רמברנדט
רמברנדט הרמנסון ואן ריין (Rembrandt Harmenszoon van Rijn; 15 ביולי 1606 – 4 באוקטובר 1669), הידוע בשמו הפרטי בלבד, רמברנדט, היה צייר, אמן הדפסים ורשם מתקופת תור הזהב ההולנדי. הוא נחשב בדרך כלל לאחד האמנים החזותיים הגדולים ביותר בתולדות האמנות המערבית. ההערכה היא כי יצירותיו ששרדו מסתכמות בכשלוש מאות ציורים, שלוש מאות תחריטים ומאות רבות של רישומים.
בניגוד לרוב הציירים ההולנדים של המאה ה-17, יצירותיו של רמברנדט מתארות מגוון רחב של סגנונות ונושאים, מדיוקנאות ודיוקנאות עצמיים ועד נופים, סצנות ז'אנר, סצנות אלגוריות והיסטוריות, נושאים מקראיים ומיתולוגיים ומחקרים של בעלי חיים. תרומתו לאמנות הגיעה בתקופה שהיסטוריונים מכנים תור הזהב ההולנדי.
רמברנדט מעולם לא נסע לחוץ לארץ, אך הושפע במידה ניכרת מעבודתם של המאסטרים האיטלקים הישנים ושל אמנים הולנדים ופלמיים שלמדו באיטליה. לאחר שהשיג הצלחה מוקדמת כצייר דיוקנאות, שנותיו המאוחרות של רמברנדט עמדו בסימן טרגדיה אישית וקשיים כלכליים. עם זאת, התחריטים והציורים שלו היו פופולריים לאורך כל חייו; המוניטין שלו כאמן נותר גבוה, ובמשך עשרים שנה הוא לימד ציירים הולנדים חשובים רבים. דיוקנאותיו של בני דורו, דיוקנאותיו העצמיים ואיורי הסצנות מהתנ"ך נחשבים להישגיו היצירתיים הגדולים ביותר. כ-100 הדיוקנאות העצמיים שלו, שמעל 40 מהם הם ציורים, מהווים אוטוביוגרפיה אינטימית.
חיים מוקדמים וחינוך
רמברנדט הרמנסון (בקיצור הרמנסז.) ואן ריין נולד ב-15 ביולי 1606 בליידן, ברפובליקה ההולנדית, כיום הולנד. הוא היה הילד התשיעי שנולד להרמן חריטסון ואן ריין ולנלטחן וילמסדוכטר ואן זויטברוק. משפחתו הייתה אמידה למדי; אביו היה טוחן ואמו הייתה בת של אופה. אמו הייתה קתולית, ואביו השתייך לכנסייה הרפורמית ההולנדית. דת היא נושא מרכזי ביצירותיו של רמברנדט, והתקופה רוויית המתחים הדתיים שבה חי הופכת את אמונתו לעניין של מחקר.
בילדותו למד בבית ספר לטיני. בשנת 1620 נרשם לאוניברסיטת ליידן, אם כי נטייתו לציור הייתה גדולה יותר, ועד מהרה החל להתלמד אצל יאקוב ואן סוואננבורך, שאצלו בילה שלוש שנים. לאחר תקופת התלמדות קצרה אך חשובה של שישה חודשים אצל צייר ההיסטוריה פיטר לאסטמן באמסטרדם, שהה רמברנדט כמה חודשים אצל יאקוב פינאס ב-1625, אם כי סימון ואן ליוון טען שרמברנדט למד אצל יוריס ואן סחוטן ואז פתח סדנה משלו.
קריירה
בשנת 1625 פתח רמברנדט סטודיו בליידן, אותו חלק עם חברו ועמיתו יאן ליוונס. בשנת 1627 החל רמברנדט לקבל תלמידים, ביניהם חריט דאו ואייזק דה יודרוויל. יואן הוידקופר מוזכר כקונה הראשון של ציור של רמברנדט בשנת 1628. בשנת 1629 התגלה רמברנדט על ידי המדינאי קונסטנטין הויגנס, שהשיג עבורו הזמנות חשובות מחצר האג. כתוצאה מקשר זה, הנסיך פרדריק הנדריק המשיך לרכוש ציורים מרמברנדט.
בסוף 1631 עבר רמברנדט לאמסטרדם, עיר שהתרחבה במהירות כבירת העסקים והמסחר. הוא החל לעסוק לראשונה כצייר דיוקנאות מקצועי, בהצלחה רבה. בתחילה התגורר אצל סוחר אמנות, הנדריק ואן אוילנבורך, וב-1634 נשא לאישה את בת דודתו של הנדריק, ססקיה ואן אוילנבורך. ססקיה הגיעה ממשפחה מכובדת: אביה רומברטוס היה עורך דין וכיהן כבורגמסטר (ראש עיר) של לאוורדן. הזוג נישא בכנסייה המקומית של סנט אנאפרוכי ללא נוכחות קרובי משפחתו של רמברנדט. באותה שנה הפך רמברנדט לאזרח אמסטרדם וחבר בגילדת הציירים המקומית. הוא גם רכש מספר תלמידים, ביניהם פרדיננד בול וגוברט פלינק.
בשנת 1635 שכרו רמברנדט וססקיה דירה אופנתית עם נוף לנהר האמסטל. בשנת 1637 עבר רמברנדט במעלה הנהר לפלוינבורך, בבניין שעמד באתר הנוכחי של הסטופרה. במאי 1639 עברו לבית שעבר מודרניזציה לאחרונה ב'בריסטראט' היוקרתי עם אמנים וסוחרי אמנות; ניקולאס פיקנוי, צייר דיוקנאות, היה שכנו. המשכנתא למימון הרכישה בסך 13,000 גילדן תהווה סיבה לקשיים כלכליים מאוחרים יותר. השכונה סיפקה מחסה למהגרים רבים והפכה לרובע היהודי. שם נהג רמברנדט לחפש לעיתים קרובות את שכניו היהודים כדי שידגמנו לסצנות התנ"ך שלו. אחד הפטרונים הגדולים בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו היה מדינאי אמסטרדם אנדריס דה גראף.
