ויליאם הוגארת'
ויליאם הוגארת' (10 בנובמבר 1697 – 26 באוקטובר 1764) היה צייר, חרט, סאטיריקן, קריקטוריסט וסופר אנגלי. עבודתו נעה בין דיוקנאות ריאליסטיים לסדרות תמונות דמויות קומיקס הנקראות "נושאים מוסריים מודרניים", והוא ידוע אולי בעיקר בזכות הסדרות שלו "דרכו של הולל" (A Harlot's Progress), "דרכו של רייק" (A Rake's Progress) ו-"נישואים נוסח אופנה" (Marriage A-la-Mode). ההיכרות עם עבודתו כה נרחבת עד שאיורים פוליטיים סאטיריים בסגנון זה מכונים לעיתים קרובות "הוגארתיאניים".
הוגארת' נולד בסיטי של לונדון למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. בצעירותו החל התמחות אצל חרט, אך לא השלים אותה. אביו חווה תקופות של מזל משתנה, ופעם אחת נכלא במקום תשלום חובות שלא נפרעו, אירוע שנחשב כמי שהעניק לציוריו ולהדפסיו של ויליאם גוון חריף.
בהשפעת הציור והחריטה הצרפתית והאיטלקית, עבודותיו של הוגארת' הן בעיקר קריקטורות סאטיריות, לעיתים בעלות אופי מיני בוטה, ורובן מהדרגה הראשונה של דיוקנאות ריאליסטיים. הן הפכו לפופולריות מאוד ויוצרו בהמוניהן באמצעות הדפסים במהלך חייו, והוא היה ללא ספק האמן האנגלי המשמעותי ביותר של דורו. צ'ארלס לאם החשיב את תמונותיו של הוגארת' כספרים, מלאים ב"משמעות השופעת, הפורייה והמרמזת של מילים. בתמונות אחרות אנו מסתכלים; את תמונותיו אנו קוראים."
חיים מוקדמים
ויליאם הוגארת' נולד בברתולומיאו קלוז בלונדון לריצ'רד הוגארת', מורה ללטינית וכותב ספרי לימוד עני, ולאן גיבונס. בצעירותו התמחה אצל החרט אליס גמבל בלסטר פילדס, שם למד לחרוט כרטיסי מסחר ומוצרים דומים.
הוגארת' הצעיר גילה עניין רב בחיי הרחוב של המטרופולין ובירידי לונדון, והעסיק את עצמו ברישום הדמויות שראה. בערך באותו זמן, אביו, שפתח בית קפה דובר לטינית לא מוצלח בשער סנט ג'ון, נכלא בשל חובות בכלא פליט במשך חמש שנים. הוגארת' מעולם לא דיבר על כליאתו של אביו.
בשנת 1720 נרשם הוגארת' לאקדמיה המקורית של סנט מרטין ליין בפיטר קורט, לונדון, שנוהלה על ידי לואי שרון וג'ון ונדרבנק. הוא למד לצד דמויות מובילות עתידיות באמנות ובעיצוב, כגון ג'וזף היימור, ויליאם קנט וארתור פונד. נראה שהאקדמיה הפסיקה לפעול ב-1724, בערך באותו זמן שונדרבנק ברח לצרפת כדי להימנע מנושים. הוגארת' נזכר בגלגול הראשון של האקדמיה: "זה נמשך כמה שנים אבל הגזבר שהעלים את כספי המנויים גרם לכך שהתנור, המנורה וכו' עוקלו עבור שכר דירה וכל העניין הופסק."
לאחר מכן נרשם הוגארת' לבית ספר לציור אחר, בקובנט גארדן, זמן קצר לאחר שנפתח בנובמבר 1724, שנוהל על ידי סר ג'יימס ת'ורנהיל, צייר השרת של ג'ורג' הראשון. על ת'ורנהיל, הוגארת' טען מאוחר יותר, שאפילו כמתמחה, "הציור של סנט פול ובית החולים גריניץ'... רצו לי בראש באותו זמן", בהתייחסו לתוכניות העיטור העצומות שצייר ת'ורנהיל עבור כיפת קתדרלת סנט פול, והאולם הצבוע בבית החולים גריניץ'.
הוגארת' הפך לחבר במועדון רוז אנד קראון, עם פיטר טילמנס, ג'ורג' ורטו, מייקל דאל, ואמנים ואניני טעם אחרים.
קריירה
עד אפריל 1720, הוגארת' היה חרט בזכות עצמו, בתחילה חרט סמלי אצולה וחשבונות חנויות ועיצב לוחות עבור מוכרי ספרים.
