ג'אן קרלו מנוטי

ג'אן קרלו מנוטי

ג'אן קרלו מנוטי (באיטלקית: Gian Carlo Menotti; 7 ביולי 1911 – 1 בפברואר 2007) היה מלחין, ליבריתן, במאי ומחזאי איטלקי, הידוע בעיקר בזכות 25 האופרות שכתב. אף על פי שנהג להתייחס לעצמו כמלחין אמריקאי, הוא שמר על אזרחותו האיטלקית ומעולם לא הפך רשמית לאזרח אמריקאי. כאחד ממלחיני האופרה המבוצעים ביותר במאה ה-20, הוא כתב את יצירותיו המצליחות ביותר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. מנוטי, שהושפע רבות מג'אקומו פוצ'יני (Giacomo Puccini) ומודסט מוסורגסקי (Modest Mussorgsky), פיתח עוד יותר את מסורת הוריזמו (verismo) באופרה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מנוטי דחה את הא-טונאליות ואת האסתטיקה של האסכולה הווינאית השנייה, ומוזיקה שלו מתאפיינת בליריות אקספרסיבית המתאימה בזהירות את השפה למקצבים טבעיים בדרכים המדגישות את משמעות הטקסט ומדגישות את הכוונה הדרמטית.

בדומה לריכרד וגנר (Richard Wagner), מנוטי כתב את הליבריות לכל האופרות שלו. הוא כתב את אופרת חג המולד הקלאסית "אמאל והמבקרים הליליים" (Amahl and the Night Visitors) (1951), לצד יותר משני תריסר אופרות אחרות שנועדו לפנות לטעם הקהל הרחב. רבות מהאופרות של מנוטי זכו להצלחה בברודוויי, כולל שתי יצירות שזכו בפרס פוליצר: "הקונסול" (The Consul) (1950) ו-"הקדוש מרחוב בליקר" (The Saint of Bleecker Street) (1955). בעוד שכל יצירותיו השתמשו בליבריות בשפה האנגלית, שלוש מהאופרות שלו כללו גם ליבריות בשפה האיטלקית שכתב המלחין עצמו: "אמיליה הולכת לנשף" (Amelia Goes to the Ball) (1937), "אל האי" (The Island God) (1942), ו-"הפראי האחרון" (The Last Savage) (1963). הוא ייסד את פסטיבל שני העולמות (Festival dei Due Mondi) בספולטו ב-1958 ואת המקבילה האמריקאית שלו, פסטיבל ספולטו ארה"ב (Spoleto Festival USA), בשנת 1977. בשנת 1986 הוא התחיל פסטיבל ספולטו במלבורן שבאוסטרליה, אך פרש ממנו לאחר שלוש שנים.

מנוטי כתב גם מוזיקה לכמה בלטיו, יצירות מקהלתיות רבות, מוזיקה קאמרית, מוזיקה תזמורתית מסוגים שונים, כולל סימפוניה, ומחזות. בולטת ביניהן הקנטטה שלו "מות הבישוף מברינדיזי" (The Death of the Bishop of Brindisi), שנכתבה ב-1963, והקנטטה "נופים וזיכרונות" (Landscapes and Remembrances) ב-1976 – יצירה תיאורית של זיכרונותיו של מנוטי מאמריקה שנכתבה לכבוד חגיגות המאתיים של ארצות הברית. ראויה לציון גם מיסה קטנה שהוזמנה על ידי הארכיבישוף הקתולי של בולטימור, שכותרתה "מיסה לליטורגיה אנגלית עכשווית" (Mass for the Contemporary English Liturgy).

מנוטי לימד הלחנה במוסד קרטיס למוזיקה (Curtis Institute of Music) בין השנים 1948–1955. הוא שימש גם כמנהל אמנותי של תיאטרון האופרה של רומא (Teatro dell'Opera di Roma) בין 1992 ל-1994, וביים אופרות מעת לעת עבור ארגונים בולטים כמו פסטיבל זלצבורג והאופרה הממלכתית של וינה.

חיים מוקדמים וחינוך: 1911–1933

מנוטי נולד בקדגליאנו-ויקונאגו (Cadegliano-Viconago), איטליה, ליד אגם לוגאנו והגבול השווייצרי, והיה השישי מבין עשרה ילדים של אלפונסו ואינס מנוטי. אביו היה איש עסקים ואמו מוזיקאית חובבת מוכשרת. המשפחה הייתה אמידה כלכלית, כאשר אביו ודודו ניהלו יחד חברה לייצוא קפה בקולומביה. הוא למד לנגן בעוגב אצל דודתו האקסצנטרית לילין ביאנקיני, שחוותה הזיות דתיות. בצעירותו היה דתי מאוד, והושפע רבות מהכומר של קהילתו, דון רימולדי.

אמו של מנוטי, שהשפיעה רבות על התפתחותו המוזיקלית, שלחה את כל ילדיה לשיעורי נגינה בפסנתר, כינור וצ'לו. המשפחה נהגה לנגן מוזיקה קאמרית יחד, ועם מוזיקאים אחרים בקהילה בערבים שנערכו בבית משפחת מנוטי.

