ריבר פיניקס: השחקן שלא נראה כמי שמשחק
בגיל שמונה-עשרה הוא היה מועמד לפרס האוסקר, הגבר השישי הצעיר ביותר אי פעם שהיה מועמד בקטגוריית שחקן המשנה. בין הגילאים שלוש לשבע הוא היה מיסיונר ילד עבור ה"ילדים של אלוהים" בוונצואלה, פורטו ריקו ומקסיקו. הוא ואחיו הופיעו ברחובות וסטווד כדי להרוויח כסף. בגיל עשרים ואחת הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה. בגיל עשרים ושלוש הוא נמצא מת על מדרכה בסאנסט סטריפ.
הילדים של אלוהים
ריבר ג'וד פיניקס (River Jude Phoenix) נולד ב-23 באוגוסט 1970 במדראס, אורגון, לארלין דונץ – יהודייה ממוצא רוסי והונגרי – וג'ון לי בוטום, קתולי לשעבר מפונטנה, קליפורניה. מ-1973 עד 1977 עבדה המשפחה כמיסיונרים עבור ה"ילדים של אלוהים", כת שעברה בוונצואלה, פורטו ריקו ומקסיקו. הם עזבו, ובסביבות 1979 אימצו את שם המשפחה פיניקס, על שם הציפור שנשרפת וחוזרת. ריבר היה הבכור מבין חמישה: ריין, חואקין, ליברטי וסאמר. המשפחה השתקעה בלוס אנג'לס ללא כסף ועם סט כישורים יוצא דופן.
הופעות רחוב בווסטווד
מה שהיה להם הוא יכולת משחק. ילדי פיניקס שרו ברחוב בווסטווד, שם מצאה אותם סוכנת הכישרונות איריס ברטון. ריבר החל לעבוד בגיל עשר, בפרסומות ובטלוויזיה, וב-1982 הצטרף לסדרת ה-CBS "שבע כלות לשבעה אחים". הופעת הבכורה הקולנועית שלו הייתה ב-"Explorers" ב-1985, לצד אלמוני אחר בשם אית'ן הוק. הוא בילה את ילדותו בהופעות בפני מבוגרים עם אג'נדה, וזה ניכר בעבודתו.
אני והחבר'ה
העיבוד של רוב ריינר מ-1986 לנובלה של סטיבן קינג "הגופה" הפך אותו למפורסם. הוא גילם את כריס צ'יימברס – מגניב, חכם, נלהב, נושא אקדח גנוב ואת כובד שמו הרע של משפחתו, ומתפקד כדמות אב לנערים בגילו. כריס הוא זה שדוחף את גורדי להמשיך לכתוב. פול אטנאסיו ב"וושינגטון פוסט" ציין אותו לטובה. "חוף מוסקיטו" הגיע באותה שנה, ואז "איידהו שלי" (1988) של סידני לומט, ההופעה שהביאה לו את מועמדות האוסקר שהפסיד לקווין קליין. "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" הגיע ב-1989.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →איידהו שלי
סרטו של גאס ואן סנט מ-1991 ליהק אותו כג'ייק ווטרס, נוכל רחוב הסובל מנרקולפסיה, הנוסע מפורטלנד לאיידהו ומשם לרומא בחיפוש אחר אמו, לצד קיאנו ריבס כסקוט פייבור, בנו של ראש העיר. לאחר מכן ישנה סצנת המדורה, שבה מייק מתוודה שהוא מאוהב בסקוט. פיניקס שכתב אותה. הוא הרחיב שלושה עמודי תסריט לשמונה והפך את ההומוסקסואליות של מייק למפורשת במקום שבו התסריט הותיר אותה מעורפלת, וואן סנט השתמש בהכל: "הוא שמר על הכל. הוא לא קיצץ את זה." דייוויד אנסן כינה את התוצאה "פלא של עדינות" ו"הופעה רגישה להפליא, נוגעת ללב ומצחיקה כאחד"; וינסנט קנבי חשב שפיניקס וריבס מצאו "שני תפקידים הכי טובים שהם ימצאו בשנים הקרובות". שלושה חבר מושבעים נפרדים הסכימו: גביע וולפי לשחקן הטוב ביותר בוונציה, פרס אינדפנדנט ספיריט לשחקן הראשי הטוב ביותר, והשחקן הטוב ביותר מטעם אגודת מבקרי הקולנוע הלאומית. הוא היה בן עשרים ואחת. "Dogfight" הגיע באותה שנה, "סניקרס" ב-1992, "הדבר שנקרא אהבה" ב-1993.
טבעוני מגיל שבע
הוא הפסיק לאכול בעלי חיים בגיל שבע ומעולם לא חזר בו, מה שבסביבת הוליווד של שנות ה-80 הפך אותו לסקרנות ולא לטרנד. מרתה פלימפטון, שהייתה חברתו, זכרה את עוצמת העניין: "פעם כשהיינו בני חמש עשרה... היה לו כל כך כואב שאני אוכלת חיה, שהוא לא הטביע בי מה נכון." PETA העניק לו את פרס ההומניטריות שלו ב-1992. הוא קנה שמונה מאות דונם של יער גשם בסכנת הכחדה בקוסטה ריקה מכספו. הוא גם עמד בראש להקה, Aleka's Attic, שהוקמה עם אחותו ריין וניגנה סוג של פולק-רוק מתקדם.
