסום קובץ שיריהן תחת שמות העט קארר, אליס ואקטון בל. האחיות לקחו שמות התואמים את ראשי התיבות שלהן: כך שרלוט הייתה קארר בל, אמילי הייתה אליס, ואן הייתה אקטון. על החלטה זו להסתיר את זהותן, כתבה שרלוט:

> מתוך סלידה מפרסום אישי, הסתרנו את שמותינו תחת שמותיהם של קארר, אליס ואקטון בל; הבחירה הדו-משמעית הוכתבה על ידי מעין סקרופול מצפוני בלקיחת שמות פרטיים גבריים במובהק, בעוד שלא רצינו להצהיר על עצמנו כנשים, משום – מבלי שחשדנו באותו זמן שדפוסי הכתיבה והמחשבה שלנו אינם מה שמכונה "נשיים" – הייתה לנו תחושה מעורפלת שסופרות עלולות להישקף בעין יפה של דעות קדומות; שמנו לב כיצד מבקרים משתמשים לפעמים לצורך עונשם בנשק האישיות, ולצורך גמולם, בחנופה שאינה שבח אמיתי.

רק שני עותקים מקובץ השירים נמכרו, אך שרלוט, אף על פי שהייתה מאוכזבת, שלחה עותקים של הספר למספר סופרים בולטים, ביניהם ויליאם וורדסוורת', אלפרד טניסון ותומאס דה קווינסי. אף על פי שאמילי ואן המשיכו לכתוב שירים, שרלוט לא עשתה זאת, אלא התכוננה להגיש רומן תחת שם העט שלה.

ג'יין אייר

בשנת 1846 הגישה שרלוט את הרומן הראשון שלה, "הפרופסור", למוציא לאור הלונדוני הנרי קולבורן (Henry Colburn), יחד עם "אנקת גבהים" (Wuthering Heights) של אמילי ו"אגנס גריי" (Agnes Grey) של אן. במכתבה הנלווה היא מתארת אותם כך: "שלושה סיפורים, שכל אחד מהם תופס כרך ויכול להתפרסם יחד או בנפרד, לפי מה שנראה לנכון ביותר", ומפנה את תשומת ליבו של קולבורן לעובדה שהמחברים כבר פורסמו במקום אחר.

"הפרופסור" לא פורסם, אך שני הרומנים האחרים התקבלו לפרסום בתנאים לא נוחים במיוחד. שרלוט הגישה כתב יד שני, "ג'יין אייר", למוציא לאור אחר, סמית', אלדר ושות' (Smith, Elder & Co.) באוגוסט 1847, והוא פורסם זמן קצר לאחר מכן.

הרומן עוקב אחר חייה של אישה צעירה ופשוטה, ג'יין, ומתאר את ילדותה הסוערת, ימי בית הספר האומללים שלה והגעתה למשרה חדשה כאומנת לנערה צעירה באחוזת מבודדת ביורקשייר. ג'יין מתאהבת במעסיקה, מר רוצ'סטר, המסתיר בסוד את העובדה שאשתו הראשונה, משוגעת מסוכנת, מוחזקת בעליית הגג. סגנון הספר שילב רומנטיקה, נטורליזם ומלודרמה גותית, אך פרץ דרך חדשה עם נקודת המבט הנשית בגוף ראשון. שרלוט האמינה שאמנות משכנעת ביותר כאשר היא מבוססת על ניסיון אישי; ב"ג'יין אייר" היא הפכה את הניסיון שלה לצורת רומן.