עילוי בילדותו, ג'אן קרלו החל לכתוב יצירות כשהיה בן שבע, ובגיל אחת-עשרה כתב גם את הליברית וגם את המוזיקה לאופרה הראשונה שלו, "מות פיירו" (The Death of Pierrot). יצירה זו בוצעה כהצגת בובות ביתית, תשוקה שהעסיקה את נעוריו של ג'אן קרלו לאחר שנחשף לאמנות על ידי אחיו הגדול פייר אנטוניו. הוא החל את הכשרתו המוזיקלית הרשמית בקונסרבטוריון של מילאנו ב-1924, בגיל 13. במהלך לימודיו בקונסרבטוריון, כתב מנוטי את אופרת הילדות השנייה שלו, "בת הים הקטנה" (The Little Mermaid). הוא בילה שלוש שנים בלימודים בקונסרבטוריון, שבמהלכן הרבה לפקוד אופרות בלה סקאלה (La Scala), מה שקיבע את אהבתו לכל החיים לאמנות זו.

בגיל 17, חייו של מנוטי השתנו באופן דרמטי בעקבות מותו של אביו. לאחר מות בעלה, עברו אינס מנוטי וג'אן קרלו לקולומביה בניסיון עקר להציל את עסקי הקפה של המשפחה. ב-1928 היא רשמה אותו למכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה לפני שחזרה לאיטליה. מצויד במכתב המלצה מאשתו של ארתורו טוסקניני (Arturo Toscanini), למד ג'אן קרלו הנער הלחנה בקרטיס אצל רוסריו סקאלרו (Rosario Scalero). באותה שנה הוא פגש את חברו לספסל הלימודים בקרטיס, סמואל בארבר (Samuel Barber), שהפך לשותפו לחיים כמו גם למקצוע המשותף שלהם. כסטודנט, מנוטי בילה זמן רב עם משפחת בארבר בווסט צ'סטר, פנסילבניה, ושניהם בילו גם כמה חופשות קיץ באירופה בהשתתפות במופעי אופרה בווינה ובאיטליה בזמן שלמדו בקרטיס.

קריירה מוקדמת: 1933–1949

לאחר סיום לימודיו במכון קרטיס באביב 1933, בילו מנוטי ובארבר את הקיץ שלאחר מכן באוסטריה, שם החל מנוטי לכתוב את הליברית לאופרה הבוגרת הראשונה שלו, "אמיליה הולכת לנשף" (Amelia al Ballo), לטקסט איטלקי משלו בזמן שהתגורר בכפר קטן על אגם וולפגנג. היצירה קיבלה השראה מהברונית פון מונטצ'יבסקי שאותה פגש מנוטי מוקדם יותר באותו קיץ בווינה. הוא בילה את רוב ארבע השנים הבאות בהמשך לימודי מוזיקה באירופה, כולל לימודי הלחנה עם נדיה בולאנז'ה (Nadia Boulanger) בפריז. הוא לא סיים להלחין את המוזיקה ל-"אמיליה" עד שחזר לארצות הברית ב-1937.

מכון קרטיס הציג את בכורת העולם של "אמיליה הולכת לנשף" באקדמיה למוזיקה בפילדלפיה עם מרגרט דאום בתפקיד אמיליה באפריל 1937, וזמן קצר לאחר מכן הגיעו הפקות מקצועיות מאוחר יותר באותה שנה בתיאטרון הלירי באופרה של בולטימור ובתיאטרון ניו אמסטרדם בניו יורק עם הסופרן פלורנס קירק בתפקיד הראשי. כהצלחה ביקורתית, היצירה הועלתה על ידי המטרופוליטן אופרה ב-1938 עם מיוריאל דיקסון בתפקיד הראשי. ההפקה הבינלאומית הראשונה הייתה בסן רמו, איטליה, באותה שנה. "אמיליה הולכת לנשף" היא האופרה היחידה של מנוטי שעדיין מתפרסמת בליברית המקורית או אולי ה-"משלימה" באיטלקית (לצד האנגלית): היא דוגמה לסגנון האיטלקי הרומנטי המסורתי, עם קריצה לפוצ'יני, וולף-פרארי וג'ורדאנו.

ההצלחה של "אמיליה הולכת לנשף" זיכתה את מנוטי בהזמנה להלחנת אופרת רדיו עבור רשת הרדיו NBC, "העלמה והגנב" (The Old Maid and the Thief), אחת היצירות הראשונות מסוג זה. האופרה הוקרנה בשידור רדיו ב-22 באפריל 1939, כשאלברטו ארדה ניצח על תזמורת הסימפוניה של NBC לסגירת עונת 1938–1939 של התזמורת. האופרה הועלתה לראשונה בגרסה מתוקנת מעט על ידי חברת האופרה של פילדלפיה באקדמיה למוזיקה בפילדלפיה ב-1941. הפילהרמונית של ניו יורק בחרה לתכנת חלקים מהאופרה ב-1942 עם המנצח פריץ בוש (Fritz Busch) שמוביל את ההרכב. ההפקה המבויימת הראשונה בניו יורק הוצגה על ידי האופרה של העיר ניו יורק באפריל 1948 בערב כפול עם "אמיליה הולכת לנשף", שתי האופרות בבימויו של המלחין.

