ויליאם הווארד טאפט: האיש שרצה את המשרה האחרת
תיאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt) הציע לו פעמיים מושב בבית המשפט העליון, והוא סירב. רוזוולט הפך אותו לנשיא במקום זאת, והוא היה אומלל. על מסע הבחירות של 1908 העירה אשתו נלי (Nellie) כי לא היה "מה לבקר, מלבד העובדה שהוא לא ידע ולא התעניין בדרך שבה משחקים את משחק הפוליטיקה". שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר העניק לו וורן הרדינג (Warren Harding) את המשרה שרצה מלכתחילה, וויליאם הווארד טאפט – האדם היחיד שאי פעם החזיק בשני התפקידים – בילה את השנים המאושרות בחייו בבית המשפט העליון.
משלח יד משפחתי
הוא נולד בסינסינטי, אוהיו, ב-15 בספטמבר 1857, לאלפונסו טאפט (Alphonso Taft) ולואיז טורי (Louise Torrey). עריכת דין הייתה העסק המשפחתי: אלפונסו היה שופט, שגריר, וגם שר המלחמה והתובע הכללי תחת יוליסס ס. גרנט (Ulysses S. Grant). בייל (Yale) הוא זכה באליפות ההיאבקות למשקל כבד בקמפוס וסיים במקום השני בכיתה של 121 תלמידים בשנת 1878. הוא קיבל את התואר במשפטים בבית הספר למשפטים של סינסינטי ב-1880, והטיפוס שבא לאחר מכן היה מהיר וכמעט כולו שיפוטי: עוזר תובע, גובה מסים, וב-1887, בגיל עשרים ותשע, מושב בבית המשפט העליון של סינסינטי. הוא נשא לאישה את הלן "נלי" הרון (Helen "Nellie" Herron) ביוני 1886, לאחר שבתחילה סירבה לו; הנישואים נמשכו כמעט ארבעים וארבע שנים.
עורך הדין של עורכי הדין
כפרקליט המדינה החל מ-1890, טאפט טען שמונה-עשרה תיקים בפני בית המשפט העליון וניצח בחמישה-עשר. הוא גם יצר, ב-1891, את "הודאת השגיאה" – הנוהג שבו הממשלה מודיעה לבית המשפט שהיא ניצחה בתיק שהייתה אמורה להפסיד בו. זה נמשך עד היום: כלל שנבנה כדי לגרום לממשלה להתנהג כראוי כאשר איש אינו מאלץ אותה.
מ-1892 עד 1900 הוא כיהן בבית המשפט לערעורים של הסבב השישי. הוא תמך בזכותם של העובדים להתארגן ולשבות, ובתיק ארצות הברית נגד חברת הצינורות והפלדה אדיסטון (United States v. Addyston Pipe and Steel Co.) הוא קבע שאיגוד יצרנים הפר את חוק ההגבלים העסקיים של שרמן (Sherman Antitrust Act) – חוות דעת שאושרה פה אחד ושזוקפים לזכותה את החייאת החוק הזה. מ-1896 הוא היה גם דיקן בבית הספר למשפטים של סינסינטי, שם הנהיג את שיטת המקרה.
מנילה
בשנת 1900 הוציא אותו מקינלי (McKinley) מכס השיפוט כדי לעמוד בראש הוועדה להקמת ממשל אזרחי בפיליפינים. הוא כיהן כמושל הכללי מ-4 ביולי 1901 עד 4 ביולי 1904, במהלך השלב האחרון של מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים. הוא אישר את השימוש של הגנרל ג'. פרנקלין בל (J. Franklin Bell) במחנות ריכוז בבטנגאס (Batangas) ולגונה (Laguna), וקיבל את כניעתו של הגנרל מיגל מלוואר (Miguel Malvar) באפריל 1902. הוא גם סירב להפריד אירועים רשמיים, התייחס לפיליפינים כשווים חברתיים, וכתב על ההנחה האמריקאית של עליונות גזעית ש"אנחנו מתכוונים להוציא את הרעיון הזה ממוחם" – בעוד שראה בעצמאות עניין של עשורים רבים קדימה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רוזוולט מינה אותו לשר המלחמה ב-1904 והשתמש בו כפותר בעיות אוניברסלי: הוא פיקח על תעלת פנמה, בחר בג'ורג' גותאלס (George Goethals) כדי לבנות אותה, וב-1906 משל בקובה לזמן קצר בעצמו.