בשנת 1727, הוא נשכר על ידי ג'ושוע מוריס, עובד שטיחים, להכין עיצוב עבור "יסוד האדמה". מוריס שמע שהוא "חרט, ולא צייר", וכתוצאה מכך סירב לעבודה כשהושלמה. הוגארת' תבע אותו בהתאם על הכסף בבית המשפט של וסטמינסטר, שם הוכרע התיק לטובתו ב-28 במאי 1728.
### עבודות מוקדמות
עבודות סאטיריות מוקדמות כללו "הדפס סמלי על תוכנית הים הדרומי" (בערך 1721, פורסם ב-1724), על קריסת הבורסה ההרסנית של 1720, הידועה כבועת הים הדרומי, שבה אנשים אנגלים רבים איבדו כסף רב. בפינה השמאלית התחתונה, הוא מציג דמויות פרוטסטנטיות, קתוליות ויהודיות מהמרות, בעוד שבמרכז יש מכונה ענקית, כמו קרוסלה, שאנשים עולים עליה. למעלה יש עז, שמתחתיה כתוב "מי ירכב". האנשים מפוזרים סביב התמונה בתחושת אי-סדר, בעוד שהתקדמות האנשים הלבושים היטב לעבר הנסיעה במרכז מראה את טיפשות הקהל בקניית מניות בחברת הים הדרומי, שהקדישה יותר זמן להנפקת מניות מאשר לכל דבר אחר.
עבודות מוקדמות אחרות כוללות "ההגרלה" (1724); "תעלומת הבנייה שנחשפה על ידי הגורמגונים" (1724); "מבט הוגן על הבמה הבריטית" (1724); כמה איורי ספרים; וההדפס הקטן "מסכות ואופרות" (1724). האחרון הוא סאטירה על שטויות עכשוויות, כגון המסכות של האמרגן השוויצרי ג'ון ג'יימס היידגר, זמרי האופרה האיטלקים הפופולריים, הפנטומימות של ג'ון ריץ' בלינקולנ'ס אין פילדס, והפופולריות המוגזמת של בן חסותו של לורד ברלינגטון, האדריכל והצייר ויליאם קנט. הוא המשיך את הנושא הזה ב-1727, עם "כרטיס מסכה גדול".
בשנת 1726 הכין הוגארת' שנים-עשר תחריטים גדולים המאיירים את "הודיבראס" של סמואל באטלר. הוא העריך אותם מאוד, והם בין עבודותיו המוקדמות הטובות ביותר, אם כי הם מבוססים על איורי ספרים קטנים.
בשנים שלאחר מכן, הוא הפנה את תשומת ליבו להפקת "יצירות שיחה" קטנות (כלומר, קבוצות בשמן של דיוקנאות באורך מלא בגובה 12 עד 15 אינץ' (300 עד 380 מ"מ)). בין מאמציו בשמן בין 1728 ל-1732 היו "משפחת פונטיין" (בערך 1730), "האסיפה בבית וונסטד", "בית הנבחרים בוחן את באמברידג'", וכמה תמונות של השחקנים הראשיים ב-"אופרת הקבצנים" הפופולרית של ג'ון גיי. אחת מהנושאים האמיתיים שלו הייתה שרה מלקולם, אותה רשם יומיים לפני הוצאתה להורג.
אחת מיצירות המופת של הוגארת' בתקופה זו היא התיאור של הופעה חובבנית על ידי ילדים של "הקיסר ההודי" או "כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים, בהיותו ההמשך של המלכה ההודית" (1732–1735) בביתו של ג'ון קונדואיט, מנהל המטבעה, ברחוב סנט ג'ורג', כיכר הנובר.
עבודות אחרות של הוגארת' בשנות ה-30 כוללות "שיחה מודרנית בחצות" (1733), "יריד סאות'וורק" (1733), "הקהילה הישנה" (1736), "לפני ואחרי" (1736), "סטודנטים בהרצאה" (1736), "חברת הקברנים" (1736), "המשורר המיוסר" (1736), "ארבע עונות היום" (1738), ו-"שחקניות נודדות מתלבשות באסם" (1738). ייתכן שהוא גם הדפיס את "שער ברלינגטון" (1731), שעורר את "איגרת ללורד ברלינגטון" של אלכסנדר פופ, והגן על ג'יימס ברידג'ס, הדוכס הראשון מצ'נדוס, שסאטירי בו. הדפס זה גרם לעבירה גדולה, והודחק. עם זאת, רשויות מודרניות כמו רונלד פולסון כבר לא מייחסות אותו להוגארת'.