בשנת 1943, מנוטי ובארבר רכשו את "קפריקורן" (Capricorn), בית מצפון למנהטן בפרבר מאונט קיסקו, ניו יורק. הבית שימש כמקום המפלט האמנותי שלהם עד 1972. רבות מיצירותיהם החשובות הולחנו בבית זה. השניים נהגו לארח מפגשי סלון בקפריקורן עם מלחינים ידועים אחרים, אמנים, מוזיקאים ואינטלקטואלים שנכחו. הסופר האמריקאי ויליאם גוין (William Goyen) היה מבקר תדיר בבית, ומאוחר יותר מאהבו של גוין, האמן האמריקאי ג'וזף גלאסקו (Joseph Glasco), התיידד עם מנוטי ובארבר וביקר אותם.

האופרה השלישית של מנוטי, "אל האי" (The Island God), נכתבה עבור המטרופוליטן אופרה שם הוקרנה לביקורות גרועות ב-1942. הוא האמין שיצירה זו נכשלה בגלל שהליברית שכתב הסתמכה יותר מדי על מטאפיזיקה, מה שהוביל ליצירה פילוסופית וסמלית יומרנית מדי שלא הצליחה להתחבר לקהל. בראיונות הוא הביע שהכישלון הזה לימד אותו "איך לא לכתוב אופרה". בעקבות זאת, כתב את מחזהו הדרמטי הראשון ללא מוזיקה, "עותק של מאדאם אופיק" (A Copy of Madame Aupic), בשנת 1943. היצירה לא הועלתה על הבמה עד 1947, אז הוקרנה בניו מילפורד, קונטיקט. יצירות אחרות מתקופה זו כוללות בלט, "סבסטיאן" (Sebastian) (1944), וקונצ'רטו לפסנתר בפה מז'ור (1945), שנכתבו לפני שמנוטי חזר לאופרה עם "המדיום" (The Medium) ב-1946. בהזמנת קרן אליס מ. דיטסון, אופרה רביעית זו הוקרנה לראשונה באוניברסיטת קולומביה ולאחר מכן עברה להרצה מוצלחת בביקורות בברודוויי בתיאטרון אתל ברימור ב-1947. הפקה זו בברודוויי כללה גם את האופרה החמישית של מנוטי, האופרה הקצרה במערכה אחת "הטלפון" (The Telephone), או "אהבה לשלושה" (L'Amour à trois), כהקדמה להופעות של "המדיום". אופרות אלו הפכו ליצירות המצליחות ביותר של מנוטי בעולם, וזכו להפקות שזכו לשבחי הביקורת בפריז ובלונדון ב-1949, ומאוחר יותר סיירו באירופה ב-1955 בחסות מחלקת המדינה של ארצות הברית עם כוחות מוזיקליים בהובלת תומאס שיפרס (Thomas Schippers). "המדיום" עובד גם לסרט קולנוע ב-1951 בכיכובן של מארי פאוורס ואנה מריה אלברגטי והתחרה בפסטיבל קאן 1952. היא נחשבת במידה רבה לאחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופרה על המסך שנעשו אי פעם.

בעיצומה של הצלחה זו, מנוטי הלחין גם מוזיקה לבלט "סידורים במבוך" (Errand in the Maze) ב-1948 עבור להקת המחול של מרתה גרהם, וכתב שני תסריטים עבור מטרו-גולדווין-מאייר שבסופו של דבר מעולם לא פותחו לסרטים. הוא קיבל משרה בהוראת הלחנה במוסד קרטיס ב-1948, תפקיד שבו נשאר עד 1955. תלמידיו הבולטים כללו את המלחינים אולגה גורלי, לי הויבי, סטנלי הולינגסוורת', לאונרד קסטל, ג'ורג' רוכברג ולואיג'י זנינלי.

קריירה אמצעית: 1950–1969

שנות ה-50 סימנו את שיא השבחים הביקורתיים של מנוטי, החל מהאופרה באורך מלא הראשונה שלו, "הקונסול" (The Consul), שהוצגה לראשונה בברודוויי בתיאטרון אתל ברימור ב-1950. היצירה זכתה הן בפרס פוליצר למוזיקה והן בפרס מבקרי הדרמה של ניו יורק למחזה המוזיקלי של השנה (האחרון ב-1954). הסופרן האמריקאית פטרישיה ניוואי (Patricia Neway) כיכבה בתור הגיבורה המעונה מגדה סורל, שעבורו זכתה בפרס דונלדסון לשחקנית הטובה ביותר במחזמר ב-1950. מנוטי כנראה התכוון לתת תפקיד למריה קאלאס (Maria Callas) שהייתה אז אלמונית, אך המפיק לא הסכים לכך. היצירה הפכה לחלק מרפרטואר האופרה המבוסס, ובוצעה ביותר מתריסר שפות ומעל 20 מדינות.

