ויליאם הייד וולאסטון (William Hyde Wollaston): הגאון הסודי של המדע האנגלי
במשך כעשרים שנה, אדם אחד שלט באספקת הפלטינה הניתנת לעיבוד באנגליה. ויליאם הייד וולאסטון פתר את הבעיה שהכשילה את כל השאר — כיצד להפוך עפרת פלטינה שבירה ועמידה לחום למטיל מתכת גמיש — ולא גילה לאיש כיצד עשה זאת. התהליך הפך אותו לעשיר. כתוצר לוואי, הוא גם הפך למגלה של שני יסודות כימיים. הוא היה בין המוחות הממציאים ביותר במדע של תקופת ג'ורג' השלישי ונותר בין הפחות מפורסמים, בעיקר משום שהעדיף זאת כך.
אחד משבעה-עשר
וולאסטון נולד ב-6 באוגוסט 1766 באיסט דרהאם (East Dereham) שבנורפוק, אחד משבעה-עשר ילדיהם של פרנסיס וולאסטון, כומר ואסטרונום חובב, ואלת'יאה הייד. הבית היה נוח ומלא גירוי אינטלקטואלי — אב שעקב אחרי כוכבים, המון אחים ואחיות, וכסף רב לחינוך טוב.
הוא למד בבית הספר צ'ארטר האוס (Charterhouse School) בין השנים 1774 ל-1778, התחנך בחלקו בשיעורים פרטיים ובסידורים מרוחקים, ולאחר מכן עבר לקולג' גונוויל וקאיוס (Gonville and Caius College) באוניברסיטת קיימברידג', כדי ללמוד מדעים. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה בקיימברידג' בשנת 1793 והחזיק במלגת מחקר בקולג' מ-1787 ועד מותו ב-1828.
נטישת הרפואה
הוא עסק ברפואה בהאנטינגדון החל מ-1789, בילה זמן בבורי סנט אדמונדס (Bury St Edmunds), ועבר ללונדון ב-1797. הוא נבחר לעמית החברה המלכותית ב-1793, בהיותו בן עשרים ושבע. לאחר מכן, ב-1800, ירושה מאחיו העניקה לו משהו שרוב המדענים של התקופה מעולם לא זכו לו: החופש להפסיק להתפרנס. הוא עזב את הרפואה והקים שותפות עם הכימאי סמיתסון טנאנט (Smithson Tennant) לייצור כימיקלים.
מונופול הפלטינה
ההישג הגדול של השותפות היה תעשייתי. וולאסטון פיתח את השיטה הפיזיקו-כימית המעשית הראשונה להמרת עפרת פלטינה למטילים גמישים — חומר שהיה בעבר חסר תועלת כמעט כיוון שלא ניתן היה לעבדו. הוא שמר על התהליך בסוד במשך כשני עשורים, ובכך השתלט על אספקת הפלטינה האנגלית וצבר הון משמעותי.
הסודיות הייתה הגיונית מבחינה מסחרית ופורייה מבחינה מדעית. השיטה התבססה על ניתוח כימי קפדני של העפרה, וניתוח זה המשיך להעלות דברים שלא היו אמורים להיות שם. ב-1802 בודד וולאסטון יסוד חדש מתוך השאריות וקרא לו פלדיום. ב-1804 הוא מצא יסוד נוסף וקרא לו רודיום. שני יסודות, שנתגלו כתוצר לוואי מקרי של תהליך ייצור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקווים שאיש לא עקב אחריהם
גם ב-1802, וולאסטון הביט באור שמש דרך מנסרה וראה קווים כהים המקטעים את הספקטרום. הוא תיעד אותם שנים-עשר שנים לפני תצפיתו המפורסמת של יוזף פון פראונהופר (Joseph von Fraunhofer). קווים אלו הם החותמות של היסודות באטמוספירה של השמש, והפרשנות שלהם יצרה לבסוף את האסטרופיזיקה — הגילוי שהכימיה של כוכבים רחוקים ניתנת לקריאה מכדור הארץ. וולאסטון ראה אותם ראשון ולא עקב אחריהם, אחת מהזדמנויות המוחמצות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה.
עבודתו האופטית הייתה פורייה ומעשית. ב-1807 הוא המציא את הקמרה לוסידה (camera lucida), עזר ציור המשלב את מנסרת וולאסטון המקרינה מראה של סצנה על גבי נייר האמן. ב-1809 הגיע הגוניומטר המשקף למדידת זוויות בין פאות גביש — מכשיר שהפך את הקריסטלוגרפיה למדע כמותי. ב-1812 הוא יצר את עדשת המניסקוס לשימוש במצלמות, מה ששיפר את איכות התמונה על ידי הפחתת עיוותים.