ל"ג'יין אייר" הייתה הצלחה מסחרית מיידית והוא קיבל בתחילה ביקורות אוהדות. ג'. ה. לואיס (G. H. Lewes) כתב כי זו "קריאה ממעמקי רוח נאבקת, סובלת, סובלת הרבה", והצהיר כי היא מורכבת מ"suspiria de profundis!" (אנחות מן המעמקים). הפרסום שלאחר מכן של "אנקת גבהים" מאת אליס בל ו"אגנס גריי" מאת אקטון בל, שעיכובו נגרם על ידי המוציא לאור, עורר כעת ספקולציות נוספות לגבי זהותו של קארר בל, כולל שינוי ביחסם של מבקרים ליצירתה של שרלוט, וכן האשמות שהכתיבה הייתה "גסה". ביקורת זו נקשרה לחשד הגובר של התקשורת שקארר בל היא אישה. עם זאת, מכירות "ג'יין אייר" המשיכו לצמוח. שרלוט ביצעה את הרישומים למהדורה השנייה של "ג'יין אייר" בעצמה, ובקיץ 1834 הוצגו שניים מציוריה בתערוכה של החברה המלכותית הצפונית לעידוד אמנויות היפות בלידס.

שירלי

בשנת 1848 החלה שרלוט את הרומן השלישי שלה, "שירלי" (Shirley), אך בשנה זו ראו את מותם של כל שלושת אחיה הנותרים בתוך שמונה חודשים זה מזה. בספטמבר מת ברנוול ממספר מחלות שהוחמרו בשל שתייתו המרובה. אמילי מתה שלושה חודשים לאחר מכן משחפת, ובמאי 1849 מתה אן מאותה מחלה. לאחר מותן של אמילי ואן, משרתת המשפחה, מרתה בראון, נזכרה כיצד האחיות נהגו ללכת סביב שולחן חדר האוכל בבית הכומר, דנות בכתביהן, ודיברה על עצבונה "לשמוע את מיס ברונטה הולכת, הולכת לבדה".

לאחר מותה של אן חידשה שרלוט את כתיבתה כדרך להתמודד עם יגונה, ו"שירלי", העוסק בנושאים של תסיסה תעשייתית ותפקיד הנשים בחברה, פורסם באוקטובר 1849. קבלת הפנים של הרומן לא הייתה נלהבת כמו זו של "ג'יין אייר"; מבקר ב"הטיימס" תיארו כ: 'בעת ובעונה אחת הבדיוני הגבוה ביותר והישן ביותר מבין הבדיות.' שרלוט, כמנהלת עזבונן של אחיותיה המנוחות, ערכה וכתבה הקדמה הסברית ל"אנקת גבהים" על מנת להפוך אותו לפחות מזעזע עבור הציבור. היא גם דיכאה את פרסומו המחודש של הרומן השני של אן, "הדיירת מאחוֹלד феל" (The Tenant of Wildfell Hall), אשר פורסם, בהצלחה רבה, בשנה שקדמה לכך. החלטה זו השפיעה לרעה לאורך זמן על פופולריות שלה כסופרת ונותרה שנויה במחלוקת בקרב ביוגרפים של האחיות מאז ועד היום.

בחברה

אף על פי שאמילי ואן התנגדו שתיהן לכך שזהותן האמיתית תהיה ידועה, שרלוט חשפה את עצמה בדיסקרטיות בפני המוציא לאור שלה וידידיה כמחברת של "ג'יין אייר". הדבר הוביל את שרלוט לערוך ביקורים מזדמנים בלונדון, שם החלה לנוע בחוגים חברתיים רמים יותר, והפכה לחברה של אליזבת גאסקל והרייט מרטינו (Harriet Martineau) שאחותה רחל לימדה את בנותיה של גאסקל. שרלוט שלחה עותק מוקדם של "שירלי" למרטינו שאת ביתה באמבלסייד ביקרה. שתי החברות חלקו עניין ביחסי גזע ותנועת הביטול; נושאים חוזרים בכתביהן. שרלוט הכירה גם את ויליאם מייקפיס תאקרי (William Makepeace Thackeray) וג'. ה. לואיס. למרות זאת, היא מעולם לא עזבה את האוורת' ליותר מכמה שבועות בכל פעם, והפתיעה את העולם הספרותי של לונדון בהיעדר הברק החברתי שלה. בתו של תאקרי, הסופرة אן איזבלה תאקרי ריצ'י (Anne Isabella Thackeray Ritchie), נזכרה בביקור אצל אביה מאת שרלוט:

> ... שני גברים נכנסים, מוליכים גברת קטנה, עדינה, רצינית, זעירה, בעלת שיער חלק בהיר ומבט יציב. היא עשויה להיות קצת מעל גיל שלוצה; היא לבושה בשמלת בראז' (barège) קטנה עם דוגמה של טחב ירוק עמום. היא נכנסת בכפפות, בשקט, ברצינות; הלבבות שלנו פועמים בהתרגשות פרועה. זוהי אפוא הסופרת, הכוח הלא ידוע שספריו גרמו לכל לונדון לדבר, לקרוא, לשער; יש אנשים שאפילו אומרים שאבינו כתב את הספרים – הספרים המופלאים. ... הרגע כה נטול נשימה עד שארוחת הערב באה כהקלה על רצינות המארוע, וכולנו מחייכים כשאבינו מתכופף להציע את זרועו; כי גאון שתהיה, מיס ברונטה בקושי מגיעה למרפקו. הרושם האישי שלי הוא שהיא מעט קודרת וקשוחה, במיוחד כלפי ילדות קטנות קדימה שרוצות לפטפט. ... כולם חיכו לשיחה המבריקה שמעולם לא החלה כלל. מיס ברונטה פרשה לספה בחדר העבודה, ומלמלה מילה שקטה מדי פעם לאומנת האדיבה שלנו... השיחה הלכה ודעכה, הגברות ישבו סביב במבט מצפה, אבינו היה טרוד מדי מהעפלות והשקט מכדי שיוכל להתמודד עם זה כלל... לאחר שמיס ברונטה עזבה, הופתעתי לראות את אבינו פותח את דלת הכניסה כשכובעו לראשו. הוא הניח את אצבעותיו על שפתיו, יצא אל החושך, וסגר את הדלת בשקט מאחוריו... זמן רב לאחר מכן... גברת פרוקטר שאתה אותי אם ידעתי מה קרה. ... היה זה אחד הערבים המשעממים ביותר [גברת פרוקטר] בילתה אי פעם בחייה... הגברות שבאו כולן בציפייה לכל כך הרבה שיחה מענגת, והעפלות והכבדות, וכיצד לבסוף, המומים מהמצב, עזב אבינו בשקט את החדר, עזב את הבית, והלך למועדון שלו.

וילט

האחרון מבין הרומנים של שרלוט שפורסם בחייה היה "וילט", שהופיע ב-1853. נושאיו העיקריים כוללים בידוד, כיצד ניתן לשאת מצב שכזה, והקונפליקט הפנימי המובא על ידי דיכוי חברתי של התשוקה האישית. דמותה המרכזית, לוסי סנואו (Lucy Snowe), נוסעת לחו"ל כדי ללמד בפנסיון בעיר הבדיונית וילט, שבה היא נתקלת بترבות ודת השונות משלה ומתאהבת בגבר (פול אנואל - Paul Emanuel) שאינה יכולה נישואים אליו. חוויותיה מביאות להתמוטטות אך בסופו של דבר, היא מגיעה לעצמאות והגשמה באמצעות ניהול בית ספר משלה. כמות נכבדה מהדיאלוג ברומן היא בשפה הצרפתית. "וילט" ציין את חזרתה של שרלוט לכתיבה מנקודת מבט של בגוף ראשון, טכניקה שבה השתמשה ב"ג'יין אייר". דמיון נוסף ל"ג'יין אייר" טמון בשימוש בניסיונה האישי כהשראה לאירועים בדוניים, ובפרט הזמן שבילה בפנסיון בבריסל. "וילט" הוכר על ידי מבקרי התקופה כיצירת כתיבה עוצמתית ומתוחכמת, אף על פי שספג ביקורת על "גסותו" ועל היותו לא "נשי" כראוי בתיאור תאוותיה של לוסי.