בשנת 1951, כתב מנוטי את אופרת חג המולד שלו "אמאל והמבקרים הליליים" (Amahl and the Night Visitors) עבור NBC, שקיבלה השראה מציורו של הירונימוס בוש (Hieronymus Bosch) "סגידת המאגים" (c. 1485–1500). זו הייתה האופרה הראשונה שנכתבה אי פעם לטלוויזיה באמריקה, ושודרה לראשונה בערב חג המולד, 1951, עם צ'ט אלן בתפקיד אמאל ורוזמרי קולמן בתפקיד אמו. האופרה הייתה כל כך מוצלחת שהשידור של "אמאל והמבקרים הליליים" הפך למסורת חג מולד שנתית. היצירה גם הועלתה על ידי חברות אופרה רבות, אוניברסיטאות ומוסדות אחרים, והפכה לאחת האופרות המבוצעות ביותר במאה ה-20. היצירה נותרה היצירה הפופולרית ביותר של מנוטי.

מנוטי זכה בפרס פוליצר שני על האופרה שלו "הקדוש מרחוב בליקר" (The Saint of Bleecker Street), שהוצגה בתיאטרון ברודוויי ב-1955. יצירה זו זכתה גם בפרס חוג מבקרי הדרמה למחזמר הטוב ביותר ובפרס חוג מבקרי המוזיקה של ניו יורק לאופרה הטובה ביותר. האופרה מתרחשת בניו יורק העכשווית ועוסקת בקונפליקט של העולם הפיזי והרוחני. לאחר הרצתה בניו יורק, האופרה הועלתה בלה סקאלה ובפולקסאופר של וינה, והוקלטה עבור טלוויזיית ה-BBC ב-1957. ליצירה זו עקבה "חד-קרן, גורגונה ומנטיקור" (The Unicorn, the Gorgon, and the Manticore) (1956), "אגדת מדריגל" למקהלה, עשרה רקדנים ותשעה כלים, שהתבססה על קומדיית המדריגל האיטלקית מהמאה ה-16. בהזמנת קרן אליזבת ספראג קולידג', היצירה הוקרנה לראשונה בספריית הקונגרס ב-1956 ולאחר מכן הועלתה על ידי בלט העיר ניו יורק עם הרקדנים ניקולס מגלאנס וארתור מיטשל ב-1957.

בזמן שעבד על "חד-קרן, גורגונה ומנטיקור", עיבד מנוטי את הליברית לאופרה המפורסמת ביותר של בארבר, "ונסה" (Vanessa), שהוצגה לראשונה במטרופוליטן אופרה ב-1958. באותה שנה הוקרנה האופרה שלו "מריה גולובין" (Maria Golovin) ביריד העולמי של בריסל ב-1958. בהזמנת פיטר הרמן אדלר ואופרת ה-NBC, ההפקה עברה לתיאטרון מרטין בק בברודוויי ב-1959 וגם צולמה לשידור טלוויזיוני ארצי ב-NBC. צוות השחקנים נשאר קבוע לאורך כל הדרך וכלל את ניוואי, רות קובארט, נורמן קלי, ויליאם צ'פמן וריצ'רד קרוס.

מנוטי ייסד את פסטיבל שני העולמות בספולטו, איטליה, ב-1958. תפוקת ההלחנה שלו הואטה ככל שתפקידיו כמנהל הפסטיבל גזלו את זמנו. הוא כתב את הליבריות לאופרה במערכה אחת של בארבר "יד של ברידג'" (A Hand of Bridge) ו-"הקדמות ושלום" (Introductions and Good-byes) של לוקאס פוס (Lukas Foss), שניהם הוקרנו יחד בפסטיבל שני העולמות ב-1959. מאוחר יותר הוא תיקן את הליברית ל-"אנטוניוס וקלאופטרה" (Antony and Cleopatra) של בארבר (1966). אלברט הוסון עיבד את מחזהו הדרמטי הראשון ללא מוזיקה, "עותק של מאדאם אופיק" (1943), למחזה בשפה הצרפתית שהוצג בפריז ב-1959. מבקר המוזיקה ג'ואל הוניג שימש כמזכירו האישי במהלך סוף שנות ה-50.