עבודות מוקדמות
### אמנות מוסרנית
דרכו של הולל ודרכו של רייק
בשנת 1731 השלים הוגארת' את המוקדמת מבין סדרות העבודות המוסריות שלו, גוף עבודה שהוביל להכרה רחבה. אוסף ששת הסצנות נקרא "דרכו של הולל" (A Harlot's Progress) והופיע תחילה כציורים (שאבדו כעת) לפני שפורסם כתחריטים. "דרכו של הולל" מתאר את גורלה של נערה כפרית שמתחילה לעסוק בזנות – ששת הסצנות הן כרונולוגיות, החל ממפגש עם סרסורית ומסתיים בטקס הלוויה שעוקב אחר מותה של הדמות ממחלת מין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסדרה הראשונה הייתה הצלחה מיידית ובעקבותיה ב-1733–1735 הגיע ההמשך "דרכו של רייק" (A Rake's Progress). הפרק השני כלל שמונה תמונות שתיארו את חייו הפזיזים של טום רייקוול, בנו של סוחר עשיר, שמבזבז את כל כספו על חיים יוקרתיים, שירותים מזונות, והימורים – חיי הדמות מסתיימים בסופו של דבר בבית החולים המלכותי בת'לם. הציורים המקוריים של "דרכו של הולל" נהרסו בשריפה בבית פונטהיל ב-1755; ציורי השמן של "דרכו של רייק" (1733–34) מוצגים בחדר הגלריה במוזיאון סר ג'ון סואן, לונדון, בריטניה.
כאשר הצלחת "דרכו של הולל" ו-"דרכו של רייק" הובילה לשכפולים פיראטיים רבים על ידי מוכרי הדפסים חסרי מצפון, הוגארת' עשה לובי בפרלמנט לשליטה משפטית גדולה יותר על השכפול של עבודתו ועבודת אמנים אחרים. התוצאה הייתה חוק זכויות היוצרים של החרטים (הידוע כ-"חוק הוגארת'"), שהפך לחוק ב-25 ביוני 1735 והיה חוק זכויות היוצרים הראשון שעסק בעבודות חזותיות וכן הראשון שהכיר בזכויות היוצרים של אמן בודד.
נישואים נוסח אופנה
בשנים 1743–1745 צייר הוגארת' את ששת התמונות של "נישואים נוסח אופנה" (הגלריה הלאומית, לונדון), שיפוד נוקב של החברה מהמעמד הגבוה במאה ה-18. גרסה חרוטה של אותה סדרה, שהופקה על ידי חרטים צרפתים, הופיעה ב-1745. אזהרה מוסרנית זו מראה את הטרגדיה האומללה של נישואים לא מחושבים למען כסף. זה נחשב על ידי רבים לפרויקט הטוב ביותר שלו.
אתיקה זוגית הייתה נושא לוויכוח רב בבריטניה של המאה ה-18. נישואי הנוחות הרבים והאומללות הנלווית אליהם זכו לביקורת מיוחדת, כאשר מגוון סופרים נקטו בדעה שאהבה היא בסיס בריא הרבה יותר לנישואים. הוגארת' צייר כאן סאטירה – ז'אנר שמעצם הגדרתו יש לו נקודה מוסרית להעביר – של נישואים קונבנציונליים בתוך המעמד הגבוה האנגלי. כל הציורים נחרטו והסדרה השיגה תפוצה רחבה בצורת הדפס.
הסדרה, המתרחשת בפנים קלאסי, מראה את סיפור הנישואים האופנתיים של ויקונט סקוונדרפילד, בנו של הרוזן סקוונדר פושט הרגל, לבת של סוחר עיר עשיר אך קמצן, החל מחתימת חוזה נישואים בביתו המפואר של הרוזן ומסתיים ברצח הבן על ידי מאהבה של אשתו והתאבדות הבת לאחר שמאהבה נתלה בטייבורן על רצח בעלה.
הסופר ויליאם מייקפיס תאקרי כתב:
> סט תמונות מפורסם זה מכיל את החשובות והמעובדות ביותר מבין הקומדיות של הוגארת'. הטיפול והשיטה שבהם מונחים היסודות המוסריים של תמונות אלו ראויים לציון כמו השנינות והמיומנות של האמן המתבונן והזריז. הוא צריך לתאר את המשא ומתן לנישואים התלויים ועומדים בין בתו של אלדרמן אזרח עשיר לבין לורד ויקונט סקוונדרפילד הצעיר, בנו המופקר של רוזן זקן וסובל משיגדון ... הסוף העגום ידוע. הלורד שלי שולף על היועץ, שהורג אותו, ונעצר בזמן שהוא מנסה להימלט. הגברת שלי חוזרת בכוח לאלדרמן של העיר, ומתעלפת בקריאת נאום המוות של היועץ סילברטונג בטייבורן (מקום הוצאה להורג בלונדון הישנה), שם היועץ 'הוצא להורג על שליחת הלורד שלו מהעולם. מוסר השכל: אל תקשיבו ליועצים מרושעים בעלי לשון כסף; אל תתחתנו עם גבר בגלל דרגתו, או עם אישה בגלל כספה; אל תבקרו במכירות פומביות טיפשיות ובנשפי מסכות ללא ידיעת בעלך; אל תחזיקו חברים רשעים בחוץ ותזניחו את אשתך, אחרת תעברו דרך הגוף, וחורבן יבוא, ובושה, וטייבורן.