אף שהיו אמידים באותה עת, בני הזוג סבלו מכמה משברים אישיים; שלושה ילדים מתו שבועות ספורים לאחר לידתם. רק ילדם הרביעי, טיטוס, שנולד ב-1641, שרד עד לבגרות. ססקיה מתה ב-1642, כנראה משחפת. רישומיו של רמברנדט אותה על ערש דווי הם בין יצירותיו המרגשות ביותר. לאחר מחלתה של ססקיה, נשכרה האלמנה חרטיה דירקס כמטפלת של טיטוס; בשלב מסוים היא הפכה גם למאהבת של רמברנדט. במאי 1649 היא עזבה והאשימה את רמברנדט בהפרת הבטחה ודרשה מזונות. רמברנדט ניסה ליישב את העניין בדרכי שלום, אך כדי לשלם לעורך דינה היא משכנה את טבעת היהלום שהעניק לה, שפעם הייתה שייכת לססקיה. ב-14 באוקטובר הגיעו להסכמה; בית המשפט קבע במיוחד שרמברנדט חייב לשלם דמי מזונות שנתיים, בתנאי שטיטוס יישאר היורש היחיד שלה ושהיא לא תמכור אף אחד מרכושו של רמברנדט. מכיוון שדירקס הפרה את הבטחתה, רמברנדט ובני משפחתה של דירקס כלאו אותה בבית תיקון לנשים בגאודה באוגוסט 1650. רמברנדט גם נקט צעדים כדי להבטיח שהיא תישאר בבית התיקון זמן רב ככל האפשר. רמברנדט שילם את ההוצאות.
בתחילת 1649 החל רמברנדט מערכת יחסים עם הנדריקה סטופלס בת ה-23, ששימשה בתחילה כמשרתת שלו. ייתכן שהיא הייתה הסיבה לעזיבתה של חרטיה. באותה שנה הוא לא יצר אף ציור או תחריט (מתוארך). בשנת 1654 צייר רמברנדט את "בת שבע ברחצתה". ביוני קיבלה הנדריקה שלושה זימונים מהכנסייה הרפורמית לענות על האישום "שהיא ביצעה מעשי זנות עם הצייר רמברנדט". ביולי היא הודתה באשמה ונאסר עליה לקבל את סעודת האדון. רמברנדט לא זומן להופיע בפני מועצת הכנסייה. באוקטובר נולדה להם בת, קורנליה. אילו היה נישא בשנית, היה מאבד את הגישה לקרן נאמנות שהוקמה עבור טיטוס בצוואתה של ססקיה.
### חדלות פירעון
רמברנדט, למרות הצלחתו האמנותית, מצא את עצמו במערבולת כלכלית. נטייתו לרכוש אמנות, הדפסים ופריטים נדירים הובילה אותו לחיות מעבר לאמצעיו. בינואר 1653 הושלמה מכירת הנכס באופן רשמי, אך רמברנדט עדיין נאלץ לכסות מחצית מהמשכנתא שנותרה. נושים החלו ללחוץ לתשלומים, אך רמברנדט, שעמד בפני לחץ כלכלי, ביקש דחייה. הבית דרש תיקונים, מה שגרם לרמברנדט ללוות כסף מחברים, ביניהם יאן סיקס.
בנובמבר 1655, בעיצומה של שנה שהוצללה על ידי מגפה וכתיבת צוואות, נקט בנו בן ה-14 של רמברנדט, טיטוס, צעד משמעותי על ידי ניסוח צוואה שקבעה את אביו כיורש היחיד, ובכך דחקה הצידה את משפחת אמו. בדצמבר ארגן רמברנדט מכירה של ציוריו, אך הרווחים לא עמדו בציפיות. תקופה סוערת זו השפיעה עמוקות על תעשיית האמנות, מה שגרם לרמברנדט לחפש הסדר בבית משפט גבוה הידוע בשם cessio bonorum. למרות קשייו הכלכליים, פשיטת הרגל של רמברנדט לא הייתה כפויה. ביולי 1656 הוא הכריז על חדלות פירעון, ערך מלאי ומסר מרצון את נכסיו. ראוי לציין שהוא כבר העביר את הבית לבנו. הן הרשויות והן נושיו גילו סלחנות, והעניקו לו זמן רב להסדיר את חובותיו. יאקוב י. הינלופן מילא לכאורה תפקיד בכך.
בנובמבר 1657 נערכה מכירה פומבית נוספת למכירת ציוריו, כמו גם מספר ניכר של לוחות תחריט ורישומים, חלקם של אמנים מפורסמים, כולל רפאל, מנטניה וג'ורג'ונה. באופן מדהים, לרמברנדט הותר לשמור על כליו כאמצעי לייצור הכנסה. רמברנדט איבד את האפוטרופסות על בנו ובכך את השליטה על מעשיו. אפוטרופוס חדש, לואי קריירס, תבע את הבית כסילוק חובו של טיטוס.
רשימת המכירה הכוללת 363 פריטים מציעה תובנה על האוספים המגוונים של רמברנדט, שכללו ציורי מאסטרים ישנים, רישומים, פסלי קיסרים רומיים, פסלי פילוסופים יוונים, ספרים (כולל תנ"ך), שני גלובוסים, כובעים, שריון וחפצים שונים מאסיה (פורצלן), כמו גם אוספים של דגימות היסטוריה של הטבע (שני עורות אריות, ציפור גן עדן, אלמוגים ומינרלים). עם זאת, מחירי המכירה היו מאכזבים.