הנשיאות שלא רצה בה
בשנת 1908 המכונה של רוזוולט העניקה לו מועמדות בסיבוב הראשון, והוא הביס את ויליאם ג'נינגס בריאן (William Jennings Bryan) ב-321 קולות אלקטורליים מול 162, על בסיס 51.6 אחוזים מהקולות העממיים. הוא הושבע ב-4 במרץ 1909 בתוך אולם הסנאט, כאשר וושינגטון עטופה בקרח. לאחר מכן באו ארבע שנים שבהן עורך דין מהשורה הראשונה גילה שהוא פוליטיקאי מהשורה השלישית.
הוא הגיש שבעים תביעות לפי חוק שרמן בארבע שנים לעומת ארבעים של רוזוולט בשבע – רקורד אגרסיבי יותר מזה של "מפרק התאגידים" – ולא קיבל על כך שום קרדיט. כאשר הקונגרס רצה מס הכנסה, הוא התנגד מטעמים חוקתיים והציע תיקון במקום זאת; הוא עבר בשני הבתים ביולי 1909 ואושרר ב-1913 כתיקון ה-16. מכס פיין-אולדריץ' (Payne–Aldrich tariff) שעליו חתם באותו אוגוסט לא סיפק איש, ולפי שיפוטו של הביוגרף שלו קולטה (Coletta), עלה לו ביוזמה באופן קבוע. פרשת באלינגר-פינצ'ו (Ballinger–Pinchot) – פיטוריו של חושף השחיתויות לואיס גלאוויס (Louis Glavis) ולאחר מכן של מנהל היערות הראשי גיפורד פינצ'ו (Gifford Pinchot), בעקבות הוכחה של לואיס ברנדייס (Louis Brandeis) שהדו"ח המזכה נשא תאריך רטרואקטיבי – שכנעה את הפרוגרסיביים שהוא נטש את השימור. בנושא הגזע הרקורד שלו היה גרוע משל קודמו: "המדיניות הדרומית" שלו הדיחה את רוב הפקידים השחורים בדרום. הוא מינה שישה שופטי בית משפט עליון, מספר שעלו עליו רק וושינגטון ופרנקלין רוזוולט.
ארמגדון
הקרע עם רוזוולט היה, ביסודו, סביב בתי המשפט. כאשר הוא החל לקרוא לביטול עממי של שופטים והחלטותיהם, טאפט – שהסכים בפרטיות שמקרים כמו לוכנר (Lochner) הוכרעו בצורה שגויה – הגיע למסקנה שידידו הוותיק הוא סכנה לממשל החוקתי ויש לעצור אותו "בכל מחיר". רוזוולט זכה ב-278 מתוך 362 הצירים שנבחרו בפריימריז; טאפט החזיק במנגנון. בוועידה בשיקגו אמר רוזוולט לתומכיו, "אנחנו עומדים בארמגדון, ואנו נלחמים למען האל", והפסיד בהצבעה הפרוצדורלית המכרעת 567 מול 507. טאפט נבחר מחדש בסיבוב הראשון; רוזוולט פרש כדי להקים את המפלגה הפרוגרסיבית. בנובמבר, כשהוא רץ על מה שכינה "שמרנות פרוגרסיבית" נגד ה"עריצות הנדיבה" של רוזוולט, טאפט זכה ביוטה ובוורמונט – התוצאה לה ציפה, והמחיר שקיבל על הצלת מפלגתו מרוזוולט.