תעשייה ובטלה
בשנים-עשר ההדפסים של "תעשייה ובטלה" (1747), הוגארת' מראה את ההתקדמות בחייהם של שני מתמחים, שאחד מהם מסור וחרוץ, בעוד השני, הבטלן, מבצע פשע ובסופו של דבר מוצא להורג. זה מראה את מוסר העבודה של אנגליה הפרוטסטנטית, שבה אלה שעבדו קשה זכו לתגמול, כמו המתמחה החרוץ שהופך לשריף (לוח 8), אלדרמן (לוח 10), ולבסוף ללורד ראש העיר של לונדון בלוח האחרון בסדרה.
המתמחה הבטלן, שמתחיל "במשחק בחצר הכנסייה" (לוח 3), מסתתר "בעליית גג עם זונה משותפת" לאחר שהפך לשודד דרכים (לוח 7) ו-"מוצא להורג בטייבורן" (לוח 11). המתמחה הבטלן נשלח לגרדום על ידי המתמחה החרוץ עצמו. עבור כל לוח, יש לפחות פסוק אחד מהתנ"ך בתחתית, בעיקר מספר משלי, כמו עבור הלוח הראשון:
"תעשייה ובטלה, מוצגים כאן, 'משלי פרק י' פסוק ד': יד חרוצים תעשיר.'"
רחוב הבירה וסמטת הג'ין
הדפסים מאוחרים בעלי חשיבות כוללים את אזהרתו הציורית על השלכות האלכוהוליזם ב-"רחוב הבירה" ו-"סמטת הג'ין" (1751). הוגארת' חרט את "רחוב הבירה" כדי להראות עיר שמחה השותה את המשקה ה'טוב', בירה אנגלית, בניגוד ל-"סמטת הג'ין", שבה מוצגות השפעות שתיית הג'ין – כמשקה חזק יותר, הג'ין גרם ליותר בעיות לחברה.
הייתה עלייה חדה בפופולריות של הג'ין בתקופה זו, שנקראה 'שיגעון הג'ין'. זה התחיל בתחילת המאה ה-18, לאחר סדרה של פעולות חקיקה בסוף המאה ה-17 שהשפיעו על הייבוא והייצור של אלכוהול בלונדון. ביניהם היו איסור 1678, שאסר על ייבוא ברנדי צרפתי פופולרי, והפירוק הכפוי, ב-1690, של גילדת המזקקים של לונדון, שחבריה היו בעבר היצרנים החוקיים היחידים של אלכוהול, מה שהוביל לעלייה בייצור ואז בצריכה של ג'ין מקומי.
ברחוב הבירה, אנשים מוצגים כבריאים, שמחים ומשגשגים, בעוד שבסמטת הג'ין, הם רזים, עצלנים ורשלנים. האישה בחזית סמטת הג'ין, שנותנת לתינוק שלה ליפול אל מותו, מהדהדת את סיפורה של ג'ודית דופור, שחנקה את התינוק שלה כדי שתוכל למכור את בגדיו עבור כסף לג'ין. ההדפסים פורסמו בתמיכה בחוק הג'ין 1751.
ידידו של הוגארת', השופט הנרי פילדינג, אולי גייס את הוגארת' לעזור בתעמולה לחוק הג'ין; "רחוב הבירה" ו-"סמטת הג'ין" פורסמו זמן קצר לאחר עבודתו "חקירה על הגורמים לעלייה האחרונה בשודדים, וכתבים קשורים", והתייחסו לאותן סוגיות.
ארבעת שלבי האכזריות
הדפסים אחרים היו זעקתו נגד חוסר אנושיות ב-"ארבעת שלבי האכזריות" (פורסם ב-21 בפברואר 1751), שבו הוגארת' מתאר את היחס האכזרי לבעלי חיים שראה סביבו ומציע מה יקרה לאנשים שממשיכים בדרך זו. בהדפס הראשון, יש סצנות של בנים המענים כלבים, חתולים ובעלי חיים אחרים. הוא מתרכז סביב ילד לבוש בצורה גרועה המבצע מעשה אלים של עינויים על כלב, בזמן שילד אחר לבוש היטב מתחנן בפניו להפסיק, ומציע לו אוכל. ילד מאחוריהם ריסס דמות איש מקל תלוי על קיר, עם השם "טום נירו" מתחתיו, ומצביע על מענה הכלבים הזה.