עד פברואר 1658 נמכר ביתו של רמברנדט במכירה פומבית של עיקול, והמשפחה עברה למגורים צנועים יותר ברוזנגראכט. בשנת 1660 סיים את "אחשורוש והמן במשתה אסתר", אותו מכר ליאן י. הינלופן. בתחילת דצמבר 1660 הושלמה מכירת הבית, אך ההכנסות עברו ישירות לאפוטרופוס של טיטוס.
שבועיים לאחר מכן הקימו הנדריקה וטיטוס חברה פיקטיבית כסוחרי אמנות, מה שאפשר לרמברנדט, שקיבל מגורים ואוכל, להמשיך בעיסוקיו האמנותיים. בשנת 1661 הם הבטיחו חוזה לפרויקט גדול בבית העירייה שהושלם לאחרונה. היצירה שהתקבלה, "קנוניית קלאודיוס קיביליס", נדחתה על ידי ראשי העיר והוחזרה לצייר תוך מספר שבועות; השבר ששרד (בסטוקהולם) הוא רק רבע מהמקור.
למרות המכשולים הללו, רמברנדט המשיך לקבל הזמנות חשובות לדיוקנאות והשלים יצירות בולטות, כגון "פרנסי גילדת הבדים" (Sampling Officials) ב-1662. נותר אתגר להעריך את עושרו של רמברנדט במדויק שכן ייתכן שהעריך יתר על המידה את ערך אוסף האמנות שלו. עם זאת, מחצית מנכסיו הוקצו לירושתו של טיטוס.
במרץ 1663, עם מחלתה של הנדריקה, לקח טיטוס תפקיד בולט יותר. אייזק ואן הרטסבק, הנושה העיקרי של רמברנדט, פנה לבית המשפט העליון וערער על עדיפותו של טיטוס לתשלום, מה שהוביל למאבקים משפטיים שטיטוס ניצח בהם בסופו של דבר ב-1665 כשהגיע לבגרות. בתקופה זו עבד רמברנדט על יצירות בולטות כמו "הכלה היהודייה" והדיוקנאות העצמיים האחרונים שלו, אך נאבק בפיגורי שכר דירה. ראוי לציין כי קוזימו השלישי דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, ביקר אצל רמברנדט פעמיים וחזר לפירנצה עם אחד הדיוקנאות העצמיים.
רמברנדט האריך ימים יותר מהנדריקה ומטיטוס; הוא מת ביום שישי, 4 באוקטובר 1669, ונקבר ארבעה ימים לאחר מכן בקבר שכור בווסטרקרק. בתו הלא חוקית, קורנליה (1654–1684), עברה בסופו של דבר לבטאוויה ב-1670, מלווה בצייר עלום שם ובירושת אמה. ירושתו הנכבדה של טיטוס עברה לילדתו היחידה, טיציה (1669-1715), שנישאה לבן דודה וחיה בבלאובורגוואל. חייו של רמברנדט עמדו בסימן יותר מאשר הישגים אמנותיים; הוא ניווט בין אתגרים משפטיים וכלכליים רבים, והותיר מורשת מורכבת.
יצירות
### סקירה כללית
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במכתב להויגנס הציע רמברנדט את ההסבר היחיד ששרד למה שביקש להשיג באמצעות אמנותו, וכתב: "התנועה הגדולה והטבעית ביותר", בתרגום מ-de meeste en de natuurlijkste beweegelijkheid. המילה "beweegelijkheid" מתורגמת ל"רגש" או "מניע". לא ידוע אם זה מתייחס ליעדים, חומר או משהו אחר, אך מבקרים הפנו תשומת לב מיוחדת לדרך שבה רמברנדט מיזג בצורה חלקה את הארצי והרוחני.
ככל שהתפתחה מומחיות האמנות במאות ה-19 וה-20, גדל היקף יצירותיו של רמברנדט. בתחילת המאה ה-20 סברו מומחים כי רמברנדט יצר הרבה מעל 600 ציורים, כמעט 400 תחריטים ו-2,000 רישומים. מחקרים עדכניים יותר, משנות ה-60 ועד ימינו (בהובלת פרויקט המחקר של רמברנדט), צמצמו לעיתים קרובות, באופן שנוי במחלוקת, את יצירותיו לכ-300 ציורים. ההדפסים שלו, שנקראים באופן מסורתי כולם תחריטים, אף שרבים מהם מיוצרים בחלקם או במלואם על ידי חריטה ולעיתים נקודה יבשה (drypoint), הם בעלי סך יציב הרבה יותר של מעט פחות מ-300. סביר להניח שרמברנדט יצר בחייו הרבה יותר מ-2,000 רישומים, אך אלו ששרדו נדירים מכפי ששוער. שני מומחים טוענים כי מספר הרישומים שניתן לראות את מעמדם כאוטוגרפיים כ"וודאי" אינו עולה על כ-75, אם כי הדבר שנוי במחלוקת. הרשימה הייתה אמורה להיחשף בפגישה מדעית בפברואר 2010.
בזמן מסוים נמנו כ-90 ציורים כדיוקנאות עצמיים של רמברנדט, אך כיום ידוע שהוא נתן לתלמידיו להעתיק את הדיוקנאות העצמיים שלו כחלק מהכשרתם. מחקר מודרני צמצם את הספירה האוטוגרפית למעל ארבעים ציורים, כמו גם כמה רישומים ושלושים ואחד תחריטים, הכוללים רבים מהדימויים ה"מדהימים ביותר" של הקבוצה. חלקם מראים אותו מדגמן בתלבושות מהודרות מעין-היסטוריות, או עושה פרצופים לעצמו. ציורי השמן שלו עוקבים אחר ההתקדמות מאדם צעיר וחסר ביטחון, דרך צייר הדיוקנאות המהודר והמצליח מאוד של שנות ה-30 של המאה ה-17, ועד לדיוקנאות המיוסרים אך העוצמתיים מאוד של זקנתו. יחד הם נחשבים כנותנים תמונה ברורה להפליא של האיש, מראהו והרכבו הפסיכולוגי, כפי שנחשף על ידי פניו המיוסרות והעשירות.