נישואין

זמן קצר לפני פרסום "וילט", קיבלה שרלוט הצעת נישואין מהכומר ארתור בל ניקולס, אירי ממחוז אנטרים באזור מולדת אביה באולסטר, שהתחנך במחוז אופאלי. ניקולס היה הכומר העוזר של אביה, והיה מאוהב בשרלוט במשך זמן רב. היא סירבה לו תחילה, ואביה התנגד לאיחוד לפחות בחלקו בשל מצבו הכלכלי הירוד של ניקולס. אליזבת גאסקל, שהאמינה שהנישואין סיפקו "חובות ברורות ומוגדרות" שהועילו לאשה, עודדה את שרלוט לשקול את ההיבטים החיוביים של איחוד כזה וניסתה להשתמש בקשריה כדי לתכנן שיפור במצבו הכלכלי של ניקולס.

שרלוט, בינתיים, נמשכה יותר ויותר לניקולס ועד ינואר 1854, היא קיבלה את הצעתו. הם זכו לאישורו של אביה עד אפריל ונישאו ב-29 ביוני. פטריק ברונטה התכוון ללוות את שרלוט לחופה, אך ברגע האחרון החליט שאינו יכול, ושרלוט נאלצה לעשות את דרכה לכנסייה בלעדיו. מכיוון שאביה לא נכח, זו הייתה מיס וולר (Miss Wooler; מורתה לשעבר של שרלוט בבית הספר רו ריד, וידידת נפש לכל אורך חייה) שליוותה אותה לחופה. הזוג הטרי יצא לירח דבש בבנאגר, מחוז אופאלי, אירלנד. לפי כל העדויות, נישואיה היו הצלחה ושרלוט מצאה את עצמה מאושרת מאוד באופן שהיה חדש לה.

מוות

שרלוט נכנסה להריון זמן קצר לאחר חתונתה, אך בריאותה הדרדרה במהירות ולדברי גאסקל, היא הייתה נתונה "لتחושות של בחילה תמידית ועילפון חוזר ונשנית". היא מתה, יחד עם ילדה שטרם נולד, ב-31 במרץ 1855, שלושה שבועות לפני יום הולדתה ה-39. תעודת הפטירה שלה מציינת את סיבת המוות כשחפת, אך הביוגרפית קלייר הרמן (Claire Harman), בין היתר, מציעה שהיא מתה מסיבוכים שנגרמו כתוצאה מחולי בוקר קשה או היפרמזיס גרווידארום. היא נקברה בקבר המשפחתי בכנסיית סנט מייקל והמלאכים בהאוורת'.

הרומן הראשון של שרלוט, "הפרופסור", פורסם לאחר מותו בשנת 1857. קטע מרומן חדש שכתבה בשנותיה האחרונות הושלם פעמיים על ידי סופרים מודרניים, כשהגרסה המפורסמת יותר היא "אמה בראון: רומן מתוך כתב היד הבלתי גמור מאת שרלוט ברונטה" מאת קלייר בויאן (Clare Boylan) ב-2003. רוב כתביה על הארץ הדמיונית אנגריה פורסמו גם הם מאז מותה.

אישיות ואופי

אופייה של שרלוט ידוע ברובו באמצעות מכתבים אישיים למשפחתה, ידידיה והמוציא לאור שלה, וכן מתוך הביוגרפיה של אליזבת גאסקל "חייה של שרלוט ברונטה" (The Life of Charlotte Brontë), שהחלה להיכתב במהלך חייה. גאסקל תיארה את פגישתה הראשונה עם שרלוט במכתב, כשהיא כותבת:

> היא לא מפותחת, רזה ויותר מחצי ראש קצרה ממני... [עם] פנים אדמדמות, פה גדול ושיניים רבות שנפלו; פשוטה לחלוטין.

לאחר מכן, גאסקל מתארת אותה בצורה פחות מחמיאה, אך מדגישה את שבריריותה הגופנית. במכתב למוציא לאור שלה, שרלוט מתלוננת על נטייתה של גאסקל לתאר אותה כחלשה וחסרת אונים, כשהיא כותבת: "היא נחושה בדעתה שאני אהיה סוג של חולה. למה אני לא יכולה להיות בריאה כמו אנשים אחרים?" יש הטוענים שגישתה של גאסקל העבירה את מוקד תשומת הלב מהרומנים "הקשים" של האחיות לרונטה והחלה תהליך של קדושה של חייהן הפרטיים.