השני מראה שטום נירו גדל והפך לנהג כרכרת האקני. הכרכרה שלו התהפכה עם מטען כבד והסוס שלו שוכב על הקרקע, לאחר ששבר את רגלו. הוא מכה אותו עם ידית השוט שלו; עינו פצועה קשות. אנשים אחרים סביבו נראים מתעללים בחיות העבודה ובמשק החי שלהם, וילד נדרס על ידי גלגל של עגלת מבשלת בירה, בזמן שהעגלון מנמנם בעבודה.
בהדפס השלישי, טום מוצג כרוצח, מוקף בהמון מאשימים. האישה שככל הנראה הרג שוכבת על הקרקע, קטולה באכזריות, עם תא מטען ושק של סחורות גנובות בקרבת מקום. אחד המאשימים מחזיק מכתב מהאישה לטום, המדבר על כך שגרימת עוול לגברתה מטרידה את מצפונה, אך שהיא נחושה לעשות כפי שהיה רוצה שתעשה, ומסיימת ב: "אני נשארת שלך עד המוות."
הרביעי, שכותרתו "גמול האכזריות", מראה את גופתו המצומקת של טום מנותחת בפומבי על ידי מדענים לאחר הוצאתו להורג בתלייה; חבל תלייה עדיין סביב צווארו. הניתוח משקף את חוק הרצח 1751, שאפשר את הניתוח הפומבי של פושעים שנתלו בגין רצח.
### דיוקנאות
הוגארת' היה גם צייר דיוקנאות פופולרי. בשנת 1745, הוא צייר את השחקן דייוויד גאריק כריצ'רד השלישי, שעבורו קיבל 200 ליש"ט, "שהיה יותר", כתב, "ממה שאי פעם קיבל אמן אנגלי עבור דיוקן בודד." עם תמונה זו ביסס הוגארת' את ז'אנר הדיוקן התיאטרלי כסוג בריטי מובהק של ציור היסטורי. בשנת 1746, רישום של סיימון פרייזר, הלורד ה-11 מלוואט, שראשו נערף לאחר מכן על גבעת המצודה, זכה להצלחה יוצאת דופן כאשר הפך לתחריט.
בשנת 1740, הוא יצר דיוקן מלא, חי ואמיתי של חברו, הקפטן הפילנתרופ קוראם, עבור קרן תומאס קוראם לילדים, כעת במוזיאון המציאה. דיוקן זה, ורישום השמן הלא גמור שלו של מוכרת דגים צעירה, שכותרתו "נערת השרימפס" (הגלריה הלאומית, לונדון), עשויים להיקרא יצירות מופת של הציור הבריטי. ישנם גם דיוקנאות של אשתו, שתי אחיותיו, ושל אנשים רבים אחרים; ביניהם הבישוף בנג'מין הודלי והבישוף תומאס הרינג. הדיוקן החרוט של ג'ון וילקס היה רב-מכר.
### נושאים היסטוריים
במשך תקופה ארוכה, במהלך אמצע המאה ה-18, ניסה הוגארת' להשיג את מעמדו של צייר היסטוריה, אך לא זכה לכבוד רב בתחום זה. הצייר, ומאוחר יותר מייסד האקדמיה המלכותית לאמנויות, ג'ושוע ריינולדס, היה ביקורתי מאוד כלפי סגנונו ועבודתו של הוגארת'. על פי היסטוריון האמנות דייוויד בינדמן, בסדרת המאמרים של ד"ר ג'ונסון עבור ה-"Universal Chronicle" של לונדון, "הבטלן" (The Idler), שלושת המאמרים שנכתבו על ידי ריינולדס לחודשים ספטמבר עד נובמבר 1759 מכוונים להוגארת'.
בעוד שמאמר "הבטלן" מס' 76, שתוקף את "תשומת הלב העבדית לדיוק דקה" של אנין טעם, נראה כסביר יותר כתגובה לתומך הוגארת', בנג'מין ראלף וספרו, "בית הספר של רפאל" (פורסם במאי 1759), במאמר "הבטלן" מס' 79, ריינולדס מטיל ספק במושג של הוגארת' על חיקוי הטבע כ-"התחושה המובנת מאליה, שאובייקטים מיוצגים באופן טבעי כאשר יש להם הקלה כזו שהם נראים אמיתיים." ריינולדס דחה את "סוג החיקוי הזה", והעדיף את "הסגנון הגדול של הציור" שנמנע מ-"תשומת לב דקה" לעולם הנראה. ב-"Discourse XIV" של ריינולדס, הוא מעניק להוגארת' "כישרונות יוצאי דופן", אך נוזף בו על כך ש-"בצורה לא זהירה מאוד, או ליתר דיוק ביוהרה, ניסה את הסגנון ההיסטורי הגדול."
הסופר, היסטוריון האמנות והפוליטיקאי, הוראס וולפול, היה גם ביקורתי כלפי הוגארת' כצייר היסטוריה, אך מצא ערך בהדפסים הסאטיריים שלו.