בדיוקנאות ובדיוקנאות העצמיים שלו, הוא מטה את פני המודל בצורה כזו שגשר האף יוצר כמעט תמיד את קו התיחום בין אזורים מוארים בבהירות לאזורים מוצלים. פניו של רמברנדט הם פנים לוקות בחסר; והאף, בהיר וברור, הדוחף לתוך חידת חצאי הגוונים, משמש למיקוד תשומת הלב של הצופה, ולדרמטיזציה של החלוקה בין זרם של אור – בהירות מוחצת – לבין דמדומים מהורהרים.
בכמה מיצירותיו המקראיות, כולל "העלאת הצלב", "יוסף מספר את חלומותיו" ו"סקילת סטפנוס הקדוש", צייר רמברנדט את עצמו כדמות בקהל. דורהאם מציע שזה היה משום שהתנ"ך היה עבור רמברנדט "סוג של יומן, דין וחשבון על רגעים בחייו שלו".
בין המאפיינים הבולטים ביותר של עבודתו של רמברנדט הם השימוש בקיארוסקורו (chiaroscuro), השימוש התיאטרלי באור וצל שמקורו בקאראווג'ו, או, סביר יותר, מהקאראווג'יסטים ההולנדים אך מותאם לאמצעים אישיים מאוד. ראויים לציון גם הצגת הנושאים הדרמטית והחיה שלו, נטולת הפורמליות הנוקשה שהפגינו לעיתים קרובות בני דורו, וחמלה עמוקה כלפי האנושות, ללא קשר לעושר וגיל. משפחתו הקרובה – אשתו ססקיה, בנו טיטוס ואשתו לעת מצוא הנדריקה – הופיעו לעיתים קרובות בולטות בציוריו, שרבים מהם היו בעלי נושאים מיתיים, מקראיים או היסטוריים.
### תקופות, נושאים וסגנונות
לאורך הקריירה שלו, רמברנדט לקח כנושאים הנפוצים ביותר שלו דיוקנאות, ציורים נרטיביים או "ציורי היסטוריה", בעיקר מקראיים, ונופים. הוא זכה לשבחים מיוחדים על ידי בני דורו על נושאיו המקראיים, על מיומנותו בייצוג רגשות ותשומת לב לפרטים. מבחינה סגנונית, ציוריו התקדמו מהאופן ה"חלק" המוקדם, המאופיין בטכניקה עדינה בתיאור צורה אשלית, ועד לטיפול ה"גס" המאוחר במשטחי צבע עשירים ומגוונים, שאפשרו אשליה של צורה המוצעת על ידי האיכות המישושית של הצבע עצמו. רמברנדט בוודאי הבין שאם ישאיר את הצבע רופף ומכוון כ"צבעי" בחלקים מסוימים של הקנבס, תפיסת המרחב תהפוך לגדולה הרבה יותר.
התפתחות מקבילה ניתן לראות במיומנותו של רמברנדט כאמן הדפסים. בתחריטי בגרותו, במיוחד מסוף שנות ה-40 של המאה ה-17 ואילך, החופש והרוחב של רישומיו וציוריו מצאו ביטוי גם במדיום ההדפס. היצירות מקיפות מגוון רחב של נושאים וטכניקות, לעיתים משאירות שטחים גדולים של נייר לבן כדי להציע מרחב, ובפעמים אחרות משתמשות ברשתות מורכבות של קווים כדי לייצר גוונים כהים עשירים.
השפעתו של לאסטמן על רמברנדט הייתה בולטת ביותר בתקופתו בליידן מ-1625 עד 1631. הציורים היו קטנים למדי אך עשירים בפרטים (למשל, בתלבושות ובתכשיטים). נושאים דתיים ואלגוריים היו מועדפים, וכך גם טרוניות (tronies). בשנת 1626 יצר רמברנדט את תחריטיו הראשונים, שהפצתם הרחבה תסביר במידה רבה את תהילתו הבינלאומית. בשנת 1629 השלים את "יהודה מתחרט, מחזיר את כסף הכסף" ו"האמן בסטודיו שלו", יצירות המעידות על התעניינותו בטיפול באור ובמגוון יישומי הצבע ומהוות את ההתקדמות הגדולה הראשונה בהתפתחותו כצייר.
במהלך שנותיו הראשונות באמסטרדם (1632–1636), החל רמברנדט לצייר סצנות מקראיות ומיתולוגיות דרמטיות בניגודיות גבוהה ובפורמט גדול ("עיוורון שמשון", 1636; "משתה בלשאצר", כ-1635; "דנאה", 1636 אך עובד מחדש מאוחר יותר), בניסיון לחקות את הסגנון הבארוקי של רובנס. בעזרתם המזדמנת של עוזרים בסדנה של אוילנבורך, הוא צייר הזמנות רבות לדיוקנאות, קטנות ("יעקב דה גיין השלישי") וגדולות ("דיוקן בונה הספינות יאן רייקסן ואשתו", 1633; "שיעור האנטומיה של ד"ר ניקולאס טולפ", 1632).
עד סוף שנות ה-30 של המאה ה-17, רמברנדט יצר כמה ציורים ותחריטים רבים של נופים. לעיתים קרובות נופים אלו הדגישו דרמה טבעית, עם עצים עקורים ושמיים מאיימים ("קוטג'ים לפני שמיים סוערים", כ-1641; "שלושת העצים", 1643). משנת 1640 עבודתו הפכה לפחות תוססת ורצינית יותר בטון, אולי כשיקוף לטרגדיה אישית. סצנות מקראיות נגזרו כעת לעיתים קרובות יותר מהברית החדשה של הנצרות מאשר מהתנ"ך העברי, כפי שהיה המקרה קודם לכן. בשנת 1642 צייר את "משמר הלילה", המשמעותי ביותר מבין הזמנות הדיוקן הקבוצתיות החשובות שקיבל בתקופה זו, ודרכו ביקש למצוא פתרונות לבעיות קומפוזיציוניות ונרטיביות שניסו לפתור ביצירות קודמות.