חשמל, ועוד החמצה קרובה
ב-1801 הדגים וולאסטון שחשמל המופק מחיכוך זהה בסוגו לזה המופק מהעמוד הוולטאי — איחוד יסודי ברגע שבו שני התופעות נחשבו בדרך כלל לדברים שונים. הוא תכנן סוללה שלוחות האבץ שלה ניתנים להרמה מעל החומצה כדי להאט את המסתם.
לקראת סוף הקריירה שלו הוא גילה במקרה השראה אלקטרומגנטית, כעשור לפני מייקל פאראדיי (Michael Faraday). הדגמת המנוע שלו בחברה המלכותית נכשלה, והקרדיט — והפיתוח הטרנספורמטיבי של העיקרון — עברו לאחרים.
הגאונות המגוונת
טווח העיסוקים הנותר הוא מדהים. הרצאת בייקריאן (Bakerian Lecture) שלו משנת 1805 הגנה על העיקרון של לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz) על כוח חי (vis viva), אב קדמון של שימור האנרגיה. ב-1814 הוא ביצע את האומדן הראשון של המשקל האטומי של הפחמן, וקבע אותו על 12 — הערך שעדיין בשימוש. באותה שנה הוא טבע את המונח "ביקרבונט" וישב בוועדה מלכותית שהמליצה על אימוץ הגלון האימפריאלי; ב-1819 הוא כיהן בוועדה אחרת והתנגד לאימוץ השיטה המטרית. הוא המציא את הקריופורוס, מכשיר זכוכית המדגים הקפאה מהירה באמצעות אידוי, וכיהן במועצת קו האורך מ-1818 ועד מותו.
הוא לא היה חסין טעויות. כאשר אנדרס גוסטב אקברג (Anders Gustav Ekeberg) גילה טנטלום ב-1802, וולאסטון הצהיר שהוא זהה לקולומביום; היינריך רוזה (Heinrich Rose) הוכיח מאוחר יותר שהם שונים ושינה את שמו של הקולומביום לניוביום ב-1846. מאמרו מ-1811 בנושא "על אי-קיומו של סוכר בדם של אנשים הסובלים מסוכרת" הגיע למסקנה, השגויה, שסוכר הגיע לשתן דרך צינורות הלימפה תוך עקיפת הדם — טעות כנה של שיטות שהיו חסרות רגישות מכדי לזהות גלוקוז בנסיוב דם סוכרתי.
תארים וכיבודים
ההכרה הגיעה בהתמדה: מדליית קופלי ב-1802, הרצאת קרוניאן (Croonian Lecture) ב-1809, הרצאות בייקריאן ב-1802, 1805, 1812 ו-1828, ומדליה מלכותית בשנה האחרונה לחייו. הוא נבחר לאקדמיה המלכותית השוודית למדעים ב-1813 והפך לחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1822. בתוך החברה המלכותית הוא כיהן כמזכיר מ-1804 עד 1816, כיהן כנשיא לזמן קצר ב-1820, והיה סגן נשיא מ-1820 ועד 1828.
ההיעלמות
וולאסטון מת בלונדון ב-22 בדצמבר 1828 ונקבר בחצר הכנסייה של סנט ניקולס, צ'יזלהרסט (Chislehurst). שמו שורד על מדליה, מכתש ירחי, מינרל, סוג של חוט פלטינה דק, ופיזור גיאוגרפי לא סביר — אגם בשטח 2,681 קמ"ר בססקצ'ואן, איים ליד צ'ילה, רצועה בצפון-מזרח גרינלנד, וחצי אי קנדי.
ובכל זאת, היסטוריונים ציינו זמן רב שהוא פחות מפורסם במידה ניכרת מבני זמנו בעלי קומה דומה — תומאס יאנג (Thomas Young), המפרי דייווי (Humphry Davy), ג'ון דלטון (John Dalton). הסיבות הן מעשי ידיו. הוא פרסם בצורה לא שגרתית, לעיתים בעילום שם. מאמריו נותרו פרטיים ובלתי נגישים. מחברותיו נעלמו במשך יותר ממאה שנה, צצו מחדש בקיימברידג' רק בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, והביוגרפיה המקיפה הראשונה, מאת מלווין יוסלמן (Melvyn Usselman), הופיעה ב-2015 לאחר יותר משלושים שנות מחקר. האיש ששמר את התהליך הטוב ביותר שלו בסוד במשך עשרים שנה הצליח, בסופו של דבר, לשמור חלק גדול מעצמו בסוד במשך כמעט מאתיים שנה.