סצנות מקראיות
תמונות ההיסטוריה של הוגארת' כוללות את "בריכת בית חסד" ו-"השומרוני הטוב", שבוצעו ב-1736–1737 עבור בית החולים סנט ברתולומיאו; "משה מובא לפני בת פרעה", שצויר עבור בית החולים למציאה (1747, בעבר בקרן תומאס קוראם לילדים, כעת במוזיאון המציאה); "פאולוס לפני פליקס" (1748) בלינקולנ'ס אין; ומזבח הכנסייה שלו עבור סנט מרי רדקליף, בריסטול (1755–56).
שער קאלה
"שער קאלה" (1748; כעת בטייט בריטניה) הופק זמן קצר לאחר חזרתו מביקור בצרפת. הוראס וולפול כתב שהוגארת' נטל סיכון גדול ללכת לשם מאז שלום אקס-לה-שאפל.
בחזרה הביתה, הוא ביצע מיד ציור של הנושא שבו ייצג בצורה לא אדיבה את אויביו, הצרפתים, כאנשים מתרפסים, כחושים וטפלים, בעוד שסינטה ענקית של בקר מגיעה, מיועדת לפונדק האנגלי כסמל לשגשוג ועליונות בריטית. הוא טען שצייר את עצמו לתוך התמונה בפינה השמאלית כשהוא רושם את השער, עם "יד של חייל על הכתף שלי", שרץ אותו פנימה.
### עבודות מאוחרות אחרות
תחריטי הוגארת' בולטים בשנות ה-40 כוללים את "המוזיקאי הזועם" (1741), ששת ההדפסים של "נישואים נוסח אופנה" (1745; בוצעו על ידי אמנים צרפתים תחת פיקוחו של הוגארת'), ו-"כרכרת הבמה או חצר הפונדק הכפרי" (1747).
בשנת 1745, צייר הוגארת' דיוקן עצמי עם כלב הפאג שלו, טראמפ (כעת גם בטייט בריטניה), שמראה אותו כאמן מלומד הנתמך על ידי כרכים של שייקספיר, מילטון וסוויפט. בשנת 1749, הוא ייצג את החיילים האנגלים המבולגנים במקצת ב-"צעדת המשמר לפינצ'לי" (בעבר ממוקם בקרן תומאס קוראם לילדים, כעת מוזיאון המציאה).
עבודות אחרות כללו את הסאטירה הגאונית שלו על "פרספקטיבה שגויה" (1754); הסאטירה שלו על תעמולה בסדרת "הבחירות" שלו (1755–1758; כעת במוזיאון סר ג'ון סואן); הלעג שלו על התשוקה האנגלית לקרבות תרנגולים ב-"זירת התרנגולים" (1759); ההתקפה שלו על המתודיזם ב-"אמונות טפלות, דת ופנאטיות" (1762); הסאטירה הפוליטית האנטי-מלחמתית שלו ב-"הזמנים", לוח I (1762); והשקפתו הפסימית על כל הדברים ב-"סיומת, או הבתוס" (1764).
בשנת 1757, מונה הוגארת' לצייר השרת של המלך.
### כתיבה
הוגארת' כתב ופרסם את רעיונותיו על עיצוב אמנותי בספרו "ניתוח היופי" (1753). בו, הוא מתיימר להגדיר את עקרונות היופי והחן שאותם, ילד אמיתי של הרוקוקו, ראה ממומשים בקווים מתפתלים (קו היופי). על ידי כמה מחסידיו של הוגארת', הספר זכה לשבחים כהגשה יפה על אסתטיקה; על ידי אויביו ויריביו, אי-בהירויותיו ושגיאותיו הקלות הפכו לנושא ללעג וקריקטורה אינסופיים. לדוגמה, פול סנדבי הפיק כמה קריקטורות נגד המסה של הוגארת'. הוגארת' כתב גם כתב יד בשם "התנצלות לציירים" (בערך 1761) ו-"הערות אוטוביוגרפיות" שלא פורסמו.
### צייר וחרט של נושאים מוסריים מודרניים
הוגארת' חי בעידן שבו יצירות אמנות הפכו לממוסחרות יותר ויותר, נצפו בחלונות ראווה, פונדקים ומבנים ציבוריים, ונמכרו בחנויות הדפסים. היררכיות ישנות התפרקו, וצורות חדשות החלו לפרוח: אופרת הבלדות, הטרגדיה הבורגנית, ובמיוחד, צורה חדשה של סיפורת הנקראת הרומן שאיתו סופרים כמו הנרי פילדינג זכו להצלחה רבה. לכן, עד אז, הוגארת' עלה על רעיון חדש: "ציור וחריטה של נושאים מוסריים מודרניים... להתייחס לנושאים שלי כסופר דרמטי; התמונה שלי הייתה הבמה שלי", כפי שהעיר בעצמו בהערות כתב היד שלו.