בעשור שלאחר "משמר הלילה", ציוריו של רמברנדט השתנו מאוד בגודלם, בנושאם ובסגנונם. הנטייה הקודמת ליצור אפקטים דרמטיים בעיקר על ידי ניגודים חזקים של אור וצל פינתה את מקומה לשימוש בתאורה חזיתית ובאזורי צבע גדולים ורוויים יותר. במקביל, דמויות הונחו במקביל למישור התמונה. שינויים אלו יכולים להיתפס כמעבר לעבר מצב קלאסי של קומפוזיציה, ובהתחשב גם בשימוש האקספרסיבי יותר במשיכות מכחול, עשויים להעיד על היכרות עם האמנות הוונציאנית ("סוזנה והזקנים", 1637–47). במקביל, הייתה ירידה ניכרת בציורים לטובת תחריטים ורישומים של נופים.
בשנות ה-50 של המאה ה-17, סגנונו של רמברנדט השתנה שוב. הצבעים הפכו לעשירים יותר ומשיכות המכחול בולטות יותר. עם שינויים אלו, רמברנדט התרחק מעבודות קודמות ומאופנה עכשווית, שנטתה יותר ויותר לעבודות עדינות ומפורטות. השימוש שלו באור הופך למשונן וקשה יותר, והברק הופך כמעט ללא קיים. הגישה הייחודית שלו ליישום צבע עשויה הייתה להיות מוצעת בחלקה על ידי היכרות עם עבודתו של טיציאן, ויכולה להיתפס בהקשר של הדיון הנוכחי אז על 'גימור' ואיכות פני השטח של ציורים. דיווחים בני התקופה מעירים לעיתים בביקורתיות על הגסות של משיכות המכחול של רמברנדט, ונאמר שהאמן עצמו הניא מבקרים מלהסתכל מקרוב מדי על ציוריו. המניפולציה המישושית של הצבע עשויה להזכיר נהלים מימי הביניים, כאשר אפקטים מימטיים של עיבוד עיצבו את פני השטח של הציור. התוצאה היא טיפול עשיר ומגוון בצבע, שכבות עמוקות ולעיתים קרובות נראה אקראי, המציע צורה ומרחב בצורה אשלית ואינדיבידואלית ביותר.
בשנים מאוחרות יותר, נושאים מקראיים תוארו לעיתים קרובות אך הדגש עבר מסצנות קבוצתיות דרמטיות לדמויות אינטימיות דמויות דיוקן ("יעקב השליח", 1661). בשנותיו האחרונות צייר רמברנדט את הדיוקנאות העצמיים המהורהרים ביותר שלו (מ-1652 עד 1669 צייר חמישה עשר), וכמה דימויים מרגשים של גברים ונשים כאחד ("הכלה היהודייה", כ-1666) – באהבה, בחיים ולפני אלוהים.
### יצירות גרפיות
רמברנדט יצר תחריטים במשך רוב הקריירה שלו, מ-1626 עד 1660, אז נאלץ למכור את מכונת הדפוס שלו וזנח למעשה את התחריט. רק השנה הסוערת של 1649 לא הניבה שום עבודה מתוארכת. הוא התחבר בקלות לתחריט, ולמרות שלמד להשתמש במפסלת (burin) וחרט חלקית לוחות רבים, החופש של טכניקת התחריט היה בסיסי לעבודתו. הוא היה מעורב מאוד בכל תהליך הדפוס, ובוודאי הדפיס בעצמו לפחות דוגמאות מוקדמות של תחריטיו. בתחילה השתמש בסגנון המבוסס על רישום אך עד מהרה עבר לסגנון המבוסס על ציור, תוך שימוש במסה של קווים וצריבות רבות עם חומצה כדי להשיג עוצמות שונות של קו. לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-17, הוא הגיב נגד אופן זה ועבר לסגנון פשוט יותר, עם פחות צריבות.
הוא עבד על מה שנקרא "הדפס מאה הגילדן" בשלבים לאורך שנות ה-40 של המאה ה-17, וזו הייתה ה"יצירה הקריטית באמצע הקריירה שלו", שממנה החל להופיע סגנון התחריט הסופי שלו. אף שההדפס שורד רק בשני מצבים, הראשון נדיר מאוד, ניתן לראות עדות לעבודה רבה מתחת להדפס הסופי ורישומים רבים ששרדו עבור אלמנטים שלו.
ביצירות הבשלות של שנות ה-50 של המאה ה-17, רמברנדט היה מוכן יותר לאלתר על הלוח והדפסים גדולים שורדים בדרך כלל בכמה מצבים, עד אחד עשר, שלעיתים קרובות השתנו באופן קיצוני. כעת הוא השתמש בבקיעה (hatching) כדי ליצור את האזורים הכהים שלו, שלעיתים קרובות תופסים חלק גדול מהלוח. הוא גם התנסה בהשפעות של הדפסה על סוגים שונים של נייר, כולל נייר יפני, שבו השתמש לעיתים קרובות, ועל קלף. הוא החל להשתמש ב"גוון פני השטח", כשהוא משאיר שכבה דקה של דיו על חלקי הלוח במקום לנגב אותו נקי לחלוטין כדי להדפיס כל הטבעה. הוא עשה שימוש רב יותר בנקודה יבשה (drypoint), תוך ניצול, במיוחד בנופים, של הזיפים העשירים והמטושטשים שטכניקה זו מעניקה להטבעות הראשונות.
