רינגו סטאר: התאונה שמאלית היד שגרמה לביטלס להתנדנד
ב-11 בספטמבר 1962, בסשן הראוי הראשון של הביטלס, ג'ורג' מרטין החליף בשקט את המתופף החדש שלו בנגן סשן בשם אנדי וייט. רינגו סטאר ניגן בטמבורין ב-"Love Me Do" ובמרקאס ב-"P.S. I Love You" וחשב: "זה הסוף, הם עושים לי פיט בסט." ארבעים שנה לאחר מכן הוא הוכנס להיכל התהילה של החברה לאמנויות הקשה, לצד באדי ריץ'. המרחק בין שתי העובדות הללו הוא הטיעון על רינגו סטאר במיניאטורה.
שנתיים בבית חולים
ריצ'רד סטארקי נולד ב-7 ביולי 1940 ברחוב מדרין 9 בדינגל, אחד המחוזות העניים ביותר בליברפול. בגיל שש הוא פיתח דלקת תוספתן; דלקת צפק עקבה אחרי הניתוח והכניסה אותו לתרדמת למשך ימים. הוא בילה שנים-עשר חודשים בבית החולים לילדים מירטל סטריט, יוצא במאי 1948 בקושי יודע קרוא וכתוב וחסר תקווה בחשבון. חבריו לכיתה בבית הספר סנט סילאס של כנסיית אנגליה כינו אותו לזרוס. בגיל שלוש-עשרה הוא חלה בשחפת ונכנס לסנטוריום למשך שנתיים. הוא מעולם לא חזר לבית הספר לאחר מכן.
שתי המחלות הללו עשו שני דברים. הן הפכו אותו ללא כשיר לגשת למבחני ה-11-פלוס וסגרו את בית הספר הדקדוקי לצמיתות. ובסנטוריום, להקת בית חולים נתנה לו פטיש מאולתר שנגזר מסליל כותנה, והוא גילה שהוא אוהב להכות דברים בקצב. בחזרה הביתה ב-1955 הוא נשאר להקשיב לתקליטים ולהכות בפחי ביסקוויטים עם מקלות. אביו החורג הארי גרייבס נתן לו ערכת יד שנייה בחג המולד 1957: תוף סנר, תוף בס, ומצילה עשויה ממכסה פח אשפה.
זמן סטאר
הוא עבד זמן קצר עבור הרכבת הבריטית, נכשל בבדיקה הרפואית, ואז הגיש שולחנות בסירת יום לצפון ויילס. באמצע 1956 הוא הפך לשוליה של מכונאי אצל הנרי האנט ובנו, עבודה שהחזיק בה כחמש שנים. חבר לעבודה, רוי טראפורד, הציג אותו לסקייפל, וב-1957 הם הקימו את להקת הסקייפל אדי קלייטון.
בנובמבר 1959 הוא הצטרף ללהקה שתהפוך לרורי סטורם וההוריקנים. הוא לקח את השם רינגו סטאר מהטבעות שענד; סולואי התופים שלו פורסמו כ"זמן סטאר". תוך חודשים הם היו אחת הלהקות המובילות בליברפול, ובאוקטובר 1960 הם נחתו בהמבורג בקייזרקלר של ברונו קושמידדר — עם דירוג גבוה יותר מהביטלס. ב-15 באוקטובר הוא ביצע את ההקלטה הראשונה שלו לצד לנון, מקרטני והאריסון, מגבה את הזמר לו וולטרס ב-"Summertime". טוני שרידן חשב מספיק על הנגינה שלו כדי לנסות לגנוב אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המתופף שאף אחד לא רצה
ב-14 באוגוסט 1962 הוא קיבל את הזמנתו של לנון. יומיים לאחר מכן בריאן אפשטיין פיטר את פיט בסט — "הבנים רוצים אותך בחוץ ואת רינגו בפנים." בקאוורן ב-19 באוגוסט, נאמני בסט המקופחים קראו "פיט לנצח! רינגו לעולם לא!", נתנו להאריסון עין שחורה ופנצ'רו את הצמיגים של אפשטיין. ההסתייגות של מרטין הייתה פחות אישית: "פשוט לא ידעתי איך רינגו וולא הייתי מוכן לקחת סיכונים." הדיווח של סטאר עצמו הוא שמרטין חשב שהוא "משוגע ולא יכול לנגן [...] כי ניסיתי לנגן את כלי ההקשה והתופים באותו זמן." עד נובמבר הוא קיבל כמות דואר מעריצים כמו כל אחד אחר בקבוצה, והשאלה נסגרה.
בתוך הביטלס
הוא שר בערך שיר אחד לכל אלבום — "צוללת צהובה" העניקה לו את המקום הראשון הבריטי היחיד שלו כסולן, ו-"With a Little Help from My Friends" העניק לו את השיר שכולם מכירים. הוא כתב ושר שני שירי ביטלס באופן מוחלט, "Don't Pass Me By" ו-"Octopus's Garden", האחרון נהגה על סירה מול סרדיניה לאחר שיחה עם הקפטן על תמנונים. הוא החזיק בקרדיטים של כותב שותף בשלושה נוספים.