מושב המרכז
הוא לימד משפט חוקתי בייל, כיהן במועצה הלאומית ליחסי עבודה במלחמה, ופעל למען חבר הלאומים. בשנת 1921 מינה אותו הרדינג לנשיא בית המשפט העליון – כנראה התקופה המאושרת בקריירה שלו, והתקופה שבה כישרונותיו תאמו סוף סוף את עבודתו.
הישגו העיקרי היה חקיקתי: חוק השופטים של 1925, שהעניק לבית המשפט העליון שיקול דעת רחב על התיקים שלו באמצעות ציווי, מה שאיפשר לו להתרכז בשאלות חוקתיות בעלות משקל לאומי, וזו הסיבה שהבית המשפט המודרני עובד כפי שהוא עובד. הוא כתב את פסק הדין מאיירס נגד ארצות הברית (1926) שאישר את סמכות הנשיא להדיח פקידים ברשות המבצעת, והגביל צווי מניעה נגד עבודה מאורגנת. הוא גם עמד בראש בית משפט שאישר הפרדה גזעית ועיקור כפוי, ביטל שכר מינימום לנשים, והכריע בתיק אולמסטד (Olmstead) לטובת האזנות סתר ללא צו. בריאותו הלקויה אילצה אותו להתפטר ב-3 בפברואר 1930; הוא מת ב-8 במרץ, ונקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, הנשיא הראשון והשופט הראשון שנטמנו שם.
מדוע ויליאם נקרא גאון
הטיעון של טאפט הוא צר, טכני וחזק. כעורך דין ומנהל שיפוטי הוא היה אדיר: חמישה-עשר ניצחונות משמונה-עשרה טיעונים בפני בית המשפט העליון כפרקליט המדינה, חוות דעת שהחזירה חיים לחוק שרמן, דקאנות בבית ספר למשפטים, ולבסוף חוק השופטים של 1925 – תכנון מוסדי מחדש ששינה את ייעודו של בית המשפט העליון, ומעטים האנשים שארגנו מחדש ענף בממשל בצורה כה עמידה. "הודאת השגיאה" וכוח הציווי מראים את אותה איכות מחשבתית: כישרון לבניית כללים שגורמים למוסדות להתנהג היטב לאחר שהמעצב שלהם הלך לעולמו.
טיעון הנגד ברור באותה מידה, וטאפט ברובו הודה בו בעצמו. הוא היה פוליטיקאי גרוע שלא נהנה מפוליטיקה, לא יכול היה לנהל את העיתונות, ונקט שוב ושוב עמדות משפטיות בנות הגנה בדרכים שגרמו לו לאבד כל קהל בוחרים בבת אחת; היסטוריונים ממקמים אותו קרוב לאמצע דירוגי הנשיאים. שירותו בפיליפינים כלל אישור מחנות ריכוז; מדיניותו הגזעית כנשיא הייתה נסיגתית אפילו בסטנדרטים של מפלגתו שלו; ובית המשפט שלו, על כל הברק המנהלי שלו, הפיק חלק מהמשפט החוקתי הגרוע ביותר של המאה. טאפט היה אינטלקט משפטי מדרגה ראשונה שבילה ארבע שנים בתפקיד שדרש כישורים שונים לחלוטין, והוא ידע זאת.
מורשת
בית המשפט העליון שבוחר את התיקים של עצמו, ומדבר רק על שאלות שהוא שופט כבעלות חשיבות לאומית, הוא בית המשפט של טאפט, שנבנה על פי החוק שלו – מורשת גדולה יותר מאשר נשיאות שנזכרת בעיקר בגלל הפילוג שחוללה. הוא התשובה לשאלת טריוויה; הנקודה היא שהוא היה הרבה יותר טוב בעבודה השנייה מאשר בראשונה.