1963 הייתה שנה עמוסה במיוחד עבור מנוטי. אופרת הטלוויזיה שלו "מבוך" (Labyrinth) הוקרנה בבכורה על ידי תיאטרון האופרה של NBC. בניגוד ל-"אמאל והמבקרים הליליים", אופרה זו מעולם לא נועדה לעבור מהטלוויזיה לבמה ונכתבה מתוך כוונה להשתמש באפקטים מיוחדים של מצלמה שהיו ייחודיים לטלוויזיה. באותה שנה הוקרנה האופרה "הפראי האחרון" באופרה-קומיק בפריז, ויצירה זו קיבלה הפקה מפוארת במטרופוליטן אופרה ב-1964. אופרה זו זכתה לביקורת על ידי העיתונות הצרפתית והאמריקאית, אך התקבלה היטב במיוחד בהופעות בבתי אופרה באיטליה בשנים שלאחר מכן. גם ב-1963, הקנטטה שלו "מות הבישוף מברינדיזי" העוסקת במסע הצלב של הילדים משנת 1212 הוקרנה לראשונה בפסטיבל מאי בסינסינטי לביקורות טובות.

מנוטי כתב אופרה קאמרית, "השקר של מרטין" (Martin's Lie) (1964) בהזמנת CBS עבור הטלוויזיה האמריקאית. אף על פי שלא נתפסה בתחילה כיצירה לבמה, האופרה הוקרנה בבכורה בהופעה תיאטרלית חיה ב-3 ביוני 1964, בקתדרלת בריסטול לרגל פתיחת פסטיבל המוזיקה הבינלאומי השנתי ה-17 של באת'. האופרה צולמה לאחר מכן עם אותו צוות שחקנים לטלוויזיה בבימויו של קירק בראונינג, ושודרה בפריסה ארצית על ידי CBS עבור הבכורה של האופרה בארצות הברית ב-30 במאי 1965.

בשנת 1967 ירש תומאס שיפרס את מנוטי כמנהל פסטיבל שני העולמות, אם כי הוא המשיך כנשיא מועצת המנהלים של הפסטיבל במשך עשרות שנים נוספות. באותה שנה מחזור השירים של מנוטי "שירי המרחק" (Canti della lontananza) הוקרן בבכורה במכללת האנטר על ידי הסופרן אליזבת שוורצקופף (Elisabeth Schwarzkopf), שעבורה נכתבה היצירה. הוא הלחין מוזיקה להפקה של 1968 של "רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר בתיאטרון הלאומי הפופולרי (Théâtre National Populaire) עם הבמאי מייקל קאקויאניס (Michael Cacoyannis). בשנת 1969 אופרת הילדים "עזרה, עזרה, גלובולינקים!" (Help, Help, the Globolinks!) הוקרנה לראשונה באופרה הממלכתית של המבורג, והיצירה בוצעה באופרה של סנטה פה ובאופרה של העיר ניו יורק בשנה שלאחר מכן.

קריירה מאוחרת: 1970–2007

בשנת 1970 קיבל מנוטי את ההחלטה הקשה לסיים את מערכת היחסים הרומנטית הארוכה שלו עם סמואל בארבר. בארבר נאבק בדיכאון ובאלכוהוליזם בעקבות התגובה הביקורתית הקשה לאופרה שלו מ-1966 "אנטוניוס וקלאופטרה", שהשפיעה לרעה על התפוקה היצירתית שלו ועל מערכת היחסים שלו עם מנוטי. בארבר כבר החל לבודד את עצמו לתקופות ארוכות בבקתה בסנטה כריסטינה, איטליה, ובילה פחות ופחות זמן בקפריקורן. המתחים גברו בין מנוטי לבארבר, מה שהוביל את מנוטי לסיים את הקשר הרומנטי ביניהם ולהעמיד את קפריקורן למכירה ב-1970. קפריקורן נמכר ב-1972, ושני הגברים נשארו חברים לאחר שהמעורבות הרומנטית שלהם הסתיימה.

בשנת 1972 רכש מנוטי את "ייסטר האוס" (Yester House), אחוזה מהמאה ה-18 בגבעות למרמור, מזרח לותיאן, סקוטלנד. הוא התגורר שם עד מותו 35 שנים מאוחר יותר. בזמן שהיה שם, הוא ציין בבדיחות דעת ששכניו הסקוטים התייחסו אליו בתור "מר מקנוטי".

בשנת 1974, הוא אימץ את פרנסיס "צ'יפ" פילן, שחקן והחלקה אמנותי אמריקאי שהכיר מאז תחילת שנות ה-60. צ'יפ, ומאוחר יותר אשתו, חיו עם מנוטי בייסטר האוס.

בשנת 1970 הדרמה השנייה של מנוטי ללא מוזיקה, "המצורע" (The Leper), הוצגה לראשונה בטלהאסי, פלורידה, ב-24 באפריל 1970. האופרה שלו "האדם החשוב ביותר" (The Most Important Man) הוזמנה על ידי האופרה של העיר ניו יורק, והוקרנה בבכורה בלינקולן סנטר ב-1971. אופרה המתמקדת במתחים גזעיים באמריקה עם גיבור שחור מרכזי, היצירה התקבלה בצורה גרועה על ידי רוב המבקרים. עם זאת, מנוטי האמין באופן אישי שזו אחת האופרות הטובות ביותר שלו שוות ערך ל-"הקונסול" ול-"הקדוש מרחוב בליקר". האופרה שלו "טאמו-טאמו" (Tamu-Tamu) הוקרנה לראשונה ב-1973 בתיאטרון סטודבייקר בשיקגו כחלק מהקונגרס התשיעי של האיגוד הבינלאומי למדעי האנתרופולוגיה והאתנולוגיה.