להדפסיו יש נושאים דומים לציוריו, אם כי 27 הדיוקנאות העצמיים נפוצים יחסית יותר, ודיוקנאות של אנשים אחרים פחות. הנופים, רובם קטנים, קבעו במידה רבה את המסלול לטיפול הגרפי בנוף עד סוף המאה ה-19. מבין מאות הרישומים הרבים שרמברנדט יצר, רק כמאתיים הם בעלי מוטיב נוף כנושא שלהם, ומתוך כ-שלוש מאות התחריטים, כ-שלושים מציגים נוף. באשר לנופיו המצוירים, לא עוברים אפילו שמונה יצירות. שליש מהתחריטים שלו הם בנושאים דתיים, רבים מטופלים בפשטות ביתית, בעוד שאחרים הם ההדפסים המונומנטליים ביותר שלו. כמה קומפוזיציות ארוטיות, או סתם מגונות, אינן בעלות מקבילה בציוריו. רמברנדט החזיק, עד שנאלץ למכור אותו, אוסף מרהיב של יצירות של אמנים אחרים. הוא הושפע מאמנים כולל קאראווג'ו עם תאורת הקיארוסקורו שלו. השאלות והשפעות בעבודתו ניתן לייחס לאמנים מגוונים כמו אנדראה מנטניה (עם "הקבורה" שלו), אנתוני ואן דייק, רפאל, טיציאן, פטר פאול רובנס, הרקולס סגרס וג'ובאני בנדטו קסטיליונה.
רישומים מאת רמברנדט ותלמידיו נחקרו בהרחבה על ידי אמנים וחוקרים רבים לאורך המאות.
### השראה אסיאתית
רמברנדט התעניין במיניאטורות מוגוליות, במיוחד בסביבות שנות ה-50 של המאה ה-17. הוא צייר גרסאות של כ-23 ציורים מוגוליים ואולי החזיק באלבום שלהם. מיניאטורות אלו כוללות ציורים של שאה ג'האן, אכבר, ג'האנגיר ודארה שיקוח ואולי השפיעו על התלבושות והיבטים אחרים של יצירותיו.
### משמר הלילה
רמברנדט צייר את "פלוגת המיליציה של הקפטן פרנס באנינק קוק", הידועה כ"משמר הלילה", בין 1640 ל-1642, והיא הפכה ליצירתו המפורסמת ביותר. היצירה הוזמנה עבור האולם החדש של ה-Kloveniersdoelen, ענף המוסקטרים של המיליציה האזרחית. רמברנדט סטה מהמוסכמות הן בציור נרטיבי והן בדיוקנאות, שהורו כי יצירות ז'אנר כאלה צריכות להיות מכובדות ופורמליות. במקום זאת, הוא יצר שכבות מורכבות של דמויות בתיאור דרמטי של פעולה, ירי במוסקט, המשפיע על חלק מהדמויות אך לא על אחרות. הציור אינו מתרחש בלילה, החשיכה שלו נגרמה מהתיישנות; וזה לא של משמר או סיור, אלא טקס.
הציור זכה לפרשנויות רבות; אם כפי שמציע ג'וזף מנקה הוא נועד לתפקד ברמות מרובות, רבות מהפרשנויות עשויות להיות נכונות. לפיכך, בניגוד לציור נרטיבי קונבנציונלי, האנשים המתוארים מיוצגים בדיוקנאות אינדיבידואליים דמויי חיים. הסגנון נראה כמתאר אירוע אמיתי במקום אמיתי, אך המבנה המורכב שלו נראה מתוכנן או תיאטרלי, בעוד שהגדרת הרחוב מומצאת. זה יכול להיתפס כתמונה של מיליציה המופקדת על שמירת הסדר, אך היא נראית באותה מידה כסצנה לא מסודרת. היא מרמזת על יצירות רציניות כמו "אסכולת אתונה" של רפאל, ונתפסה כהומוריסטית או פארודית. מנקה מציע כי רוגע שני הקצינים בחזית, הממשיכים לבצע את תפקידם למרות ההפרעה מאחוריהם, מעיד על "מצוינותם המוסרית"; בהחלט, מעמדם מצוין בבירור, אפילו מוחמא.
הערכות מומחים
בשנת 1968 החל פרויקט המחקר של רמברנדט בחסות הארגון ההולנדי לקידום המחקר המדעי; הוא היה צפוי להימשך עשר שנים אופטימיות ביותר. היסטוריונים של אמנות חברו למומחים מתחומים אחרים כדי להעריך מחדש את האותנטיות של יצירות המיוחסות לרמברנדט, תוך שימוש בכל השיטות הזמינות, כולל אבחון טכני חדיש, וכדי להרכיב קטלוג רזונה (catalogue raisonné) חדש ומלא של ציוריו. כתוצאה מממצאיהם, ציורים רבים שיוחסו בעבר לרמברנדט הוסרו מהרשימה שלהם, אם כי אחרים נוספו בחזרה.
דוגמה אחת לפעילות היא "הפרש הפולני", הנמצא כעת באוסף פריק בניו יורק. מחברותו של רמברנדט הוטלה בספק על ידי חוקר אחד לפחות, אלפרד פון וורצבאך, בתחילת המאה העשרים, אך במשך עשורים רבים לאחר מכן רוב החוקרים, כולל הסמכות המובילה שכתבה באנגלית, ג'וליוס ס. הלד, הסכימו כי הוא אכן של המאסטר. בשנות ה-80, לעומת זאת, ד"ר יהושע ברוין מקרן פרויקט המחקר של רמברנדט ייחס בזהירות ובהיסוס את הציור לאחד מתלמידיו הקרובים והמוכשרים ביותר של רמברנדט, וילם דרוסט, שעליו ידוע מעט. אך דעתו של ברוין נותרה דעת מיעוט, ההצעה למחברותו של דרוסט נדחית כעת בדרך כלל, ופריק עצמה מעולם לא שינתה את הייחוס שלה, התווית עדיין קוראת "רמברנדט" ולא "מיוחס ל" או "אסכולת". דעה עדכנית יותר עברה בצורה נחרצת עוד יותר לטובת פריק; בספרו מ-1999 "עיניו של רמברנדט", סיימון שאמה וחוקר פרויקט רמברנדט ארנסט ואן דה וטרינג (סימפוזיון מלבורן, 1997) טענו שניהם לייחוס למאסטר. אותם חוקרים מעטים שעדיין מטילים ספק במחברותו של רמברנדט מרגישים שהביצוע אינו אחיד ומעדיפים ייחוסים שונים לחלקים שונים של היצירה.
