ריטה הייוורת': הרקדנית שמאחורי גילדה
פרד אסטר רקד עם ג'ינג'ר רוג'רס, סיד צ'ריס וחצי מהכוכבות הגדולות של תור הזהב של הוליווד. כשנשאל, מאוחר בחייו, מי הייתה בת זוגו המועדפת, הוא לא היסס: "זו הייתה ריטה הייוורת'". האישה שמיליונים הכירו כפאם פאטאל הלוהטת של "גילדה" רקדה, למעשה, מאז שלמדה ללכת – מאומנת על ידי אב שהעלה אותה לבמה כילדה, ולימים סיפרה, התעלל בה בדרכים. הקריירה של הייוורת' נבנתה על המיומנות המוקדמת והתובענית הזו; חייה המאוחרים נאכלו על ידי מחלה שגזלה ממנה את הזיכרון שלה.
שושלת של ריקוד
היא נולדה בשם מרגריטה כרמן קנסינו ב-17 באוקטובר 1918 במנהטן, הבכורה מבין שלושת ילדיהם של אדוארדו קנסינו, רקדן יליד ספרד מקסטייחה דה לה קואסטה ליד סביליה, וולגה הייוורת', אמנית אמריקאית ממוצא אירי ואנגלי שרקדה עם הזיגפלד פוליס. סבה מצד אביה, אנטוניו קנסינו, היה רקדן ספרדי קלאסי מהולל שזכה לקרדיט על הפופולריזציה של הבולרו וניהל בית ספר לריקוד ידוע במדריד; הוא נתן לה את שיעוריה הראשונים. "מהזמן שהייתי בת שלוש וחצי", נזכרה, "ברגע שיכולתי לעמוד על הרגליים שלי, קיבלתי שיעורי ריקוד". היא התאמנה מדי יום במתחם אולפנים ליד קרנגי הול תחת דודה אנג'ל קנסינו, ולפני שמלאו לה חמש, הופיעה עם ארבעת הקנסינו בהפקה בברודוויי של "גריניץ' וילג' פוליס".
טיחואנה ושני שמות חדשים
ב-1931, כשהייוורת' הייתה בת שתים-עשרה, אביה ציוות אותה אליו כדי להקים את "הקנסינו הרוקדים". מכיוון שהחוק בקליפורניה אסר על קטינים להופיע במועדוני לילה, המופע הופיע מעבר לגבול בטיחואנה, שערה צבוע שחור כדי להיראות מבוגרת ו"לטינית" יותר. תפקידים קטנים בסרטים הגיעו לאחר מכן – "קרוז דיאבלו" (1934) ו"אין קליינטה" (1935) – וחברת פוקס פילם החתימה אותה כריטה קנסינו, חוזה שפג לאחר המיזוג של פוקס לתוך טוונטיאת' סנטורי פוקס. הארי כהן מקולומביה החתים אותה לאחר מכן אך החליט שהמראה הים-תיכוני שלה מגביל את הליהוק שלה; הוא גרם לה לקחת את שם הנעורים של אמה, לצבוע את שערה לאדום-ג'ינג'י, ולעבור אלקטרוליזה כדי להרים את קו השיער שלה – מהנדס, תכונה אחר תכונה, את הכוכבת שתהפוך לריטה הייוורת'.
פריצת דרך
כהן דחף את הבמאי הווארד הוקס ללהק אותה לצד קארי גרנט ב"רק מלאכים יש להם כנפיים" (1939), והקריירה שלה עלתה באש. היא רקדה עם פרד אסטר ב"לעולם לא תתעשר" (1941) ו"מעולם לא היית מקסימה יותר" (1942); הביוגרף פיטר לוינסון כינה את הזיווג שלהם "מגנטיות מוחלטת על המסך". תצלום פין-אפ מ-1941 של צלם "לייף" בוב לנדרי הפך אותה, לצד בטי גרייבל, לאחת משתי הפין-אפים המשוכפלים ביותר של מלחמת העולם השנייה. ב"נערת שער" (1944), כשהיא רוקדת מול ג'ין קלי, היא הפכה לאחת משש נשים בלבד בתולדות הקולנוע שרקדו על המסך עם קלי ואסטר כאחד – הבחנה שהייוורת' עצמה העריכה מעל תהילתה, ואמרה מאוחר יותר, "אני מניחה שהתכשיטים היחידים בחיי היו התמונות שעשיתי עם פרד אסטר... וגם 'נערת שער'".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גילדה
תפקיד הדגל שלה הגיע עם "גילדה" (1946), פילם נואר מול גלן פורד שבו גילמה פאם פאטאל מגנטית וביצעה את מספר ה"Put the Blame on Mame" המפורסם – חשפנות של כפפה אחת כל כך טעונה שהיא משכה את תשומת לב הצנזורים והפכה אותה לאייקון תרבותי מתמשך. בשנה שלאחר מכן, "הליידי משנגחאי" (1947), בבימויו של בעלה דאז אורסון ולס, זכה לביקורות חזקות אך לקופות חלשות, בחלקו בגלל שכהן התנגד לתספורת הבלונדינית-פלטינה שוולס נתן לה לתפקיד. הפילמוגרפיה שלה לאורך שנות ה-40 וה-50 כללה גם את "דם וחול" (1941), "הלילה וכל לילה" (1945), "אהבותיה של כרמן" (1948), "רומן בטרינידד" (1952), "סלומה" (1953) ו"פאל ג'ואי" (1957), שבו שוב חלקה את המסך עם קלי.