### חייה של שרלוט ברונטה

הביוגרפיה של אליזבת גאסקל פורסמה בשנת 1857, ואף על פי שהיא משמיטה פרטים מסוימים, היא נותרת מקור מידע מרכזי על שרלוט ומשפחתה. זה היה צעד חשוב עבור סופרת מובילה לכתוב ביוגרפיה של סופרת אחרת, וגישתה של גאסקל הייתה יוצאת דופן בכך ש במקום לנתח את הישגי מושא המחקר שלה, היא התרכזה בפרטים הפרטיים של חיי שרלוט, ומנקה את אותם היבטים שהיו עשויים להצדיק את ההאשמות ב"גסות" שהופנו כלפי כתיבתה. הביוגרפיה כנה במקומות מסוימים, אך משמיטה פרטים על אהבתה של שרלוט לקונסטן האז'ר כעלבון גדול מדי למוסר בן זמננו ומקור פוטנציאלי למצוקה לאביה האלמן של שרלוט, וידידיה. גאסקל סיפקה גם כמות גדולה של מידע אנקדוטלי (ואולי לא מדויק) על פטריק ברונטה ובני משפחה אחרים, שעליו התנגד פטריק בכל לב.

### דת

בתה של כומר אנגליקני אירי, שרלוט הייתה בעצמה אנגליקנית. במכתב למוציא לאור שלה, היא טוענת שהיא "אוהבת את כנסיית אנגליה. את שריה אכן איני מחשיבה כאישים חסרי טעות, ראיתי יותר מדי מהם בשביל זה – אך למוסד, על כל פגאיו – לא כולל האמונה האתנסית המחוללת – אני קשורה בכנות". למרות זאת, היא נכחה בתפילה בכנסייה קתולית במהלך שנתה האחרונה בבריסל, וקיבלה וידוי מהכומר. היא כותבת על כך במכתב לאמילי, ומבקשת ממנה שלא לספר לאביהם על התקרית, והיא מופיעה לאחר מכן כפרק ב"וילט".

### מכתבים

שרלוט הייתה כותבת המכתבים הפורייה ביותר מבין האחיות לרונטה, והתכתבויותיה מהוות את עמוד השדרה של הביוגרפיות עליה. מרבית מכתביה ששרדו מיועדים לחברתה הוותיקה מספסל הלימודים אלן נאוסי, אף על פי שמכתביה לחברתה האחרת מספסל הלימודים מרי טיילור, לה הפקידה את עולמה הדמיוני ואת שאיפותיה הספרותיות, הושמדו. שרלוט השתמשה לעתים קרובות בכתיבת מכתבים כאמצעי להתנסות בזהויות ובסגנונות שונים, כמו עם קארר בל, ואף על פי שהיא לעתים קרובות אינטימית, אפילו משוחררת בכתיבת מכתביה, היא משתמשת בטכניקה זו גם כאמצעי להסתרת היבטים של אישיותה האמיתית. הביוגרף לקוסטה מילר (Lucasta Miller) מתאר אותה כ'יוצרת מיתוס עצמי', המנציחה הן 'את המיתוס החיובי של יצירה עצמית נשית המגלום על ידי גיבורותיה האוטוביוגרפיות' והן את זה של 'היצור השקט והרוטד, הגדל בבידוד מוחלט, מרטיר לחובה ודוגמה של נמיכות ויקטוריאנית', שאף אחד מהם אינו מייצג לחלוטין.