סוגיה דומה הועלתה על ידי שאמה בנוגע לאימות כותרות הקשורות לנושא המתואר ביצירותיו של רמברנדט. לדוגמה, הנושא המדויק המתואר ב"אריסטו עם פסל של הומרוס", ששונה לאחרונה על ידי אוצרים במוזיאון המטרופוליטן, אותגר ישירות על ידי שאמה המיישם את מחקרו של פול קרנשו. שאמה מציג טיעון משמעותי לכך שהיה זה הצייר היווני העתיק המפורסם אפלס שמתואר בהתבוננות על ידי רמברנדט ולא אריסטו.
ציור נוסף, "פילאטוס רוחץ את ידיו", הוא גם בעל ייחוס מפוקפק. הדעה הביקורתית על תמונה זו השתנתה מאז 1905, כאשר וילהלם פון בודה תיאר אותה כ"יצירה לא נורמלית במקצת" של רמברנדט. "רוב החוקרים מאז שנות ה-40 תארכו את הציור לשנות ה-60 של המאה ה-17 וייחסו אותו לתלמיד אנונימי," אולי אארט דה גלדר. הקומפוזיציה נושאת דמיון שטחי ליצירות בוגרות של רמברנדט אך חסרה את השליטה של המאסטר בהארה ובמידול.
עבודת הייחוס והייחוס מחדש נמשכת. בשנת 2005 סווגו מחדש ארבעה ציורי שמן שיוחסו בעבר לתלמידיו של רמברנדט כיצירתו של רמברנדט עצמו: "מחקר של זקן בפרופיל" ו"מחקר של זקן עם זקן" מאוסף פרטי בארה"ב, "מחקר של אישה בוכה", בבעלות המכון לאמנויות של דטרויט, ו"דיוקן של אישה מבוגרת בכובע לבן", שצויר ב-1640. "זקן יושב על כיסא" הוא דוגמה נוספת: בשנת 2014 הציע פרופסור ארנסט ואן דה וטרינג את דעתו ל"גרדיאן" כי הורדת הציור מ-1652 "זקן יושב על כיסא" "הייתה טעות עצומה... זהו ציור חשוב ביותר. יש לראות את הציור במונחים של הניסויים של רמברנדט". זה הודגש הרבה קודם לכן על ידי נייג'ל קונסטאם שחקר את רמברנדט לאורך כל הקריירה שלו.
הפרקטיקה של הסטודיו של רמברנדט עצמו היא גורם מרכזי בקושי הייחוס, שכן, כמו מאסטרים רבים לפניו, הוא עודד את תלמידיו להעתיק את ציוריו, לעיתים מסיים או מלטש אותם כדי להימכר כמקוריים, ולעיתים מוכר אותם כהעתקים מורשים. בנוסף, סגנונו התגלה כקל מספיק עבור תלמידיו המוכשרים ביותר לחיקוי. מה שמסבך עוד יותר את העניינים הוא האיכות הלא אחידה של חלק מעבודתו של רמברנדט עצמו, והאבולוציות והניסויים הסגנוניים התכופים שלו. כמו כן, היו חיקויים מאוחרים יותר של עבודתו, ושחזורים שפגעו כל כך קשה ביצירות המקוריות שהן כבר אינן ניתנות לזיהוי.
חומרי ציור
חקירה טכנית של ציוריו של רמברנדט שנמצאים בבעלות הגמלדגאלרי אלטה מייסטר ובגמלדגאלרי אלטה מייסטר (קאסל) נערכה על ידי הרמן קון בשנת 1977. ניתוחי הפיגמנטים של כ-שלושים ציורים הראו שהפלטה של רמברנדט כללה את הפיגמנטים הבאים: לבן עופרת, אוכרים שונים, חום ואן דייק, שחור עצם, שחור פחם, שחור מנורה, ורמיליון, אגם מדאר, אזוריט, אולטרמרין, אגם צהוב וצהוב עופרת-בדיל. אורפימנט סינתטי הופיע בצללים של שרוול החתן היהודי. צהוב ארסן רעיל זה שימש לעיתים רחוקות בציור שמן. ציור אחד ("ססקיה ואן אוילנבורך כפלורה") מכיל לפי הדיווחים גמבוג'. רמברנדט השתמש לעיתים רחוקות מאוד בצבעים כחולים או ירוקים טהורים, כאשר החריג הבולט ביותר הוא "משתה בלשאצר" בגלריה הלאומית בלונדון.
הספר מאת בומפורד מתאר חקירות טכניות וניתוחי פיגמנטים עדכניים יותר של ציוריו של רמברנדט בעיקר בגלריה הלאומית בלונדון. את כל מערך הפיגמנטים שהשתמש בהם רמברנדט ניתן למצוא ב-ColourLex. המקור הטוב ביותר למידע טכני על ציוריו של רמברנדט ברשת הוא מאגר הנתונים של רמברנדט המכיל את כל יצירותיו של רמברנדט עם דוחות חקירה מפורטים, תמונות אינפרא-אדום ורדיוגרפיה ופרטים מדעיים אחרים.