הוא היה גם, יותר ויותר, האיש המוזר בחוץ. על Sgt. Pepper's הוא אמר בפשטות שזה "לא היה האלבום הכי טוב שלנו. זה היה השיא עבור כולם, אבל עבורי זה היה קצת כמו להיות מוזיקאי סשן [...] הם פחות או יותר מכוונים אותי בסגנון שאני יכול לנגן." הוא בילה שעות במשחק קלפים עם מנהלי הדרכים בזמן שהאחרים שכללו רצועות. במהלך סשנים של האלבום הלבן, שחוק מהאופן השתלטני של מקרטני, התוקפנות הפסיבית של לנון והנוכחות הקבועה של יוקו אונו — ופגוע מהביקורת של מקרטני על התיפוף שלו — הוא עזב את הלהקה ונסע לסרדיניה על סירה שהושאלה על ידי פיטר סלרס. הוא חזר.
מדוע רינגו מכונה גאון
זו אינה טענה לגבי אינטלקט, ולהעמיד פנים אחרת יהיה לא ישר: הוא עזב את בית הספר בגיל שלוש-עשרה בקושי מסוגל לקרוא ואמר לדן ראת'ר ב-2024 שהוא מעולם לא התאמן, מצא את זה משעמם, ו"עשיתי את כל הלמידה שלי עם מוזיקאים אחרים." הטענה היא על מלאכה פיזית, והיא ספציפית יותר ממה שרוב האנשים שעושים אותה מבינים.
סטאר הוא שמאלי באופן טבעי ומנגן בערכה ימנית. חוסר התאמה יחיד זה אומר שהמילויים שלו מובילים עם היד הלא נכונה ונוסעים סביב התופים לאחור — מבפנים החוצה, ביחס לאופן שבו הידיים של מתופף ימני היו נופלות. הביטלס בייבל מתאר אותו כ"מתופף יציב כסלע, שההיי-האט הפתוח שלו ותוף הבס ארבע-על-הרצפה עזרו להמריץ את הצליל של הביטלס," ומציין ש"הווריאציות המשעשעות שלו על זה [...] שימחו מתופפים אורתודוקסיים והוסיפו לחדשנות של הצליל של הביטלס." מה שנשמע כמו מעידה הוא נתיב יד שאף ימני לא היה מייצר. הוא גם חלוץ באחיזה תואמת, כיוון את התופים שלו נמוך יותר מהמוסכמה, ועמעם את טבעות הטון שלו — החלטות שעיצבו איך תופי רוק נשמעו מאז. הנגינה שלו "הדגישה תחושה על פני וירטואוזיות טכנית," ובכך השפיעה על דור של מתופפים לחשוב על החלק שלהם בצורה קומפוזיציונית ולא אתלטית. הוא כינה את "Rain" כהופעה המוקלטת הטובה ביותר שלו, וזו התשובה הנכונה.
לנון, שהייתה לו כל סיבה להיות לא סנטימנטלי, אמר זאת בפשטות: "רינגו הוא מתופף לעזאזל טוב... אני חושב שהתיפוף של רינגו מוערך בחסר." המוסדות הסכימו בסופו של דבר — היכל התהילה של מודרן דראמר ב-1999, החברה לאמנויות הקשה ב-2002, המתופף החמישי בגדולתו בכל הזמנים בסקר קוראי רולינג סטון ב-2011, כניסה סולו להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-2015 בנוסף לזו של הביטלס ב-1988.
מקרה הנגד הוא משמעותי. השיפוט הראשוני של מרטין היה שהוא לא יכול לנגן. הביקורת של מקרטני הייתה קשה מספיק כדי להוציא אותו מהלהקה. הוא כתב שני שירים בשמונה שנים והודה במגבלה: "אני קופץ לאקורדים שאף אחד לא נראה שנכנס אליהם. רוב הדברים שאני כותב הם שנים-עשר תיבות." הסיכום של הסופר פיטר דוגט על קריירת הסולו הוא הרסני והוגן — הוא נשען "על חבריו ועל הקסם שלו, ואם שניהם היו זמינים, אז התוצאות היו בדרך כלל מושכות." קח את השירים של האריסון וההפקה של ריצ'רד פרי והלהיטים מתדלדלים מהר. פסק הדין הכנה הוא שרינגו לא היה וירטואוז ומעולם לא טען להיות כזה. היה לו טעם, זמן, ותאונה של שמאליות שהוא הפך לחתימה.
מורשת
קריירת הסולו הפיקה שני מקומות ראשונים אמריקאים ב-1973, "Photograph" ו-"You're Sixteen", וסדרה של אלבומים שהתדלדלו רע עד סוף שנות השבעים. הוא ניצח את האלכוהוליזם שמחק את מה שכינה "שנים מוחלטות" מחייו במרפאת טוסון ב-1988 עם אשתו ברברה באך, וחזר בשנה שלאחר מכן עם להקת ה-All-Starr הראשונה — שישה עשר הרכבים וסופרים מאז. הוא קריין את תומאס הקטר, שיחק את מר קונדקטור, ביים סרט של T. Rex, וקיבל תואר אבירות בכיבודי השנה החדשה של 2018 עבור שירותים למוזיקה. הלוגו של לודוויג שלו, שישב על חזית תוף הבס בכל שידור טלוויזיה של 1964, הפך את החברה ליצרנית התופים הדומיננטית של צפון אמריקה במשך עשרים שנה. הוא הביטל היחיד שהתרומה שלו עדיין מתווכחים עליה, שזו סוג של אנדרטה משל עצמה.