השנה 1976 הייתה פורייה במיוחד עבור מנוטי, עם סדרה של בכורות שהוזמנו לכבוד חגיגות המאתיים של הכרזת העצמאות. הראשונה שבהן הייתה הקנטטה בת תשעה חלקים לסולנים, מקהלה ותזמורת, "נופים וזיכרונות", שהוקרנה לראשונה ב-8 במאי בביצוע של מקהלת בל קאנטו והסימפוניה של מילווקי במילווקי. היצירה, שצולמה לשידור ארצי ב-PBS, היא יצירתו האוטוביוגרפית ביותר של מנוטי, כשהטקסט מורכב מזיכרונות ואירועים אישיים מחייו של המלחין באמריקה. ב-1 ביוני, חברת האופרה של פילדלפיה ביצעה את בכורת העולם של האופרה הקומית "הגיבור" (The Hero) (1976), שלעגה לפוליטיקה האמריקאית, במיוחד לשערוריית ווטרגייט. ב-4 באוגוסט באותה שנה הציגה תזמורת פילדלפיה את בכורת העולם של סימפוניה מס' 1 ("סימפוניית האלסיון") של מנוטי במרכז לאמנויות הבמה סרטוגה תחת שרביטו של יוג'ין אורמנדי.

בשנת 1977 ייסד מנוטי את פסטיבל ספולטו ארה"ב, פסטיבל נלווה לפסטיבל ספולטו שלו (האחר משני עולמותיו), בצ'רלסטון, דרום קרוליינה. במשך שלושה שבועות בכל קיץ, ספולטו מבוקר על ידי כמעט חצי מיליון איש. פסטיבלים אלו נועדו להביא את האופרה לקהל פופולרי ועזרו להזניק את הקריירה של אמנים כמו הזמרת שירלי ורט ורקדני הכוריאוגרפיה פול טיילור וטוואילה ת'ארפ. בשנת 1986, הוא הרחיב את הקונספט לפסטיבל ספולטו במלבורן, אוסטרליה. מנוטי היה המנהל האמנותי בתקופה של 1986–88, אך לאחר שלושה פסטיבלים שם, החליט לפרוש – ולקח איתו את זכויות השם. פסטיבל ספולטו מלבורן הפך כעת לפסטיבל האמנויות הבינלאומי של מלבורן. מנוטי עזב את ספולטו ארה"ב ב-1993 כדי לקחת את הפיקוד על האופרה של רומא.

למרות דרישות הפסטיבלים הללו מזמנו של מנוטי, שכללו בימוי מחזות כמו גם אופרות, הוא שמר על קריירה אמנותית פעילה. רבות מהאופרות המאוחרות שלו מכוונות לילדים, גם כנושאים וגם כמבצעים, כולל "הביצה" (The Egg) (1976), "משפט הצוענים" (The Trial of the Gypsy) (1978), "צ'יפ וכלבו" (Chip and his Dog) (1979), "כלה מפללוטו" (A Bride from Pluto) (1982), "הילד שגדל מהר מדי" (The Boy who Grew too Fast) (1982), והאופרה האחרונה שלו "הילד המזמר" (The Singing Child) (1993). האופרה של סן דייגו הזמינה את האופרה "לה לוקה" (La Loca) (1979) כמתנת יום הולדת 50 לסופרן בוורלי סילס, והיא ביצעה את היצירה גם בסן דייגו וגם עם האופרה של העיר ניו יורק. היצירה מספרת את סיפורה של בתם של איזבלה ופרדיננד מספרד, והייתה האופרה האחרונה שסילס הוסיפה לרפרטואר שלה לפני שפרשה. בשנת 1986 האופרה שלו "גויה" (Goya), שנכתבה עבור פלאסידו דומינגו (Plácido Domingo), הוקרנה לראשונה על ידי האופרה הלאומית של וושינגטון. עם "גויה" (1986), הוא השתמש בסגנון איטלקי מסורתי של ה-giovane scuola. האופרה האחרונה שלו למבוגרים, "יום החתונה" (The Wedding Day), הוקרנה בסיאול, דרום קוריאה, בשילוב עם אולימפיאדת הקיץ של 1988 בניצוחו של דניאל ליפטון.

בשנת 1992, מנוטי מונה למנהל האמנותי של תיאטרון האופרה של רומא, תפקיד בו החזיק במשך שנתיים לפני שהתבקש להתפטר עקב סכסוכים עם מנהלי התיאטרון שכללו את התעקשותו של מנוטי להעלות את "לוהנגרין" (Lohengrin) של וגנר. לכבוד פרס נובל לשלום לשנת 1995, הזמינה האגודה האמריקאית למנהלי מקהלות את "גלוריה" (Gloria) כחלק מהמיסה שחגגה את האירוע. בשנת 1996 ביים מנוטי את הגרסה המצולמת השנייה שלו ל-"אמאל והמבקרים הליליים".

