ריכרד פון קראפט-אבינג: האיש שנתן שם לתשוקה
שתיים מהמילים הנפוצות ביותר באוצר המילים המודרני של המין נקבעו במקומן על ידי ברון אוסטרי בבית חולים לחולי נפש בגראץ. הוא לקח מזוכיזם מהסופר לאופולד פון זאכר-מאזוך והפך אותו למונח קליני; הוא לקח סדיזם משימוש צרפתי קיים וחיבר אותו לפתולוגיה שראה בספריו של המרקיז דה סאד. הוא גם הכניס למחזור הומוסקסואליות, ביסקסואליות ונקרופיליה. כמעט כל מה שהאמין לגבי הקטגוריות הללו נדחה מאז, וכמעט אף אחד לא הצליח להפסיק להשתמש במילים שלו.
בנו של ברון בבאדן
ריכרד פרידולין יוזף פרייהר קראפט פון פסטנברג אאוף פרוןברג, הידוע כפון אבינג, נולד ב-14 באוגוסט 1840 בדוכסות הגדולה של באדן, הבכור מבין חמישה ילדים. אביו החזיק במשרה רמה בממשלת באדן; אמו הייתה צאצאית של קרל יוזף אנטון מיטרמאייר, חוקר המשפט המהולל מהיידלברג. הקו האבהי זכה לתואר אצולה על ידי הקיסרית מריה תרזה ב-1770 והועלה לדרגת ברון על ידי הקיסר פרנץ השני ב-1805. הירושה המשפטית מצד אמו חשובה: השאלות שהעסיקו אותו ביותר היו תמיד היכן הרפואה פגשה את המשפט הפלילי.
הוא למד רפואה בהיידלברג, שם סבו החזיק בקתדרה למשפטים, הצטרף ל-Burschenschaft Frankonia ב-1858, ועבר את בחינת המדינה הרפואית שלו בהצטיינות יתרה ב-1863 עם דיסרטציה על אשליות חושיות. הוא אז צפה בפרקטיקה פסיכיאטרית בציריך, וינה, פראג וברלין, ומ-1864 עד 1868 עבד כעוזר בבית החולים לחולי נפש אילנאו בבאדן תחת כריסטיאן רולר וקרל הרגט, החניכות הסטנדרטית של מומחה למחלות נפש מהמאה התשע-עשרה.
רופא שדה, אז פרופסור
הוא פתח פרקטיקה נוירולוגית פרטית בבאדן-באדן ב-1868. במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870 ו-1871 הוא שירת כרופא שדה בדרגת קפטן בדיוויזיית באדן, אז כרופא בית חולים במבצר רשטאט, ולאחר מכן ניהל תחנה אלקטרו-תרפויטית בבאדן-באדן בטיפול בפציעות העצביות של חיילים חוזרים. ב-1872 הוא חנך מרפאה פסיכיאטרית בשטרסבורג; ב-1873 מונה למנהל בית החולים לחולי נפש המדינתי שטיריאן פלדהוף ליד גראץ וקיבל את הקתדרה לפסיכיאטריה באוניברסיטת גראץ, פתח את המרפאה שלו שם ב-22 במאי 1874 וניהל אותה עד 1880. פרופסורה מלאה הגיעה ב-1885. ב-1889 עבר לבית החולים לחולי נפש המדינתי של אוסטריה התחתית בוינה ופרופסורה באוניברסיטה, וב-1892, לאחר מותו של תאודור מיינרט, השתלט על המרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים הכללי של וינה, המשרה הבולטת ביותר מסוגה בעולם דובר הגרמנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פסיכופתיה מינית
הספר הופיע ב-1886 והפך לספר הלימוד הסטנדרטי של המאה התשע-עשרה על פתולוגיה מינית. השיטה שלו הייתה קלינית ופורנזית: לא ויכוח מוסרי אלא היסטוריות מקרים מצטברות, 238 מהן עד המהדורה השתים-עשרה והאחרונה שפיקח עליה. הוא מיין תפקוד מיני לקוי לארבע נוירוזות מוחיות, פרדוקסיה, אלחוש, יתר-תחושה ופר-תחושה, והוא כתב מתוך הנחה מפורשת שכעת נקראת ככלוב של הספר: "עם הזדמנות לסיפוק טבעי של האינסטינקט המיני, כל ביטוי שלו שאינו תואם את מטרת הטבע - כלומר, התרבות - חייב להיחשב כסוטה."
בתוך המסגרת הזו הוא תיאר הרבה יותר ממה שבני דורו היו מוכנים להסתכל עליו, כולל אי-התאמה מגדרית והמצבים שהרפואה המודרנית מכנה דיספוריה מגדרית, אותם כינה metamorphosis sexualis paranoica. תרגומים לאנגלית על ידי צ'ארלס גילברט צ'אדוק ואחרים נשאו את המינוח שלו לתוך שפה שהייתה חסרה אותו.