שם וחתימה
"רמברנדט" הוא שינוי של איות שמו הפרטי של האמן שהציג ב-1633. השם הפטרונימי "הרמנסון" מציין שאביו נקרא הרמן. "ואן ריין" מציין שמשפחתו חיה ליד הריין.
חתימותיו המוקדמות ביותר של רמברנדט (כ-1625) הורכבו מהאות הראשונה "R", או מהמונוגרמה "RH" (עבור רמברנדט הרמנסון), והחל מ-1629, "RHL" (ה-"L" עמדה, ככל הנראה, עבור ליידן). בשנת 1632 השתמש במונוגרמה זו בתחילת השנה, ואז הוסיף לה את שם משפחתו, "RHL-van Rijn" אך החליף צורה זו באותה שנה והחל להשתמש בשמו הפרטי בלבד עם האיות המקורי שלו, "Rembrant". בשנת 1633 הוסיף "d", ושמר על צורה זו בעקביות מאז ואילך, מה שמוכיח שלשינוי קטן זה הייתה משמעות עבורו (מה שלא תהיה). שינוי זה הוא ויזואלי בלבד; הוא אינו משנה את אופן הגיית שמו. למרות המספר הגדול של ציורים ותחריטים החתומים בשם פרטי שונה זה, רוב המסמכים שהזכירו אותו במהלך חייו שמרו על איות ה-"Rembrant" המקורי. (הערה: הכרונולוגיה הגסה של צורות החתימה לעיל חלה על הציורים, ובמידה פחותה על התחריטים; מ-1632, ככל הנראה, יש רק תחריט אחד החתום "RHL-v. Rijn", הפורמט הגדול "העלאת לזרוס", B 73).
הנוהג שלו לחתום על עבודתו בשמו הפרטי, שבא אחריו מאוחר יותר וינסנט ואן גוך, היה כנראה בהשראת רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שגם אז וגם עכשיו, כונו בשמם הפרטי בלבד.
סדנה
רמברנדט ניהל סדנה גדולה והיו לו תלמידים רבים. רשימת תלמידי רמברנדט מתקופתו בליידן כמו גם זמנו באמסטרדם ארוכה למדי, בעיקר משום שהשפעתו על ציירים סביבו הייתה כה גדולה שקשה לדעת אם מישהו עבד עבורו בסטודיו שלו או רק העתיק את סגנונו עבור פטרונים להוטים לרכוש רמברנדט. רשימה חלקית צריכה לכלול את פרדיננד בול, אדריאן ברואר, חריט דאו, וילם דרוסט, היימן דולארט, חרברנד ואן דן אקהאוט, קארל פבריציוס, גוברט פלינק, הנדריק פרומנטיו, אארט דה גלדר, סמואל דירקס ואן הוגסטראטן, אברהם יאנסנס, גודפרי קנלר, פיליפ דה קונינק, יאקוב לבק, ניקולאס מאס, יורגן אובנס, כריסטופר פאודיס, וילם דה פורטר, יאן ויקטורס ווילם ואן דר וליט.
אוספי מוזיאונים
בארצות הברית נמצא המספר הגדול ביותר של ציוריו של רמברנדט, הפרוסים על פני מספר מוזיאונים כולל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות (בעיקר דיוקנאות) ואוסף פריק בעיר ניו יורק, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון די.סי., המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, ומוזיאון ג'יי פול גטי בלוס אנג'לס, בסך הכל 86 ציורים. קבוצות גדולות אחרות נמצאות בגרמניה, עם 69 ציורים, בגמלדגאלרי בברלין, גמלדגאלרי אלטה מייסטר בדרזדן, ושלום וילהלמהוהה בקאסל, ובמקומות אחרים. בבריטניה יש סך של 51, במיוחד בגלריה הלאומית ובאוסף המלכותי. ישנם 49 בהולנד, רבים ברייקסמוזיאום, שיש בו את "משמר הלילה" ו"הכלה היהודייה", ובמאוריצהאוס בהאג. אחרים ניתן למצוא בלובר, במוזיאון הארמיטאז' ובמוזיאון הלאומי, סטוקהולם. בטירה המלכותית בוורשה יש שני ציורים של רמברנדט.
אוספים גדולים של רישומים של רמברנדט מוחזקים ברייקסמוזיאום, בלובר ובמוזיאון הבריטי. מוזיאון בית רמברנדט מחזיק רבים מרישומיו ו"כמעט את כל" התחריטים, מבחר מהם מוצג בתצוגה מתחלפת בבית.
מלבד כמה הדפסים נדירים מאוד, בעיקר מחקרים מוקדמים פחות חשובים, או "שרבוטים מודפסים לא רשמיים משנותיו המוקדמות של האמן", רוב הדפסיו אינם נדירים מאוד בסטנדרטים של מוזיאונים, ולחדרי הדפסים גדולים יש אוספים טובים. גם הרייקסמוזיאום וגם המוזיאון הבריטי, הטוענים שיש להם את האוספים הטובים ביותר, מחזיקים מעל 1,000 הטבעות של כ-300 ההדפסים; רובם ניתנים לצפייה בפירוט רב באינטרנט. המידה שבה אוספים אלו מוצגים לציבור או ניתנים לצפייה בקלות על ידם בחדר ההדפסים, משתנה מאוד. ספריית ומוזיאון מורגן בניו יורק טוענת שיש לה את האוסף הטוב ביותר בארצות הברית, עם "הטבעות של רוב שלוש מאות או יותר תחריטים ידועים של רמברנדט, כמו גם הטבעות מרובות, לעיתים נדירות ביותר, של מצבים שונים"; יש לה "כמעט 500" תמונות באינטרנט.
הטבעות המשיכו לעיתים קרובות להיות מודפסות על ידי אחרים לפחות עד המאה ה-19, כאשר רבים מהלוחות עובדו מחדש ככל שהתבלו. בשנת 1986, 79 מלוחות הנחושת המקוריים של רמברנדט עדיין היו קיימים.