מנוטי מת ב-1 בפברואר 2007, בגיל 95, בבית החולים הנסיכה גרייס במונקו, שם היה לו בית. הוא נקבר ליד ביתו, בבית הקברות ייסטר קירקיארד (Yester Kirkyard), גיפורד, מזרח לותיאן. ביוני ויולי 2007 הקדיש פסטיבל שני העולמות, שמנוטי ייסד ופיקח עליו עד מותו, את יום השנה ה-50 לפסטיבל לזכרו, שאורגן על ידי בנו פרנסיס. יצירות של מנוטי שבוצעו במהלך הפסטיבל כללו את "למותו של אורפיאוס" (For the Death of Orpheus), "שני חזיונות ספרדיים" (Two Spanish Visions), "אני מת כי איני מת" (Muero porque no muero - סנטה תרזה ד'אווילה), "הו להבת אהבה חיה!" (Oh llama de amor viva! - סן ג'ובאני דלה קרוצ'ה), "מיסה או פולכריטודו" (Missa O Pulchritudo).

סגנון מוזיקלי והערכה ביקורתית

סגנונו של מנוטי הושפע במיוחד מג'אקומו פוצ'יני ומודסט מוסורגסקי, והוא פיתח עוד יותר את מסורת הוריזמו (verismo) של האופרה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. דוחה א-טונאליות ואת האסתטיקה של האסכולה הווינאית השנייה, המוזיקה שלו מתאפיינת בליריות אקספרסיבית המתאימה בזהירות את השפה למקצבים טבעיים בדרכים המדגישות את משמעות הטקסט ומדגישות את הכוונה הדרמטית. בהסבירו את דחייתו לרבות ממגמות ההלחנה של המודרניזם המוזיקלי, הצהיר מנוטי: "מוזיקה א-טונאלית היא פסימית במהותה. היא אינה מסוגלת להביע שמחה או הומור." מנוטי כתב במיומנות עבור הרכבים אינסטרומנטליים קטנים יותר, והתזמורים שלו נוטים להיות קלים ופתוחים. מלחין שבחר במכוון לפנות לטעמם של הקהל הרחב, לשימוש שלו במנגינות טונאליות היה לעיתים קרובות אופי מודאלי, השתמש לעיתים קרובות ברצף וחזרה; הם נזכרים בקלות. באופרות שלו, הקטעים דמויי האריה נוטים להיות קצרים כדי לא להפריע לזרימה הדרמטית, בעוד שהקטעים דמויי הרצ'יטטיב שלו השתמשו בזהירות במקצבי דיבור טבעיים שהופכים את הטקסט למובן בקלות על ידי הקהל. בשנת 1964 הוא כתב:

> יש כיום עצלות מסוימת כלפי השימוש בקול, נטייה להתייחס לקול באופן אינסטרומנטלי, כאילו המלחינים חששו שהטקסטורה שלו אקספרסיבית מדי, אנושית מדי.

בעודו כותב בעיקר בסגנון הוריזמו, מנוטי אכן השתמש בכמה טכניקות ושפה הרמונית חדשות מהמאה ה-20 כאשר הן שירתו את הכוונה הדרמטית של יצירותיו. לדוגמה, הוא משתמש במוזיקה של 12 טונים באופן אירוני במערכה 2 של "הפראי האחרון" כדי לחקות את הציוויליזציה העכשווית (ובעקיפין את המלחין האוונגרדי); מוזיקת סרט אלקטרונית לייצוג הפולשים מהחלל החיצון ב-"עזרה, עזרה, גלובולינקים!", ואקורד דיסוננטי גבוה ומתמשך ב-"הקונסול" ברגע התאבדותה של מגדה. גם בקטעים ההרמוניים הטונאליים שלו הוא היה שובר לעיתים את חוקי התקדמות ההרמוניה המסורתיים על ידי שימוש בהרמוניה מקבילה.

התגובות ליצירותיו של מנוטי היו רחבות. הקריירה המוקדמת שלו התאפיינה בעיקר בהצלחה ביקורתית ומסחרית, כאשר האופרות "אמיליה הולכת לנשף" (1937), "העלמה והגנב" (1939), "המדיום" (1946), "הטלפון" (1947), "הקונסול" (1950), "אמאל והמבקרים הליליים" (1951), ו-"הקדוש מרחוב בליקר" (1954) כולן הדגימו משיכה פופולרית וביקורות חיוביות בסך הכל. מבקר המוזיקה והעורך וינתרופ סרג'נט מ-"טיים", "הניו יורקר" ו-"מיוזיקל אמריקה" היה מעריץ מיוחד של מנוטי שדגל במלחין בביקורותיו על המיזוג המיומן שלו בין מוזיקה לתיאטרון. לעומת זאת, ג'וזף קרמן כתב במהדורת 1956 של ספרו הנקרא בהרחבה "אופרה כדרמה", "מנוטי הוא אמן טריוויאלי, סנסציוני בסגנון הישן, ולמעשה חלש, המדלל את הטעויות של שטראוס ופוצ'יני ללא אף אחת מהמידות החולפות שלהם." עם זאת, קרמן מיתן מאוחר יותר את הערכתו, וחזר בו מהצהרה זו בתיקון של 1988 לספר.