הוייפר רום
בערך מ-1991 הוא השתמש בקוקאין, הרואין ומריחואנה, אם כי הדיווחים על הכמות עדיין חלוקים; מערכת היחסים שלו עם פלימפטון הסתיימה ב-1989 בחלקה בגלל זה. בליל ה-31 באוקטובר 1993 הוא הלך למועדון הוייפר רום (Viper Room) בסאנסט סטריפ, מועדון שבבעלות חלקית של ג'וני דפ, כדי להופיע עם P, להקה שכללה חברים מהרד הוט צ'ילי פפרז. בחוץ על המדרכה הוא נכנס לפרכוסים. חואקין התקשר ל-911; ריין עשתה לו הנשמה מפה לפה. הפתולוג תיעד הרעלה חריפה של סמים מרובים: קוקאין והרואין, כל אחד נוכח ברמה שמספיקה כשלעצמה להרוג אותו, יחד עם מריחואנה, בנזודיאזפינים ופרופוקסיפן. הוא היה בן עשרים ושלוש.
מדוע ריבר מכונה גאון
המילה מוצמדת לאנשים צעירים ויפים מתים כמעט באופן אוטומטי, וכל הערכה כנה חייבת להתחיל בהודאה בכך. מה שניתן להגנה הוא צר ומוזר יותר: פיניקס החזיק בכלי, לא בטכניקה. על המסך הוא לא נראה כמי שמשחק. הוא נראה כמי שחושב, וכמי שלא מסוגל להסתיר את המחשבה – הדבר ששחקנים מבלים שלושים שנה בניסיון לזייף, ונראה שהוא הגיע איתו. סצנת המדורה ב"איידהו שלי" היא מקרה המבחן, והיא גם מפריכה את הרעיון שהוא היה כישרון טבעי פסיבי: הוא שכתב אותה בעצמו, לקח שלושה עמודים לשמונה וכפה אל פני השטח את מה שהתסריט הסתיר. שום דבר בתוצאה אינו וירטואוזי – ללא עוצמה, ללא התפרקות, ללא טכניקה גלויה, רק צעיר שאומר דבר בלתי נסבל בצורה גרועה, שזו הדרך שבה אנשים באמת אומרים דברים בלתי נסבלים. הביטוי של דייוויד אנסן, "פלא של עדינות", הוא מדויק. והראיות אינן סנטימנטליות בלבד. שלושה חבר מושבעים של מבוגרים בשלוש מדינות, ללא סיבה להתחנף לבן 21, כינו אותו באופן עצמאי לשחקן הטוב ביותר עבור אותו סרט, והאקדמיה הייתה מועמדת אותו בגיל שמונה-עשרה.
מקרה הנגד כבד. הפילמוגרפיה שלו קצרה ורובה עבודה אולפנית רגילה; הוא מעולם לא עשה סרט בשנות השלושים או הארבעים לחייו, ולכן מעולם לא נבחן על ידי הדבר ששובר את רוב עילויים, שהוא הזמן. הטענה שהוא היה הופך לאחד השחקנים הגדולים של דורו אינה ניתנת להפרכה, וטענות שאינן ניתנות להפרכה הן הדרך שבה נוצרות אגדות. השפעתו על לאונרדו דיקפריו, ג'ארד לטו וג'יימס פרנקו היא בחלקה השפעה של תדמית. וגאונות, בשימוש נכון, מרמזת על גוף עבודה שמארגן מחדש תחום; פיניקס השאיר הופעות, לא מהפכה. המשפט המדויק הוא שהיה לו כישרון נדיר ואולי בלתי ניתן ללימוד להיראות לא מוגן מול המצלמה, ושהוא מת לפני שמישהו יכול היה לגלות למה זה נועד.
מורשת
כריסטיאן סלייטר, שהחליף אותו ב"ראיון עם הערפד", תרם את כל שכרו בסך 250,000 דולר ל-Earth Save ו-Earth Trust, ארגוני הצדקה שפיניקס תמך בהם. חואקין פיניקס, כשקיבל את פרס האוסקר שלו בטקס ה-92, סיים בציטוט מילים שאחיו כתב בגיל שבע-עשרה: "רוץ להצלה עם אהבה והשלום יבוא בעקבותיו." מאוחר יותר הוא קרא לבנו ריבר. הסרטים נשארים מה שהיו, וזה הטיעון העמיד היחיד: ילד ב"אני והחבר'ה" שהוא טוב יותר מנסיבותיו, וצעיר ליד מדורה באיידהו, דובר אמת למישהו שלא יכול לשמוע אותה.