### מכתבי נאוסי

כ-350 מתוך כ-500 מכתבים שנשלחו מאת שרלוט לאלן נאוסי ששרדו, בעוד שכל מכתביה של אלן לשרלוט נשרפו לבקשתו של ניקולס. לאחר נישואיהם, ניקולס לא רק ביקש ששרלוט תשרף את מכתביה של אלן לאחר קריאתם, אלא צנזר כמה ממכתביה של שרלוט לחברתה טרם התרת שליחתם. המכתבים ששרדו, שנשמרו על ידי אלן בניגוד לרצונו של ניקולס, מספקים את מרבית המידע הזמין על חיי היומיום, רגשותיה ויחסיה של שרלוט ברונטה. טונם אינטימי, מתוודה ואף פוענח על ידי אחדים כבעל גוונים רומנטיים. שרלוט כותבת באחת ההזדמנויות:

> מה אעשה בלעדיך? כמה זמן אנו צפויות להיות מופרדות? למה עלינו להישלל מחברת זו של זו... אני משתוקקת להיות איתך. למה עלינו להיות מופרדות? בוודאי, אלן, זה חייב להיות משום שאנו בסכנה של אהבת זו את זו יותר מדי...

### מכתבי האז'ר

ב-29 ביולי 1913 הדפיס ה"טיימס" של לונדון ארבעה מכתבים מאת שרלוט לקונסטן האז'ר, שנכתבו לאחר עזיבתה את בריסל ב-1844. נכתבו בצרפתית למעט פוסטסקריפט אחד באנגלית, המכתבים קראו תגר על התמונה השלטת של שרלוט כמרטרית מלאכית לחובות נוצריות ונשיות שנבנתה על ידי ביוגרפים רבים, החל מגאסקל. מכתבים אלה, שהיו חלק מהתכתבות רחבה יותר וחד-צדדית במקצת שאליה האז'ר נראה לעתים קרובות שלא השיב, נראה כי הם חושפים את אהבתה לגבר נשוי, אף על פי שהמכתבים פוענו גם בדרכים אחרות, כולל כדוגמה לדראמטיזציה עצמית ספרותית והבעת תודה מתלמידה לשעבר. בינואר 1845 היא כותבת:

> ...כל מה שאני יודעת – הוא שאיני יכולה – שאיני רוצה להשלים עם האובדן המוחלט של ידידות אדוני – הייתי מעדיפה לעבור את ייסורי הגוף הגדולים ביותר מאשר שלבי יהיה קרוע לכל אורך הזמן על ידי חרטות צורבות. אם אדוני יסיר ממני את ידידותו לחלוטין אהיה חסרת תקווה לחלוטין – אם ייתן לי מעט ידידות – מעט מאוד – אהיה מרוצה – מאושרת, תהיה לי סיבה לחיות – לעבוד. מונייה, העניים אינם זקוקים להרבה כדי לחיות – הם מבקשים רק את פירורי הלחם הנופלים משולחנם של עשירים – אך אם מסרבים להם פירורים אלו – הם מתים מרעב – גם אני איני זקוקה להרבה חיבה מאלה שאני אוהבת – לא הייתי יודעת מה לעשות עם ידידות שלמה ומלאה – איני רגילה לכך – אך הפגנת בי מעט עניין בימים עברו כשייתי תלמידתך בבריסל – ואני נאחזת בשימור של עניין קטן זה – אני נאחזת בו כפי שהייתי נאחזת בחיים.

### מכתבים לג'ורג' סמית'

שרלוט התכתבה בהמשך לעתים קרובות גם עם העורך שלה, ג'ורג' סמית'. הטון הפלרטטני לרוב של מכתבים אלה צוין על ידי היסטוריונים כסימן אפשרי לכך ששרלוט הייתה מאוהבת בו, ומכתבה אליו עם שמע על נישואיו הקרבים לאחרת פוענח כסימן ליאוש:

> אדוני היקר באושר רב, כמו ביגון רב – מילות השתתפות צריכות להיות מעטות. קבל את מנת הברכות שלי – והאמץ אותי בכנות שלך, ש. ברונטה

— ג'וליエット בארקר, הברונטות: חיים במכתבים

מורשת

عدد מן הסופרים ציינו את שרלוט ברונטה כהשפעה, כולל קזואו אישיגורו (Kazuo Ishiguro), שכאשר נשבק לציין את הסופר האהוב עליו, ענה "שרלוט ברונטה דחקה לאחרונה את דוסטויב스키... אני חייב את הקריירה שלי, ועוד הרבה מעבר לכך, ל'ג'יין אייר' ול'וילט'."