חמישה נישואים
הייוורת' נישאה חמש פעמים במהלך עשרים וארבע שנים. בעלה הראשון, איש הנפט והיזם אדוארד סי. ג'דסון, היה מבוגר ממנה פי שניים, ולדבריה, שתלטן ומנצל כלכלית; הם התגרשו ב-1942. היא נישאה לאורסון ולס ב-1943; בתם רבקה נולדה בדצמבר 1944, ולמרות שוולס הודה מאוחר יותר שנישואים "הפריעו לחופש שלו", הזוג התגרש בידידות ב-1947. ב-1949 נישאה לעלי חאן, בנו של האגא חאן השלישי ויורש להנהגת הקהילה המוסלמית האיסמאעילית; נולדה להם בת, יסמין, אך הנישואים קרסו לאחר שעלי נראה רוקד עם השחקנית ג'ואן פונטיין, והייוורת' הגישה בקשה לגירושין על רקע "אכזריות קיצונית, נפשית לחלוטין", תוך דחיית הצעת פשרה של מיליון דולר במקום להסכים לאופן שבו תגדל בתם. נישואים קצרים ותנודתיים לזמר דיק היימס באו לאחר מכן – הוא הכה אותה בפומבי בקוקונאט גרוב ב-1955 – ונישואיה האחרונים, למפיק ג'יימס היל מ-1958 עד 1961, הסתיימו גם הם רע; צ'רלטון הסטון נזכר מאוחר יותר שראה את היל מתעלל בה מילולית בארוחת ערב בספרד. לאורך כל הדרך, היא שמרה על מערכת יחסים ארוכה וסירוגית עם גלן פורד מאז "גילדה".
המחלה שמתחת לתמונה
הייוורת' אמרה פעם, בכנות יוצאת דופן לגבי הדמות הציבורית שלה, "גברים הולכים לישון עם גילדה, אבל מתעוררים איתי". היא נאבקה בפרטיות עם ביישנות – "אני באופן טבעי ביישנית מאוד... ואני סובלת מרגשי נחיתות", אמרה ב-1941 – ואמרה לוולס שאביה התעלל בה מינית במהלך שנותיהם בסיבוב הופעות כ"קנסינו הרוקדים", טראומה שהביוגרפית שלה ברברה לימינג קישרה לקשייה המאוחרים במערכות יחסים. במשך כמעט שני עשורים, שתייה כבדה הסוותה את מה שהיה למעשה תחילתה של מחלת אלצהיימר מוקדמת; ולס נזכר בה מתפרצת לזעם ונוהגת בפזיזות דרך גבעות הוליווד, ובתה יסמין תיארה מאוחר יותר "התמוטטות אלכוהוליסטית" שהנחיתה את אמה בבית החולים. בינואר 1976, הייוורת' הורדה מטיסת TWA בהית'רו לאחר התפרצות, ותצלום מרושל הופיע בעמודים הראשונים למחרת. היא אובחנה רשמית עם אלצהיימר מוקדם ב-1980, ועד 1981 בית משפט בלוס אנג'לס הציב אותה תחת השגחתה של יסמין בניו יורק.
מדוע ריטה מכונה גאון
הטענה עבור הייוורת' היא טענה של מיומנות פיזית, לא אינטלקטואלית: הגאונות שלה, ככל שהמונח חל, הייתה טכניקת ריקוד שנבנתה מילדות מוקדמת תחת הדרכה מקצועית ושויפה לאורך עשור של שותפות על המסך עם שני הרקדנים הגברים הגדולים ביותר שהוליווד הפיקה. זוהי שליטה צרה אך אמיתית – מוזיקליות מדויקת, עבודת רגליים וכימיה על המסך שאסטר, שלא הייתה לו סיבה להחמיא לאף אחד, בחר אותה עבורה מעל כל בת זוג אחרת שהייתה לו אי פעם. זו לא טענה על שנינות, המצאה או טווח אינטלקטואלי; הייוורת' לא ביימה, כתבה או עיצבה מחדש את דמותה שלה אלא נתנה לה להיות מתוכננת סביבה על ידי מנהלי אולפנים, והמוניטין המשחקי שלה נשען יותר על כריזמה בתוך ז'אנר – פאם פאטאל נוארית, מובילה מוזיקלית – מאשר על הרוחב הפרשני שיוחס לבני דורה כמו ויוויאן לי. היא הייתה אמנית פיזית מאומנת בצורה יוצאת דופן, לא כישרון רב-תחומי שנמתח על פני דיסציפלינות.
מורשת
הייוורת' מתה ב-14 במאי 1987 בביתה במנהטן, בגיל שישים ושמונה, מסיבוכים של מחלת האלצהיימר. הנשיא רונלד רייגן פרסם הצהרה המכבדת את תפקידה של משפחתה בהבאת תשומת הלב הציבורית למחלה. היא נקברה בבית הקברות הולי קרוס בקולבר סיטי לאחר הלוויה שבה נכחו גלן פורד, ריקרדו מונטלבן וסיזר רומרו, על מצבתה נכתב, לפי בחירתה של יסמין, "לחברות של אתמול ולאיחוד של מחר". ההיסטוריון הרפואי בארון ה. לרנר כינה אותה הפנים הציבוריות הראשונות של האלצהיימר, וזקף לזכות האבחנה שלה את העזרה להבטיח שחולים עתידיים לא יתעלמו מהם. גאלה ריטה הייוורת', שנוסדה על ידי יסמין אגא חאן ב-1985, גייסה מאז יותר מ-72 מיליון דולר למחקר אלצהיימר. מכון הסרטים האמריקאי הכתיר אותה כאחת מעשרים וחמש כוכבות הקולנוע הגדולות בתולדות הקולנוע האמריקאי, ודמותה נמשכת הרבה מעבר לסרטיה – היא מוזכרת על ידי מדונה ב-"Vogue", ומרכזית לנובלה של סטיבן קינג שהפכה ל"חומות של תקווה".