ההתקפה המושחזת של קרמן על מנוטי הייתה תחילתו של מערכת יחסים אמביוולנטית עם ביקורת המוזיקה עבור המלחין שגברה באקלים הביקורתי של שנות ה-60 שבו סוקרים העדיפו סריאליזם ואת האוונגרד המוזיקלי על פני סגנונו של מנוטי בהשראת הוריזמו האיטלקי. כמי שנתפס כשמרן מוזיקלי רגרסיבי בתקופה זו, מבקרים נטו לפסול את עבודתו כנגזרת או מלודרמטית מדי. תגובה שלילית זו למוזיקה של מנוטי נמשכה עד שנות ה-80, אך לאחר מכן התרככה כשהטעמים עברו מהסריאליזם והאוונגרד לעבר ניאו-רומנטיקה. בכתיבתו ב-"אינדיפנדנט" בזמן מותו של מנוטי ב-2007, כתב מבקר המוזיקה פיטר דיקינסון:

> התגובה נגד הפופולריות של מנוטי הייתה, למשך זמן מה, קיצונית ללא פרופורציה. התנועה לעבר ניאו-רומנטיקה במהלך 20 השנים האחרונות נטתה להעדיף את בארבר, שהשתמש בליברית מצוינת ממנוטי לאופרה הגדולה שלו "ונסה", שהופקה במטרופוליטן ב-1958. אבל בזכות מלאכת תיאטרון טהורה וסקרנות אנושית, הנתמכת על ידי המבנה הרגשי המורכב שלו, מנוטי יצר וריזמו משכנע של עידן מלחמת העולם השנייה.

רשימת האופרות של מנוטי

מקורות:

- אמיליה הולכת לנשף (Amelia al ballo) (1937)

- העלמה והגנב, אופרת רדיו (1939)

- הטלפון, או "אהבה לשלושה" (1947)

- אמאל והמבקרים הליליים, אופרת טלוויזיה (1951)

- צ'יפ וכלבו, בהזמנת ה-CCOC (1979)

- גויה (1986), עם פלאסידו דומינגו בתפקיד הראשי

- יום החתונה (Giorno di Nozze) (1988)

יצירות אחרות

פסטורלה ומחול לכלי מיתר ופסנתר (1934)

- ריצ'רקאר וטוקטה על נושא מתוך "העלמה והגנב" (1953)

- חד-קרן, גורגונה ומנטיקור (1956), אגדת מדריגל למקהלה, כלים ורקדנים

- מות הבישוף מברינדיזי (1963)

- שירי המרחק לקול ופסנתר (1961)

- פנטזיה לצ'לו ותזמורת (1975)

- קנטילנה וסקרצו לנבל ורביעיית מיתרים (1977)

- מיסה "או פולכריטודו" (1979) מיסה עם טקסט מוחדר

- גניחות, אנחות, צעקות ובכי (מלחין בעבודה), AATBBB, א-קפלה (1981)

- אני מת כי איני מת, קנטטה לסנט תרזה (1982)

- נוקטורן לסופרן, רביעיית מיתרים ונבל (1982)

- חג המולד שלי, למקהלה ותזמורת (1987)

- למותו של אורפיאוס (1990), קנטטה לטנור, מקהלה ותזמורת

- שלישייה לכינור, קלרינט ופסנתר (1996)

כבוד

בשנת 1984 הוענק למנוטי פרס מרכז קנדי להישגים באמנויות, וב-1991 הוא נבחר כ-"מוזיקאי השנה" של מיוזיקל אמריקה.

בשנת 1997, הוא קיבל את פרס ברוק מהאגודה האמריקאית למנהלי מקהלות.

בשנת 2010, התיאטרון הראשי בספולטו שונה שמו ל-Teatro Nuovo Gian Carlo Menotti כדי לכבד את תפקידו כיוצר ורוח הפסטיבל.

פרסומים

תווי קול של יצירותיו:

- אמאל והמבקרים הליליים: תו קול. G. Schirmer Inc., 1986. ISBN 0-88188-965-2.

- הטלפון: תו קול. G. Schirmer Inc., 1986. ISBN 0-7935-5370-9.

- המדיום: תו קול. G. Schirmer Inc., 1986. ISBN 0-7935-1546-7.

- מיסה לליטורגיה אנגלית עכשווית. G. Schirmer Inc., 1990.