הוא שאב מהמסורת הפרוטסטנטית המוסרנית מאוד של ציור ז'אנר הולנדי, וממסורות הסאטירה הנמרצות מאוד של הגיליון האנגלי וסוגים אחרים של הדפסים פופולריים. באנגליה לאמנויות היפות הייתה מעט קומדיה בהן לפני הוגארת'. ההדפסים שלו היו יקרים, ונשארו כאלה עד שהדפסים חוזרים של תחילת המאה ה-19 הביאו אותם לקהל רחב יותר.
### השאלות פרודיות מהמאסטרים הישנים
כאשר מנתחים את עבודתו של האמן בכללותה, רונלד פולסון אומר, "ב-'דרכו של הולל', כל לוח בודד מלבד אחד מבוסס על תמונותיו של דירר של סיפור הבתולה וסיפור הפסיון." בעבודות אחרות, הוא עושה פרודיה על "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. על פי פולסון, הוגארת' מערער את הממסד הדתי ואת האמונה האורתודוקסית באל אימננטי שמתערב בחיי אנשים ומחולל ניסים.
הוגארת' היה דאיסט, מאמין באל שיצר את היקום אך לא לוקח חלק ישיר בחיי יצירותיו. לפיכך, כ-"צייר היסטוריה קומי", הוא לעיתים קרובות צחק על הנושאים המיושנים וה-"חבוטים" של אמנות דתית בציוריו ובהדפסיו. הוגארת' גם דחה את האידיאל העכשווי של לורד שפטסברי של הזכר היווני הקלאסי לטובת הנקבה החיה והנושמת. הוא אמר, "מי מלבד קנאי, אפילו לעתיקות, יגיד שהוא לא ראה פנים וצוואר, ידיים וזרועות בנשים חיות, שאפילו ונוס היוונית רק מחקה בגסות."
חיים אישיים
ב-23 במרץ 1729, הוגארת' ברח עם ג'יין ת'ורנהיל בכנסיית פדינגטון, בניגוד לרצון אביה, האמן סר ג'יימס ת'ורנהיל.
סר ג'יימס ראה את השידוך כלא שוויוני, שכן הוגארת' היה אמן די אלמוני באותה תקופה. עם זאת, כאשר הוגארת' התחיל בסדרת ההדפסים המוסריים שלו, "דרכו של הולל", כמה מהציורים הראשוניים הונחו בחדר האורחים או בחדר האוכל של סר ג'יימס, באמצעות קשירת קשר של ג'יין ואמה, בתקווה לפייס אותו עם הזוג. כשראה אותם, הוא בירר את שמו של האמן ו, כששמע אותו, השיב: "טוב מאוד; האיש שיכול לייצר ייצוגים כאלה, יכול גם לפרנס אישה ללא נדוניה." עם זאת, הוא התרכך זמן קצר לאחר מכן, והפך לנדיב יותר כלפי הזוג, וחי בהרמוניה איתם עד מותו.
הוגארת' הוכנס כבנאי חופשי לפני 1728 בלודג' בפונדק הנד אנד אפל טרי, רחוב ליטל קווין, ומאוחר יותר השתייך ללודג' קארייר סטון וללודג' גרנד סטיוארדס; האחרון עדיין מחזיק ב-"תכשיט הוגארת'" שהוגארת' עיצב עבור המאסטר של הלודג' לענוד. כיום המקור נמצא באחסון והעתק נלבש על ידי המאסטר של הלודג'. הבנייה החופשית הייתה נושא בכמה מעבודותיו של הוגארת', בעיקר 'לילה', הרביעי ברביעיית הציורים (שפורסמו מאוחר יותר כהדפסים) שכותרתם הקולקטיבית היא "ארבע עונות היום".
ביתו העיקרי היה בכיכר לסטר (אז ידועה כשדות לסטר), אך הוא קנה בית נופש כפרי בצ'יזוויק ב-1749, הבית הידוע כיום כביתו של הוגארת' ונשמר כמוזיאון, ובילה שם זמן למשך שארית חייו. להוגארת'ים לא היו ילדים, אם כי הם אימצו ילדים שנמצאו. הוא היה מושל מייסד של בית החולים למציאה.
בין חבריו ומכריו היו אמנים וסאטיריקנים אנגלים רבים של התקופה, כגון פרנסיס היימן, הנרי פילדינג ולורנס סטרן.