הרומן של דפנה דה מוריאה "רבקה" (Rebecca) מושפע מאוד מ"ג'יין אייר"; ז'אן ריס כתבה את סיפורה של גברת רוצ'סטר הראשונה ב"ים סרגاسو הרחב" (Wide Sargasso Sea). רומנים אחרים בהשראת יצירתה של שרלוט ברונטה כוללים: "ג'יין סטיל" (Jane Steele) מאת לינדסיי פיי (Lyndsay Faye); "קבינט ברונטה: שלושה חיים בתשעה חפצים" (The Brontë Cabinet: Three Lives in Nine Objects) מאת דבורה לוץ (Deborah Lutz); "עניין אייר" (The Eyre Affair) מאת ג'ספר פורדה (Jasper Fforde); "המשוגעת מלמעלה" (The Madwoman Upstairs) מאת קתרין לואל (Catherine Lowell); ו"קורא, התחתנתי איתו" (Reader, I Married Him), קובץ סיפורים קצרים בעריכת טרייסי שובלייה (Tracy Chevalier).

העיירה ברונטה (Bronte) שבטקסס נקראת על שמה של שרלוט ברונטה (אף על פי ששם העיירה מבוטא "בראנט" - brahnt).

בשנת 1980 נחשפה לוחית זיכרון במרכז לאמנויות היפות בבריסל, באתר של בית הספר של מאדאם האז'ר, לכבודן של שרלוט ואמילי.

ייצוגים בתקשורת

בסרטו של קרטיס ברנהרדט מש-1946 "מסירות" (Devotion), ביוגרפיה בדיונית של האחיות ברונטה, מגלמת אוליביה דה הובילנד את שרלוט.

- בסדרת הטלוויזיה של יורקשייר טלוויזיה משנת 1973 "הברונטות מהאוורת'" (The Brontës of Haworth), שנכתבה על ידי כריסטופר פריי, מגלמת את שרלוט ויקרי טרเนר (Vickery Turner).

- בסרטו של אנדרה טשינה משנת 1979 "האחיות ברונטה" (Les Sœurs Brontë), מגלמת את שרלוט מארי-פראנס פיזיה (Marie-France Pisier).

- בסרט הטלוויזיה של BBC One משנת 2016 "ללכת בלתי נראה" (To Walk Invisible), מגלמת את שרלוט פין אטקינס (Finn Atkins).

- בסרטו של פרנסס אוקונอร์ משנת 2022 "אמילי" (Emily), אודות אמילי ברונטה, מגלמת אלכסנדרה דאולינג (Alexandra Dowling) את שרלוט.

יצירות

### כתבי נעורים

- "מגזין הצעירים" (The Young Men's Magazine), כרכים 1–3 (אוגוסט 1830)

- "סיפורי אנגריה" (Tales of Angria; נכתבו 1838–1839 – קובץ כתבי ילדות ונעורים כולל חמש נובלות קצרות) מינה לורי (Mina Laury)

### רומנים

- "ג'יין אייר" (Jane Eyre), פורסם ב-1847

- "הפרופסור" (The Professor), פורסם לאחר מותו ב-1857

- "אמה" (Emma), בלתי גמור; ברונטה כתבה רק 20 עמודים מכתב היד, פורסם לאחר מותו ב-1860. בעשורים האחרונים הופיעו לפחות שני המשכים לטענה זו: "אמה", מאת "שרלוט ברונטה וגברת אחרת", פורסם 1980; אף על פי שזה יוחס לאליזבת גודג' (Elizabeth Goudge), המחברת האמיתית הייתה קונסטנס סברי (Constance Savery).

- "אמה בראון" (Emma Brown), מאת קלייר בויאן, פורסם 2003

### שירה

- בל, קארר; בל, אליס; בל, אקטון (1846). שירים (Poems).