פתולוגיה כהגנה
עמדתו על הומוסקסואליות הייתה הדבר המשמעותי ביותר שעשה, והיא הייתה דו-צדדית. הוא סיווג אותה כהפרעה נוירו-פסיכופתית תורשתית, כלומר מחלה, ואז השתמש בסיווג הזה כמגן משפטי: אם תשוקה חד-מינית הייתה מולדת, נושאיה לא נשאו באחריות מוסרית למה שכינה מום, והיא לא הייתה מדבקת, לכן ענישה פלילית הייתה חסרת טעם. הוא התכתב עם קרל היינריך אולריך וספג את תיאוריית ה-Urning של מין שלישי. אז, באופן יוצא דופן עבור אדם במעמדו ובגילו, הוא שינה את דעתו. במאמר מ-1901 ב-Jahrbuch fur sexuelle Zwischenstufen הוא הגדיר מחדש הומוסקסואליות כבידול ולא כאנומליה, נע לעבר קבלה שלה כווריאציה המתרחשת באופן טבעי. הוא מת בשנה שלאחר מכן.
לצד זה הוא רדף אחרי פסיכיאטריה קונבנציונלית להשפעה גבוהה, פרסם את המונוגרפיה Die progressive allgemeine Paralyse ב-1894 על ההרס הנוירולוגי שנגרם על ידי עגבת מאוחרת והעביר הרצאה מוערכת מאוד עליה בקונגרס הרפואי הבינלאומי במוסקבה ב-1897. יסודות הפסיכולוגיה הפלילית שלו וספר הלימוד שלו לפסיכופתולוגיה פורנזית מ-1875 הפכו אותו לאחד המומחים הפורנזיים המבוקשים ביותר באירופה, שהתייעצו איתו באיטליה, צרפת ורוסיה.
מדוע ריכרד מכונה גאון
הפקולטה היא טקסונומית, וטקסונומיה קל לפטור עד ששמים לב שאף אחד לא עשה זאת. לפני קראפט-אבינג, התנהגות מינית מחוץ לנישואים השתייכה לתאולוגיה ולבתי המשפט; החידוש שלו היה להתעקש שזה עניין של ראיות קליניות, ואז לאסוף את הראיות הללו בסבלנות, מקרה אחר מקרה, עד ש-238 היסטוריות אישיות ישבו בכרך אחד שבו כל מי עם לטינית רפואית יכול להשוות ביניהן. מתן שמות הוא החלק הנראה של העבודה הזו, והשמות האריכו ימים יותר מהתיאוריות שלו ביותר ממאה שנה. כך גם השיטה: הגישה האמפירית שלו הפכה לבסיס שעליו מגנוס הירשפלד והסקסולוגים המאוחרים יותר בנו. האיכות השנייה, הנדירה יותר, היא יושרה אינטלקטואלית. פרופסור בפסגת הרפואה הוינאית תיקן את הסיווג המרכזי שלו של הומוסקסואליות בשנה האחרונה לחייו, בכתב עת מומחה, בכיוון של קבלת מה שבילה עשורים בכינויו מחלה. מעט מאוד רשויות מאותה תקופה תיקנו את עצמן בכלל.
טיעון הנגד חמור וכעת דומיננטי. הנחת היסוד השלטת שלו, שכל מיניות שאינה מכוונת להתרבות היא בהגדרה סוטה, המירה טווחים עצומים של התנהגות אנושית רגילה למחלה, והרפואיזציה של אי-התאמה מגדרית שהוא חלוץ בה סיפקה מנגנון אבחוני ששימש מאוחר יותר לשליטה וטיפול באנשים שלא נזקקו לאף אחד. סיווג אינו הסבר; התיאוריות שלו על תורשה וניוון היו שגויות, והחשבון הפסיכולוגי של פרויד האפיל במהירות על המסקנות שלו. פסק הדין ההוגן ביותר הוא שהוא היה צופה גדול לכוד בתוך תיאוריה רעה, ושהתרומה המתמשכת שלו היא אוצר מילים ושיטה ולא גוף של אמיתות.
מורשת
קראפט-אבינג נבחר ל-Leopoldina ב-1886, השנה שבה הופיעה פסיכופתיה מינית. הכנסייה הקתולית האוסטרית פנתה נגדו כאשר קישר את התשוקה למות קדושים וקדושה להיסטריה ומזוכיזם. הוא מת בגראץ ב-22 בדצמבר 1902 לאחר סדרה של שבצים, הותיר אחריו את אשתו מריה לואיזה קיסלינג, שני בנים ובת, ונקבר בבית הקברות סנט לאונרד. הספד ב-Wiener Klinische Wochenschrift זכר "טבע אצילי לחלוטין" ש"טוב הלב והידידותיות הנוגעים ללב" שלו כלפי חולים נסערים היו טיפוליים כשלעצמם. רחובות בוינה, מנהיים וגראץ נושאים את שמו. כך, באופן משמעותי יותר, עושה כל ויכוח על מיניות שעדיין משתמש במילים שהוא בחר.