מוות
ב-25 באוקטובר 1764, הוגארת' הועבר מווילתו בצ'יזוויק לביתו בשדות לסטר, במצב חלש. הוא היה במצב מוחלש במשך זמן מה עד אז, אך נאמר שהיה במצב רוח עליז ואף עדיין עבד – עם קצת עזרה; עושה עוד תיקונים ב-"הספסל" באותו יום. ב-26 באוקטובר, הוא קיבל מכתב מבנג'מין פרנקלין וכתב טיוטה גסה בתשובה.
לפני שהלך לישון באותו ערב, הוא התפאר באכילת פאונד של סטייקים לארוחת ערב, ולפי הדיווחים נראה חסון יותר ממה שנראה מזה זמן מה בתקופה זו. עם זאת, כשהלך לישון, הוא החל פתאום להקיא; משהו שגרם לו לצלצל בפעמון שלו בכוח כה רב שהוא נשבר. הוגארת' מת כשעתיים לאחר מכן, בזרועות משרתתו, גברת מרי לואיס. ג'ון ניקולס טען שהוא מת ממפרצת, שלדבריו התרחשה ב-"חזה." הוראס וולפול טען שהוא מת מ-"מיימת של חזהו."
גברת לואיס, שנשארה עם ג'יין הוגארת' בשדות לסטר, הייתה האדם היחיד שאינו משפחתי שהוכר כלכלית בצוואתו של הוגארת' והושארו לה 100 ליש"ט (כ-15,236.79 ליש"ט ב-2024) עבור "שירותיה הנאמנים."
הוגארת' נקבר בכנסיית סנט ניקולס, צ'יזוויק, כעת במערב לונדון. חברו, השחקן דייוויד גאריק, חיבר את הכתובת הבאה למצבה שלו:
> שלום לצייר הגדול של האנושות שהגיע לנקודה הנעלה ביותר של האמנות שמוסר מצויר שלו מקסים את הנפש ומתקן את הלב דרך העין.
אם גאונות תצית אותך, קורא, הישאר, אם הטבע יגע בך, הזל דמעה: אם אף אחד מהם לא מניע אותך, הסתלק, כי האבק המכובד של הוגארת' שוכב כאן.
מורשת
עבודותיו של הוגארת' היו השפעה ישירה על ג'ון קולייר, שהיה ידוע כ-"הוגארת' של לנקשייר". התפשטות ההדפסים של הוגארת' ברחבי אירופה, יחד עם התיאור של סצנות פופולריות מהדפסיו בהדפסי הוגארת' מזויפים, השפיעו על איור ספרים ביבשת לאורך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, במיוחד בגרמניה ובצרפת. הוא השפיע על קריקטוריסטים רבים של המאות ה-18, ה-19 וה-20. השפעתו של הוגארת' חיה כיום כאשר אמנים ממשיכים לשאוב השראה מעבודתו.
הציורים וההדפסים של הוגארת' סיפקו את הנושא למספר עבודות אחרות. לדוגמה, הבלט של גאווין גורדון מ-1935 "דרכו של רייק", לכוריאוגרפיה של נינט דה ולואה, התבסס ישירות על סדרת הציורים של הוגארת' בעלת שם זה. האופרה של איגור סטרווינסקי מ-1951 "דרכו של רייק", עם ליברית מאת ו. ה. אודן, הייתה פחות בהשראה מילולית מאותה סדרה.
הסיפור הקצר של ראסל בנקס "לא בקו הבריאות" (Indisposed) הוא תיאור בדיוני של בגידתו של הוגארת' כפי שסופר מנקודת מבטה של אשתו, ג'יין. הוגארת' היה הדמות הראשית במחזה של ניק דיר "אמנות ההצלחה", בעוד שהוא מגולם על ידי טובי ג'ונס בסרט הטלוויזיה מ-2006 "דרכו של הולל".
ביתו של הוגארת' בצ'יזוויק, מערב לונדון, הוא כעת מוזיאון; צומת הדרכים הגדול לידו נקרא כיכר הוגארת'. בשנת 2014 גם ביתו של הוגארת' וגם מוזיאון המציאה קיימו תערוכות מיוחדות לציון 250 שנה למותו. בשנת 2019, מוזיאון סר ג'ון סואן, שבבעלותו גם "דרכו של רייק" וגם "הומור הבחירות", קיים תערוכה שאיחדה את כל סדרות הציורים של הוגארת', ואת סדרת התחריטים שלו, במקום אחד בפעם הראשונה.
סטנלי קובריק ביסס את הצילום של סרט הדרמה התקופתי שלו מ-1975, "בארי לינדון", על כמה ציורים של הוגארת'.
בסרטו של רוג'ר מישל מ-2003 "האם", בכיכובם של אן ריד ודניאל קרייג, הגיבורים מבקרים בקברו של הוגארת' במהלך היציאה הראשונה שלהם יחד. הם קוראים בקול את השיר החרוט שם, והערצתם המשותפת להוגארת' עוזרת לאשר את הקשר שלהם זה עם זה.